אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
שפה שקרמה גוף
2: מִלים
מלים שאני אוהב הן אלה שאני כותב.
מלים כאלה אינן מאכלסות אותי; הן בוקעות בתוכי כמו גוזלים מביצה, ואני מאכיל אותן בנפש חפצה: עוד מעט ויעופו.
למרות שמתישהו הן צצו בדעתי, אני לא יכול למצוא אותן שוב. הן אינן צלן הכתוב. אינן מקננות בראשי. והעולם עצמו הריהו ערב רב של מלים. משפחות משפחות הן באות מאי שם, קורמות חזות וקול, ושוב פורשות כנף לאי אן.
אני מבקש לאחוז בהן, אבל הן פורחות מתוך עצמן, אינן אלא עקבות. בהרף נצח אחד הרגע הזוהר נפתח ונסגר.
אז, חסר אונים, אני מתגעגע אליהן.
כשאני מנסה לתפוס במלה, אני מאבד את עולמה עוד טרם שבאה אליו. שום נוף אינו נשקף מעיניה, ואיני רואה אלא את כלוב המחשבה, שם היא מפרפרת ומתחבטת, דוהה לאיטה, ולבסוף דוממת.
האני הזה, השולח את ידו אל המבט, הוא הטנטלוס של המחשבה, המעניש וגם הנענש. כשהמלים הן שלי, הן נותרות רק מלים. אבל מלים שאינן שלי הן מעוף החיים עצמם, מרחבי אין גמר לקיום שלעולם לא אוכל להיותו כולו. רגע אחר רגע, עולם אחר עולם חולף מול עיניך, אבל החיים משתרעים סביב הרחק ומעבר: אינסוף מסכות שמונחות ברישול נדיב על פניו של הנצח – בלי להסתיר אותו באמת.
מלים שאתה אוחז, אוחזות בך; הן מותירות אותך נפרד מן העולם, וכך הן "שלך". מבעדן, הנצח נוגע בנו רק בהבזקים של יופי, ובכל זאת נוכחותו כה מוחלטת, כה מדבירה, עד שבנגיעות כאלה הוא מרעיל אותנו בגעגוע. אפילו מעיניו של האני, מחלונותיו החצי-אטומים של הפורגטוריום, אפשר לעיתים להבחין ביופי הזה צץ ונעלם כמו שמיים מבעד לעננים. היופי הזה, יופיו של הקיום, איננו שוכן לצידו של הכיעור: הוא איננו אסתטיקה. הוא קורן מן החיים כאן, בכל מקום, בגן העדן של הנוכחות. שם גם המלים אינן רק עקבותיו של העולם; שם, שלא כמו המלים שעל הדף, המלים הן שאיפה ונשיפה.
על הדף, רישומן של מלים כאלה הוא עדיין אפשרות להיות, פתח.
איני יכול לאחוז בפתח, אלא רק בסף, במזוזות, במשקוף. הנח לשער, עבור בפתח.
ועכשיו, הבט גם אחורה. המלים אינן שלך, ועדיין ממך: המלים שלבשו עולם עדיין נושאות את הצופן הגנטי שהעניק להן פנים, את רישומו של הפה שהגה אותן: הנה עקבותיי, מגעי, מבטי, קולותיי. ככה הייתה המלה למלים, ככה לבשה המלה בשר. בטן, ידיים, עיניים, אמא, אבא, עולם.
הקודם: כר הדשא
הבא: לקרוא לדברים בשמם
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10857&blogID=182
פשוט נפלא.
תודה, שירית 🙂
השכל הוא כמו רשת ללכוד פרפרי מילים כדי לתת להם חיים יותר ארוכים מחיי פרפר- הינה כבר יש לי גולם במחשבה…:)
המילים לפעמים כמו אורח לרגע ולפעמים הן בהתנחלות…
בפילוסופיה הדיאלוגית (גוסטב ברגמן, קירקגור, פרנץ רוזנצווייג, מרטין בובר..ועוד אלו ששכחתי)
אותם גדולי הפילוסופים היו "מדסקסים" את הדרך ליצור שפה אידיאלית בה ניתן יהיה לבטא הכל בבהירות כדי לתת מענה ליחסים "אני אתה", ז"א אין לאדם "אני" ממשי אלא כאשר הוא מסוגל לומר "אתה".
רוזנצוויג שחלה בניוון שרירים והכתיב ספר שלם לאישתו במיצמוץ, ריתק אותי, הוא האמין ב"סיפור" סיפור יכול לתת מענה ליחסים "אני אתה", כל סיפור.
והינה אתה בא ואומר של"אני" יש מערכת יחסים עם עולמות עליונים שגדולים מה"אני" ומשם, מהעולם ומלואו הזה, נמשכות להן המילים שיוצרות שפה ובוראות את הבשר…למעשה הן המקור להוויה שלנו כאן?
אם כך בתחילה, בבראשית היו מילים?
האם יהיה אפשרי, בהלך רוח זה, לומר שלפני המילים הייתה רק תודעה?,
תודעה שחשבה בתמונות ואחר כך נתנה להן שם במילים?
(…:)אולי עדיף שאלך לקטוף מילים באחו השמימי, בכל זאת עכשיו אביב ויש המון מילים פורחות באוויר)
"לפני" זה לא בזמן, אבל כן, הקיום אינו אלא הכרה.
בסופו של עניין, גם תמונות הן מין מלים בשפה מסדר אחר, לא?
נראה שבאמת תמונות זו שפת חשיבה של המוח אבל רק המילים יכולות לדווח לאדם אחר, או כתיבה, מה היה בתמונות, כלומר יכול להיות אדם שחושב בתמונות ולא במילים, לא?
כן, המלים הן שיטת תקשורת של תמונות המחשבה ושל מושגים ורגשות. שפת הגוף והמבע, האינטונציה והקול – כולם משתתפים בחגיגה 🙂
אוי אז אני בצרות…….:)
אין לי קשר בין כל האלמנטים..:)
תמי היקרה, כמו סבינה, את מקדימה לי את המאוחר. עוד אגיע לשאלה הזאת ממש.
אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז כן, בראשית היתה המלה, והמלה היתה לבשר, לעולם.
לא המלה העברית או הבלגית הזו או האחרת, אבל כן המושג שלובש את סימן המלה.
תמי, אלה שבאו להתנחל, האובססיביות, הן למיטב נסיוני "מלות מחסום", מלים שבולמות, חוסמות ומסתירות מלים אחרות. לפעמים עניינים שלמים שנותרים מתחת לסף המודעוּת, ואנרגטית – במצב "טפילי" או "סרטני", ששואב כוחות במקום לזרום.
כשהכתיבה זורמת, המלים משתחררות ומשחררות.
אמיר יקר, מחשבות בהתנחלות יש להן טבע זדוני. לפעמים אדם אחר שיחרר דיבור או מחשבה שנראית לנו כשלנו, אפילו הרצאה בנושא מעניין, או חדשות ועיתונים… אבל זו רק טעות מצידנו לחשוב כך, אלו לא מחשבות פרטיות שלנו. לא כל מה שקרה לאחר או בכלל בעולם, צריך ליפון לתוכנו…
יש לי פטנט: אני קוראת לו כוכב זבל…:)
מה שמתנחל אני מיד יודעת שזה ראוי להישלח למיחזור בכוכב זבל..ומיד נושמת ירוק…:)
נכון, תמי, יש מלים שהן ממש השתלות במוח.
אבל לא רק הן אובססיביות. התכוונתי לזן השני, מלים שמסתירות מלים, ב"חוסמות".
אמיר, אני מקווה להבין יותר טוב, אולי, בפרק 3.
המממ… לא, זה לא יגיע כל כך מהר :)וכנראה לא הסברתי כראוי.
ישנן מלים שאינן שלך, שעליהן דובר כאן.
וישנן גם מלים שהן מין פקק על גבי המלים שלך, על גבי מלים של חוויה כואבת שנאטמו והופרדו מזרם התודעה, ומונחות שם כמין קפסולה של אני ואנרגיה, מחוץ לחיים.
המממ…אני סקרנית כידוע, אבל אמתין בסבלנות להמשך…:)
אתמול ניסיתי לחלוץ פקקים, (בדרך כלל כשאני במכונית, בדרך לבקר את אמא שלי), עשיתי את התרגיל בצעקה. רציתי להבין אילו מילים רוצות לצעוק וחנקתי אותן במשך שנים פנימה. יצאו דברים מוזרים שלא ידעתי על קיומם…מוזר. זו יכולה להיות תרפיית "המילה" כולל ברית…ממילא אני נגד חיתוך בבשר…:)
מוזר אילו חיות מסתובבות אצלנו ביערות המשמעות.
והמלה – היא חיתוך בעולם. חיתוך עמוק בהרבה, אבל עדיף על חיתוך בבשר בבחירה.
מה הופך אדם עם יער מלא חיות להיות כזה, ואצל אחר זו שדרה או דולב אחד?
דיי לא מובן לי. זה לא בדלל הסוציאל דמוקרטיות שלי ולא כולם שווים ובכל זאת מאיפה הן באות כל המילים אל אדם אחד ואל אחר יותר או פחות…המחסן במוח נראה לי שווה לכל נפש, לא?
החיתוך מתחיל באותיות של המילה או במחשבה לפני?
המחסן אינו זהה, יש עשיר יותר ויש עני יותר, אבל יותר חשוב – הצירוף, הסינתזה של ממשויות ברעיון מאחה – זוהי שפת הבריאה של המחשבה.
אז למעשה כולם יכולים לצייר אבל סזאן יהיה רק אחד?
אבל המחשבה לא נבראת במחשבה אלא מחוץ לה, לא?
עכשיו ניסיתי לברוא בתוך המחשבה עוד מחשבה ולא קרה כלום. ואז ניסיתי להקשיב במחשבה לאחת אחרת והיא לא הייתה, כאילו, שלי…(מסובך לי להסביר)
דווקא מבין, תמי 🙂
כשאת צופה במחשבה את יוצרת מרחק ממנה, כמובן. נסי עוד. זה נהדר דווקא.
ליצור מחשבה בתוך מחשבה זה משהו שבעצם ממשיך את הקו. אבל אפשר יותר מקו אחד בבת אחת.
..:))
ככה אגיע לאורנוס, אשייט לתוך חור שחור ואצא בצד השני תולעת…
יש יעדים יותר מעניינים, כאן בפנים 🙂
אני משתדלת שהשרשים לא יצליפו לי בפָּנים…:)
המחסן אינו זהה, יש עשיר יותר ויש עני יותר, אבל יותר חשוב – הצירוף, הסינתזה של ממשויות ברעיון מאחה – זוהי שפת הבריאה של המחשבה.
המילים כמו מחשבות מנסות לקבע משהו ערטלאי, לתת סימן ולהשאיר חותם לאיזה הרף של הבנה או ידיעה או הכרה, אמיר, מאוד מעורר מחשבה ופיוטי
חני, תודה. האמת שמלים הן טכניקה של בריאה, לא פחות 🙂
אין לנו ביטחון שיש עולם גשמי, אבל יש לנו ודאות שיש עולם מנטאלי מעצם ההכרה שיש בנו: אני חושב משמע אני קיים, כלומר זהו הקיום היחיד שאפשר להצביע עליו בוודאות.
לדעתי גם על זה לא ניתן להצביע בוודאות, אמיר.
ייתכן שיש לנו מהות מדומה,
שאנחנו משהו או אפילו לא-משהו
שאיזשהו אלוהים הדביק בו מהות מדומה-כוזבת.
אלוהים כאן כזה דלוק שהכל ייתכן..
האמת, שאני לא חושב שיש פה סתירה. אנחנו גם תודעה או רוח – איך שלא תכני זאת, ועל גביה גם מהות מדומה.
והאמת שזה דורש יותר הסבר אבל בהמשך, טוב?
ימים עמוסים והיום גם ההרצאה של גלדמן "אלוהי המשוררים" בשלישירה של הליקון. יהיה מעניין.
אמיר, אתה חוזר על הטעות הרת האסון (לטבע) של דקארט. נוכחות אמיתית יומיומית של גרמי טבע היא מוחשית ביותר. עולם האנשים אולי מתעתע.
סבינה, אני חושב שהטעות היחידה של דקארט במהלך הזה היתה שלא הטיל ספק באני. ועל כך בהמשך.
לגבי הטבע – גם אם קיומו מנטלי, זה לא מוריד מממשותו, אלא להפך.
חושינו הם יכולת מנטלית, ולכן העולם הפיסי כולו אינו עבורנו אלא רושם מנטלי.
זה מאד מאד יפה.
קראתי כל שורה עד שראיתי והבנתי.
כתבת עכשיו ?
מדבר אליי ביותר גם כי עקיב עם דברים שאני קוראת תמיד ועכשיו על השינויים, שהכל משתנה כל הזמן,
ולכן חבל להיאחז, כדאי לשחרר,
ואז יש יותר, דווקא מתוך היונים שאנחנו מפריחים כל הזמן.
אתה נותן מילים לעולם. משחרר.
משוחרר 🙂
רוניתוש, בעונג.
לא, זה לא חם מהביל מהראש, אבל לא כל כך מזמן.
ולגבי השינוי, בוויגניאנה בהאייראווה,
שם מלמד שיוה את דֶוי היושבת לה בחיקו, הוא אומר:
"בשינוי אכְּלי שינוי".
כלומר, בהיותך משתנה בעולם השינוי הזה תמצאי יציבות פנימית.
שלום אמיר
ובשל כול התיאור היפה ששרטטת, אני מכבד את המילה ומעניק לה משקל ראוישמא לא תהפוך לחסרת ערך
התיאור שלך וההסברים מאוד נוגעים: באין מילים
תמי שהאמנתי שהמילים הן לא רק עוד מילים אלא משהו שאנו נעניק לו משמעות וחיים
מאוד אהבתי
אמל
אמל, אתה צודק שזילות המלה היא אויבו של הכותב. מלים מלים מלים, אבל בלי כוח המלה, בלי המאגיה של המלה, בלי העומק והחדות. את המשמעות והחיים אכן רק השקט יכול לתת למלה.
הצרה עם הדברים היפים שכותב אמיר פשוטה ביותר: הם מתקיימים רק בעולם שבו לא ידועות או לא נאמרות המלים — "כן תרצח!"
באמת עולם קשה יש לנו לחיות בו.טוב שיש לנו בו אנשים כמו אמיר שדואגים לשפר משהו בעולם הזה.
נראה אולי דון קישוטי אבל לא.
מי שרצח בערב שבת,
ישיר בשבת.
יאמר קדיש, יעלה רוחות,
ישביע השבעות, יעשה
נקרומנטיקה של אהבה,
קורבן פני נערה
בדקירת סיכות.
מי שרצח בערב שבת,
ימות
וימות.
הקטע –שהוא נסיון כן ולא קל — עלה יפה. אבל אני לא בטוחה שמדובר פה באמת במלים ולא ביכולת אסוצייטיבית מוגברת ומשכרת שיש בשעת כתיבה, ואז זה לא רק מלים, זה כל מרכיבי השיר.
נכון סבינה. "המלים" הן לא רק המלים. כל מרכיבי השיר, השפה, תמונות המחשבה, התודעה עצמה.
היכולת הזאת היא בעצם ההכרה. ההוצאה שלה מן הכוח אל הפועל היא בהתכוונות.
אמיר, זה כתוב מאוד יפה וברגישות רבה. אני מאוד אוהב שכותבים על הקשר ביו מילים לעולם במקרה הזה האדם. בשעתו קראתי את "המילים" של ז'אן פול סארטר שזו מעין מיני ביוגרפיה שלו דרך הקריאה והכתיבה, והקטע, על אף היותו שונה באופן הכתיבה, החזיר אותי אסוציאטיבית לספר האהוב הזה המחולק לשני חלקים: קרוא וכתוב.
תודה, רני, ואם העליתי לך באוב הזיכרון את ז'אן פול, הרי זה משובח.
ובלי ספק כל כותב טוב יש בו קורא טוב, שקורא גם את מה שהוא כותב תוך כדי הכתיבה עצמה.
מלים ליוצר הן אורח חיים, הם שניות, רגעים, ימים, בקרים ולילות, הולכות לכל מקום כמו מעיל, חולצה וגרב, כמו פרוסה, כוס תה, כמו יין, במיטה, במקלחת וברחוב, אין סוף. לנו זה ברור, ידוע וגלוי.
לבנה, אני חושב שמה שכתבת הוא מניפסט קצת אחר. כדאי לך אולי לפתח אותו.
כתיבה מלאת השראה
אהבתי , תודה
תודה, ריקי.
הי אמיר, את המחשבות האלה על המילים שקראתי כאן, קראתי בעונג רב, אולם משום מה נראה לי שהבנתי שני דברים סותרים, אולי זו השעה. אתרכז טוב יותר מחר ואתייחס לכך במצב עירני.
בכל מקרה, יש לי רומן מורכב משל עצמי עם הנושא הזה, והתפתחות של דיון על שפה ומילים תהא מרתקת בעיניי.
כנראה שזו איננה השעה שהקשתה עלי את הריכוז אלא המילים. מילים כמו אלה: "אינסוף מסכות שמונחות ברישול נדיב על פניו של הנצח".
ברור שתאהב את המילים שאתה כותב, נפלא שאינך חש עליהן בעלות למעט שהן באו ממך, בדיוק כמו שאנחנו הורים לילדנו, בדיוק באותה אהבה שיש להורה שצריך לדעת שהוא נותן חיים לא בעלות, ובחופש מוחלט ליצירת נפשו ללכת לקרום את בשר הכיוון, והמשך התגלגלות עצמית.
יש את אלו הכותבים ונתקעים בפתח, עם המזוזה והמשקופים, ושוכחים שאנחנו שם בשביל לעבור. הפעם אני נעמדת מול השער הזה שפתחת לקורא אל מחשבותיך, ולא מצליחה להעמיק מתוכי לעומקים המופלאים האלה שלתוכם צללת ומתוכם שלית יופי כתיבתי מדהים שכזה. אולי פסעתי פה חצי צעד מהוסס, אבל למדתי המון, ובמיוחד למדתי כמה מעט אני מסוגלת להבין את החיבור אל המילה. אצלי היא ממוקמת במקום פחות ברור, ולכן כמו שקורה לאנשים מתוך בורות, אני יותר מאמינה בכוחות הרוכבים על מילים ומכשפות אנשים, על קסמים ואחיזת עיניים, שלפעמים מותירים אותי עם לשון בחוץ למקרא חיבור מסויים או צמד או אפילו סתם מילה, שננעצת כחץ בתוך הלב, ופתאום היא המילה הכי מקסימה בעולם.
ומה שעושה אותה שלי, זה כמובן שרק אני חושבת כך, ומי שמתחבר לאותה ג'נאנה שיש לי פתאום עם מילה, הוא באופן אוטומטי חבר בכת הנפשית הפנימית הזו.
וכל זה שנכתב בשאיפה, שאני מבטלת מידי פעם בנשיפה, וזאת בשביל להשאר בשליטה מול הסחרור שאליו עלולה להוביל ההיפרונטילציה של ה"התכשפות".
אני מבקש לעקור מלב את ההקבלה המוטעית, המזוייפת: מלים שכתבנו אינן דומות לילדינו!
את המלים שלנו אנחנו מסוגלים לערוך, לשנות, לסרס, לשרוף להשמיד…
צודק גיורא, ההקבלה איננה חלילה בכל. ההקבלה שעימה אני מזדהה היא רק בנושא הבעלות שלנו על מילים ועל ילדים. חושבת שההבנה הזו מאפשרת הן לילדים והן למילים לצמוח בתוך חופש ולהשיג את מיצוי הפוטנציאל האישי הגלום באלו גם באלו.
גיורא, לשיטתך, גם "עינייך יונים" היא הקבלה מוטעית ומזויפת שיש לעקור לאלתר מן הלב.
עם כל הכבוד לברנש ההוא שכתב את שיר השירים, עיניים אינן עפות, אינן מלשלשות ואינן מטילות ביצים.
בוודאי, אפשר לקסום ממשויות, לברוא, וגם לסרס, לשקר ולהרוס. וגם לילדינו אפשר לעשות את זה, אבל כמובן לא לזה התכוונתי.
מלים באות מתוכנו, ובמובן זה הן "ילדינו". מה שבא מתוך, הוא ממהות התוך, בשר מבשרנו. איש בצלמו כדמותו בורא אותן.
אמיר,
טעית בכוונתי.
התכוונתי ליחסים שבין היוצר למלים, ואלה אינם בשום אופן ליחסים שבין אדם לילדיו.
ההסתייגות שלי אינה קשורה כלל ליחסים שבין מלים לבין עצמן.
יתר על כן, הרצון להקביל בין יצירות אמנות לילדים נראה לי רומנטי וסנטימנטלי באופן מזוייף ביותר.
כן, הבנתי אותך. אבל אני מקווה שזה לא אומר כלום על היחסים שלך, עם הילדים המילוליים שלך 🙂
אהדה, מחויבות, נאמנות, דאגה למשמעותן וכו' – כל אלה אינם בלתי קשורים.
לאמיר,
לאחר שיצורי המלוליים יוצאים לאוויר העולם (ובפשטות, כאשר הם רואים אור – ואין פה כוונה למשחק מלים!) אין לי עוד יחס אליהם; הם מפנים את זירת הנפש כדי שאחרים יתפסו את מקומם.
עם ילדי ונכדי היחס קיים ויתקיים כל ימי חיי ואין זה משנה עד כמה הם בוגרים ועצמאיים.
גיורא, מקווה שלא נגעתי בנקודה רגישה. לא זו הייתה כוונתי. וחזרה לעניין "עיניייך יונים" דלעיל, מטפורה אינה סימן שוויון אלא העברה של חלק משדה המשמעות של המלה אל נושא חדש.
יתרה מזאת, הדימוי כאן הוא "הן בוקעות בתוכי כמו גוזלים מביצה". ההקשר הוא מטפורי בעליל, שהרי אפילו בתוך ציפור לא בוקעות שום ביצים. הדימוי המרכזי כאן הוא המלים כמין ציפורים, ואדרש לו גם בהמשך.
לגופו – אף מלה לא מתפנה מן הנפש. הן שוכנות בה לנצח. יש והן מותמרות והופכות ליצורים מסוג שונה ביותר, אבל לא נעלמות. הן במובן חשוב 'אבני הבניין' של האני.
לאמיר,
חלילה, לא חשבתי שיש פה כוונת פגיעה. מדובר במחלוקת עניינית וחשובה.
האמת היא שאינני מחשיב כל-כך מלים, כשהן לעצמן.
שונה הדבר כאשר מדובר בתהליך היצירה וביצירה המוגמרת. בתהליך היצירה המלים משמות אבני בניין (רכות ומוצקות וכו'), ואף על פי כן הן עדיין חומרי גלם בלבד.
היצירה המוגמרת היא העיקר. וכשהיא ממריאה אל אוויר העולם (וגאן אני ממשיך את הדימוי שלך) הן ניתקות מיוצרן וחדלות להיות איבר מאיבריו.
לא אחזור על עניין הילדים השונה כל-כך. זה הרי הובן כהלכה.
דרך אגב, אינני יודע בדיוק מהו "שדה משמעות". הדבר נובע מאי-חיבה כלפי מלים כ"משלב", "שפה גבוהה", "שפה נמוכה", "סאב-טקסט" וכו'.
עם זאת, אני ליברלי לחלוטין לגבי שימושם של מלים אלו בפי אחרים או בעטם.
גיורא, אתה צודק בזה שמשמעותן של הציפורים האלה מתגלה רק להקות להקות.
אשר למלים שאתה תוהה לגביהן – לא כדאי לדלג על מלים לא מובנות, ולפחות שתיים מאלה שמנית נראות לי חשובות:
שדה משמעות = שדה סמנטי. מכלול הזיקות שיש למלה (כמו שהתחלתי לסמן ביחס ליונים). היופי שבמונח (הלקוח בעצם משדה הפיזיקה) הוא בכך שאפשר לראות בו מין מכלול של תודעה ואנרגיה שיש בו הצטלבויות, הפרעות, קשרים ושוליים פרומים.
סאב-טקסט: מה שמפריע לי במונח הזה הוא שלא מצאנו לו שם עברי, אבל הוא פוטנטי ביותר. זהו הטקסט הלא-נאמר, המשתמע, שמתחת לטקסט הנאמר. למשל שיחת מזג אוויר אנגלית, שדרכה שני איכרים אנגליים מעבירים זה לזה את מצב רוחם, מצבם האישי, ואפילו מחשבות על המשפחה והכפר בלי להזכיר ולו אחד מאלה.
סיגל, מלים הרי יוצרות מציאות, אבל הן לא מכשיר כמו מברג או מייבש שיער. הן באות מתוכנו, ובמובן זה הן "ילדינו". מה שבא מתוך, הוא ממהות התוך, בשר מבשרנו.
העניין הוא שמי שחי בתוך המציאות שהמלים בוראות הוא קודם כל מי שחושב ואומר אותן. וזה עתה עשית זאת בעצמך, לא?
לא אמיר. לרוב אני על יד. אני משתמשת בקלות שמילים מתקרבות אלי ונכתבות תחת שמי, אבל לא כולן בוקעות ממש מתוכי.
כמו שכתבתי יש לי רומן מורכב עם מילים, ובשאלתך נגעת בדיוק בנקודה. יש מילים שנמצאות סביבי והן בשפע ואני משתמשת בהן לצרכיי ואחר כך שוכחת. יוצא שהיום אני יכולה לומר דבר אחד, ומחר לומר דבר אחר, ואין לי בעיה עם הסתירה.
ואין לי בעיה עם הטענה: "אבל אמרת", התשובה המיידית שלי :"אז אמרתי". אבל השימוש הקל הזה והשליטה הזאת במילים שאיננה תמיד מנת חלקם של סובביי, מאלץ אותי לקחת אחריות, שכן בבסיס שבי שאיננו קשור במילה זו או אחרת, חשוב לי שלא לפגוע, בלי קשר למילים , ולכן אני משתדלת לומר ביושר את מי שאני.
אני מבקשת תמיד להזהר מהשימוש שלי במילים. פגעתי? אין רוע אלא חוסר טאקט, ריתקתי? אזהיר מכוחן של מילים , מקסמים ומאשליות …והנה, כל זה נכתב כאן שוב בקלות, ולא נברא ממני בשמץ.
סך הכל, למרות אהבתי למילים מה שמשמעותי בעיני בתחום הזה הוא הכוונות שנמצאות מתחת ולפני. המה, שיש לי לומר, הוא פחות משנה בעיניי, ולכן גם איני עוצרת לבחור או לברור או לברוא מילים שממש ממש יבקעו ממני. חוץ מלפעמים… אבל זה כבר סעיף חש וסותר לכל מה שכתבתי פה ברגע זה.
כן, נכון, סיגל. אבל מלה בלי ה'מה', בלי שתהיה טעונה בכוונתה, היא צליל ריק.
המלה במלוא משמעותה היא גם נימת המחשבה שהרתה אותה, האינטונציה המנטלית, האמת שמאחוריה.
אתה כתבת המי שעומד מאחורי המילים ושזה עתה עשיתי זאת. אני טענתי שאני לא ממש עומדת מאחורי המילים. משהו ממני כן. אבל אני לא מתעסקת בלדחוס את כל האני שאני לתוך מילה. מסמנת לעצמי מה אני רוצה לומר כמטרה, יודעת מתוך מכלול המילים שהכיוון הוא לשמור על טוהר הכוונה וטוהרה של המילה ומשם אפס מאמץ, מה שאני כותבת מדוייק בעיניי לנקודת המוצא.
אינני טוענת לריקות מילותיי, אלא רק לחשיבות השונה שבין מילים, ולכך שאם אתה ממלא בה את כולך, יהיה לך מאוד קשה להפרד ממנה. תצטרך להיות מאוד אחראי לגבי כל מילה ומילה שאמרת, ולהזהר שלא לסתור את עצמך במילים הפוכות.
השפה שלך קורמת אט אט גוף, ואני חושבת שלא תמיד מתקבל אותו גוף מאחורי מילים, וזאת אולי מכיוון שלא כל שימוש שנעשה במילים, הוא אותו שימוש.
סיגל, אין ספק שאת צודקת.
כשאני מבקש 100 גרם גבינה צפתית בשוק, או "תעביר את המלח" ליד השולחן, אני לא מושקע במלים באותו אופן, כמובן. אבל גם בשימושים כאלה, ואולי באופן עוד יותר בהיר, המלה היא הוצאה של כוונה אל פועל הממשות.
זה יפה, ציור המלים כציפורים – גם אלה שפורחות מן הקן, וגם זו שמפרפרת ודוממת בכלוב.
עוד אשוב לציפורים האלה, עדה. הן לא סיימו פה את עבודתן 🙂
כתיבתך אמיר היא ספונטאנית ושקולה כאחד. לא הרבה ניחנו ביכולת זו. זה בולט במיוחד בקטעי פרוזה.
יפה ובפיוטיות רבה תארת, אמיר, את עולם המילים, אלו הקיימות ביקום טבעיות ומשוחררות כמו שאיפה ונשיפה ואלו הכלואות בכלוב המחשבה מצוירות על הנייר ומשקפות רק הבזקים של יופי , אלו שהאמן נצמד אליהן והצמדותו מותירה אותו נפרד מן העולם. ובמתח הזה שבין המילים ההיוליות החפשיות לבין אלו הנאחזות בדף מבקש האמן פתח מעבר, אך נותר על הסף. יפה תארת את שני קצותיו של עולם המילה. אמנם המילים הן גשר רעוע על פני תהום ,אבל לפחות סוג של מעקה. משהו מדויקן הכותב ומהד עקבותיו משתמר בהן בכל זאת במעין נצח קטן.אהבתי את הגיגיך
חנה, תודה, ותגובתך היא מדיטציה נהדרת בפני עצמה.
ה"מלה" היא שם לדברים רבים. למסכות נבובות כמו גם לבריאת מציאות מנטלית חדשה (למרות שאין בהכרח סתירה במהות, רק בעוצמה).
לשפה רמות רבות. בשפה מסדר אחר אלקטרונים הם אולי הברות ומולקולות הן מלים. בשפה אחרת אולי גם אני או את נהיה מלים. ומשפט שם יהיה אולי החברה הישראלית או גיאוגרפיה של חצי הכדור הצפוני 🙂
תודה, רות.
איך אתה כבר יודע מה יהיה הדבר הבא?
ראיתי בחזוני, הדס 🙂
נושא מרתק מִלים, ויפה תיארת וגלגלת אותן. חשבתי לי על המלה 'מִלה' עם הלמ"ד הצלילית במרכזה וכמה יפה היא מתנגנת ואיך מתישהו היה מישהו שהמציא את השם למושג, וכמה גם הסתעפויותיה (מלל וכו')יוצרות מצלול מתנגן ויפה.
בקיצור WORDS WORDS WORDS. אין עליהן.
ומתי ההמשך, אמיר? אעקוב 🙂
כן, תלמה, מִלְלָה שכזו שמתמללת לנו בפה 🙂 טעים.
ומעניין גם לראות איך בעברית המלה "מלה" היא בעצם יחידה חתוכה מן האמירה השלמה, פרק דיבור. (השווי מל=חתך, מלילה)
עם ההמשך אחכה קצת. אך בוא יבוא.
יפה הההסבר אודות המילה מילה.
מילים הן כמו נמלים קטנטנות שרצות על הדף שלי…
שירית, נמלה בארמית שֻמשמנא, כלומר יצור מתרוצץ, בפעילות מוגברת (שם שם) אבל בעברית שמו לב שהיצור הזה מל את מזונו, ואולי כפי שאת הבנת, בא בפריטים רבים, כמו המלים 🙂
חמוד מאד, ההסבר שכתבת.מילים- נמלים-למלל-מלל-מילון-אני אוהבת מילונים.והכי אני אוהבת לעקוב מאיפה הגיעה המילה.יש בזה תחושת הבנה מדהימה.ןלפעמים תחושה
מרגיעה.מילים בשבילי היום זה האקסטרא שנתנו לי החיים.
קיבלנו את החיים, יצרנו את החיים ,הנה הם כל יצירי כפינו, והנה אנחנו מסתובבים ושמים תוית על כל אחד מאלה.
ואחר כך מעבירים א המילה כמו סמל ממקום למקום, מהפה שלי לאוזנך.מהדף הכתוב לספר שאחר קורא בו. אתה בונה עולם ואחרים חיים בתוכו. תהליך מדהים.הייתי אומרת כמעט
ממכר בפני עצמו.
שירית, זו בדיוק נפילת הדורות. האידיאוגרמה הפכה לאות מסמנת, המלה הפכה לסימן, תמונת המחשבה למושג.
השפה היא מציאות פלסטית לגמרי. חומרי הבניין של המציאות.
וכמובן, לשיטתך, גם "עיניך יונים" היא הקבלה מוטעית ומזויפת שיש לעקור לאלתר מן הלב.
עם כל הכבוד לברנש ההוא שכתב את שיר השירים, עיניים אינן עפות, אינן מלשלשות ואינן מטילות ביצים.
זה מעניין אמיר. ניסיתי לרגע לחשוב מהי המילה עבורי, מקורה, אבל ענן התרחשות התמקם מעל ראשי והתפוגג, אוסר עלי.
לא ברצינות, אבל קצת, לא יודעת למה. זה מעניין אותי, אנסה לחשוב על כך.
תוך קריאתי את דבריך היפים חשבתי שוב ושוב שהנושא הוא גם שבח הנתינה.
נכון, סמדר, גם זה הנושא. אבל יותר מעניין למה יש חסימה כזו בפנייך.
מעניין מאוד מה שכתבת. אני מחפשת להקביל את זה למצבי היצירה שלי. אם המילים הן דימויי, אז אצלי הם כן מאכלסים אותי. כמו עוברים רדומים, גלמי תולעים שרק אם אצייר ואתן להם ממשות על הנייר או על הבד, יהיו קיימים. אם לא, הם ימותו ויהפכו במקרה הטוב לזכרון.
לוסי, מלים אינן מתות, אבל הן משתנות ללא הרף. כשהן גדלות באמת, צאצאיהן מקננים על כנפיהן, וזיקותיהן סבוכות בעולם.