אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
נעילה
הַמַּיִם מְגַלְגְּלִים אוֹתְךָ, מְגַלְגְּלִים אוֹתְךָ, מְגַלְגְּלִים אוֹתְךָ,
הַמַּיִם מְגַלְגְּלִים אוֹתְךָ – עַד שֶׁאַתָּה חָלָק חָלָק חָלָק – –
וַעֲדַיִן, כְּשֶׁכְּבָר פּוֹנֶה הַיּוֹם וְנִפְתָּחִים פְּנֵי הַמַּרְאוֹת,
לֵאִים מִשֵּׂאת אֶת גְּבוּלֵיהֶם וּמִתְמַלְּאִים בְּצֵל,
עֲדַיִן, אֵינִי רוֹצֶה לִזְכֹּר אוֹתְךָ מֵעֵבֶר לְפָנֶיךָ
אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבַד.
אַךְ כְּמוֹ בְּשׂוֹרָה בִּלְתִּי מְפֻעְנַחַת צִפּוֹר כֵּהָה חוֹלֶפֶת
לִפְנֵי שִׁמְשַׁת הַמְּכוֹנִית בַּלַּיְלָה
מֵעַל לְפַס אַסְפַלְט שָׁחֹר בֵּין שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הָאֵיקָלִיפְּטוּס,
יוֹצֵאת מִצֵּל, לוֹבֶשֶׁת דְּמוּת לְרֶגַע מוּל אוֹר הַפָּנָסִים,
וּכְבָר הִיא שׁוּב רַק חֹשֶׁךְ, הָיְתָה אוֹ לֹא הָיְתָה.
הַדֶּרֶךְ מִתְפַּתֶּלֶת הָלְאָה, כִּמְטַחֲוֵי פָּנָס בְּתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה,
וְרַק הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה מוּאָר כֻּלּוֹ בְּאוֹר טוֹרֵד; מַה זֶּה הָיָה, וְלָמָּה.
דְּבָרִים כָּאֵלֶּה, כָּאָמוּר, קָשֶׁה לִבְדֹּק מַמָּשׁ, וְאֵין לָנוּ לְפִי שָׁעָה
דְּרִיסָה בַּמַּמְלָכָה הַהִיא, שֶׁבָּהּ אֵלַת הַהִשְׁתַּנּוּת מוֹלֶכֶת לְבַדָּהּ;
וְשֶׁמָּא גַּם צִפּוֹר כָּזוֹ הִיא אוֹת לְמַשֶּׁהוּ
שֶׁבְּתוֹרוֹ גַּם הוּא מִלָּה שֶׁלָּבְשָׁה כָּאן דְּמוּת.
כָּמוֹהָ חֹמֶר הַדְּבָרִים שֶׁכְּמוֹ נִגְאַל מִכֹּבֶד,
שֶׁכָּל הַיּוֹם שִׁמֵּשׁ אוֹתָנוּ אֶבֶן גְּבוּל וְאֶבֶן בֹּחַן
לְשָׁמְרֵנוּ מִלִּפֹּל בְּמֶשֶׁךְ שֶׁל רָצוֹן עָצֵל, מוּבָן כְּבָר מֵאֵלָיו,
מִבְּלִי לִהְיוֹת דַּיֵּנוּ כָּאן. אֲבָל עַכְשָׁו, כְּשֶׁאוֹר הַיּוֹם שֶׁבּוֹ לֻמַּדְנוּ
סֵדֶר קָרְבָּנוֹת וּמְלֶאכֶת חֲצִיבָה
מוּסָר סוֹפְסוֹף מִן הָעוֹלָם כִּבְסוֹפָהּ שֶׁל חֲקִירָה צוֹלֶבֶת,
שָׁמַיִם כְּבָר פּוֹשְׁטִים צַוָּאר אֵלֵינוּ,
וּמוּל הָאֹפֶק הָאָדֹם נִפְרָמִים מַרְאוֹת –
שׁוֹכֵךְ בָּעֲנָנִים דָּמֵנוּ שֶׁהִרְתִּיחַ, וּלְאַט, כְּאֵד צוֹנֵן,
חֲלוֹם וְצֵל עוֹלִים שׁוּב בַּגּוּפִים.
כִּמְעַט כְּבָר זְמַן לָתֵת לַזְּמַן לִרְגֹּעַ, וְלַמָּקוֹם – לִפְשֹׁט אֶת מִדּוֹתָיו;
לְהִתְפָּרֵק מִן הַפָּנִים שֶׁעָטִינוּ מוּל הַבֹּהַק, הַמִּדָּה וְהַזּוּלַת,
וּלְהָנִיחַ, לְהָנִיחַ –
אִם רַק נִזָּכֵר.
אֲבָל שָׁכַחְנוּ; הָלְאָה, לֹא מַרְפִּים, מְאֹהָבִים
בָּאוֹר הַלּוּצִיפֶרִי, וּמַבְחִינִים: אוֹרוֹת עַל הַגִּבְעָה מִמּוּל,
כְּחֻלִּים וּצְהֻבִּים, שֶׁמֻּטָּלִים כְּמוֹ כְּתַב חִידָה בְּגוּף הָאֹפֶל הַגָּדוֹל –
כְּבָר מְבַשְּׂרִים אִי-דַּעַת שֶׁטִּבְעָה אַחֵר: אַזְעָקָה שֶׁל אַמְבּוּלַנְס,
עוֹלָה יוֹרֶדֶת מִן הָרְחוֹב, אוֹ שֶׁמָּא מִן הַטֶּלֶוִיזְיָה,
מְטַפֶּסֶת בַּסֻּלָּם שֶׁל תּוֹךְ-הָרֹאשׁ עַד גַּג הַבַּיִת, וּמִשָּׁם –
הַחוּצָה, לַשָּׁמַיִם:
קֶרֶן אֵשׁ פּוֹלַחַת בָּעַרְפִּיחַ,
שׁוֹכֶכֶת לְאִטָּהּ,
וּכְבָר מוּשֶׁבֶת לִנְדָנוֹ שֶׁל אֱלֹהֵי הָעִיר.
וּבְכָל-זֹאת, גַּם פֹּה, עֵצִים שֶׁל יוֹם אֵינָם עֵצִים שֶׁל לַיְלָה;
צְלָלִים נוֹשְׁרִים מֵהֶם עַל מִדְרָכוֹת וַחֲצֵרוֹת וְגַם עַל פְּנֵי
הַדֶּרֶךְ הַנִּמְשֶׁכֶת הָלְאָה, אֶל הַבִּלְתִּי נִמְנָע. וְאִם זָכִינוּ, גַּעְגּוּעַ
כְּצִיר שָׁלוּחַ וּבְיָדוֹ אִגֶּרֶת מְחוּקָה, מֵגִיחַ לַסָּלוֹן מֵאֲפֵלָה,
מַגִּישׁ לָנוּ דּוּמָם אֶת כְּלֵי הָאַיִן, וְקוֹרֵא לָנוּ בְּקוֹל
אֶת נַהֲמַת לִבֵּנוּ:
אַיֵּה הָאוֹת הַמְּכֻנָּף שֶׁחָשׁ מֵעַל הַכְּבִישׁ בָּאֹפֶל?
מָתַי תַּמְרִיא הַדֶּרֶךְ אֶל הַחֹשֶׁךְ, וְתוֹלִיךְ אוֹתָנוּ שׁוּב
בַּחֲזָרָה
הַבַּיְתָה?
נַבִּיט, לִפְנֵי שֶׁנְּנַגֵּב שׁוּב אֶת הַנּוֹף מֵהַשִּׁמְשָׁה,
וְנִרְאָה אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁכָּל זְמַנָּיו הֹוֶה,
שֶׁכָּל פָּנָיו הֵם רִשּׁוּמָהּ שֶׁל הֵעָנוּת לִהְיוֹת,
וּגְבוּלוֹתָיו אֵינָם אֶלָּא מַה שֶּׁהָיוּ תָּמִיד:
פִּנְכָּה מֻנַּחַת בְּעִתָּהּ, בְּצַד הַמְּלוּנָה.
אַחַר-כָּךְ כִּשְׁכּוּשׁ זָנָב אוֹ שְׁנַיִם בַּדֶּרֶךְ לִרְבִיצַת הָעֶרֶב בְּפִנַּת מִבְנֶה
שֶׁנּוּרוֹת שֶׁל מֵאָה וַאט שׁוֹמְרוֹת עָלָיו מִפְּנֵי מֶטָמוֹרְפוֹזָה,
כְּשֶׁבַּחוּץ הַזְּאֵבִים הוֹפְכִים לַאֲנָשִׁים וְרוּחַ, וּמְיַלְּלִים מוּל הַיָּרֵחַ
אֶת תְּפִלַּת הַהִשְׁתַּנּוּת, הַיּוֹרֶדֶת לְאִטָּהּ עַל בַּתּוֹת, שִׂיחִים וְשֶׁלֶף,
וּמוֹדִים לָהּ עַל חַסְדָּהּ, שֶׁלְּפִי שָׁעָה דָּחִינוּ
מֵעָלֵינוּ כְּמִין קֵץ.
אֲבָל כָּל הַפָּנִים שֶׁנְּעוֹרִים עַכְשָׁו בַּסֶּלַע, כָּל הָעֵינַיִם שֶׁשָּׁטוֹת
בְּתוֹךְ הָעֵמֶק הַצּוֹנֵן בְּזֹהַר צְהַבְהַב,
כָּל הַקּוֹלוֹת שֶׁל יְצוּרֵי הַלַּיְלָה שֶׁדְּמוּתָם אָבְדָה,
וְכָל קְהַל הָעַרְפִלִּים חִוְרֵי הַמֵּצַח, הַשָּׁבִים אֶל מַמְלַכְתָּם בְּנִצָּחוֹן רוֹחֵף –
רַק מַמְתִּינִים עַל גְּבוּל הָאוֹר, עַד שֶׁיִּכְבֶּה מֵאֲחוֹרֵי שְׁמוּרוֹת עֵינֵינוּ,
עַד נִתְרַצֶּה לִפְרֹק אֶת הָעֵרוּת שֶׁכְּבָר כָּבְדָה, וּלְהָנִיחַ וְלִשְׁקֹעַ,
עָמֹק עָמֹק, רָחוֹק – גּוּפִים גּוּפִים, שְׂרוּעִים בְּפִשּׁוּטָם, צְנוּפִים כְּעֻבָּרִים,
מְכֻרְבְּלֵי שְׂמִיכוֹת, אוֹ עֵירֻמִּים מִתַּחַת רֶשֶׁת שֶׁל כִּלָּה, קְצָתָם מְחֻבָּקִים,
קְצָתָם מִתְרָעֲדִים טְרוּפֵי חֲלוֹם, פְּרוּקִים לִבְסוֹף עַל מַחְצָלוֹת וּמִזְרָנִים,
בְּעוֹד אֲנַחְנוּ נוֹדְדִים אֶל מַמְלָכָה אַחֶרֶת, וּבְקַלִּילוּת שֶׁל רֶצֶד אוֹר בַּמַּיִם,
מִבַּעַד מְבוֹכֵי שַׁפִּירִיּוֹת וְשַׁחַם, מִבַּעַד רֵיחַ מֶלוֹנִים, צְלִיל פַּעֲמוֹן,
אוֹ צַחֲנַת גְּוִיּוֹת, מַצְמִיחִים זִימִים, שֵׂעָר, יָדַיִם,
טוֹפְפִים עַל פְּנֵי מַרְבָד סָמִיךְ, עָפִים, תּוֹעִים בְּתוֹךְ עָרִים שֶׁלֹּא נוֹדְעוּ,
מַלְקִים וּמְעַנִּים, מֻלְקִים וּמְעֻנִּים, נִצָּלִים בְּרֶגַע אַחֲרוֹן מִידֵי הָמוֹן זוֹעֵם,
מִתְמוֹטְטִים בַּשֵּׁרוּתִים, נוֹפְלִים מִצּוּק, פּוֹגְשִׁים מַלְאָךְ,
רָצִים בִּשְׂדֵה חִטָּה פָּתוּחַ, אוֹ מַנְהִיגִים צָבָא נוֹצֵץ בְּשִׁרְיוֹנוֹ –
לוֹבְשִׁים נוֹפִים, פָּנִים וּזְמַן בְּלִי חֶשְׁבּוֹן וְעֹל,
לְבַד מֵאֵלֶּה שֶׁהֵבֵאנוּ מִן הַיּוֹם צֵידָה לְדֶרֶךְ הַמָּחָר.
וְהַמָּחָר עִם אֶתְמוֹלָיו, כְּמוֹ בָּצָל נִקְלָף, נִפְרָשׂ לְכָל שְׁבִילֵי שְׁבִילָיו,
שֶׁיִּפָּסְעוּ הָלוֹךְ וָשׁוֹב בְּכָל הֲדַר תַּפְאוּרָתָם שֶׁכָּל כֻּלָּהּ מַמָּשׁ;
וּמֵעֵבֶר – עוֹד בְּצָלִים – עוֹלָמוֹת שֶׁכְּבָר הָיוּ פֹּה
וְכָאֵלֶּה שֶׁעוֹד לֹא, עוֹלָמוֹת שֶׁל נְתִינֵינוּ, אוֹרְגָנִיזְמִים זְעִירִים
שֶׁל כַּוֶּרֶת בְּשָׂרֵנוּ, כּוֹכָבִים שֶׁל חֶלְקִיקִים שֶׁיְּדִיעָתָם זוֹרַחַת,
עוֹלָמוֹת שֶׁל צְלִיל וְנֶצַח, יְקוּמִים שֶׁל מַחְשָׁבָה –
כֻּלָּם, בִּנְקֻדָּה אַחַת, נִפְתָּחִים בְּלִי חֹק וָעֵת
לְמִפְגַּשׁ פְּנֵי הַנְּשָׁמָה שֶׁכֻּלָּם אֲנִי.
מתוך "יום", תג/הקיבוץ המאוחד 1999
"הַמַּיִם מְגַלְגְּלִים אוֹתְךָ, מְגַלְגְּלִים אוֹתְךָ, מְגַלְגְּלִים אוֹתְךָ,
הַמַּיִם מְגַלְגְּלִים אוֹתְךָ – עַד שֶׁאַתָּה חָלָק חָלָק חָלָק – – "
'נעילה' הוא הפרק הכמעט אחרון של הספר יום.
האור הלוציפרי. כורת בשרנו ועוד פניני לשון ודימויים מצמררים מהפנטים- עולמו שכבר היו פה וכאלה שעוד לו… שפע דימויים מופלאים, חלקם מצמררים רובם מדהימים. לקרוא שוב ושוב.אולי אז יתחולל מפגש פני הנשמה שכולם אני.
הגוף ככוורת בשר. משהו מופלא.
רות, הרי מדעת או שלא מדעת, להיות נוכחים במלוא ערותנו במפגש הזה (המתקיים גם בלי ערותנו) אנחנו מחכים.
"נעילה" כמו תפילת נעילה של יום כיפור. הזדמנות אחרונה לפני שנסגרים שערי רקיע. כשהחמה בראש האילנות עד זמן צאת הכוכבים. זו בקשת גאולה, אולי וידוי. אולי התוודאות, "לְמִפְגַּשׁ פְּנֵי הַנְּשָׁמָה שֶׁכֻּלָּם אֲנִי."
האבן הקשוחה ביותר, נעשית חלקה מרוב גילגולים בנהר החיים והמוות והלידה החוזרת..הכמיהה לדעת, לפגוש את כל הפנים של הנפש.
פני המראות, הרצון להביט מהצד על "העצמי" על צילו..
"אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבַד"- כמו נרות דולקים, לא לגעת, רק להביט, להבין את גבולות "האני", ציפור הנפש שחולפת "לִפְנֵי שִׁמְשַׁת הַמְּכוֹנִית בַּלַּיְלָה" , חולפת על פני הגוף שהוא רכב לשאת את הנשמה..
אני רק בבית שלישי, ובטח פיספסתי המון תמונות בדרך. אקח אוויר…
לפני המון שנים, ירדתי בירידות מירושלים למבשרת בנהיגה איטית. השמש הייתה לקראת פרידה, נושקת לרכס הרי הקסטל.
לפתע ראיתי חזיון שבו הפרצוף שלי מעוך על השמשה הקדמית , אבל מחוץ למכונית, ממש מולי. נבהלתי ובלמתי.
כעבור דקה שתי מכוניות לפניי התנגשו האחת בשנייה וירדו לתהום מימין…אני כמובן ניצלתי…
בשיר מצאתי סוף סוף את ההסבר מה קרה לי שם…:)
תודה אמיר.
שפה קרמה גוף!
איך אנחנו מתרגמים דברים שראינו,שחווינו, שהיינו, שארעו לנו,שהרגשנו – למילים?
באסופת כל העיתים.
איך אנחנו לוכדים בדיוק את אותו הרגע שחלף, מה שראינו, מה שהרגשנו, מה שהפחיד אותנו,
למילה על-זמנית, שתכלא באחת, תתאר רגע שחלף זה עתה.
איך אנחנו מעלים את הארוע, את ההרגשה, את המראה למילה אחת, שתביע אומר בשירה
על כל גדולתה ועל כל רגעיו המתאספים של האיש/האדם
בזרימת השששששירה.
חוה, גם המלים כמו העולם הפיסי כולו, הן מין חומר, גם אם דק, גם אם רך מסלע, שאנחנו נאבקים להוליד בו משמעות, לתת סימנים ברוח.
יום הולדת שמח, והלוואי שתמצאי בחייך עוד ועוד מן הטוב.
זה עתה נכנסתי לקרוא שוב וחשבתי שיום או עשר שנים שעברו מאז הוצאת הספר, יום הם כמיצמוץ אחד, פעימה אחת.
"שָׁמַיִם כְּבָר פּוֹשְׁטִים צַוָּאר אֵלֵינוּ"…חלום וצל עולים שוב בגופים.
מתי תמריא הדרך בחזרה הביתה?.
תמי, נכון… עשור ל'יום'.
וגם אני, אפילו לא שמתי לב.
והדרך שתמריא? זה הגעגוע המלווה… מאז החיתוך הראשון.
תמי, רשמי הקריאה שלך מהבתים הפותחים של השיר הוסיפו לי את הרכב כגוף, ומה שאת מספרת מחוויותייך שלך מדהים לגמרי. מבין שרק את ניצלת?
אתמול במקרה שמעתי קראתי ככה להנאתי את ואלה תולדות המילים.והיום כשקראתי את השיר הזה המדהים,ראיתי איזו "פתיחה" אמיצה ביצעת כדי להוליד את השיר הזה.ובאמת מתוך השיר הזה נפתחים עולמות של צליל ונצח -כמה הרבה נתיבים יש לטייל בהם ,כוורת של יקומים.
תודה שירית, ואת צודקת. השיר הזה הוא עבורי שער, או כמו פתק לתזכורת שהשארתי לעצמי ולכל מי שרוצה – מן האני הזוכר לאני השוכח.
מעניינת ההפרדה הזו שאתה עושה בין אני הזוכר ואני השוכח.התחבר לי לדיון קודם בנושא של היזכרות.האם כדאי לזכור , האם כדאי לשכוח. האם כדאי בכלל לזכור כאב.. מה לזכור מה לשכוח? והאם יש לנו בכלל שליטה בנושא. זה גם מתחבר לנושא ההתנצלות . עד כמה ניתן לשכוח עוול שנעשה לך ועוד דברים שקשורים לנושא.ולחזור למקום נקי וחלק.
באופן כללי וגורף אני יכולה לומר שגם זכרון וגם שיכחה ממקום של חוסר שליטה יכולים להיות הרסניים. ראיתי דוגמאות של אנשים שפתחו באופן מלאכותי דלתות זיכרון בעזרת היפנוזה או סמים.וזה לא תמיד עבד לטובתם. כמו כן ראיתי אנשים ש"שכחו" כאב פיזי שנגרם להם(למשל כפי שאפשר לפעמים להיתקל בנושא של אלימות במשפחה),והמשיכו ללא שליטה גם את מעגל הסבל והכאב.
בכל אופן, פתח התזכורת ששיתפת אותנו בו הוא באמת שער
להמון דברים יפים, ואחת העדויות לכך הן כמובן התגובות
שבבלוג הזה.
דרך אגב בבוקר , כשנכנסתי לקרוא בבלוג מצאתי את עצמי
צוחקת, היתה לי תחושת משפחתיות וחברות להתחבר באמצאות המילים לאנשים היפים שפה.מאד נעים.אמנות ושמה תקשורת.
שמגיבים פה.
שירית, לשכוח הוא בעיני חוסר יכולת לעמוד מול משהו. מעדיף לזכור. רק אז אפשר להתייחס, לטפל, לתקן, לרפא או גם להתענג על משמעות וחיים.
אבל ה"לזכור" שאני מדבר עליו הוא תוך רצון לקחת אחריות ושליטה על החוויה, וזה, נדמה לי, די ההפך ממה שקורה בהיפנוזה, ולפעמים גם בסמים.
וחושב כמוך שיש פה קבוצה של אנשים שבסך הכל שואפים יחד לטוב, לאהדה, ליצירה, ולהבעה של כל אלה.
ועוד חושב, ש"לשכוח" הוא מין השעיית זיכרון שישנו שם, כלומר לא רק משחק מחבואים שאנחנו משחקים עם עצמנו, אלא גם משהו פחות משחקי – שבירת תקשורת עם עצמנו. סוג של אי-הוויה שאנחנו משליטים על עצמנו.
על גבול האור אתה בורא אמיר מטאפיסי, הוויה שיש בה תעתוע ותוהו על גבול היש והאין, גבול שבין גוף לנפש ועל מה שכאן ומה שמעבר, תחושה של איזה תהליך ההולך ונעשה אקסטטי עד שניתן לראות בה ריקוד סופי
לא סופי, מוישלה, גלגל חוזר של זיכרון ושכחה 🙂
איזה ! tour de force –בַּתּוֹת, שִׂיחִים וְשֶׁלֶף… חמרים אהובים ובכלל הרבה מאד חמרים מוכרים ואהובים מתגלגלים פה
להחליק על הנפש בהמון מים מלטפים.
את הדרך הביתה איבדנו כבר מזמן.
יום מתחלף בלילה, ושוב חוזר חלילה.
ובדרך הרבה חתחתים, סכנות לאדם באשר הוא אדם.
שכל עוד חומר בנו – אנו הסכנה לעצמנו, בלא ידיעתנו הפכנו למוצצי דם, על כל דרך, פנס מכונית, שונרות, אנשי זאב, ערפדי לילה, אמבולנס מזעיק לפיד שהצתנו מבליח אל עבר השמים, כי אנחנו פוצצנו את העולם והבאנו עליו חלקיקים, אטומים, מולקולות
ועוד רגע קט נשחט את פני השמים. והיום רק מאיר את השטניות שעטינו על עצמנו כמו גלימות בשם ההיסטוריה, בשפ המיתוסים, סיפורי הימים וסיפורי הלילות והאלים והאלות. ואין בנו חסד
ורק מעשים רעים, כאשר השמים מתקרבים אל האדמה, כי אל זה יחלנו ובזה פשענו
אנו החומר החומר החומר החומר
הגוף, הגוויה, הצחנה, לא ירפה החומר, אולי יוקל לו במעט בלילה אבל האור יצרוב את גופו להרגיש את חייו.
את כל אלו אנחנו בעצמו עוללנו, אנחנו בצענו על השחיטה ועל הדם ועל המזבח ועל קרבנות אדם וקורבנות חייה.
כל אלו הינם פרי דמיוננו הקודח.
את הדרך הביתה איבדנו בעת סופה הס' הזאת המצלצלת את הסוף ואת הסופה ואת סוףסוף ואת סוף משחק וקץ כל העיתים אותו אנחנו מקרבים במועל ידינו בריב גופנו, כי אנחנו מעשים לראווה מגיעים ושואטים להראות להציג את פועל ידינו. ואיננו מרפים לרגע, ואיננו יכולים לפשוט את הגוף.
וכאשר את הדרך חזרה אבדנו
כל עוד בלבב פנימה
נפש הומיה
עין לציון
צופיה
עוד לא אבדה תקוותנו
התקווה בת שנות אלפיים
להיות עם חופשי
בציון
י ר ו ש ל ם
מפגש הנשמה
הפי ו סססססססססססס
פרשנות אפלה, דנה, מיוסרת ומתייסרת, כמעט צלובה. "יותר אור!" כפי שאמר גתה עליו השלום 🙂
תודה, אלמוני/ת
שיר נפלא בין לבין, אור לחושך נפש ועיר, מנגן בראש את ההמיה של הנפש הרואה
תודה, חני, והלוואי ראייה כזו.
נדמה שאתה מסכם כאן רעיונות רבים שהבאת כאן קודם, על החיים ועל הזמן שלפני ואחרי ומעל ומעבר, ובמשך כל הקריאה זכרתי איכשהו בעיקר את עיני הקופים.
השיר הזה ארוך ומסובך מכדי שאוכל לסכם התרשמות ברורה שלי, אבל יש כאן שורות רבות שהן יפהפיות. אהבתי את האות המכונף ואת הצללים הנושרים, את הגעגוע השלוח ואת המראות הנפרמים מול האופק – ובעיקר את התנועה הסוחפת ומובילה, כאילו צולמו הדברים מגבוה במצלמה שרואה הכל ומוליכה את הצופים בעקבותיה.
וגם שמחתי לקרוא שב"מחר עם אתמוליו" יהיה אפשר לפסוע הלוך ושוב בכל שבילי-השבילים, ומן הסתם לא יהיה צורך לבחור רק באחד מהם ולבַכות את האחד שלא נבחר.
עדה, תודה, ושמח שהבחנת בתנועה והצטרפת לה. את צודקת לגבי ה'סיכום' (לא ממש סיכום, כי כמו שאת רואה זה לא נגמר…) והעיקר שנפסע הלאה בכל שבילי שבילינו, בבת אחת, הביתה 🙂
מדובר באני עשיר בפנימיותו, רב הגותי, ללא גבולות, ונתיבים רבי צבע וצורות מבע, הולכים ממנו ובאים אליו ומרגשים את הקורא.
הַמַּיִם מְגַלְגְּלִים אוֹתְךָ, מְגַלְגְּלִים אוֹתְךָ, מְגַלְגְּלִים אוֹתְךָ,
הַמַּיִם מְגַלְגְּלִים אוֹתְךָ – עַד שֶׁאַתָּה חָלָק חָלָק חָלָק
כשעוד היתי אבן " חיה" לפני שהמים עשו אותי חלק יותר ואולי נעים יותר למגע
הייתי גם פתוח יותר לשירה
דני, אבן מקיר תזעק, אך לא מנחל.
השירה היא מים.
לגיורא ולאחרים
שמחה שלקחת על עצמך את תפקיד האביר על הסוס הלבן ואתה מגן על הגב' קאלי.
ובכן, תאמי קאלי יודעת בדיוק מה אני רוצה ממנה. ואתה עיין בבקשה בסוף הפוסט שפה שקרמה גוף מאגיה כשפה ועיין היטב איך תאמי קאלי מכפישה אותי, מעליבה אותי, ואומרת לי שאני אצטרך לחיות עם עצמי עד סוף חיי כרוגלה עבש וטפל.
הגב' קאלי אינה בוחלת במילים לפגוע כאשר היא חושבת או נדמה לה כאשר פגעו בה.
אז הערב, זה ערב יום הולדתי, אז אולי תגן עלי.
יש מה שנקרא קנאת סופרים, אמיר אור מודע לתופעה, גם למטה ופה ושם אני מוצאת דברי שטנה והכפשה, שאינם יאים למי שידיו מבקשות לרחוץ במילות השירה והספרות.
נכון, יש לי דוקטורט בספרות, ונכון, יש לי הרבה ידע, ונכון, אני תדיר מגיבה עניינית.
אבל אתם מגיבים רגשית, ומעולם לא זכיתי להגנתכם, כאשר התנפלו עלי אי – פה אי שם ואתם חזיתם ושתקתם, כמו התגובה למטה.
אז למה, שאחפש בלוגיה אחרת. אמיר אור כותב מאוד לטעמי, אני מאוד מעריכה את הידע שלו, ונדמה לי או אני בטוחה שיש לי גם מספיק ודי כלים להתמודד עם שיריו ועם הפוסטים שלו.
למעשה, הוא בין היחידים שמעניין אותי כאן. אז לכל המגיבים, בין אם מקנאה, צרות עין, וחוסר פרגון.
מה דעתכם, פעם אחת לפרגן לי, ולא למלעיזים עלי מכל עבר.
ואני מזמינה את כולכם לטאטא את כל הרעל שהותז לעברי בשני הפוסטים האחרונים ואחר – כך תרחצו את ידיכם בנקיון השירה ותגעו בחומרים יבשים.
ועוד משהו, תאמי קאלי תופסת עצמה כמשוררת, כמבקרת ספרות אין בה שירה, אבל רוע ואמירות זדוניות ומרושעות יש בה, והרי על – כך כותב אמיר אור בשיר למעלה
עד להיכן מסוגל האדם להגיע ביצר שלו ההרס, המוות.
אני עם החומרים של אמיר אור אסתדר, אני לוקה לא בשתפכויות ולא בצחקוקים.
חפשו אתם את המלעיזים – זוהי חובתכם שלכם לנקות את מחוזות השירה מדברי שטנה.
גיורא, אני מפנה אותך לפוסט שפה שקרמה גוף שפה כמאגיה ואז אולי תבין, כיצד יודעת תמי קאלי לפגוע באחרים. כי מה לה ולניתוח שירים?
נו באמת.
אמרתי לך, גיורא, אני צדק הפסקתי לחפש. אבל אני איני מושיטה את לחיי השנייה עם זה גמרתי מזמן.
ואם התעורר כאן הויכוח מי ראוי לנתח שירה, למי יש את הכלים ואת השפה. שיתעורר אני את שלי הרווחתי ביושר, ואיני מתיימרת להתחזות כגרפומניות עם לשון ושפה כפולות פנים.
מה דעתך להגן עלי פעם גיורא
האביר עם השריון על הסוס הלבן?
גם אני בן אדם, ואת יכולותי הוכחתי כבר בעליל ובמוכח.
אסתפק בהתנצלות מהגב' קאלי.
לחווה,
קטונתי מלהתמודד אתך בתורת הספרות.
טענה אחת בפי: במקום להניח לי ולשכמותי לקרוא בנחת את שירו של אמיר ולעכל אותו היטב-היטב, את מחוללת מהומות ומציתה שרפות, מדעת או בבלי-דעת.
וסימכי עלי: מידת הגינותי תעמיד אותי לימינך, אם וכאשר תהיה הצדקה לכך.
חוה, אני מבקש לחזור כאן על מה שכתבתי לתמי, ומבקש מכולם – בואו נרגיע.
נראה לי שהתבטאויות מסוג זה אינן מוסיפות דבר לאיש. מציע שניעזר כולנו בארבע ההסכמות לתזכורת, ולא נאבד את שלוות נפשנו גם לנוכח מה שנראה לנו אולי כהתגרות לשמה.
אם לא ברור, הדברים מכוונים לכולנו, לכל המעורבים.
ובעיקר:
הימנע מלהשתמש במלים כדי לדבר כנגד עצמך או לרכל על אחרים. השתמש בכוח המלה שלך בכיוון האמת והאהבה.
אל תיקח דבר באופן אישי:
שום דבר שאחרים עושים אינו בגללך. מה שאחרים אומרים ועושים הוא השלכה מתוך מציאותם שלהם. מרגע שאתה חסין לדיעותיהם ומעשיהם של אחרים לא תהיה קורבן לייסורים מיותרים.
אל תניח הנחות: תַקשֵר עם אחרים באופן בהיר ככל שתוכל כדי למנוע אי הבנות, עצב ודראמה. באמצעות הסכמה זו לבדה אתה יכול לשנות את חייך.
היי אמיר
אני איטית בקריאה.
יש פה את תורת הספירלה אתה ניכנס אל תוך הקצה, עד כולם בנקודה אחת.
למפגש פני הנשמה שכולם אני.
ניראה לי שזה היהלום ,לא ניתן לפיצוח.
להתראות טובה
למה פיצוח? גם יהלום הוא זרימה, גם אם עצורה מאוד, טובה. למה פיצוח?
חומר הוא תודעה-אנרגיה, אבל משום מה, מה שאנחנו מעריכים בו הוא דווקא את עצירת הזרימה של ההשתנות היוצרת.
אמיר, פעם, לפני כעשר שנים, כתבתי ביקורת על "יום". זו הייתה ביקורת קשה ולא מוצדקת. כעת בקוראי את המקטע הזה מתוך היצירה, בדומה למגיבים האחרים, אני מוצא בו הרבה יופי. איזה פַּיִט של זמן ומקום המשתנים יחדיו בהדרגה, והכול דרך עיניו של דובר רגיש הרואה את המראות ושומע את הקולות ומרגיש שהוא, היחיד, חלק ממשהו גדול מאוד, מתחבר אל משהו כביר וטמיר. יש כאן איזושהי תחושה של חיבור יפה בין המשורר הדובר והעולם שהוא סוד מתפענח. רני.
רן, בעיניי זו יכולת אמיתית לראות שגיאה שעשית ואף להודות בה.אולי אני מתפרצת בדרך פתוחה, אבל אתה לא סבור
שכחלק מההבנה שלך יש מקום להתנצלןת?
והפרשנות שלך לשיר מצאה חן בעיניי.המשהו הזה הגדול והטמיר, כך אני מקווה ניתן לפיענוח …אחרת בשביל
מה כל המאמץ?
לשרית
לא ברור לי למה את חושבת שרני צריך להתנצל. במה הוא חטא?
לפני עשר שנים הוא קרא את הדברים אחרת ואמר את מה שחשב אז.
יפה שרני מציין את הראיה השונה של היצירה. אנשים משתנים, טעמים משתנים.
אוי לו לאדם אם הוא נמצא באותו מקום שהיה בו לפני עשר שנים.
התנצלות נדרשת רק אם את מניחה שביקורתו בעבר נבעה מטעמים לא עניניים.
גיורא
לגיורא, שמחה שהגבת. אני לא בטוחה שרן אמור להתנצל.
בגלל שהוא כתב -בלתי מוצדקת-שאלתי אותו אם יש לדעתו מקום להתנצלות.דווקא בגלל שאני לא רוצה להניח הנחות, החלטתי לשאול אותו.אני מסכימה איתך לגמרי שנקודת מבט יכולה להשתנות,לגיטימי לגמרי.מנסיוני שלי למדתי שהתנצלות כשהיא באמת במקומה משיבה על כנה אהדה שנסדקה
ועוזרת לשני לצדדים להעיף את המטען העודף מהעבר.
התנצלות בעיניי מבחינת הסמנטיקה היא לא דווקא במובן של
I WOULD LIKE TO EXPRESS MY REGRET
אלא לפעמים מעבירה את המסר- מצטער אם פגעתי בך בעבר במעשי או אמירותי.
חרטה באה לדעתי מ-STATE OF MIND ירוד בבעוד שהתנצלות
יכולה לבוא ממקום של לקיחת אחריות.מקווה שהצלחתי להסביר את כוונתי.בטוח יש תרגום טוב למילים ולביטויים שכתבתי באנגלית אבל לא הצלחתי למצוא אותם כרגע.
שירית
אם מותר להצטרף לדיון המעניין, אולי אקח את הרעיון לנושא שלאחרונה מאוד מעסיק אותי. מה באמת אמור לעשות אדם שמרגיש שהוא הגיב באופן לא צודק כלפי רעהו? למעשה, נראה לי שהוא אמור להתנצל.
אולם, נדמה לי שכאן אצל רני נקראה סוג של התנצלות. ולא חושבת שהוא ממש צריך לצאת מגדרו במילות התנצלות מחודדות. "אני מתנצל וסליחה אם פגעתי בך" הם בין אדם לחברו, ולא מילים שצריכות להאמר בריש גלי. למרות…שרני כותב שהוא כתב בקורת קשה, כלומר ה"פגיעה" אם הייתה נעשתה בכתב ומול הרבה קוראים, אז אולי כן…אולי התיקון אמור להעשות באותו האופן. מעניין מה הנכון.החלק הבא בתגובתי הוא אליך גיורא: אני באופן אישי הייתי כותבת ביקורת חדשה שתתאר את ההראיה השונה שלו ובהזדמנות זו גם תתקן את הפגיעה.
ההגיגים הללו הם בהקשר לפגיעה ותיקון, ולאו דווקא בהקשר ספציפי לרני את אמיר, כיוון שאינני מכירה את הביקורת המדוברת, ורני לא נשמע מי ש"יכנס" באמיר. (חוץ מזה, שיר כל כך מופלא ומיוחד מה אפשר לומר עליו "קשה" חוץ ממשהו בסגנון הכותבים שכאן שמעידים כי קשה להם השיר להבנה ואכן, השיר מורכב ומאתגר וזה מה שעבורי מרתק בשירים, אולם מודעת לכך כמו שאבי הסביר לי, שיש אנשים כמוהו (כאבי) ששירים מעניינים אותם ברמה של פשט, בעוד שאותי כנראה הדרש נראה הרבה יותר מתאים לשירה (אם אין לו התיימרות להיות שיר במצעד הפזמונים:).
בכל אופן, תחת כותרת "נעילה" דווקא נפתחים המון דברים, ואשמח אם אכן יפתח כאן גם הדיון בנושא זה. במיוחד שבזמן האחרון אני חווה כל מיני סוגים של התנצלויות מהסביבה על פגיעות שנעשו לי, וגיליתי שאני סולחת בקלות, אפילו בלי ההתנצלות, אבל אינני מהמגישים את הלחי השניה לעוד התנגשות עם האנשים הללו, ושואלת את עצמי ואתכם, מה צריך אדם לעשות כדי שהמקום יהיה ממש חלק ונקי ויאפשר קשר אמת ללא ניצוץ של חשדנות עתידי. ואולי זה בכלל לא ניתן?
סיגל, יחד עם שירית, התהיות שאת מעלה כאן הן עניין חשוב ביותר, הנוגע לכל אדם כמעט. מי לא שגה אי פעם ביחסיו עם הזולת? זה קורה לנו לא מעט גם כאן בבלוגייה.
לא תמיד אפשר לגמרי לתקן מה שנעשה בזמן אמיתי, אבל אני חושב כמו שירית שהתנצלות במובן של לקיחת אחריות היא חשובה, ויחד עם מאמץ כן לתיקון – הם אכן המתכון להשבת המצב למה שאת קוראת "חלק ונקי".
את מה שבין רני לביני עדיף שנשוחח בו על כוס קפה, אבל אני כן רוצה לציין שבמקרה שעליו דיבר רני הדבר נעשה מעל במה פומבית גדולה של עיתון, ולא פשוט למצוא הקשר לתיקון לאחר זמן כה רב מיציאת ספר. אבל שימי לב שרני דיבר על כך מעל הבמה הפומבית הקטנה שלנו, וזה בעיניי מעשה אמיץ כשלעצמו. לא קל לחזור בך קבל עם ועדה מעמדה שהיבעת בפומבי.
היה כאן פעם מקרה שאדם השתלח בי בצורה מאוד לא ראויה. אותו אדם התנצל במייל פרטי, אך כשביקשתי שכמו שפגע בפומבי יתקן בפומבי, חזר בו ואף הכחיש שהתנצל. יתרה מזו, הדברים הגיעו אל במה ציבורית רחבה עוד יותר באופן מסולף שהוסיף הכפשה על הכפשה.
תיקון הוא תמיד במקומו, אבל החלק הקשה לדעתי, הוא הכרה בטעות. לקיחת אחריות במקרים כאלה דורשת גדלות נפש.
אכן אמיר, הגבת לעניין התיקון ולמרות שאתה טוען, אם הבנתי נכון שאי אפשר ממש לתקן כי כמו שצלחת נשברת ומדביקים אותה, היא כבר לא תהא הצלחת השלמה, בכל זאת אני חושבת שצריך לדמות אותנו לפלסטלינה גמישה, ופחות לחומר קשיח ושביר. פלסטלינה, גם אם נחרוץ בה חריצים, חריצים, ונחתוך בה חתכים חתכים, בעיסוי אחד היא תחזור למצבה הקודם וכך הייתי רוצה לדעת שגם לב האדם. בינתיים לא הצלחתי ממש למצוא בתוכי את הפלסטלניות המוחלטת ויש בי מהצלחת ומהפלסטלינה, ואני מנסה למצוא את המקום הסולח המוחלט שלא נשארת לאחריו שום צלקת והכל נקי מצוחצח. הבעיה היא בעצם, שקול פנימי בי טוען שזו תהא טעות. לסלוח ולשכוח זה בעצם להיות תמים וטיפש כי מנסיון העבר, אנו אמורים ללמוד ואם אדם פוגע בנו ואחר כך מתנצל, האם זה מספיק? זהו? במקרים מסויימים כמו בבלוגיה, זה באמת מספיק, מכיוון שבעיניי וירטואליה היא לא החיים וגם כך אני משתדלת לקרוא עניינים אישיים ממרחק, ולוקחת אחריות על היפגעויות שלי, כי אומרת לעצמי: "ישבתי אל מול המחשב במרחק לא נכון". אבל בחיים שם בחוץ, אנשים פוגעים ונפגעים כמו שאר חתחתי הדרך, ומה אז הוא הנכון? שמירת מרחק שלא תאפשר פגיעה מלכתחילה? קרבה ופתיחות וסליחה מהירה ופלסטלינית? הזדמנות אחת ולאחריה זהו? התשובות, אני מניחה תהינה שונות בין אדם לאדם ואילו תשובותיי תהיינה כנראה: כל מקרה לגופו ואין בנושא דרך אחת קבועה.
ואז עולה מיד שאלה עוקבת, האם יש הבדל בין פגיעה עם כוונה לפגוע, לבין פגיעה בתום לב או סתם מתוך חוסר הבנה? האם ההתנהלות מול הפגיעה זהה בשני המקרים? צריכה לחשוב על זה. אשמח לשמוע מחשבות נוספות.
המשך יום נפלא,
סיגל.
יש כוונה שבלב, ויש עולם המעשה. שם קשה יותר לתקן, ולפעמים צריך, כפיצוי הולם לנפגע וכתיקון ממשי לפגיעה, שגם ממנה צריכים הפוגע והנפגע להיפטר איכשהו. מסובך פה.
חושב שגם פגיעה בזדון היא סוג של טעות בשיקול הדעת. לכן, נדמה לי שבחשבון אחרון לקיחת אחריות על טעויות או על חלקנו בהן היא לב ליבו של העניין. משם גם תבוא הפעולה המתבקשת באופן טבעי.
ובכן, אפשר לומר שאני מתחברת באיזשהו אופן לדרך שבה אתה מציג את ההתייחסות לפגיעה, לפחות בעולם אידאלי שמאפשר את התיקון הטבעי.
באופן מעשי,אפשר תמיד לנסות לתקן אבל לא תמיד מצליחים לחלחל לתודעתו של האחר בעניין התיקון, וכשאדם ננעל או אטום, אזי אפשר לומר שזה מתסכל, ואז הידיעה הפנימית שעשינו כל שביכולתנו במצב הקיים, עוזרת אולי להרגיש שלם עם העצמי, גם כשהאחר שאינו מוכן לקבל את נסיון התיקון. יתכן שהוא נמצא בבעיה משל עצמו, ואין ברירה אלא להמשיך הלאה.
(בתגובה זו כתבתי מנקודתו של הצד הפוגע המנסה לתקן).
אחדים מן הקוראים כאן בבלוג מיחסים לביקורת תכונות שאין בה. אין בה, בדרך כלל, התיחסות אישית של הכותב למבוקר.
מכיוון שביקורת היא ניסיון לתהות על מקומה של יצירה בספרות, בתרבות ובחברה, התרשמות כזו או אחרת ביחס ליצירה מסויימת (העשויה אף להשתנות ברבות השמים, כבמקרה של רני יגיל) עדיין איננה מפחיתה מערכה של הביקורת כשלעצמה.
נניח שרני טעה בהתרשמותו הראשונה (ואינני יודע כי לא קראתי את מאמרו הראשון), עצם הצבעתו על השיר המדובר מעידה על קריאה שתהתה על מהותו של השיר.
באותה המדה, רני יכול בעוד עשר שנים לתהות על השיר הזה ולהתקרב מחדש אל הערכתו הראשונה, וגם זה יהיה בגדר תהייה ביקורתית לגיטימית.
למרבה הצער, אצלנו, בדור האחרון, ביקורת ספרים נכתבת ונקראת יותר ויותר כמכונה שמחלקת ציונים במקום להיות יצירה בז'אנר הביקורת, העוסקת בהערכת יצירה, יוצר, תקופה, תרבות, חברה וכו'.
גיורא, נדמה לי שאתה מדבר פה על משהו בלי לדעת מהו. שאל את רני.
רני, אני שמח שמצאת בשיר הזה יופי ומשמעות, ומעריך מאוד את זה שהעלית את נושא הביקורת ההיא ביוזמתך לאחר כל השנים האלה.
האמת היא שמה שכתבת אז היה הביקורת הכי מוזרה שקיבלתי. תוהה, שייתכן שבאמת לא היה ברור אז מבחינתך למה אני חותר בספר הזה.
תקן אותי אם אני טועה, אבל אני חושד שהפרספקטיבה שלך השתנתה למקום אחר לגמרי מאז שהפכה רליגיוזית, ועכשיו הרגש של להיות "חלק ממשהו גדול מאוד, מתחבר אל משהו כביר וטמיר" הרבה יותר קרוב אליך.
אמיר, אני חושב שאני השתניתי. אני אף מסכים איתך כי במקרה שלי השינוי בא דרך ההיבט הרליגיוזי. אגב, נדמה שלי שבאחד הפוסטים שלך (היה זה שיר או מאמר, אינני זוכר) דנו כבר בביקורת ההיא. באמת ב"יום" יש מן הממד הזה כי הספר כחטיבה בנוי כמעין סידור אישי-פרטי: שחרית, מנחה, ערבית – מזריחה עד שקיעה. אולי אני עושה כאן הכללה, אבל אני כותב מתוך הזיכרון. כך או כך, אני תמיד בסדנאות מביא זאת כדוגמה איך לא צריך לכתוב ביקורת. רני.
:)))))))))))
גלגלת אותי מצחוק רני – אני מדמיין אותך מנתח את הביקורת ההיא בכיתה.
ואתה זוכר מצוין – הספר בנוי בדיוק כפי שתיארת.
כן, בדרך כלל המשתתפים גם צוחקים, כי אני תוהה ביני לבין עצמי מי זה המבקר שכתב את הדברים הלא אחראים הללו? (מובן שמשתתפי הסדנה יודעים שזה אני). עיקר הניתוח הוא כזה: ראשית, הביקורת ההיא היא לגופו של אדם, משורר, ולא לגופה של היצירה או הספר. והרי נדרשתי כאן לבקר ספר מאוד ספציפי בעל מבנה וכו'. אחר כך היא אפילו מרחיקה לכת ולא עוסקת במשורר אלא בכל מיני עניינים הקשריים סוציו-ספרותיים שבטעות יסודם. לבסוף נשכח המשורר, היצירה ממילא כמעט אינה מוזכרת, ועולה איזו תיאוריה מפוקפקת כוללנית באשר לפואטיקה של המשורר שבמרכזה עומד כותב הביקורת, דהיינו המבקר עצמו. אז אני אומר, נו, חברים, זה נראה לכם רציני? רני.
ועכשיו אני מעריכה אותך אפילו עוד יותר על גילוי הלב.
הצלחת לגלגל גם אותי מצחוק..הלוואי על כולם מורים כמוך.
באשר לכתיבת ביקורת. אני סבורה שלפני שהיד נגשת לכתוב ביקורת יש לבדוק, אם הכותב (את הביקורת) מכיר את התחום, את הז'אנר אותו הוא מבקר. יש להבחין בין שירה, ספרות, רומנים, סיפורים קצרים ספרי עיון וכו'.
לא כל ז'אנר נכתב אותו הדבר, ולמ
באשר לכתיבת ביקורת. אני סבורה שלפני שהיד נגשת לכתוב ביקורת יש לבדוק, אם הכותב (את הביקורת) מכיר את התחום, את הז'אנר אותו הוא מבקר. יש להבחין בין שירה, ספרות, רומנים, סיפורים קצרים ספרי עיון וכו'.
לא כל ז'אנר נכתב אותו הדבר, ולמעשה יש הבדלים גדולים בין הז'אנרים לבין הכותבים.
ובכן, בתחילת דרכי כמבקרת, הזמינו אצלי ביקורת עשוייה מראש. איני רוצה לנקוב בשמות ודי הייתי מחוייבת. לא הבנתי אז בין ימיני לבין שמאלי ונעניתי – דבר שהפסקתי אותו די מהר.
היה לי מנחה מצויין, שהזמין אותי לחדר ואמר לי אנשים כמוך אנחנו מחפשים. שיכתבו ביקורת. ולא תמיד היתה תמימות דעים בשיעורים ביני לבין העורך לימים יבואו.
הוא הוסיף ואמר משפט שהוא מפתח בעיני עד עצם היום הזה – והוא שלכל כתיבה צריכה להיות אמירה. האמירה נבחנת בעיני מבחינתה של היצירה ומבחינתו של המבקר גם יחד. יותר ויותר הפכתי להיות נאמנה לעצמי ולמה שהקול הפנימי שלי אמר לי, ואזי גם התחלתי לקבל התייחסויות חיוביות לביקורת שכתבתי.
חיוני הוא בעיני – הבנת עולמו של הכותב וחשוב מכך, הבנת היצירה שעומדת לפני. אולי נראה שעטי היא קלה. ואולי הצטיירתי אחרת. ובכן, כאשר אני שופטת אחרים, הרי שאני שופטת גם את עצמי ומציגה את עצמי באותו הנף יד ולכן נזהרתי ביותר.
מאז התהליך הראשון – הוא האינטרפרטיה של היצירה. בעיני אין כל אפשרות לכתוב ביקורת ללא הליך פרשנות מקדים, שאזי באמת אשאר כמחלקת ציונים, ואין זה בדיוק תפקידו של המבקר, אלא לפרוש את מרחב היריעה בפני הקורא. הוא יכול להמליץ ולא מעבר לזה, הוא יכול להסתייג, הוא יכול להיסחף. אבל כאשר הליך הביקורת נעשה מתוך מקום שיפוטי, שאין בו הבנה מעמיקה מכל בחינה שהיא של הכתוב. זוהי ביקורת שנעשית לצורך פרסום שמו של המבקר, שיהדהד במקביל לזה של הכותב.
כך או כך, תמיד היה נראה לי שהמבקר הוא סוג של טפיל על היצירה עצמה. הדבר הזה היה די מתסכל בעיני.
אני גם חושבת שמעשה הפרשנות פעמים רבות צריך להיכתב באותה הרמה שבה נכתב הספר. אני יודעת שזה קשה, אבל אזי הביקורת נראיית יותר מבוססת.
יש ביקורות שכתובות אחרת, אבל כך אני כותבת ביקורת. לכן הספרים שאני קוראת, מקושקשים לכל עבר, על הספר עצמו. חלק מן ההליך אפשר לראות במה שאני עושה עם כתיבתו של אמיר עצמה. אני בודקת כל מיני דברים במקביל, אם כי, לא נעשית כאן ביקורת במובן המקובל שאזי הייתי משקיעה יותר.
למה הפסקתי. (לכתוב ביקורת) זה נעשה קל מידי, כלומר לכתוב. הרגשתי שאני חלק מסחרור של לשמור על השם שלי, שיופיע בכתב עת כזה או אחר. הרגשתי שדי מיציתי את העניין. אנשים נתנו לי מרחב ביקורת של 14 עמודים ויותר. כאשר עשיתי מהלכים של פרשנויות שהיו מאוד רחבות, בדקתי גם נושאים חוזרים תבניות, ואני חושבת ששאלתי את אמיר בשעתו באלו מיתוסים הוא משתמש – אתה הזכרת דווקא נורדיים ומצריים. ולא לא יצא לי לכתוב ביקורת. ראיון שלי אתך התפרסם בשעתו במאזניים.
דבר נוסף, רציתי לעבור לקצה השני של הכתיבה עצמה של האמירה עצמה. דבר שעשיתי והוא אבד לעת עתה. אם יש לי צורך בכתיבת ביקורת, לא.
שחזור שמי בכל מיני כתבי עת לא עושה לי את זה יותר, מה עוד שזאת הרבה מאוד עבודה בצורה כזאת, שלא לדבר על שטיקים כאלו או אחרים של עורכים. בדרך כלל לא נתתי לגעת בביקורת שכתבתי, גם לכתיבת ביקורת יש רתמוס משלה.
אז מה קרה ביני לבין אמיר. ובכן, דברים אלו אמרתי כבר לאמיר, והוא התבקש למחוק, ואכן מחק. ואולי התחלתי ממקום לא נכון, וקצת התגלשנו אני בעיקר. אין לי בעיה להגיע לכל מיני מקומות בשפה. אין לי בעיה להגיד אני שמה זין על. אני יכולה לעבור ממשלב גבוה לנמוך – אבל את זה אחרים לא מבינים.
ולכן, כאשר חזרתי שמתי לעצמי גדרות מאוד חזקים. אבל לא הייתי מוכנה לוותר. למה? אין לי מושג, ואחר – כך כתבתי למה, והלמה הזה מתגלה לי מידי פעם מחדש. האיומים שלי מלכתחילה היו לא רציניים , מכיוון שכאשר הייתי צריכה באמת לשבת לכתוב ביקורת לא הייתי מתייחסת לרכילות.
יש כלל שעליו אני מקפידה, והוא כאשר אני חותמת על משהו הוא יהיה כרוך בשם שלי. ואני גורסת שטוב שם טוב משמן טוב, ומסתבר שאיומי, כאשר היו הופכים לממשות, סביר להניח שהיו מתאדים כלא היו.
אין כל אפשרות להפוך סופר טוב לסופר גרוע, וסופר גרוע לסופר טוב, זה לא עובד ככה, מבחינת איכות. היו כן מקרים, כאשר סופרים עברו את כל מבחני ההתקבלות, וספריהם מתקבלים בקולות תשואות, אני מנמיכה טוס ושותקת. זהו, אולי בחדרי חדרים אני יכולה להביע את דעתי.
וכאן באה לידי ביטוי סוגיית ההתנצלות. כאשר ביקורת נעשיית ממקום של לימוד ולא של מעשה חובה, קשה הרבה פעמים לטעות גם באיכות הביקורת. ולגבי ההתנצלות – כאן אני כמעט מתנצלת יום ושעה שעה, למעט, כאשר אני משתחררת וכותבת את חוויותי מן הכתיבה.
ועוד משהו קטן, כל כותב היוצר זקוק גם לעידוד. זו נקודת ההנחה שלי.
והי רני, תראה, אני לא תופסת תחת, אבל התחלתי לכתוב ביקורת כאשר כבר הייתי עמוק מאוד בתוך כל התארים והיה לי הרבה ידע נגיש. וגם תהליך הביקורת הוא סיפור של כתיבה שצריך תמיד להשתכלל. קשה לי מאוד לקבל סדנאות בכתיבת ספרות, או ביקורת. אבל כמו שאמר אהוד ברק כתקדים – השופט "הכל שפיט" אז בימינו אלו אפשר לומר "הכל למיד"
לסיגל, אהבתי את הפתיחה של הויכוח, לא היה לי פשוט להצטרף אליו. השיר מלכתחילה עניין אותי יותר.
אגב הביטוי קדישה ספרותית – אינו ביטוי גנאי – הוא ביטוי חיובי, אסביר בפעם אחרת, אתם פשוט לא הבנתם אותי נכון. האדם ההוא כן מוערך בעיני. אין לי לגיטימציה לכתוב על כך כעת.
חוה
חוה, חושב שבהחלט הכל למיד. אמנים ומלומדים למדו לאורך כל ההיסטוריה – אמנות פלסטית, ריטוריקה, מוסיקה, כתיבה, וכו'. המחשבה שאמן או הוגה הוא כמו ציפור שעומדת על העץ ומתחילה לשיר באה מהרומנטיקה, והציווי המודרניסטי להיות חדשן ואינדיבידואל בכל מחיר פתח את השערים רחב רחב לכל גחמה חסרת השכלה ואימון.
אבל ברור שאם תקחי מישהו עם כישורים מוגבלים גם התקדמותו תהיה מוגבלת, ואם תקחי מישהו מוכשר מאוד, התקדמותו תהיה בהתאמה.
ואשר לביקורת – דיברתי כבר בהרחבה ב"געגוע למשמעות", "הקורא עונה ליצירה" ובסדרה על "ביקורת השירה" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10246&blogID=182
בגעגוע למשמעות ביקרתי, ומוכנה לבקר בכל הפוסטים שלך.
ברי לי שהיום הכל למיד, חלק מזה הוא הקפיטליזם בהתגלמותו. מעבירים סדנא כזו או אחרת.
אבל בוא נהיה רציניים. אני כתבתי לגבי הדרך בה אני רואה ביקורת. ללכת היום ללמוד כתיבת ביקורת והרי זה מגוחך. חשבתי שתתיחס לצורה בה אני כותבת ביקורת.
מה שכן, שאלתי כבר לגבי סדנאות השירה שלך, כאשר הן התקיימו במשכנות שאננים בירושלים כמדומתני יצא להן שם איכותי ביותר.
עכשיו תגיד לי להתקשר להליקון, וגם בקשר למנוי, ובכן איך עושים מנוי בהיעדר כרטיס אשראי. האם הוראת קבע אפשרית, או תשלום במזומן, מכיוון שיש כתבי עת שמתקשרים אלי, מה אני אמורה לעשות בנידון. לא בא לי ללכת להזמין בסטמצקי. אני רוצה להכנס ולקנות פשוט מעט.
שאלות מייגעות, ואני מניחה שהתשובה תהיה פורמלית.
חוה איך להתייחס? פה מה שאת כותבת הוא כמו טיוטות לבירור עצמי, לא?
והדרך הפשוטה לגבי מנוי וכו' היא להתקשר להליקון ולברר. אפשר לעשות מנוי בצ'ק.
השיר טרם התפענח לי, אמיר. אשוב ואקרא בו, אולי גם אז לא יתמסר. אבל יש בו דימויים, מטאפורות, תמונות וביטויים יפים מאוד. ממש חגיגת קיץ 🙂
תלמה יקרה, אם חגיגה, לפחות אפשר לרקוד 🙂
שיר שהוא תפילת ההשתנות- הכל זורם ועצים של יום אינם עצים של לילה ואבן מתגלגלת לא מעלה אזוב אלא מוארת בהרבה גוונים שהולכים ומשתנים מלילה ליום. השיר זורם לאיטו ומתאר במכחול עדין את הניואנסים של ההשתנות שהיא מהות קיומנו.תודה, אמיר
תודה, חנה. בקיום הזה ההשתנות היא הדבר הקבוע היחיד (ואף היא אולי משתנה אבל מתמדת :). מפגש כל הפנים האלה הוא השיבה הביתה.
הי אמיר, נעילה שכנראה מתכוונת לסגירת היום פותחת כאן שיר מקסים לעיניי, תפילת הישתנות האדם בדיוק כמו תפילת הישתנות היום, מה שבעצם מחדד שכמו יום המחר שיהיה אחר אבל שוב יהיה יום, כך גם האני המישתנה כחלוקי הנחל יהיה אחר, אבל שוב יהיה אני.
ואולי ה"מגלגלים" שכאן בשיר מתייחס למגלגלי הגילגולים, ו"המים" הם מי השפיר, והרגע הוא טרום לידה שבו עוד יכולים לזכור אך מחליטים רק לראות, וכל החלומות שכאן הם אולי עם כוונה לזכרונות מעולמות אחרים, אבל אני קוראת מתוך החד מימד הפרטי שלי, ולמרות שלא פוסחת בקריאתי על האותות שכל ציפור תמימה לכאורה יכולה להיות שפה עלומה המבשרת עתיד, בכל זאת, בתור אוהבת מים בטבע, מעדיפה לתת להם להחליק אותי בדרכם, להסעיר אותי בעת סערתם ולהרגיע אותי בעת שקטם, וכשאני מרגישה "נעילה" אפשר לומר שאני מזדהה עם ה"זאבים המייללים מול הירח את תפילת ההישתנות" כי כמו שהטבע מקבל את המעברים בין יום ללילה בלי התנגדות, בתפילה ואף בהודיה, הרי שזאת הדגמא האישית הכי נפלאה שניתן לקבל בעתי קושי.
הי סיגל, מזמן לא ביקרת פה. והנה, כתבת פה תפילה משלך, שאחריה אפשר רק לומר אמן מכל הלב.
והמים של החיים אכן מחליקים לאיטם את כל זיזינו ומעקשינו, ולאו דווקא לרעתנו: כדי שנוכל לקבל בלב שלם כזה את ההשתנות ולהיוולד למשהו אחר.
ואני, שיודע כמה יש לי עוד להחליק, נושא פה את התפילה עם כל לילה שיורד עליי.
לדעתי, אין מה להתאמץ להחליק למעט מה שהמים ירצו ויצליחו להחליק. כרגע המילה להחליק מתאימה למה שאני מתכוונת לעשות למיטה שלי ומכיוון שאני לא ממש עייפה אולי אבלה במחשבות על כל מיני:
" גּוּפִים גּוּפִים, שְׂרוּעִים בְּפִשּׁוּטָם, צְנוּפִים כְּעֻבָּרִים,
מְכֻרְבְּלֵי שְׂמִיכוֹת, אוֹ עֵירֻמִּים מִתַּחַת רֶשֶׁת שֶׁל כִּלָּה, קְצָתָם מְחֻבָּקִים,
קְצָתָם מִתְרָעֲדִים טְרוּפֵי חֲלוֹם, פְּרוּקִים לִבְסוֹף עַל מַחְצָלוֹת וּמִזְרָנִים" כיוון שאחרי המחשבות…כשאני כבר ישנה…אני ישנה. והחלומות נחלמים לעצמם ונשארים שם בעולם של חלומות עם כל החלומות הנשכחים של הרוב החולם השכחן.
ליל מנוחה.
סיגל, במנותק מהשיר השורות האלה נשמעות לי די מפלרטטות כשהן מצוטטות בדקה שלפני המיטה 🙂 לילה טוב.
אאוטש, חיוך, אפשר לצייר בעזרת הסימנים 🙂 הסמקה אי אפשר.
אבל (התאוששתי), אם אני מתבוננת לתוך קרבי השיר בעין "מפלרטטת" הלוא יש עוד משפטים לצטט באותה רוח כמו:
"שָׁמַיִם כְּבָר פּוֹשְׁטִים צַוָּאר אֵלֵינוּ,
וּמוּל הָאֹפֶק הָאָדֹם נִפְרָמִים מַרְאוֹת –
שׁוֹכֵךְ בָּעֲנָנִים דָּמֵנוּ שֶׁהִרְתִּיחַ, וּלְאַט, כְּאֵד צוֹנֵן,
חֲלוֹם וְצֵל עוֹלִים שׁוּב בַּגּוּפִים".
וגם:
"קֶרֶן אֵשׁ פּוֹלַחַת בָּעַרְפִּיחַ,
שׁוֹכֶכֶת לְאִטָּהּ,
וּכְבָר מוּשֶׁבֶת לִנְדָנוֹ שֶׁל אֱלֹהֵי הָעִיר".
לא יודעת כמה התאורים האלה מכוונים להיות אירוטיקה של הטבע כשהבוקר מתפשט מבגדיו ולובש את בגדי הלילה, אבל זה שם, וגורם כמו תמיד לקוראת שאני…להחסיר פעימה 🙂
וגם תודה על איחולי הליל מנוחה שלי באיחור של כמה ימים, הנה אני כבר מאחלת מעכשיו לילה טוב ונפלא… מעכשיו… ליום… חמישי 🙂
ג'יזוס..
זה גדול ו"רחב יריעה".
לא יכולה להכיל את כל השיר.
התפעלתי מאד מאד מכמה שורות שהן סרט בראשי:
ההתחלה עם החזרה ותחושת הגלגולים עד החלק חלק חלק.
"וּכְבָר הִיא שׁוּב רַק חֹשֶׁךְ, הָיְתָה אוֹ לֹא הָיְתָה" הציפור שהיתה ציפור והתמזגה עם חושך.
והתהיה אחר כך, לגבי מה זה היה. אולי הציפור היתה בכלל מילה או אות.
ומה זה "באמת" בעולם הזה.
"כְּשֶׁאוֹר הַיּוֹם שֶׁבּוֹ לֻמַּדְנוּ
סֵדֶר קָרְבָּנוֹת וּמְלֶאכֶת חֲצִיבָה
מוּסָר סוֹפְסוֹף מִן הָעוֹלָם כִּבְסוֹפָהּ שֶׁל חֲקִירָה צוֹלֶבֶת" :
רעיון מקסים של אור היום כפנס חקרני ופולשני של חקירה. אנחנו הנחקרים, העולם העליון צופה וחוקר ושופט.
נדנו של אלוהי העיר.
אלוהים כלוחם במלחמת הכוכבים, עם לייזר אש.
פה זה כבר הופך לסרט מדע בדיוני מרהיב.
"מִתְמוֹטְטִים בַּשֵּׁרוּתִים, נוֹפְלִים מִצּוּק, פּוֹגְשִׁים מַלְאָךְ,
רָצִים בִּשְׂדֵה חִטָּה פָּתוּחַ, אוֹ מַנְהִיגִים צָבָא נוֹצֵץ בְּשִׁרְיוֹנוֹ":
פה השיר כבר הופך לסרט מצוייר פסיכי, בעיקר ה"נופלים מצוק, פוגשים מלאך", קומי בעיני, מקסים וציורי.
קצת דאגלס אדאמס.
המחר הבצלי שנפרש לכדי שבילים.
והסוף עם מפגש פני הנשמה שכולם אני.
בקיצור, הכל יחד גדול עליי, ובתמונות תמונות, אני מאד נהניתי כאן. ואולי עוד אשוב, אם תהיה לי סבלנות, מה שאין לי לרוב לשירה.
🙂
לאמיר
בוקר טוב,
את כל הלילה ביליתי בתחנת המשטרה. לחפש את הבן הנעדר.
נתקעתי בדרך ללא סימני דרך לחזור הביתה. והקפה שפוך לכל עבר, והפלפון שבק חיים לכל חי עוד בדרך.
ואני הולכת ותועה, ותועה. ומדברת וחושבת בקור רוח. ואפילו דמעה אחת איני יכולה להזיל.
ואיני מאמינה במאומה יותר.
ולא זהו אינו מכתב, ואינו תפילה. ודנה שלמעלה זו אני, שאומרת שכולנו אבדנו את הדרך הביתה.
ומישהו בדרך אמר לי שטוב כבר לא יהיה
ואני איני יודעת את נפשי בי
רק לומר לך תודה
על נאצלות ואצילות נפש כמוך ובך
ואני רוצה לבכות ואיני יכולה.
הכל נעשה בכל כך הרבה חפזה ואני רק שואלת למה תמיד עלי, למה תמיד אני, למה הכל עלי.
ואני מקווה שלעת יום הבן שלי ימצא וחי.
ושיהיה חי.
אז ככה מה היה לנו ליום ההולדת
אמיר?
אולי אני איני מודעת אבל אני מרגישה כעס ענקי, ואותו אני אישית מוצאת גם בשיר שלך.
כל כך הרבה כעס, לאן עלי לפנות כעת, כי מזמן אבדה לי כבר הדרך הביתה.
כל כך מזמן היא אבדה (בית?)
חווה בוקר טוב, בפוסט המאגיה כשפה תמצאי חברים מברכים אותך ליום ההולדת. והמים המגלגלים שכאן לא נתנו סימן ללילה לבן. ואני מוסיפה לאיחולים שימצא בנך וימצא לך ביתך ושוב, עם המון חוויות שמחה.
סיגל וחנה
המון תודה. דברתי עכשיו עם אחי בארה"ב, והיתה שיחה טובה שלא היתה כבר מזמן.
באמת אני כל כך עיפה, וכל כך בוכיה
וכואבת.
תודה לכם.
פעם עוד הייתי פונה אליו.
ועכשיו כבר חדלתי.
אדבר יותר מאוחר כי אני מותשת
המון תודות לכולכם
ממני אליכם
חוה
חוה היקרה, הכאב שלך נוגע בי נסי את התפילה, חוה, בקשי ממנו להאיר את דרכך ולהושיט לך יד בחשכה .הוא נענה לתפילות מנסיוני אני כותבת .כשרע לי מאוד ואני שרויה בעצבות אני מדברת אליו צועקת, מתחננת, מבקשת לפעמים ספר תהילים נחלץ לעזרתי שם התפילות כאילו נכתבו לכל יחיד ומצוקותיו "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא כי אתה עמדי"
שיר עשיר מלגו ומלבר. מרתק ומזמין לעוד קריאות. האור הלוציפרי! משהו!הפיתוי והכישוף, החדירה החותכת תוך פיתוי וכשוף. אם יורשה לי, הייתי מעדיפה שהצפור בחלק הראשון תהא זכר. לטעמי זה יותר מרתק. אבל השיר הרי שלך. ואולי שקלת זאת כשהתבוננת במלים הכתובות באור הלוציפרי…
חוה,
הכל על כולם. ואנחנו הולכים ומתחלקים, מחליקים, משתדלים להעשות יותר חלקים וגם משתדלים להיות יותר שלמים.
טוב ומזל.
אמיר,
בעולם כה טכנולוגי, אתה יוצא למסע רוחני רוטט, פתח לתקווה.מהלכי האור והצל נוגעים.
מרחבי הדף השירי, השורות הארוכות, מהווים מעין מקבילה להתפשטות האור , הצל והצליל.
שתי התגובות האחרונות הן של עליזה קיי.
אמיר
כאשר כתבתי אצילות ונאצלות הנפש התכוונתי לכל מילה. ויפה גם המחיקה בעיני.
החום הבוער בגוף – של שלהי חודש יולי, והרי נולדתי קרוב לתאריך ט באב, ולפעמים גם יום ההולדת אכן יוצר בתאריך שבו חרב בית המקדש.
ציינתי פעם, שכנראה שורש אמונתנו הוא שונה תכלית השינוי. אמונתי כולה גלומה בספר המקרא, ולך עוד נוסף ידע כהנה וכהנה.
איזו מכשפה טענה פעם שתאריך ההולדת שלי מקנה לי נשמה יהודיה יתרה. ואני איני יודעת אם זו קללה, או ברכה, או אם יש בכך משהו בכלל. ויש בכך תשובה לכל האחולים, ולצורך לפנות כלפי מעלה.
אם כתבת למעלה יותר אור. אזי כנראה שפעם ראשונה שאיני מצליחה לפענח את שירך זה, ואולי יש בו משהו שמפחיד אותי, כי באמת בעיני יש בו משהו אפל ומצמרר. בלי שום קשר למה שאני מרגישה.
עם יד על הלב, התכוננתי להיכנס לבלוג, בנימה של התגוננות או פרישה ממאבק, מבלי לדלג על איזו אמירה.
תודה על כך שחסכת לי כל אלו, בכך העולם באמת הופך יותר בהיר. אולי במשהו שאנחנו עושים בפועל ביום, יום.
ושוב, עוד לא מצאתי כל מפתח לשיר
ולכולכם תודה
חוה
תודה, עליזה, ומעניין מה שאת אומרת על השורות הרחבות כהתפשטות. שנים הסתובבו לי בראש הדברים שבספר "יום" כמין זרעים בלי שדה, שלא מצאו ביטוי.
ושוב, כבפעמים קודמות, נוכחתי כמה האופן הוא חלק בלתי נפרד מן התוכן, וכאן, איך שברוחב הנכון של הנשימה, הדיבור והמוסיקה (המשקל) הדברים פשוט שטפו להם החוצה כאילו מעצמם.
תודה, עליזה, ומעניין מה שאת אומרת על השורות הרחבות כהתפשטות. שנים הסתובבו לי בראש הדברים שבספר "יום" כמין זרעים בלי שדה, שלא מצאו ביטוי.
ושוב, כבפעמים קודמות, נוכחתי כמה האופן הוא חלק בלתי נפרד מן התוכן, וכאן, איך שברוחב הנכון של הנשימה, הדיבור והמוסיקה (המשקל) הדברים פשוט שטפו להם החוצה כאילו מעצמם.
רוניתוש, נראה לי שדווקא את צוללת לתמונות השיר בלי קושי ולא גדול עלייך בכלל.
וגם, הרי את כותבת, וכדי להעמיק את היכולת הזו אין כמו לקרוא.
התגלגלתי כשבר זכוכית במצולות השיר, עליתי, ירדתי, נחבטתי, השתפשפתי ולוטשתי, עד שנזרקתי אל החוף- שקופה וצלולה ונוצצת. תודה על ששלפת מראשי חוית חיים ועשית ממנה סרט.
עלעלית 🙂
איתן חזר הביתה
והוא ישן
אין לו כלה מעל לראשן, אבל אני מקווה שמחשבותיו ינדדועל-פני גחלליות של אור. ושמורות עיניו יצללו לשנה עמוקה שאין ולו תהיה לו אפילו שניה של ערות או עוררות אחת.
גתה נפטר בהיותו בן 82 בשנת 1832.
טוענים שלפני מותו על ערש דויי אכן אמר יותר אור
רחמנא ליצלן האדם שהוליד את מפיסטו ואת פאוסט בשעה שאתה כתבת על האור הלוציפרי.
עדיין לא אכנס לפרשנות השיר, רק אביא דברי מבואה, שמפוזרים בשירך זה כמו גם באחרים.
ובכן, נראה ששלבת את תפילת מנחה, אותה אין חובה לומר עם מיתוסים נוצריים, יווניים, יהודיים ובסיכומו של דבר הגעתי אל לותר ואל גתה. – אכן
לותר כתב ספר שנקרא העדר הרצון (אגב גם שופנאאור האמין כמדומתני בביטולו של הרצון) או ניטשה או שופ אמרו הרי בלכתך אל האישה קח את השוט.
בקונסטלציה של השיר שלך אלוזיה כזאת אכן עלולה ליצור רושם ביזרי משהו
אבל לשתי השורות האחרונות יש להתייחס כהערת שוליים לפוגג את הרצינות
לותר, מייסד הדת הפרוטסטנטית מאה 15 לספירה, הסיק עד למרד שלו בקתוליות, שמאומה עדיין לא השתנה, חרף הציפיה לישו ולאנטיכריסט כל אלף שנה, מכיון שישוע עדיין לא גבר על השטן והאחרון הוא שליט העולם הנגלה. כך, לפחות הוא סכם בסוף ספרו זה.
את המסקנות שלותר לא הסיק – שבהעדר רצון חפשי משתקים את השפה, הסיק גתה שמחיז את תיאולוגיית לותר בדרמה פאוסט.
והנה זה מגיע, האם החומרים האלו נשמעים לכם מוכרים
גיתה בטל את דבריו של השליח יוחנן
"בראשית היה הדבר" וטען שבראשית היה המעשה
גתה מתכוון שהמעשים קדמו לשפה – מעשים מכניים. וכי מעשים יצירתיים אפשריים רק בפקודות אלוגריתמים לשוניים מכוונים" תמיד היתה לי תחושה, כי ברמה הפילוסופית – רמת העל המתמטיקה והשירה משיקות (איני יודעת למה)
גיבורו של גיתה פשוט פעל בצורה מכנית – כוחנית, הוא היה חסר רצון חפשי כיוון ששלל את "הדבר" את השפה. והרצון החפשי הוא חלק מן מהשפה.
השטן פאוסט פעל באמצעות כלי מאגיה כוחנית
כדבריך אמיר
"בראשית היו הדברים" זוכר.
אספתי חומרים, כדי לנסות להבין את השיר יותר לעומק. אמשיך מאוחר יותר.
רק שמתי לב לשורה אחת והבעתי אותה גם בתגובתי שיש בה מצלול מאוד בולט של האות ס' סופה, סוף, סוף, (אונומטופיאה). כדאי לבדוק את המצלולים בשיר. את הקשר בין הגופים, לשפה, לדברים וכו……..
מעבר לזה אמיר – כל שיר הוא התפתחות של דברים שקדמו לו – מרשימה ביותר
אגב, בפילוסופיה היוונית לא היה צורך ברצון, כי העולם נתפס כנצחי.
האם הנשמה היא נצחית, אני סבורה שכן, ומשתקפים בה המעשים, האותות, הדברים, הרמזים, היצורים, הגופים, כל מה שבוהק, מיוחד, בתפאורה שבין אור ללילה בין ערות לעוררות, לחלימה, לזיכרון, לבקשה אחר הזיכרון לקרוא לו שם.
מרהיב ביופיו – החומרים מהם עשוי המרקם הזה.
אכן רקונסטרוקציה (ר) הבנייה מחדש של יקומים, בתוך קוסמוסים כפני האור הגדול –
אמיר, הי, ועוד,
אני מקווה שעדיין תבקר בפוסט הזה, חרף העובדה שפתחת כבר פוסט חדש.
אני יודעת שעברו עלי אירועים וכי לא הייתי מרוכזת – אבל שפעתו של השיר נגלו לעיני כבר מרגע כתיבתו והוא נותר כחידה. הפכתי והפכתי ושמתי לב, שהשיר מתחיל בגוף ראשון יחיד בשפה פשוטה למדי,
ולאחר שתי שורות – מתחילה סוג של שפעה של התרחשויות שנעות בזמן – במקומות אחרים ובעיתות אחרות. כל השפעה נכתבת בלשון רבים, שהיתה נקוטה בתקופה מסויימת בארץ לדרמה מסויימת שתיארה קבוצה או זוג. נכחם עומדים הדברים ומתהווים.
סיומו של השיר שוב בגוף ראשון – אבל בהרקעה אל מחוזות של מעבר.
ושאלתי מה הוא בעצם רוצה. היתה לי כל הזמן תחושה שמה שמתרחש בשיר הוא פריסת יופי במילים – שתופסת את הקורא – ואולם אין היא הקורא. היא אף אינה יכולה להיות הקורא. הוא יכול להתפס במילים עצמן, בהתרחשויות, בנדידה הזו ממלכה לממלכה על הגעגוע ועל הזיכרון אבל – כל אלו אינם נחלת הקורא.
אלא הכותב רוצה להציג, או מציג משהו – ולא ברור או נהיר המשהו הזה. אם זה געגוע, אם זה זיכרון, אם זה ציפיה לאות, אם זה רצון להבין את העולם שמעבר.
ואז נתקלתי באלה תולדות המילים שאתה כתבת.
ובאתי לכאן להגיב, ואני רואה שפתחת פוסט חדש.
ונעצרתי בדיוק באותו המקום, בו אתה קודל, חסר מנוחה, מצית סיגריה, זז – כאשר אתה כותב.
ואז הפסקתי ורציתי להגיב.
ואני חושבת שזו אותו חוסר המנוחה שמביא לפתחית פוסט חדש.
ורציתי להגיד לך הי אמיר, רגע זה לא פיר, זה לא הוגן. תעצור. עוד לא עיכלנו את הכתוב את החשוב.
כי בעיני מעשה האומנות או השיר עומד לפני כל הגיג פילוסופי, או מאמר כזה או אחר. היצירה היא תמיד הגדולה של רוח האדם.
ואז רציתי להגיד לך משהו:
אתה יודע אמיר, אני, למשל, כמו אנשים אחרים חווה אחרת את המילים ממך.
את מתאר את המילים, איך כתבתי לי חומר דק, קל מנוצה מחוץ לך
אבל – בשבילי – המילים זה אני. אני כל הזמן חושבת במילים והן הופכות בי ומטלטלות אותי ממקום למקום, רוקמות אותי רגע אחר רגע, ובלעדיהן והרי הייתי אבודה לגמרי. המילים שהן אני יכולות להציל אותי אפילו ממוות במצבים קשים, כי את הקורה מתרגם מיד למילים והן הקודחות בי.
כתבתי, כל מיני דברים בעבר. יש בזה מן סוג של קדחת, אובססיה של להגיד החוצה מה שנרקם בי במילים, להטביע אל האחרים את מחשבותי במובן החיובי ולא השלילי. כן, אז לפעמים נתפסים למשהו, והעט או הרעיון נבדקים ליד המוציאה את המילים – ואז אכן מגיע חוסר המנוחה. רגע לפני השיא. עוד רגע למתוח, ואז להגיע לקרשנדו, כמו במוזיקה. אין זה תהליך חד פעמים, הוא רוחש בגלים או בכל צורה אחרת. ואולי זוהי הסיבה שאיני כותבת. הכתיבה היא אובססיה. ברגע שאתה נדבק בה אינך יכול להרפות.
ועתה היא בשבילי עת להרפות ואולי לא אכתוב יותר.
והיו לי חלומות נבואיים, וגם במדיטציה הופיע לפני דברים, ולפעמים נדמה שאני יכולה לעבור אל הגבול הדק של מעבר. אבל אני איני רוצה. אני לא הולכת לשם מרצוני, בעיני הוא אינו מובן, גם אם אני בטוחה שהבדיה הפכה למעשה למציאות, לנוכחות והיא קיימת.
איני רוצה להתיימר, אפשר להגיע אל המאגיה, אני חושבת, כי זה קרה לי.
ואולי אתה חי בתוך המגיה הזאת? אם כן, הרי שזה סוחט כוחות ואזי עברת אל חיים באיזור הדמדומים, או שאתה חי בשתי עולמות?
לא אוסיף.
חוה
חוה, באמת, מעבר לקצה המלים קשה להוסיף. אולי רק צריך לומר שה"דמדומים" שאת מדברת עליהם אינם בין אור לחושך אלא בין עולם קטן לגדול יותר 🙂
זה לא סוחט, להפך, כשזה ישנו זהו מין חסד – דורש כוחות אבל גם נותן אלף מונים.
איזור הדמדומים אמיר, הוא מושג, לאיזור שבין המציאות לפנטזיה, בעקרון, המושג הזה מופיע בסרטים של שפיברג, בוודאי בין העולם שלנו לבין העולם שמעבר. אנסה לכתוב באנגלית
שפילברג twilight zone הבמאי. כאשר אני נוקטת במושג הזר הרי הכוונה היא ברורה ולכך התכוונתי. זהו איזור הדמדומים.
ובאמת הי עצור.
קרה לי דבר מעניין, כל הזמן אני מחפשת מפתחות לשיר, ובכל אופן, כאשר אני קוראת בעיון, מה שקורה בשיר די נהיר לי, על כל יפעת המילים ורקמתן השזורה, וברור לי שהשיר מאוד אישי. ברור לי גם שהוא די מתרחש בתודעה, שרואה את הדברים נכחה וגם מעל היא גומעת מרחקים ומרחבים בזמן, בתנועה בו זמנית. כאילו.
תעזבי את השיר בשקט.
אזי חיפשתי מפתח נוסף – כמובן אלת ההשתנות והגעתי אל הר תבור, ואל נס ההשתנות של ישו – בהפלגה גם בקבלה היה האדם הראשון, שלא דמה לאדם של היום הוא היה גבוה וגדול ואור גדול נגה מעיניו. הגעתי גם לאלים בהודו קאלי, ושיווה וסמלי הצבעים הכתום. ואז הגעתי לתולדות הימים שלך.
ובבת אחת הפסקתי, כי הכל היה מונח לפני.
חשוב שתזכור, לעניות דעתי, שכולנו דומים, אבל די שונים. ובכן תפיסת המילים שלך, בעיני היא מאוד מיוחדת. אני לא הייתי יכולה. כתבתי לך את זה. מעבר לכל תיאוריה בלשנית כזאת או אחרת, שהרי כולנו היינו במקדשי הילדות של הטבע – מסתבר. אבל, אצלך המילים הן באמת כמו חוט דק מאוד של רקמה, אולי שאופף אותך, במובן הפיזי, כמובן הארוטי, הרוחני, הנפשי וכמו שאתה מציין התודעתי. הן מאוד שבריריות – אבל עדיין הם התמצית שלך – כאשר אתה אולי מנסה להבחין ולהבדיל ביניך ובינן. מכאן המרחק למיסטיקה הוא מאוד חזק וקצר.
ואני, לעומתך, אומרת – המילים הם אני ומכאן המרחק ביני לבין מיסטיקה אף הוא קטן מאוד.
ההבדל, הייתי שם, (בכתיבה) נבלעתי שם ללא הכרה, מעלות השחר ועד לשעות הקטנות של הלילה הייתי כולי מחפשת את המילה המדוייקת – זה היה סוג של מסטיקה. כאשר אתה שם – אתה שם בכל רצונך ובכל מאודך. כאשר אתה מתרחק – אתה מבין עד כמה זה סוחף.
זוכר את דנה,
ובכן, באחת המריבות ביני לבין בעלי לשעבר, שיש בו אנרגיות מאוד שליליות. החלטתי יום אחד לשבת ולהתרכז. זו אינה מדיטציה במובן הרגיל, אלא בליל של כל מה ששמעתי, בקשתי בשלב הראשון תהליך של זיכוך מכל כוח רע ואפל כל שהוא. באנלוגיה, זה סוג של מסג' או עיסוי לנשמה להשתחרר מכל מחשבה שלילית, או אנשים שליליים. התהליך הזה של העיסוי באנלוגיה ארך די הרבה זמן.
כאשר מתמכרים לו ונכנסים לתוך זה – זה הופך להיות משהו שביניך לבין עצמך, אבל אתה מבקש גם לתור אחר אנרגיות חיוביות – מחוץ לך ואני מדגישה.
אחר – כך בקשתי הגנה, ובכן התהליך הוא די ידוע אבל אני אלתרתי. זה ארך כמעט שלוש שעות. בין חושך לאור. לפתע החלתי לראות מעין כף יד משורטטת מאוד ויברטיבית מעל לראשי. אי אפשר היה לקרוא לזה כף יד אבל זה היה דומה – והחלו להופיע צבעים שמאוד טרדו אותי.
הצבעים הופיעו בברור: תכלת, אדום, זהב, לבן והיה צבע נוסף = אם תשלים אשמח.
למה טרדו. הצבע האדום מאוד הפריע לי, ובאמת ניסיתי לגרש אותו ולא הצלחתי. אדום מתקשר אצלי כמובן עם דם, עם רשע, ועוד קונוטציות שליליות. אבל הצבעים היו מאוד ברורים.
באותו זמן הפסקתי באחת. לך, מן הצד זה היה אולי מאוד בולט, ואח"כ תביד לי פחח. אבל זה התחיל מתהליך מאוד, מאוד תמים. שעטף אותי לגמרי.
פתחתי באחת את כל האורות בבית ופניתי אל ספר המקרא. החלטתי באופן אינסטנקטיבי לפתוח בהוראות לבניין בית המקדש ושם הופיעו אכן כל הצבעים. בהיבט חיובי.
הופעת הזהב כמובן כרוכה בתרבות מצריים ואולי היא בכלל בתת מודע הקולקטיבי של כולנו כרוכה בפניה אל השמש.
תגיד שזה היה מצוי בתודעה לא. ממש לא.
אבל ידעתי שאני מוגנת וידעתי שנגעתי במקומות האחרים ושאני יכולה לעשות את זה.
אולי זו בין הפעמים הבודדות שאני מספרת את זה. לא ניסיתי למצוא לזה הסבר, מכיוון שהיו עוד דברים שארעו לי, אבל מאז כוחן של המילים על כל גווניהם התחזק אצלי. ועוד ידעתי שאם ארצה אוכל לעסוק במיסטיקה. היו לי אירועים נוספים, בהם ממש העברתי אנרגיות לאנשים אחרים. ותמיד בעזרת ספר התנך מתוך קדושה יתרה.
זה לא קורה לי הרבה. אני מתייחסת לכך בהרבה יראת קודש, ואפילו שהתגברה. הדרך הזאת של לתפוס קצה של מילה בזוית התודעה ולערוך עימה מסע אל צרכי האדם ואל נפשו. הפך אצלי להיות זהיר שבעתיים – ואני משתדלת לא לעבור אל עולם המיסטיקה. אין לי תשובה ואולי יש לי – אבל זו סוגיה שאיני רוצה לעסוק בה.
ולגבי היוונים נדמה לי, שכאשר העולם הוא נצחי, הרי שהיצירה היא פועל יוצא של התחדשותו.
אבל, יש לי בקשה – להתייחס לדברים הללו ככה, כפי שאני מביאה אותם, לא לחטט, ולא לעסוק במעבר. ולגבי השיר שלך – באמת – תן לאנשים עוד קמעה להשתכר ממנו וללגום עד תום, שהרי המילים אינם בשרך והיין אינו דמך. אצלך המילים נפרדות ממך – הלא כן.
ולא אמיר איני צינית – להיפך מנסה מאוד להתחבר לדברים שכתבת ולתת להם את המקום הראוי.
חוה
חוה, מרתק מה שאת מספרת.
אלת ההשתנות מקבלת אצלי פנתיאון שלם ב'שיר טאהירה' רחוק מאוד מישו המנוח. בהמשך אביא את תפילת ההשתנות עצמה – שיר שמוקדש לה.
עולם נצחי אינו עומד בסתירה לרצון, אלא רק עולם קבוע, עולם של גזרה קדומה (כמו העולם הסטואי למשל).
ולגבי המלים – את צודקת. חושב שאנחנו חיים דרך מלים, אבל איננו מלים.
אמיר,
הי, חיכיתי לתגובה שלך כאן,
ועדין סירבתי לעבור לפוסט החדש.
חשבתי לעצמי, טוב, שוב היא נכנסת לסיפורים המוזרים שלה. ובכן כמו שאתה כותב, בתולדות המילים. הדברים אכן ארעו – מאוד מזמן. ועדין חסר לי צבע אחד. שני, מור לבנוה, תכלת שמים, זהב וחסר צבע, חפשתי בשמות ולא מצאתי – אתה זוכר?
אני חושבת במלוא הצנעה, למרות שאתה כותב ממקום של הגיון צרוף, השירים שלך והדברים שאתה כותב מגיעים ממקומות אחרים. גם מאותו הרצון של להציץ ולראות, יש או אין. אבל אם גבר יגיד את זה במפורש, ושוב אנחנו חוזרים למלחמת המינים, איך גבר אמור להצטייר ואיך אישה.
ובכן, תהליך הכתיבה שלך נשמע מאוד אירוטי, משהו שהוא קרוב מאוד לאקט מיני, אלא שאין בו מין, יש בו יצירה, אם אתה כותב שאחר כך אתה חש רפיון, זה אינו מה שעולה. יש איזה צורך תזזיתי = דבר שאינו קרוב למין להמשיך. כאשר בשעה שיש מין הרפיון משחרר.
אז ככה, בבחינתי זה בסדר. אני מקבלת. ואני חושבת שהרבה אנשים היו רוצים להציץ בכל מיני רמות של השכלה, כך גם מידת וצורת הרציה ו/או התלות.
כמו שכתבתי, איני חוצה גבולות, לא בשל הפחד, אלא מכיוון שזה נראה לי מקום של קדושה, ויש לעשות זאת בהרבה יראה וכבוד, כי בשר אנחנו ועלינו להיאלץ ולהידחף לעסוק ביום יום.
השיר שאתה כותב, יפיפיה, יש בו כל כך הרבה דמיון, כמו שנשתיירו בנו כשהיינו ילדים, ועדיין הוא נכתב ממקום של בגרות. אתה כותב על געגוע, על חומרים של רצון שהזכרון ימשך, ויחד עם זאת אתה יוצא למסע קסום בין אימה שבין לפנטזיה מחכה לאות כמו ילד וכמו מבוגר. יש גם מעט פחד, אבל הפחד הוא אינו כל כך מן החיצוני, אולי מן העתיד, אולי מן השכחה, אולי מן הכלח, ואולי מן העבר, זה כל כך אנושי אבל ברמות על.
כאילו אתה בודק את קצה היכולות שלך, דבר שכל אחד מאיתנו עושה, אבל אצלך זה בהמון העזה, חשיפה, כן ורגש. לי זה קשה, ואולי אני לא רוצה. צריך המון אומץ לגמוע את המרחבים במילים שאותם אתה עושה וצריך המון דיוק, עושר לשוני ופנימי.
הי, איני מתכוונת רק להחמיא לך, רק להגיד, שאנחנו יכולים להתלות בך ולהעיז בעקבותיך. או לידך. אולי יכלתי כמוך, כמעט, אבל אני ויתרתי. למה? אמרתי לך צריך להתפשט בשביל זה לעמוד מול האני שלך, צריך לצאת מן היום יום. לי זה קשה ואולי אתה מאיר הדרך עבורנו – עבור כולנו. והי, הפכת למושא לקנאה אצלי בבית. יש לי ידיד – לא משכיל, הוא שומע שאני נגשת למחשב – הפיוזים עולים לו וגם הבן שלי, אמא – תפסיקי עם המחשב – כלומר תני לי תשומת לב. והם רואים את הרבועים הצהובים והאדומים ומתפלצים.
ועוד צהוב ואדום הוא כתום – צבע ההשתנות בהודו הלא כן.
אז אני תופסת רגעים גנובים וכותבת. וחוץ מזה מה לי ולקנאה. אז עכשיו איתן ישן ואני מאוד שמחה שהגבת. ואני יודעת שאינך יודע מה לעשות עם שפע המחמאות שלי.
תשובתי – קבל אותם, אם למדת להכיר אותי. הן מגיעות ממקומות נקיים ביותר.
ועוד משהו. אמרתי לך שעל השיר הזה אני לא אוותר לך כל כך בקלות.
הי לכולם, זוכרת אתכם, באהבה. כן, סיגל במיוחד אותך ואת תשובתיך.
חוה
לגבי עולם הדמדומים – כן, אני יודע, אבל מושגים אינם רק צירוף מלים טכני אלא גם התייחסות, משמעות, פרספקטיבה של עולם. התייחסתי למלים גם כאל המטפורה שמהן הן עשויות. חושך מול אור.
חוה, מדוע אין צורך ברצון אם העולם הוא נצחי?
בדרך כלל הפילוסופים היווניים דווקא האמינו בבחירה וברצון, אם כי היו גם כאלה ששאפו לביטול הרגש והתגובה לעולם (הציניקנים, הסטואים וכו').
כאשר היוונים האמינו בגורל, במויירה, לא היה מקום לרצון החפשי, למעשה הטענה היא, כי הרצון דלג על המיתולוגיה היוונית והתפתח מן המקרא, היישר אל הנצרות.
קיימת גברת שנקראת רבקה שכטר, היא מביאה הרצאות באוניברסיטה וירטואלית, ומדברת על הפילוסופיה של השפה.
היא מדגישה את העובדה, שהיוונים, לא התעסקו עם הרצון (החפשי). יחד עם כן, ראיתי, כי סוקרטס כן התייחס לנושא הרצון.
חוה
לא נעים, אבל עם כל הכבוד הגברת שכטר אינה יודעת מה היא שחה.
לא מדובר על הכנעה פאטאלית בפני הגורל כמו ה"מכתוב" הערבי או הקארמה ההודית.
מושג המוירה אכן קיים בדת ובחינוך ביוון וקדם לפילוסופיה. משמעותו "מנת חלקו" של כל אדם, יצור או אל, שמונתה לו על פי החוק האלוהי המקיים את העולם. ההיבריס הוא שרירות הלב שבה מנסה אדם לעבור את גבולות המוירה שלו.
עם זאת, ערך לא פחות חשוב ואולי הרבה יותר, הוא הארֵטֵה, המצוינות, שהיא מידת האציל. אדם צריך לשאוף להצטיין בכל דבר שהוא עושה. רצון ושאיפה להישג הם שמה האמצעי של התרבות היוונית.
צ"ל 'הכנעה פאטאליסטית בפני הגורל כזו המתלוה למושגים כמו ה'מכתוב'" וכו'
כתבתי על ביקורת,ועוד המשכתי ועניתי על השיר שלך. ורצית לתקן אותי – אז בסדר.
הנושא של מצויינות מוכר לי באופן אישי.
אני חייבת גילוי לב, חרף העובדה שעזרתי לתלמיד תיכון לכתוב עבודה על הסופיסטים וקראתי את כל רעיון הסופיסטים.
הפילוסופיה היוונית תמיד היתה רחוקה ממני. כמו המרחק בזמן.
אני יכולה לקרוא את אפלטון, ולהשתעמם עד מוות את משל המערה ואת ההאצלה. אבל מיני וביה אני שוכחת. הכתבים של אפלטון אף פעם לא עשו לי את זה. לא יודעת למה. אני יכולה לקרוא את אגוסטינוס וזה יעניין אותי יותר, את ההתכתבות של אבלר ואלואיז. אגב בספר ה"טירה" של קפקא יש הקבלה בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה, זה נתפס אחר – כךגם בתפיסה הקלווניסטית שיובאה לארה"ב. למה אני כותבת.
יש לי בעיה קשה עם אפלון, יש לי גם בעיה להבחין בין המיתולוגיה היוונית לזאת הרומית, למרות שאני יודעת שהרומים העתיקו את המיתולוגיה שלהם מן היוונים.
בתואר הראשון די נתקעתי בגלל העת העתיקה. למדתי בקורס של יעבץ (צבי) בשעתו את החוקים של יוליוס קיסר ופשוט לא הבנתי מה רוצים ממני.
בקושי הצלחתי לגמור איזה פרו"ס בעת העתיקה בציון 60 כאשר עבדתי על הנצרות הציונים שלי זנקו ל – 90.
אין לי מושג למה, זאת אני, כאשר אני מגיעה ליוון – אתונה וספרטה הכל נמחק לי מן המוח. עם רומא כבר יותר קל לי – בגלל האימפריה. אין לי מושג למה זה קורה.
השאלה היא אם עכשיו אני אקלוט. כאילו קפצתי לאיזה מאה שנה לפני הספירה ושם בשבילי מתחילה ההיסטוריה. טוב, אני יודעת שיציאת מצריים ארעה אלף ויותר שנים לפני הספירה ויוון ורומי החלו במאות ה6,7,8 לס' אבל אז נהיה לי בלוק במוח חבל"ז.
מה לעשות.
נו, באמת מה לעשות?
אני יודעת שזה בנפשך ואתה חי את זה. לי זה נראה רחוק שנות אור. כאשר אתה מביא ספור, זה נחמד לי, אבל יותר נחמד לי סיפורים מן המיתולוגיה היפנית?
העיקר שלוטשת כראוי 🙂 עולם ופנימו רואים דרך תגובתך.
אמיר, אני וקראת לאט ומנסה להבין…גדלתי על
piano piano si va lontano
שיר מפואר, במובן העושר שבו. מצאתי שאהבתי הרבה משפטים, הרבה צמדי מילים.אני זקוקה לקריאות נוספות כדי לגבש לי מחשבה על המכלול.
תודה, לוסי. פיאנו פיאנו 🙂
אז חזרתי אחרי כמה קריאות, סימונים. לעסתי ולא שבעתי וקראתי שוב…
מצאתי שם דברים נהדרים על הדרך על האור, על השירה, על זרימה, על החיים.מתואר הערב-לילה-שחר כמו שאמרתי קודם- בפאר.
יש את תחושת זרימת המים לאורך כל השיר. המים המחליקים, הצללים הנושרים, הערפלים.
נראה לי כמו סרט טבע ששעות מצולמות של שקיעה וזריחה מוקרנות במספר דקות בודדות. אבל הייתי מצמידה לשיר תמונה בהילוך אטי של סחלב נפתח.
אכן חיינו כמו בצל, קליפות קליפות.
יפה, אהבתי.
לוסי, אולי תציירי לי את הסחלב הזה?:)
ואו! בתוך אספסוף האני שבפנים
מיהו האחד שהוא אני?
שמע אותי.
אני יודע שאני נע ונד, אבל
אל נא תשים קץ לדרך חיים זו.
אין לדעת מה אעשה אז.
בכל רגע אני נזרק
בגלל הסיפור שלך. רגע אחד הוא שמח
ואני שר.
ובמשנהו הוא עצוב
ואני בוכה. הוא
הופך מר
ואני מתרחק.
אבל אז אתה שופך מעט חסד, ולפתע פתאום
כולי אור.
וזה לא כל כך רע,
הסידור הזה,
בעצם.
(רומי. בשבילך, גם בהשראת הפוסט של תמי)
"אספסוף", נוני? 🙂
אלה הם פנים של אני אחד, זה הרואה וחווה את התגלויותיו ואישיויותיו הרבות.
אופס, עפה לי התגובה לפני שנשלמה. ובכן, אלה הם פנים של אני אחד, זה הרואה וחווה את התגלויותיו ואישיויותיו הרבות.
כמו שהאני שלך בבוקר יום ב' שונה במשהו בחוויותיו והרגשתו מזה של יום ב' בשש לפנות ערב. ובכל זאת משהו בך מכיל אותם יחד, לא?
אני "אספסוף" כמו רומי – הלוואי על כולם.