בננות - בלוגים / / מלחמת המינים
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

מלחמת המינים

 

  

  

 

מלחמת המינים


1


לא פחות מ"זהות נשית" גם הנושא "זהות גברית" נשמע לאוזן המודרנית כנושא פמיניסטי, ולא במקרה. עד אמצע המאה הקודמת זהות גברית נדונה בעיקר ביחס למופתים גבריים שהציבו חברות שונות לבניהן, אך לא כנושא הדורש רביזיה או תיקון בהקשר כלשהו לזהות הנשית. דומה שנקודת המבט הגברית נשמעה מעט מדי בדיון הבין-מיני, וחמור מכך
יש בסיס לחשד שהסיבות לדממה יחסית זו טמונות בעצם הדימוי ועיצוב האישיות שגברים נושאים בתרבות המודרנית כחלק מובן מאליו של זהותם. תחושת עליונותנחיתות בלתי מובחנת, העדר לגיטימציה להודות בחולשה ומצוקה, ורגשות אשמהכעס כלפי נשים בכלל הן רק חלק מן המערך הנפשי הגברי שאיפשר את המונולוג הפמיניסטי. בדיעבד, ראוי לבחון אם האפליה החברתית כלפי נשים נתנה תוקף יתר לשיח הפמיניסטי גם כשזה חרג ממטרות לגיטימיות של תיקון עוולות חוקתיים וחברתיים כלפי נשים. למען הסר כל ספק עליי להבהיר כאן, שבשאלת "כפירה" זו אינני מסתפח לתפיסה הליברלית המסתפקת בשוויון חוקתי, אלא טוען שהרדיקליות הפמיניסטית היא חד צדדית ועוסקת במישור שעניינו האמיתי איננו "שחרור האישה" אלא שחרורם של שני המינים מקבעונות תרבותיים, דתיים ונפשיים.

הוגת הדיעות ומבקרת התרבות קריסטינה הוף סומרס טוענת בספרה המלחמה נגד הבנים[1] כי המגדר המקופח כיום בארה"ב הוא המגדר הגברי, ומביאה את העובדות הרלבנטיות, בעיקר ביחס למערכות החינוך וההשכלה הגבוהה. לטענתה בהשראתן ובשליטתן של קבוצות כוח פמיניסטיות הבנות הן המופלות לטובה. ההוכחה הטובה ביותר שיש גרעין של אמת בדבריה היא שאין זה מקרה שנשים מעלות טיעונים ברוח זו (כמו גם קאמיל פאייה להלן). במערכת האקדמית גבר לא היה מעז לעשות זאת, ואילו העלה טיעונים כאלה היה מסתכן בחרם עמיתיו.

סומרס מפליגה בטענותיה גם מעבר לטענות תלויות סטטיסטיקה ופרשנות, ומעבר לעובדות השטח. לדבריה "המערכת מתעלמת מן העובדה שהביולוגיה של הבנים היא שקובעת חלק ניכר מהעדפותיהם ומנטיות ליבם". בכך היא מחזירה סומרס את הדיון לשאלה הנצחית בדבר השוני בין המינים: תרבות או טבע? או באופן דיכוטומי פחות: כמה תרבות וכמה טבע?

הדיון הפמיניסטי גלש מן המישור הסוציאלי של המשפחה והחברה אל מישורים אחרים הפסיכולוגי, המיני והתרבותי  – מישורים שלא בהכרח קשורים בראשון בקשר פשוט של "ניצול" ו"קיפוח". הדינמיקה העומדת בבסיס השוני בין המינים ראויה למבט סקרני יותר, ומבטים כאלה אכן מופנים יותר ויותר אל שאלות מגדר בעשור האחרון. כנקודת מוצא הכרחית בעיניי לדיבור על מגדר מיני,  ארשה לעצמי לדבר לא רק על אודות המגדר הנדון אלא גם מתוכו, כלומר להביא בחשבון מוצהר את נקודת המבט הגברית, ולנסות להפוך את המונולוג לדיאלוג.

 

עד לעידן המודרני חלוקת התפקידים החברתית בין המינים התבססה על ההנחה שהשוני הביולוגי בין המינים הוא גם שוני פסיכולוגי וחברתי מולד.  שליטה סוציאלית ופוליטית בנשים הייתה הכלל ברוב החברות, וההיירארכיה של  התא המשפחתי קיבעה את התפקוד הראוי לנשים ולגברים. היסטורית, וכך גם כיום, ככל שמוסד המשפחה הוא חזק יותר, החופש האישי של נשים מוגבל יותר. רק חברות "פרימיטיביות" היו חפות במקרים רבים מדיכוי נשים, או חברות אנטי משפחתיות במובהק, כמו החברה הספרטנית, חברה שזלזלה לחלוטין במוסד המשפחה כמוסד חברתי, והחליפה אותו בתבנית קומונאלית. אפלטון, שהיה מעריץ של ספרטה, אימץ דגם חברתי זה והציגו בחיבורו "המדינה" כדגם חברתי אידיאלי של מעמד 'השומרים' בפוליס. זהו דגם שוויוני, שאפלטון מועיד בו תפקידים זהים לגברים ולנשים, שלדעתו ההבדלים ביניהם הם פרי חינוך בלבד. כאלפיים וחמש מאות שנה חלפו מאז אפלטון עד שנשאלה שוב במערב השאלה, אם ההבדלים החברתיים בין המינים הם הבדלים מולדים.

על פי מאסטרס וג'ונסון, "עוד לפני לידתו של תינוק, סביר שכבר תהיה להוריו התייחסויות אל מינו של הילד.  לעיתים קרובות הורים מנסים לנחש את מינו של העובר, ועשויים לרקום תוכניות ואתגרים לפרטי פרטיהם עבור חייו של ילדם. אם לדעתם זהו בן, ההורים נוטים לחשוב עליו כהישגי, קשוח, חובב ספורט ועצמאי. אם לדעתם זוהי בת, צפוי שההורים ידמו לעצמם יופי, חינניות, רגישות, כשרונות אמנותיים ונישואין.  חשיבה הורית מסוג זה משמשת כדרך של התוויה סטריאוטיפית. אין זה מפליא אפוא, לגלות שהמפגשים המוקדמים ביותר  בין הורים לבין תינוקם שזה עתה נולד, מושפעים באופנים דקים ובלתי מורגשים מציפיות תרבותיות [2].

קשה להתעלם מן ההתניה המגדרית העקבית הצפויה לכל אדם בכל חברה. ברי שספרות הילדים, הטלויזיה והמסר הכללי של עולם המבוגרים הגבילו מלכתחילה את ציפיותיהן של ילדות לנישואין, אמהות  ומשק הבית וגם כיום לא עבר מסר זה מן העולם, ואף לא מן העולם המערבי. הטענה הפמיניסטית נראית גם כיום כטענה מתבקשת: הגברים יצרו את הציוויליזציה בצלמם, האישה הפכה ל"אובייקט מיני" ולאסירה של גופה ופריונו, וברוב הציויליזציות הגבוהות – תלויה בתלות כלכלית וסוציאלית בגבר. "פמיניזם" היה תגובת הנגד שבאה לתקן את המעוות במעמדן ובתדמיתן החברתיים של נשים ובמבט לאחור קשה להפריז בחשיבותו של המהלך. עם זאת, הרדיקליות הפמיניסטית הייתה לא פעם מלווה בשלילה מוחלטת של ערכים גבריים או בחיקוים, בהתעלמות מן התרומה והנטל של הגבר, ובבסיסו של דבר בתפיסת עולם של שחורלבן אתיים בכל הקשור ליחסים בין המינים. הבעיה היא שתפיסה זו הניחה לשאלת שחרור המינים לטובת שאלת שחרור האשה, כאילו אין קשר בין השתיים. במלים אחרות, אנו נוטים לא פעם לשכוח, שהפן האחר של הצרת עולמן היצירתי של בנות הוא כובד הציפיות שהוטל על בנים. מסורתית, ציפו במערב מגברים להיות הישגיים, אגרסיביים  ויוזמים, להוכיח את עצמם בתחרות חברתית וכלכלית עם גברים אחרים, ליטול אחריות מלאה על יוזמה אינטימית  ומינית, ולפרנס את נשותיהם וילדיהם.  האטביזם של שתיקת הגברים בולט לעין, אך חסר פה: "גברים אינם בוכים" ובכלל אין זה מן הראוי שישחיתו את זמנם על רגשות, היאים לנשים, אך לא ללוחמים בלי חת, שרק דרך אחת ורק ייעוד אחד לנגד עיניהם: ציד, מאבק, ניצחון.

או בניסוח אחר: "עם כניסתם של ילדים לבית הספר היסודי, תפקידי המינים מיושמים לגביהם באופן בלתי שוה. ילדה בת שבע שאוהבת ספורט ומטפסת על עצים, בדרך כלל נתפסת כ"חמודה" ומכונה בחיבה ואף בגאוה "טומבוי". ילד בן שבע שמעדיף לשחק עם בובות ולקפוץ על חבל יותר מאשר לזרוק כדור פוטבול, מותוה כ"סיסי", ועלול להפוך למקור דאגה רבה להוריו"[[3].

 

מרגע שכל כובד משקלו של הדיון הועבר אל תהליכי הסוציאליזציה של המינים ולא מעט בזכות הישגיו החברתיים של הפמיניזם, אנו יכולים לחזור אל שאלת הבדלי המינים ללא תשובה מוחלטת ורדוקטיבית שתכריע  מי היא אם כל החטאת השוביניסטית: הטבע או התרבות.  זכרים בעולם היונקים שולטים בדרך כלל בנקבות, אך רק לאורך תקופת השיא הפיסי שלהם, וכמובן, ברמה ביולוגית לחלוטין. החיזור, המין, וההיבטים החברתיים של העדר או הלהקה קשורים בקשר בלתי נפרד בכוח  ובאלימות פוטנציאלית, שבסופו של דבר משמשת יותר לתחרות מינית, הגנה ומנהיגות מאשר לאלימות בפועל בתוך קבוצת המין הביולוגי. אולם על בסיס זה, התרבות האנושית התקדמה לאורך דרכים שונות בתכלית. יש ממש בטענתה של סומרס שבנים "מושפטים" למערכת נייחת מדי, מנוגדת מדי לטבעם ההורמונלי, ולמשטור מוקצן של דחפיהם הביולוגיים. אולם לא גברים ולא נשים חיים "חיים טבעיים" מאז שיצא האדם מטבע לתרבות, וכל שאלה של סובלימציה היא שאלה של מידה ושכרה.

הפמיניזם השיג הישגים בלתי מבוטלים במערב, והזהות הנשית אכן עברה תמורה ניכרת. נשים נטלו לעצמן את החופש והיוזמה להשתתף בעולם ההישגי, לשנות את אורח חייהן עם צאתם של הילדים מן הבית, לצאת לקריירה שנייה,  וכל זאת ללא הזדהות יתר, ללא ציפיות סביבתיות מדבירות  וללא תלות נפשית בטריטוריה החברתית החדשה שנטלו להן.  

התפתחויות אלה הותירו גברים בבעיה לא קטנה.  כמובן, אישה עובדת היא הקלה על עול הפרנסה, אבל  מה  קורה כשהיא רוכשת לה מעמד כלכלי או מקצועי  עדיף על זה של בן זוגה?  האגו הגברי שאולף להזדהות לחלוטין עם תפקידו החברתי כצייד ולוחם בג'ונגל האורבני, אינו מסוגל או לפחות מתקשה מאוד למצוא לו זהות חליפית, גם כאשר החובות המשתמעות מן הזהות הסטריאוטיפית הגברית מעיקות עליו ביותר.  גבר אינו יכול לנטוש את המירוץ אלא בגזרת שמיים, כלומר שום תירוץ פחות טוב מהתקף לב או בעיה רפואית רצינית אחרת לא יציל אותו מכלימה חברתית ואובדן ערך עצמי.

מעבר לכל תהליך חיברוּת שניתן להאשימם באותה הזדהות יתר עם התפקיד החברתי, יש לומר שהציויליזציה ומערכותיה החברתיות היא כשלעצמה התגובה "הגברית" לטבע, כלומר אקט של הפקעת הרוח מרשות הביולוגיה, אקט של שחרור ושליטה, ועיצוב מחדש של האדם בצלם עוצמתו שלו. למרות שהן גברים והן נשים שותפים לכך, דומה שאין פלא בהזדהות היתר של גברים עם עמדותיהם החברתיות, כמו גם פגיעותם לערעורן של עמדות אלה. ללא הגנת התרבות, הטבע מדגיש פי כמה את תלותם של המינים זה בזה, אך גם מגלה בגוף ובנפש האנושיים פנים שהתרבות הצליחה להשכיח.

החוזה טירֶסיאַס ראה פעם שני נחשים מזדווגים על הר קיתַיְרוֹן, וכתוצאה מן החיזיון האסור הפך לאישה. שבע שנים אחר כך שב  אל אותו מקום, ראה שם אותו מראה, והפך שוב את מינו, לגבר.  הסיודוס מספר, שזאוס והרה שהיו חלוקים בשאלה אם הגברים או הנשים מפיקים הנאה רבה יותר ממין, בחרו בו כשופט בזכות התנסותו  האנדרוגינית.  טיריסיאס השיב, שמתוך עשר מידות עונג  הגבר זוכה רק באחת, אבל  האשה נהנית מכל העשר במלואן.  היו שהצביעו  על המיתוס כביטוי נוסף למיזוגוניה היוונית, שראתה בנשים  חיות טרף מיניות שלא תדענה שובע. הרה אכן אינה שמחה בנצחון העונג הנשי, אלא מענישה את טירסיאס בעיוורון.  אבל האם יש בכך לשנות את השרירות הפיזיולוגית שבה חרוטים ההבדלים המיניים בגופנו? המיניות הנשית היא מטבעה יותר מתמסרת ומתפשטת, פחות מרוכזת  ומכוונת ואינה נתונה למחזוריות אובססיבית של  התמלאות והתרוקנות.  העונג הנשי איננו רק גירוי אלא ההתמסרות לתוך הגירוי והכלתו. אבל המיניות הגברית אינה יכולה להרשות זאת לעצמה. ביולוגית היא מכוונת למטרה, לאורגזמה של התרוקנות: פריון ומוות. גם דון ז'ואן יכול רק לחזור על התהליך שוב ושוב, אך לא לשנותו. יש יותר אמת מאשר פחד ריק בעובדה שהרב-אורגזמיות הנשית הייתה מאז ומעולם בעיני הגברים תזכורת לרובד ארכאי  של מטריארכאט נפשי, להריון  הבורא שבו  רק האמהות ודאית, ואילו הזרע הוא אנונימי.  

העיסוק המודרני בעיצוב מחודש של תהליכי החיברוּת של המינים הוא מהפכה של ממש, ועם זאת על מנת להבין את הדינאמיקה הבין-מינית לא ניתן להעלים עין מהשלכותיהם הנפשיות של נתוני הטבע. ואמנם, למרות שאינטלקטואליות מערביות לא יכלו שלא למצוא תועלת חברתית בהיבטיו המעשיים של הפמיניזם, היו גם מי שראו בו התכחשות מנטאלית וסירוס עמוק של עוצמתה  ועליונותה הנפשית של האישה, המעוגנת לא בתרבות אלא בטבע עצמו.  בהזכירה את המיתוס האינדיאני על הפות המשוננת, טוענת קאמיל פאייה ש"באופן מטאפורי בכל פות יש שן נסתרת, שכן הזכר קיים פחות בצאתו מאשר היה בכניסתו.  ביסודו, מנגנון ההפריה דורש מן הזכר פעולה, אבל מן הנקבה לא יותר מקבלה פסיבית.  פעולת החליפין -הטבעית, ולא החברתית – היא לאמיתו של דבר סחיטת האנרגיה הזכרית אל המלאות הנקבית.  לפי פאייה, הסכנה שכל גבר מסתכן בה בשעת משגל עם אישה, היא סירוס פיסי ורוחני, והאהבה היא הלחש שבעזרתו הוא מרדים את חרדתו המינית.  הערפדוּת  הלטנטית של האישה איננה סטייה או תוית חברתית, אלא התפתחות של תפקידה כאם. עבור הגבר, היא טוענת, כל משגל הוא שיבה אל האם, ומין הוא מאבק לזהוּת.  הריכוז המיני של הגבר הוא רדוקציה, אבל גם העצמה; הוא קורבן למחזוריות של  שיא ושפל.  המיניות הגברית היא מטבעה מאניה-דפרסיבית. האסטרוגן מרגיע, אבל האנדרוגן מטלטל. במין, כמו בחיים, גברים מדורבנים קדימה ומעבר מעבר לאני, מעבר לגוף.  הזכר נדון לתבנית של תנועה ליניארית מתמדת, מיקוד, כיוון, התקדמות.  עליו ללמוד לכוון. ללא כיוון, הטלת שתן ושפיכת זרע יסתיימו בבושות. איבר המין הגברי הוא מטאפורה של ריכוז ופרויקציה. הטבע מעניק לגבר ריכוז  כדי לסייע לו להתגבר על  חרדתו. הגבר מתקרב לאישה בהתפרצויות עוית של ריכוז, המעניקות לו את האשליה של שליטה זמנית על המסתורין הארכיטיפיים שהביאוהו לכך. עבור גברים מין הוא מטאפיסי, מה שאיננו כן עבור נשים"[[4].

אם פאייה נשמעת כאן כנביאה של תחיית המטריארכליות הפגאנית או ככוהנת של האם הגדולה, הרי אין זה  משום שהיא מתארת את הזהות הגברית כעמדה של חולשה, תיאור ש"הגבריות" אינה יכולה לקבל מעצם הגדרתה.  אדרבא, לשיטתה חולשה וכוח הם מעגל קסמים מורכב, שבו חילופי תפקידים ביחסי שליטה שונים הנתונים להתפתחות מתמדת. העוצמה הנשית היא לדעתה גם כוח אטביסטי, ואילו החרדה הגברית היא  בה בעת גם יסודה של התרבות, הקול המכריז על עצמאותו של האדם מכבלי הטבע הדיוניסי  נטול השליטה.  אולם אפשר שפאלייה עשויה להישמע  כך משום שהיא פגאנית באמת, ו'בלתי נאורה' במודע בגישתה להבדלים בין המינים:  האומנם, כפי שלמדנו מן הפמיניזם בראשיתו, רק משמעויות מיוחסות ותויות חברתיות עומדות ביסוד השוני  הנפשי והחברתי בין גברים לנשים? פאייה רואה בדיוק בדיעה זו  את שלילת הנשיות  והדחקת הטבעי  בגברים ובנשים כאחד.

 

2

אם יש ממש בטענתה של פאייה, הרי בו בזמן יש בכך גם הכרה בכוחה האדיר של התרבות. על מנת למצוא דוגמה לכך אין לנו צורך להרחיק מבט אל תרבויות אקזוטיות, ואף לא אל העולם המערבי המודרני. התרבות הישראלית, תרבות שעברה ועוברת תהליכי התהוות ועיצוב לנגד עינינו, היא שיעור מאלף בעניין זה.

הן כתגובת נגד ל"הוויה הגלותית" והן מכורח נסיבות היסטוריות התעצבה התרבות הישראלית כתרבות גברית, ומבחינת בריאות הנפש, אולי גברית מדי. זוהי תרבות כובשת, מדבירה ואלימה, תרבות מעשה מחושבת ותועלתנית, המשעבדת את הנפש למלחמת שרידה גם בתחומי חברה ותרבות שבהם אין בה צורך.  גם הפמיניזם הישראלי נטה בעיקרו אל הפן "הגברי" במובן זה שהוא נלחם מלחמה פרקטית, אבל איננו מעוניין באמת במודלים נפשיים חליפיים. זהו פמיניזם חסר אונים בכל הנוגע לקידום ערכים "נשיים", וגם בחוגים שמגמתם המוצהרת היא רדיקלית, זוהי רדיקליות תיאורטית בלבד; המערכה החברתית "הגברית" היא המכתיבה בסופו של דבר את תכניו המנטאליים. במלים אחרות, פמיניזם ישראלי הוא בשר מבשרה ונפש מנפשה של החברה הישראלית, וככזה אינו מסוגל ליצור בסיס נפשי העולה בקנה אחד עם מגמותיו; בעל כורחן, אין לפעילות פמיניסטיות כלים מנטאליים ופוליטיים מלבד אלה הקיימים כבר; כלים שאינם יכולים "לשחרר את האשה" אלא רק על ידי כך שתממש עד תום את הפוטנציאל "הגברי" שבה, ותהפוך ללא פחות אלימה והישגית מן הגבר הישראלי. תהליך זה התרחש למעשה כבר על בסיס המורשת החלוצית, ואחר כך דרך מערכות החינוך והחברה הישראליות, גם ללא כל אידיאולוגיה פמיניסטית מוצהרת. בני הארץ, הצבר והצברית, יוצרו בתבנית קשיחה אחת, ובאחריות ובמחיר על כך נושאת החברה הישראלית כולה, נשים וגברים כאחד.

למעט מגזרים מסורתיים (אף שגם הם מושפעים מתהליכים אלה), נדמה שמבחינת יחסי המינים החברה הישראלית היא הדבר הקרוב ביותר בעולם המערבי ל"מעמד השומרים" של המדינה האפלטונית. הרעיון של "מעמד השומרים" הוא למעשה וריאציה הטרוסקסואלית לדגם היווני של אחוות הלוחמים ההומוארוטית, שהתחרותיות וההישגיות כשלעצמן עברו בו ארוטיזציה. אפלטון ואחרים העבירו את שדה המערכה הארוטי גם אל המישור האינטלקטואלי, ואילו העידן המודרני מעביר את שדה המערכה הארוטי גם אל המישור האידיאולוגי, ואחר כך אל המישור המקצועי והכלכלי. הקיבוץ, שנתפס כפסגת הרעיון של יישוב הארץ לא היה רק יצור אידיאולוגי, אלא גם דגם חברתי ונפשי מעצב. דמויותיהם של הצבר והצברית עוצבו כתשובה ניצחת לגלות ולשואה, כלומר, כיצורים אלימים וחסרי תחכום, שכל חוסר ישע יהיה מהם והלאה. באופן בלתי מפתיע השיח הבין-מיני הישראלי הוא שיח צבאי קצר – פשטני, אגרסיבי וחסר עידון, כמו כל דיאלוג ישראלי מצוי.

נכון הוא שאלימות פיסית היא בעיקרה נחלתם של גברים, אך מבלי להמעיט כהוא זה מחומרת התופעה והתגברותה בארץ, יש לומר שבמציאות הנפשית אין הבדל בין אלימות לאלימות, וביטוייהן הם סימפטומים של מגפה נפשית. כולנו נגועים, וכדאי שנכיר בכך. לא מגדר זה או אחר, אלא החברה כולה היא בעלת המום: ככלל, הפוטנציאל "הנשי" כביכול של רגישות, חמלה, קשב, חושניות ואהבה אינו משאת נפש ומופת אנושי בישראל העכשוית. אדרבא כל אלה הם אות לחולשה נשית ופוטנציאל ל"פראייריות". המינים אחוזים זה בזה, וכולנו "פראיירים" של חיים בחברה דורסנית שבה היחסים בין המינים ובין אנשים בכלל נעדרים מידה סבירה של חסד ושל שיתוף.  

במסגרת הדיון הזה, תרבותנו שלנו היא עדות קשה על כוחם האדיר של התרבות והחיברוּת. זו היא עדות קשה, אך לא גזר דין סופי: אם אפשר לעצב זהות מגדרית באופן אחד, אפשר גם באופן אחר.

   


[1] The War Against Boys 2000

][2] Sex and Human Loving, Gender Roles 1982

[3] שם.

[4] Camille Paglia, Sexual Personae,  1990

 
עוד בנושא: "הפוליטיקה של הארוטיקה"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3401&blogID=182

 

36 תגובות

  1. תודה על מאמר מרתק.

  2. מסכים איתך.

  3. אני מצטטת את סוף המאמר הארוך הזה
    "
    החברה כולה היא בעלת המום: ככלל, הפוטנציאל "הנשי" כביכול של רגישות, חמלה, קשב, חושניות ואהבה אינו משאת נפש ומופת אנושי בישראל העכשוית. אדרבא כל אלה הם אות לחולשה נשית ופוטנציאל ל"פראייריות". המינים אחוזים זה בזה, וכולנו "פראיירים" של חיים בחברה דורסנית שבה היחסים בין המינים ובין אנשים בכלל נעדרים מידה סבירה של חסד ושל שיתוף.

    במסגרת הדיון הזה, תרבותנו שלנו היא עדות קשה על כוחם האדיר של התרבות והחיברוּת. זו היא עדות קשה, אך לא גזר דין סופי: אם אפשר לעצב זהות מגדרית באופן אחד, אפשר גם באופן אחר.

    "
    ——–

    הטענות שאתה מעלה ובעיקר מנסח ספרותית נחמדות מאוד, אבל חסד ושיתוף יש בין אנשים כשהם מאוד מאוהבים ואחרי כמה שנים זה לרוב עובר להם.
    כך היה תמיד. במשפחות הכי טובות.

    נכון שהיום המגמה היא היפוך יוצרות, משמע: נשים מחפשות להיות יותר משמעותיות ותקיפות וגברים מחפשים אחר צדדים נשיים יותר באישיות שלהם אם כי אני לא בטוחה בכך.

    נשים מחפשות היום הכרה במה שלא היה להן בעבר, והדבר מוקצן ואתה צודק שהעדינות והנשיות הפכו למילות גנאי.
    די אם נתבונן בצעירות שהולכות היום עם כל החזה בחוץ כאילו הן גברים שעובדים בבניין.

    עובדתית כמה שלגברים נדמה שהם משנים את החברה, או קובעים בה את הכללים, אכן חל שינוי קיצוני בפני הדברים והם מתחוללים במהירות אדירה.

    גם מודל היופי והעניין שהיה לנשים בשנות השבעים השתנה מהמקום שהן התייפו לטובת הגבר , לטובת העניין שלהן עצמן , בלוק שלהן ובלי קשר לאף גבר מסביב.

    נשים צעירות היום מתנהגות כמו גברים גם במישור המיני ואינן בוחלות בשום אמצעי בכדי להשכיב גברים.

    אין ספק שהתפקיד המסורתי של הגבר השתנה כי האשה משנה אותו, ופה גילו את הפלא הגדול, מהמקום שהיה נדמה שלגברים יש את הכוח תמיד לקבוע תכתיבים ומלחמות פתאום אנו מגלים שלנשים יש כוח רב יותר.

    זה כל השינוי שחל כיום. בהמשך אם יותר לי לנבא את העתיד – המלחמה בין המינים רב תיגבר כך שכל זוג שני בכל המדינות הנאורות בעולם יהיה הומו או לסבית.

    • מגיבה יקרה, מה שאנחנו צופים בו הוא מילימטר בהיסטוריה ארוכה ורבת גרסאות של יחסי המינים.

      "נשים צעירות שאינן בוחלות בשום אמצעי כדי להשכיב גברים" אינן עניין חדש, ולא הייתי אומר שהן "מתנהגות כמו גברים" אלא כמו בני אדם לא ממושטרים במשטרת מוסר ויקטוריאנית.

      את צודקת שבמערב "מאזן הכוחות" החברתי בין המינים השתנה והתאזן יותר, וזה כמובן טוב.

      ולגבי אהבה בין בני אדם – מספיקים אהדה ושיתוף, שהם הדבק החברתי לכל דבר ועניין. אלה תהליכים שדורשים זמן.

      ולבסוף – מדוע את חושבת שכל זוג שני במדינות הנאורות יהיו הומואים או לסביות? ומדוע לדעתך זה אמור להביא להחרפת היחסים בין המינים?

      • לא הסטוריה רבת גרסאות בכלל. מעמד האשה לאורך כל ההסטוריה היה בדמות שפחה נרצעת או זונה עשירה עם ייחוס אחת מהשתיים, תבחר.

        מה שמרגיז הרבה גברים ובכלל זה גם אותך במסווה של ג"נטלמן (שזה לכשעצמו נורא יפה…) שמעמד האשה בא על חשבון מעמד הגבר, ומאמרך מוכיח את הטיעון הזה שחור על גבי לבן.

        ולגבי שתי הערותיך האחרונות והשואלות…

        "
        ולגבי אהבה בין בני אדם – מספיקים אהדה ושיתוף, שהם הדבק החברתי לכל דבר ועניין. אלה תהליכים שדורשים זמן.

        ולבסוף – מדוע את חושבת שכל זוג שני במדינות הנאורות יהיו הומואים או לסביות? ומדוע לדעתך זה אמור להביא להחרפת היחסים בין המינים
        "

        אהבה בין בני אדם לעולם לא תחזור לתמימות הנהדרת שמצאנו עוד באמצע שנות השישים של המאה הקודמת.
        העידן הזה מת. תהליכי האהבה מתו.
        העידן הזה מוביל לדעתנות, מלחמות כוח בין המינים גלויות מאי פעם.

        נשים כוחניות רוצות להיות כמו גברים
        וגברים בורחים מהן כמו ממגיפה (מי כתב את זה? תזכיר לי?) אל עצמם.

        גברים מחפשים גברים יותר ויותר, בלי קשר לארון. נשים מחפשות נשים כי באווירה אין אהבה וויתור ואחווה.

        ההומואים והלסביות הפכו למפלט חברתי של בריחה לדומה ולא לשונה.
        מרגע שהשונה הופך לעימות אין סופי.

        הסקס הפך לזירת קרב והתגוששות של גברים ונשים, וכמובן שיש גם כמה זוגות מהדורות הקודמים שיעידו אחרת.
        וכמה כאלה שעוד מחפשים את האהבה הרומנטית בין המינים.

        זה לא יביא להחרפה בין המינים הנטייה החד מינית, בדיוק להפך – החרפת העימות במלחמה בין המינים מובילה למשיכה חד מינית.

        וזהו… על קצה המזלג.

        • 1
          מגיבה יקרה, העובדות ההיסטוריות שאת מצביעה עליהן אינן היחידות.
          בחברות מטריליניאליות מחוף הזהב ועד סין האשה אירחה גברים ושלטה ברכוש.
          בספרטה העתיקה לנשים היה חופש חברתי, והן אף הרו בהסכמה מחוץ לנישואין.
          וזה רק על קצה המזלג.

          האופציות האנושיות באמת רחבות ועשירות. השאלה מה אנחנו כחברה בוחרים לממש.

          • אמיר, יש הלך רוח של חברה. החברה מורכבת מפרטים רבים ומחברות שונות.
            באפריקה לכל גבר יש 3 נשים, ואצל המוסלמים יש מאה נשים לאדוני בארות הנפט.

            במרבית החברות בעולם לאורך דורות ומאז ומעולם האשה היתה נחותה.
            המצב בעולם ה"נאור" יותר מוכיח כי מלחמת המינים תיכנס למקום מאוד קיצוני…

            בספרטה היה גם מקובל משכב זכר ומכאן שהיו גם נשים שולטות. זה לרוב הולך ביחד…

            דרך אגב..
            ככל שאנחנו מתקרבים לספרטה כך הנתק בין הזכר לנקבה הולך וגדל. בסך הכל מלחמת המינים תמיד היתה, היום היא צוברת תאוצה אדירה.

            ותמיד ואיך שלא יהיה הנשים ייצאו מופסדות… כי הן תמיד סוג ב" בעיניי מרבית הגברים, מכל זווית שלא נסתכל על זה.

          • נכון שבעולם השלישי דיכוי נשים עדיין קיים ומהווה אתגר ממשי לחברות האלה (הן משלמות לדעתי מחיר כבד על כך).
            אבל בעולם המערבי המצב השתנה מעבר לנקודת האל-חזור, ונדמה שעל זה אנחנו מסכימים.

            נשים אינן סוג ב" בעיניי, ואני לא חושב שהן סוג ב" בעיני חלק גדול מאוד מהגברים בחברה המודרנית.

            ההבדלים בין אנשים מרקע תרבותי שונה, בגילים שונים או בעלי אופי שונה גדולים לא פעם בהרבה מן ההבדלים בין המינים.

          • לאמיר וגם למגיבה, אם יורשה לי להוסיף לדיונכם המרתק – טעות היא לראות בעולם המערבי עולם "נאור" ביחסו לנשים. הדבר העיקרי המבדיל בין העולם ה"ראשון" לעולם ה"שלישי" הוא שב"שלישי" הדיכוי יותר חשוף וויזיבילי – ואילו בעולם ה"ראשון" הדיכוי יותר מחופה (ראו שוב מאמרי על מיתוס היופי, למשל), ולכן מתוחכם מאי-פעם. האחרון, לטעמי, הוא גם במובן מסוים חמור יותר בדיוק משום שהוא כבר פחות ניתן לזיהוי ולמיקוד (ולכן גם לטיפול) בגלל מראית העין הכוזבת…

          • תמר היקרה, האם לדעתך אפשר להשוות צווי אופנה "מושתלים" לחיים מתחת לבורקה? עיקום אף של סבתא לרצח נשים שפגעו ב"כבוד המשפחה"? רתיעה של מישהו מקולגה אישה באקדמיה או ממנהלת בכירה לעומת שלילת חינוך מנשים?
            מדובר בחיים ולא בפילוסופיה.
            נשים עושות במערב ככל העולה על רוחן, וככל שהחוק המודרני מתיר להן, וזהו הישג עצום שקשה להפריז בערכו ובהשלכותיו החיברותיות לטווח הקצר והארוך גם יחד.

        • 2
          כוחנות, כך נראה לי, היתה תמיד מוקד משיכה ודחיה בלי קשר למין האדם.
          כוחני שיימשך לכוחנית, יימשך לפי ההגיון שלך אל הדומה לו.

          אהבה חד-מינית חייתה בשלום בצד הדו-מינית כחלק פשוט ממרקם היחסים החברתי בחברות פגאניות מיוון ועד יפן. בנקודה זו בהיסטוריה, נראה שהסקולריזציה של המערב מאפשרת לזה לעלות שוב, לא מן המצוקה דווקא אלא אולי מתוך טבע האדם.

          • מגיבה לאמיר

            כוחנות היא רק ערך אחד מכלל ערכים רבים הנמצאים אצל כל אדם במינונים אחרים. לצד הכוחנות יש ערכים אחרים אין סופיים הבאים לידי ביטוי דרך תגובות למצבים וסיטואציות , וגם ערכים אלה אינם מוחלטים וסופיים.

            כוחני לא יימשך לכוחנית אלא יימשך תמיד לרכה ולמתוקה שתשלים את הצד הקשוח שלו, משיכה בין המינים שייכת גם לנושא ההורמונלי, רק עכשיו בוצע מחקר המלמד שנשים שנטלו גלולות נגד הריון בחרו בגבר הלא נכון והלא משלים
            ואחרי שהפסיקו ליטול את הגלולות הן גם הפסיקו להמשך אליו.

            אנו חיים תמיד על ניגודים ולא על שוויוניות, לכן מה שאמרת בנוגע לכוחני יימשך לכוחנית, איננו נכון.

            מה שכן נכון הוא שגבר שפוגש בנשים כוחניות עם הזמן לא יצליח במערכות היחסים שלו עם נשים, יפגוש בגברים באותו מצב ויתחיל להמשך אליהם לא בגלל שהוא נמשך אליהם בגלל הריח ההורמונלי, אלא בגלל שהנשים הפכו להיות דומות לו ביותר מדיי
            והוא מחפש את הניגוד – המשלים!.

            זה נושא מסובך, המשובץ זה בתוך זה
            ניגודים יוצרים שלמות ובכדי שתיווצר שלמות בני האדם מבצעים בחירות ניגודיות אך הרמוניות.

            יש ניגודיות עם הרמוניות ויש ניגודיות ללא הרמוניות.

            בין גברים לנשים כתוצאה מהמלחמות
            נוצר פער גדול של ניגודיות ללא הרמוניות,
            ולכן יש משיכה חד מינית אצל נשים ואצל גברים.

            אפשר להמשיל את זה למתח חשמלי בין שני חוטים, תחשוב שהמתח הזה כל כך חזק שהוא יוצר קצר, המתח הופך את הפתיל לאנרגיה, אם האנרגיה תהיה חזקה מדיי יהיה קצר.

            יש הרבה הסברים לתופעות האלה, אני עוסקת בזה לא מעט, וגם כתבתי על זה לא מעט.

          • מסכים אתך שהדברים מורכבים יותר, ו"השונה" ו"הדומה" הן הכללות די גסות כשמדובר ברקמה הכה מורכבת ששמה בני אדם.
            מחקרים הראו שבני זוג מרקע דומה ככל האפשר (חברתי, כלכלי, תרבותי ואתני) מצליחים יותר. אבל האם לא יהיו שם גם ניגודים? בלי מתח ארוטי, מסוים אין כלל תשוקה. בלי השלמה הדדית ברמת ההתנהלות הרגשית, תהיה מלחמה.

            ואם את עוסקת בנושא וכותבת עליו, מדוע עילום השם?

          • מסכים אתך שהדברים מורכבים יותר, ו"השונה" ו"הדומה" הן הכללות די גסות כשמדובר ברקמה הכה מורכבת ששמה בני אדם.
            מחקרים הראו שבני זוג מרקע דומה ככל האפשר (חברתי, כלכלי, תרבותי ואתני) מצליחים יותר. אבל האם לא יהיו שם גם ניגודים? בלי מתח ארוטי, מסוים אין כלל תשוקה. בלי השלמה הדדית ברמת ההתנהלות הרגשית, תהיה מלחמה.

            ואם את עוסקת בנושא וכותבת עליו, מדוע עילום השם?

          • מגיבה לאמיר

            המתח לא בין שני חוטים, (טעיתי) אלא בין פלוס למינוס, כל זמן שנוצרת אנרגיה זה טוב
            כמה פעמים קרה לכל אחד מאיתנו שנוצר קצר בגלל עומס או לחץ או אנרגיה כבדה על מערכת החשמל?

            משיכה ניגודית הרמונית נוצרת על בסיס ניגודיות משלימה, ובמלחמה בין המינים נוצר מצב של כאוס, כי הנשים ובצדק רוצות לדרוש את מה שלא קיבלו לאורך דורות, שיוויון הזדמנויות, משכורת שווה לזו של הגבר, ועוד ועוד.

          • מגיבה יקרה, אני ממש לא רואה איך משכורות שוות ושיוויון הזדמנויות לנשים מאיימים על מישהו פה כיום.

          • מגיבה לאמיר

            למה?

            כי לא מקבלים אותי בשום מקום כפי שאני. כך אני מרגישה. לעולם גם לא יקבלו. כי אין לי מקום בשום מקום. אז אני לא קיימת. הכי טוב ככה. יש קצר ביני לבין הרבה מוחות, שיהיה ככה.

          • מגיבה לאמיר

            תסתכל בבקשה בטבלאות שכר במשק הישראלי ותראה גם בארגוני הנשים את עקומות הזכר , סליחה השכר, הפרשי משכורות בין גברים לנשים בישראל בעייה אדירה.

            תבדוק כמה נשים יושבות בבית וכמה נשים יוצרות לעבודה, בדקת?
            יש נתונים עובדתיים .

          • לא בדקתי, אבל ידוע לי שדרוש עדיין תיקון להשוואת שכר נשים וגברים במשק הישראלי (וברור שאני בעד).
            יש הרבה מה לתקן בחברה הישראלית.
            הסיבה לזה שנשים עובדות פחות היא מורכבת, אני מניח (ברוב החברה הערבית היא נשארת בבית עם הילדים) אבל זו לעתים גם זכות יתר.

          • אם בעתיד מרבית הנשים ירוויחו כמו גברים ויקבעו את הטון במדינות שלהן לא פחות מגברים, אולי אף יותר, הגברים לא ימצאו בהן עניין. חד וחלק.
            אז המדינה דואגת למצב של ברירת מחדל.
            כך הגברים בטוחים שהעולם נברא סביבם, לפי הראש שלהם, ונשים הן רק הצד המשלים המרחם והסועד המעודן ומתוק.

          • למגיבה, כתבת:
            "אם בעתיד מרבית הנשים ירוויחו כמו גברים ויקבעו את הטון במדינות שלהן לא פחות מגברים, אולי אף יותר, הגברים לא ימצאו בהן עניין. חד וחלק".
            האם את זוכרת שלנשים לא הייתה זכות הצבעה בבחירות? האם את זוכרת את המאבק של הנשים בזכותן הזו? הייתי מצפה שהיום יגיעו לקלפי כל הנשים, במיוחד אחרי שהכרנו את החושך וזכינו באור, אולם לא כך הוא. לנו הנשים יש זכרון הסטורי קצר ולכן תמיד נשמע קול בנשים המלין על אי שוויון ותמיד כשנשיג משהו נמצא משהו חדש להלין עליו. בסופו של תהליך אנחנו הנשים עם כל המאבקים שלנו עלולות למצוא את עצמנו שולטות בעולם ואבוי לנו מהשגים שכאלה. לו אני גבר בעולם כזה באמת שהייתי מעדיפה להיות הומו מאשר לאהוב אישה ההופכת את הגברים לאוייב ומכניעה אותו.
            (יש לי גם תגובה למעגל החשמלי הלא מדוייק ששירטטת כאן אולם אגיב על כך מאוחר יותר, הבן ה"שתלטן" שלי מאלץ אותי לתת לו קצת את המחשב).
            :0)

          • ההנחה הזו היא קרקע פוריה לרומן, אבל אינה עומדת במבחן העדות ההיסטורית. נשים כבר היו במצבי שליטה, והחברות האלה לא שבתו ממין.

          • מגיבה יקרה, כשמסכימים וגם כשלא מסכימים בעניינים שונים, כמו כאן, הרי זה טבעי, לא?
            למרות זאת, לא נראה לי שאנחנו לא מצליחים לקיים פה דיאלוג סביר.
            למה לך לשים את עצמך בפינה כזו?

          • אין לי אלא להאשים את עצמי על הדעות שלי. איתך הסליחה. אי ההסכמות קיימות איפה שלא נשים את האצבע, הלא כן?
            אף אחד לא מקשיב לשני. כל אחד בטוח שהוא צודק, ואם הוא לא צודק הוא צודק חלקית. אצלי אין צדק חלקי. זה העניין.

            ניסיתי להגיב למאמרך המלומד ברמת שיח פשוטה, בלי ציטוטי מלומדים, והיום קשה מאוד לנהל שיח בלי ציטוטי מלומדים, כי זה לא נחשב מספיק.
            שיח רק על בסיס דעות אישיות וראיית עולם??? זה לא מספיק משכנע.

            לו הייתי מביאה לך ציטוטי פילוסופים מתוך ספרים, היית מעריך את זה הרבה יותר.

            לכן, אינני שמה את עצמי בשום מקום שאיננו יאה לי. זה כל העניין. אני לא שייכת לשום מקום. שום מקום זה גם סוג של ערך. איפה שיש שום מקום, אם יש, שם אני נמצאת. וזה גם מקום.
            כלשהו.

            זוהי המציאות שאני חיה בה, אולי עניין גורלי, מכות גורל, ניגודיות לא הרמונית. יש כאלה שיודעים לגשר ריגשית, רעיונית, אנושית, ציבורית, פלירטוטית, חיוכית, מילולית, ציטוטית, אני לא.

          • מגיבה יקרה, נראה לי שהכנסת את עצמך לפלונטר מיותר. מה פתאום חייבים לצטט אחרים בשיחה? למה את חושבת שאת לא חשובה? למה את חושבת שיש קשר בין ההצלחה האישית של כל אישה לבין היותה אישה? ושאלה אחרונה: למה לנו לרצות בכלל שווין שבהסתכלות אמיתית היא פוגעת באלו שמעדיפות להיות נשים באמת. אני חושבת שכל אישה שרוצה לחיות כמו גבר יכולה. אחותי למשל בחרה בדרך הזאת, היא אשת קריירה מזהירה ואת ילדיה מגדל בעלה, לא הייתי רוצה לוותר בגין כך על זכותי להיות אמא במקום הראשון , לא הייתי מוכנה לשם כך לוותר על פחות שעות עבודה, לא הייתי רוצה לוותר על חופשת הלידה שלי, אבל כמו שאני רואה את זה, מי שרוצה יכולה, עכשיו מי שקשה לה כנראה כלואה בתוך היותה אישה, אבל לדעתי, מי שרוצה להיות כמו גבר שתסגל לעצמה את הקשיחות וחוסר האונים של הגבר שחונך להיות המפרנס ותלך לעבוד ולא תבחל בשום עבודה. אני לא מקנאה בגברים שאיכשהו נראה שבענייני זוגיות החוק תמיד נגדם, שלא יכולים להרשות לעצמם לרגע את ההתפנקות הנשית של עכשיו אני מחפשת את עצמי ואתה בינתיים תישא בכל העול. מגיבה יקרה, מה ניסית לעשות ולא הצלחת? אני מסתכלת על שטיח העולם ומרגישה שיכולה לעשות הכל לו רק הייתי רוצה ואם אני לא רוצה זה לא בגלל דכוי או חינוך, זה בגלל שאני יודעת שאני מאוד שמחה שנולדתי אישה, אפילו את הזכות לבכות ולהתלונן על אי שדוויון, קבלנו אנו הנשים. אינני שותפה לדעתך שבעולם המערבי עדיין הנשים בעמדה נחותה ואינני שותפה לדעתך שהעתיד צופן לנו יחסים הומואים לסביים, אני הרבה יותר אופטימית מכיוון שלדעתי העתיד צופן לנו עליה ברכה רוחנית לרמה כזו שלמרות ההבדלים החיצוניים בין המינים לא יהיה באמת הבדל כי כולנו נבין שאנחנו בני אדם וכל אחד יקבל את האחר כמו שהוא וכך לא רק מלחמת מינים תשבות מנשקה, תובנות שכאלו יכולים להוביל לשלום בכל תחום ובין כל אוייב, אבל…והאבל הזה הוא תחילת משפט שהכי חשוב לי לאמרו: הכל צריך להתחיל מהשלום במעגל הראשון, המעגל שלנו עם עצמנו, הקבלה שלנו את עצמנו כמו שאנחנו באהבה לכל מה שיש בנו ואמונה ביכולות שלנו בלי להביט בכלל לצדדים.
            והנה דיעה, שאין לה ידע או יכולת לצטט אחרים, והיא איננה זקוקה להשען על דיעות של אחרים, כיוון שהעולם נפתח כשאנחנו מחליטים לצאת מהפינה שלא העולם דוחק אותנו אליה, אלא אנחנו את עצמנו מתוך המלחמות שבתוכנו.

          • חמודה יקירתי.

            אז הכל אצלך מושלם, ואת לא יותר מ 30. החיים מחייכים אליך ואת אליהם
            וזוהי תפישת עולמך כעולם הנמלה.
            עיבדי, אימצי ועשי חיל.

            אל תבקרי לעולם אנשים אחרים !
            אל תשתלחי דרך סגנון מעודן ופטפטני
            ואל תתנשאי!

            לו היית יודעת מה עובר על אנשים שעברו תאונות דרכים, למשל, או מחלו אחרות. לו היית קצת פחות שאננה כרגע – הרי שהיית רואה לפחות היית רואה.

            נורא קל ממקום שהכל טוב לבקר אחרים
            להתפרץ לשיחה, לזרוק את כל המילים של האחרים לפח.

            חבל שאמיר אור לא הגיב לדבריי בנוגע לציטוטים. אבל אני עשויה מזן שממציא את הציטוטים, גם אם הם לא מוסכמים על ידי היושבים על השאלטר.

            ובמקום לומר במילים פשוטות – תודה לך על השיחה, הוא בא לבקר תגובה אמיתית שלא קיבל שנים.

            גם הוא זחוח ממצב השיוויון שבין המינים לכאורה, אין גבר שמוכן ליצור שיוויון כזה, ומשום שהם שולטים גם בחמודה וחביבה ומתוקה והנאה שלא תגענה למקום שנשים שואפות אליו בדיוק כמו גברים –
            לשלטון ולשליטה בעולם, לקביעת נורמות וליצירת חוקים חדשים במקום רווי מלחמות שהגברים מנהלים.

          • אז טוב, שמי סיגל ואני באמת חמודה ואצלי הכל בכלל בכלל לא דבש. יש לי זכות כאישה להתלונן על חיי כסיגל אולם אני מוותרת על הזכות הזאת. יש לי אפשרותל לשים את המשקפיים השחורים של חיי הלא מפנקים אבל אני בוחרת להניח אותם במקום חשוך שלא אוכל למצוא אותם. אני לא בורחת ממציאות חיי אני מאוד מודעת אליה ועדיין מסוגלת לקחת אחריות על המקומות שאליהם הגעתי ולא לחפש אשמים. בטח ובטח שלא את עצם היותי אישה או את עולם הגברים. את לא הראשונה שחושבת שאצלי הכל דבש, אבל אני חשה את הטעם על קצות שפתיי, אבל אין זה הוגן להגיע לדיון עם מה שיושב אצלנו בבטן כאילו כל העולם נגדנו. שלום פנימי, זה לדעתי כל ההבדל בינינו. אני, מגיבה יקרה אינני מהנשים המתלוננות על החום הכבד. אני מהנשים שפעם נאלצו לחמם את התינוק שלהן בגופן כי הילד היה כחול ולא היה חום. אז לא תשמעי אותי לעולם מתלוננת שחם לי. אבל גם לא תשמעי אותי לעולם מתלוננת שמשהו אחר אשם במשהו שקשור אלי. לא מתוך עולם צר אלא מתוך אהבה לעולם, ראייה רחבה והבנה שאיננה מתנשאת בכלל מכיוון שאין בי כלום ראוי להתנשאות.

          • את חיה בבועה שלך, צאי ממנה קצת,
            לטובתך.

          • מגיבה יקרה, אימצתי את ה"זחוח":) אכן, אני לא חושב שמלחמת העולם השלישית פרצה פה בין המינים, ואפילו לא חושב שאלה ההבדלים היותר חשובים בין אנשים בחברה.
            מכיוון שיש לך אקסיומה שקובעת ש"אין גבר שמוכן ליצור שיוויון כזה" נראה שמוטב שאחריש. הרי זה רק עניין של זמן עד שתגלי פה את פרצופי האמיתי, לא?:)

          • מגיבה יקרה, עם כל הכבוד זהו פורום פתוח. אין צורך להשתלח בחמודה על שהביעה דיעה.

          • אם הגיבה כך המגיבה ובחוסר אומץ ואפילו את הכנוי שלה היא מחקה, אני לא מרגישה שהשתלחו, בי אלא שמשהי נלחצה, ולא הבינה כלום ממה שניסיתי לומר.
            להלחם בבנות אני מוכנה רק בביקיני וברכה של בוץ.
            אנונימית יקרה רוצה להצטרף לבועה שלי? הביאי ביקיני וצחצחי טפרים. אני כאן:0)
            (סתאאאאאאאאם! אני בים ואת מוזמנת, הים מרגיע מאוד.)
            נ.ב.
            למגיבה,
            מה שאת כותבת על עצמך נשמע יותר על עצמך, ולא על עצמך בגלל שאת אישה. המון דברים יכולת לכתוב על עצמך בזכות שאת אישה, אך משום מה העדפת שלא.

          • מגיבה יקרה, אני דווקא מנסה להקשיב. מכיוון שאני לא כל-יודע וכל-צודק, יש תמיד סיכוי שאעשיר את מחשבתי או שאלמד משהו.
            ואיך הצדק תמיד מוחלט? נגיד שחשבת שעכשיו ארבע ארבעים וארבע ומתברר שארבע ארבעים וחמש. האם זה מוריד משהו מצדקתך בענייני בישול גזר גמדי?
            נניח שחשבת שנשים תמיד ובכל מקום דוכאו, ומתברר שלא, האם זה עושה את דעתך על הצורך בשוויון שכר ללא רלבנטית?

            ואשר לצטטת – מדוע את מניחה לגביי את ההנחה מעליבת האינטילגנציה הזו? זה לא לזכותך.פגשתי לא מעט מלומדים די טיפשים – ולהפך.

            אם טוב לך בהתבדלותך (ואת לא היחידה שחשה כך והביעה זאת) למה להתלונן? ואם לא – כדאי לנסות ולשנות את עצמנו, ללמוד לגשר, להבין, לתת ולקבל.

          • אני אוהבת את האתר של לסביות מדהימות :
            http://www.sex-lesbiot.com
            אבל גם ממליצה על אביזרי מין פרוטי :
            http://www.fruti.co.il

  4. עד שאמיר יענה לך (בחיי שאני במקומו אפילו לא הייתי טורחת), אני אהיה פרגית קופצת בראש ואודיע לך שהלכתי לחפש עבורך ציטוט שירשים אותך, ובמקום זה מצאתי מידע שאולי יעניין אותך: בשיפולי הבטן של האישה נמצאת נקודה שנקראת צ"אקרת המין וצבעה כתום. כשהיא סובלת מחוסר האדם מרגיש כמו שאת נשמעת, והפתרון הוא לצחוק הרבה ולנענע באגן.
    (אם את מתרגזת זו לא כוונתי אני פשוט במצב רוח שעשועי…ואת?)

  5. לא אפסול אותך במומיך ,אבי, כי עשית זאת מצויין לעצמך. לא אגיב להוד כלומיותי שברוב חסדך נטית להכתירני, כי לא ארצה שתפרוץ כאן מלחמה בין המינים. כן הייתי רוצה שתמשיך להגיב למען אשועשע בבועת שממוני, אולם ממש לא נעים לי לבקש זאת בבלוג של איש כאמיר. על כן: הס!
    :0)

השאר תגובה ל מגיבה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור