בננות - בלוגים / אמיר אור / אוהב? לא אוהב?
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

אוהב? לא אוהב?

 

 

 כדי שלא אשקע פה רק בענייני פה-אתיקה,  חוזר במקביל גם לספר שירי האהבה והארוטיקה שאני מכין.

בהמשך ל"האחת והיחידה?" עם הדיון על ההתאהבות, אני מעלה כאן שיר שעניינו אחר – סתיו של אהבה.

 

 


 

היא אוספת

 

לְהָרִים.

לִזְרֹק וּלְהָרִים. לִזְרֹק או לְהָרִים.

לִזְרֹק.

 

תִּקְוַת הַחוּט מוֹבִילָה אֶל הָרֵיחַ שֶׁמּוֹבִיל אֶל הַקּוֹל

בֵּין אִטְלִיזֵי הֶחָג.

שָׁם אֶפְשָׁר עוֹד לִמְצֹא מִתַּחַת לִנְגִיעָה

מַחְשָׁבָה קְבוּרָה בְּרִשּׁוּל

בֵּין עֵינַיִם מֻחְצָפוֹת לְמִשְׁעִי.

אֶחָד לְאֶחָד, כְּמוֹ עֵדֻיּוֹת מַפְלִילוֹת

הִיא אוֹסֶפֶת אֶת אֵבָרַי.

 

רוֹצָה פְּרָטִיּוּת. רוֹצָה

לִפְרָטֵי כָּל הַפְּרָטִים, אוֹתִי,

גֶּלֶד אַחַר גֶּלֶד,

קוֹלֶפֶת וּבוֹכָה.

הַבָּצָל הַזֶּה עוֹד יִפְרַח, הִיא אוֹמֶרֶת.

הַבָּצָל הַזֶּה לֹא יִפְרַח, הִיא אוֹמֶרֶת.

אוֹהֵב, לֹא אוֹהֵב, אוֹהֵב

לֹא אוֹהֵב.

 

מְהַמֶּרֶת נֶגֶד

שַׁלֶּכֶת שֶׁל סְתָו,

סוֹפֶרֶת קוֹנְדוֹמִים בְּקוּפְסַת הַקּוֹנְדוֹמִים.

כָּל פִּיּוֹתֶיהָ

טוֹבְעִים אַהֲבָה:

אוֹיֵב, לֹא אוֹיֵב, אוֹיֵב

לֹא אוֹיֵב.

 

מתוך "פדיון המת" ביתן, 1994

111 תגובות

  1. הי אמיר, מותר לבקר בשיר שלך?:0)
    קוראת וחושבת, איזה כיף לקרוא שיר שאפשר להבין אותו בכמה אופנים. זה מה שהכי אוהבת בשירים ואצלך (אופנים שונים) נמצאים בשפע תמיד.
    בקריאה הראשונה נדמה היה לי שקראתי על אהבה בשלכת. האהוב הפסיק לאהוב והאוהבת נמצאת במקום נוראי של נסיון שווא להלחם בקץ.
    השורות הראשונות כאילו משמיעות את קול האהוב שעוד שוקל אם לזרוק את הקשר או להרימו ולנסות מחדש כשההחלטה שלו היא לזרוק. ואז מתחיל הנסיון שלה לשנות את הגזרה…הסכוי שלה הוא כמו להמר נגד שלכת בסתיו ולנצח. ואי אפשר בלי להתייחס לספירת הקנדומים. ברור שלפנה"ס היה תור הזהב והגיע תור הברונזה וכנראה שהללו יוותרו מיותמים בקופסא.

    • באפשרות הזאת אני אוהבת לקרוא את עלי הכותרת הנתלשים בשם האהבה והשנאה.
      אוהב? מסתיים בלא אוהב.
      אויב? מסתיים בלא אויב.
      זהו קול הכותב שעונה לשאלותיה וגם אם על פניו הוא איננו מופיע בשיר, התשובות מספרות הכל. הוא כבר לא אוהב ולא הוא היה האויב לאותה אהבה.
      אל הבצל התחברתי כבצל או פקעת של פרח עונתי מכיוון שבסתיו אני תמיד תוהה אם השנה יפרח הצבעוני ששתלתי את פקעתו ההולנדית לפני עשר שנים אצלי בגינה. גם אני כבר אמורה להבין שהוא לא יפרח אבל תמיד תהיה בי תקווה (רק כשמדובר בצבעוני הזה)..כנראה כך גם התקווה שמובילה את האישה שבשיר , למרות שקשה לי להבין איך היא לא מבינה שבסתיו יש שלכת, והסתיו של אותה אהבה כבר שם.

      • ואיך הבנת את טקס הספירה פה?

        • ספירת הקנדומים בקריאה הזו היא ספירה של יאוש….לא יעזור כמה פעמים היא תספור אותם תמיד ישאר אותו מספר בקופסה, הוא כבר לא יגיע או כבר לא נוגע בה, והחפיסה היא כעין רמז לסקס אבל דווקא הבחירה בקנדומים מתוך שלל הסמלים האפשריים, היא סמל למין שאין בו פוריות, רמז לקשר לא פורה ולא מפרה.

          • אהה, הבנתי. זאת מין אובססיה. היא יודעת שיש שם אחד עשר, היא יודעת שהיא לא עשתה בהם שום שימוש, אבל סופרת אותם כמו חרוזים במחרוזת תפילה :)

            מין שיש בו פוריות כסמל לאהבה מוצלחת הוא הקבלה בעייתית משהו.

            יפה איך שקראת את ה"אוהב לא אוהב" כמין תשובה של מקהלה יוונית או אוראקל.

          • למה בעייתית אמיר?

          • זו הייתה הערת צד. יש חשש הדימוי והמדומה פה קרובים מדי מבחינת שדה המשמעות שלהם. מין, אהבה ופריון.

            פריון והבאת ילדים לעולם הם תוצר של יחסי מין, אבל יש הבדל.
            מין איננו רק מכשיר. לפעמים הכל הולך יחד באהבה ולפעמים לא. מין יכול לבוא עם מגוון עצום של רגשות אנושיים. ילדים יכולים לבוא בלי אהבה. וכו'.

            אפילו הכנסייה הקתולית שמתנגדת להפלות הכירה בערכם המחבר של יחסי מין. כלומר, הפריון אינו חזות הכל.

          • ואגב לא ידעתי שיש בקופסה 11 ואם ציינת את זה אולי יש למספר הזה משמעות כמספר?
            11 כוכביא?
            11 חודשים נותרים בשנה אחרי חודש הסתיו?

          • סתם מספר אקראי לדוגמה, סיגל.
            החישוב שלי היה דווקא 4 קהילות קודש לחלק ל-4 אמהות, שיחד עם 1 אלוהינו ו-9 ירחי לידה, יכולים להגיע לתוצאה המקווה :)

          • נו טוב, זה היה הניחוש השני שלי.
            :0)

          • 4 קהילות קודש לחלק ל-4 אמהות כלומר לכל אמא קהילה שלמה, יחד עם 1 אלוהינו שבעזרתו בלבד כמובן תכנסנה ארבע אמהות לארבעה הריונות כששתיים מהן תהיינה הרות על רביעיה, אחת מהן על תאומים ואחת רק על אחד, אבל מאוד מיוחד, מינימום משיח. ו-9 ירחי לידה, נו אין מה לעשות, גם עם עזרה וגם אם כל ארבע הקהילות תרצינה להקדים, זה לא ילך. תשעה חודשים הם תשעה חודשים. אבל אחד עשר זו התוצאה המקווה… בדיוק כמו שחישבת.

  2. ויש גם את האישה שבסך הכל רוצה ילד.
    :0)

    • אם היא רוצה ילד, מה יש לה לספור, סיגל? היא צריכה לזרוק את החפיסה או לנקב שם חורים, לא? :)

      • אבל היא לא בטוחה שהיא רוצה. כאן אני מתייחסת לתחילת השיר כאל מחשבותיה של האישה. היא מנסה להחליט מה לעשות עם הקונדומים. זורקת, מרימה, זורקת ובסוף מחליטה שהיא רוצה ילד. ואז היא סופרת את הקונדומים שהיא החליטה לא להשתמש יותר ונזכרת באותו אהוב שאולי ברח כי היא רצתה אותו לחתונה וילדים. (רוצה אותו בפרטיות, את כל אבריו…כלומר יחד עם כל עסקת החבילה, בעל משפחה ולנצח).
        יצא מזה כאב. זה לא הצליח.הוא איננו אז אין לה בשביל מה לנקב חורים בקונדומים, שזה אני מקווה רעיון שעלה כאן בבלוג בצחוק, כי חושבת שאם מישהו באמת עושה דבר כזה זה מחריד ואכזרי.

        • עכשיו סוף סוף הבנתי (גם את תמי למטה כנראה).
          ובימינו לא צריך לחורר קונדומים דווקא. מספיק שבת זוג לא תספר לך שהיא הפסיקה לקחת גלולות.
          קורה וקורה.

          • אם כך, ימינו לא מוצאים חן בעיניי.
            בעולם המחשבה שלי, רצון הדדי והסכמה של כל הצדדים הוא תנאי לכל סוג התקשרות, והבאת ילד לעולם איננה יוצאת מן הכלל הזה.

  3. ויש כמובן את האישה החשדנית עם הצהרות האהבה המרובות שפיותיה וליבה אינם שיוויון.
    וחילקתי את שלוש הקריאות שלי לשלוש תגובות כדי שאוכל להגיב לכל אחת בנפרד בהמשך כשיתפנה לי קצת זמן.
    :0)
    ליל מנוחה.

    • סיגל, למה ירמזון מלייך באפשרות הזו, השלישית?
      האמת שבתקופות שונות בחיי אני יכול להתחבר לכל אחת מהאפשרויות שמנית :)

      • הי אמיר, האפשרות השלישית היא זו שמתארת אהבה בסופה, וכנראה גם את הסיבות לסוף. מצד אחד הכותב עדיין מנסה להחליט אם לתת לה עוד הזדמנות (להרים או לזרוק) אבל כנראה שהביחד שלהם לא מצליח להתאים, ולכן הוא מחליט הפעם לזרוק, ומסביר את הסיבות לכך בשיר.
        היא רוצה נאמנות מכל איברי גופו, ולו יכלה, אז גם לשלוט על מחשבותיו. בלעדיות, אוסף האיש הפרטי שלה, אהבה מוחלטת לאחד ויחיד, דורשת ממנו להיות האחד והיחיד שלה. וגם אם כל זה היה אפשרי או באמת היה מתקיים, היא נותרת חשדנית, ואולי חסרת ביטחון משהו, שאיננה נרגעת לרגע מהחשש והחשד, ואפילו עוקבת אחרי כמות הקנדומים שלהם כדי לגלות אם תמצא הוכחה פיסית לחשדותיה.
        אין סיטואציה יותר מרחיקה בעיניי ממצב שכזה, וסביר להניח שגם אם הייתה לו אהבה אליה, זאת בדיוק הסיבה שיעדיף להפסיק את מעגל הסבל הזה ולזרוק.
        ואתה כותב: "כל פיותיה אהבה" וזה מה שקורה לפעמים בשם האהבה אבל יש כל מיני סוגי אהבה ואם יש קנאה אז לפחות שתהא הדדית וכך השניים יחנקו זה את זו השכם והערב ויפרנסו את אש הסבל שבחשדנותם. כל זוג אחר שבו רק האחד כזה לא כדאי לו להיות שם. בהחלט עדיף לזרוק, למרות שלא תמיד זה אפשרי.

        • סיגל, פעם שלישית גלידה! האפשרות השלישית שלך היא מה שהתכוון אליו המשורר (הוא סיפר לי). נכון היא קנאית לגופו, לדיבורו, לרגשותיו ולמחשבותיו. זה שלה. וכל פיותיה טובעים ותובעים – בלעדיות (שבצמודית מדוברת מתורגמת ל"אהבה"). בפועל, יש גיהינום קטן.
          והלזרוק או להרים מתקשר גם לחוט התקוה שבהתחלה. ואין כבר.

          השאלה אם בעלות על יחסי מין של בן או בת זוג היא מוסרית או לא, היא שאלה לא קטנה, אבל מעבר לזה (כמו שתלמה ניסחה למטה) אנשים עם תפיסת מרחב שונה עדיף שלא יצטופפו באותו מגרש, אבל כידוע ההתאהבות עושה אותנו לנון-סאפיינסים מוכי פרומונים, שלא תמיד שומרים על מצוות שעטנז כהלכתה.

          • וסיגל, בפוסט הקודם סיכמנו שבהתאהבות אין קץ לפאטה מורגנות :)

            עולם שאווירו מלא קסמי שווא ופרומונים שמרחפים בכל מקום, וגם מסנני האוויר החדשניים ביותר אינם יכולים להם :)

            מה שטרם שאלנו הוא מה המנגנון של ההתאהבות? מה צריך בשביל להתאהב? התאמה? משיכה בל תסורב? הערצה? דאגה וסימפתיה? מה?

          • לדעתי אמיר, כל מה שנחוץ זה רשות. אם אדם נותן לעצמו רשות, במודע או שלא במודע, הוא יתאהב…זה כמו מן שער קטן שאם הוא פתוח, התאהבויות מתאפשרות, יש איזשהו קליק חשמלי כלשהו שיכול להיות מילה, מבט או סתם איזו תנועת גוף שתצית את האש, ובאותה העת תטרוק את העיניים, תכבה את ההגיון ותציף את הגוף בפרומונים, הורמונים ופילה מניונים למניונהם.

          • אני חושב שאת צודקת, סיגל. הכל מתחיל ממין רשות פנימית. בפוסט הקודם שירית חילקה את העולם למתאהבים וללא-מתאהבים. יש בזה משהו.

          • הפוסט הקודם כבר כבד מידי לצפיה אבל ברשימת הלא מתאהבים יש שלושה שכרגע עולים בדעתי:

            הכוויים,
            הכבויים
            והבריאים במוחם.

            במתאהבים עולים לי לראש ארבעה:

            הרוצים להתאהב לשם החוויה.
            המתאהבים הסדרתיים מתוך התמכרות לריגוש.
            המתאהבים בתום ללא הכרות מוקדמת עם התופעה.
            השוגים להאמין שהתאהבות היא האהבה.

          • עוד רציתי להגיב לתגובתך, שנמצאת אי שם באשכול התגובות ונושאה דרישת הבלעדיות, ששזרת בנושא ההתאהבות. חושבת שאינני מסכימה עימך. זה קצת תלוי באישיות של האדם, וכמובן, בהסכמה שיש בין זוג.
            נזכרת, שפעם חברה שלי התאהבה בגבר נשוי, ודרשה ממנו שחוץ מאישתו יהיה רק איתה, וחשבתי שזה מצחיק, הבחור לא יכול להיות נאמן לאישתו, אז למה שיהיה נאמן למאהבת שלו? הקשר ההוא התפוצץ בדיוק על הנידנוד הזה שלה. חושבת שבלי קשר לדוגמא ה"קיצונית", לדעתי, הדרישה הזו כדרישה בכפיה היא טעות.
            אולם, חושבת שבחברה המונוגמית שבה אנו חיים, זו דיעה שאיננה מן המקובלות, אבל עובדה היא שחמישים אחוז מהזוגות (על פי מחקר שיצא לי לקרוא) בוגדים בבני זוגם, וזה לא כי יצר האדם רע מנעוריו, אלא כי בלעדיותך מינית היא דרישה בלתי שפויה, ולכן אם מישהו מרגיש חנוק, כל מה שצריך זה לאפשר תקשורת בנושא, ואז לאפשר חופש.
            מאמינה שאין דבק מקשר יותר בין שני אנשים מאשר קשר שמאפשר את המרחב הזה לפנטז, להתנסות, להכיר מגוון רחב של אנשים, ואם להמשיך להיות ביחד ואפילו אם להיות רק האחד עם השני, זה רק מתוך רצון ובחירה, כשהידיעה שחייבת לשכון בתוך הנפש היא שאין דבר כזה אסור.
            חושבת, שזה מתכון להצלחה של קשרים, אולם החינוך לזוגיות מונוגמית הוא בעכרי החברה, ולכן גם ריבוי האומללויות בתוך הקשרים הקיימים, ובעקבותיהם כנראה גם ריבוי הגירושין.
            השיר שלך אמיר, הוא דוגמא בעיניי בדיוק להיפוך שמשיגה הדרישה של האדם לשלוט בעצם באחר.
            אולי גם האגו שלי רוצה לשמוע שאני האחת והיחידה, אבל האמת הפנימית שלי יודעת, שזה רק אם זה נוצר מתוך רצון, תשוקה והערכה למי שאני ואיך שאני. תמיד איפשרתי חופש ותמיד נהניתי מהחופש הזה לעצמי, רק ש…לא כל אדם יודע איך להתמודד עם חופש כזה שפתאום נופל עליו. בצעירותי, הייתי נותנת לחבריי חופש, והם היו מתעופפים לכלוב הסמוך וננעלים עם טבעת וכוס שבורה…הכלוב שתופס אותם בעניבה ודורש מהם בלעדיות. אז סך הכל זה דבר שערער את הביטחון שלי שככה באמת צריך להיות, אבל אני עדיין מאמינה שיש עוד אנשים בעולם שמאמינים כמוני באהבה, שהדרישה היחידה שלה היא לאהוב. לצמודיות של לאהוב אין באמת קשר לאהבה, הן משחקי שליטה במסווה.

          • סיגל, בלעדיות מינית היא הסכם שבו רק בן הזוג הוא כתובת למין, ועליו עונתה (ועליה עונתו). מין הוא גם דרך של תקשורת בין בני אדם, וכמובן הערוץ הזה נחסם בתוך הזוג. היפותטית אפשר היה לחשוב על עולם שבו דווקא הקנאה הייתה בשיח אינטלקטואלי עם אחר, בשיתוף ברגשות, או בסנפלינג.
            "נאמנות" אני חושב, היא עניין אחר לגמרי. היא להיות בשביל האחר מתוך חופש.
            אבל בשורה התחתונה מסכים אתך שהכל עניין של בחירה והסכמה. אפשר פתוח ואפשר סגור, והעיקר שיהיה מתוך חופש וטוב. כשאין הסכמה יש קנאה וכעס, משטור של בן הזוג, פגיעה, דיכוי חופש ומה לא.

          • לעניין הנאמנות אוסיף שחושבת שכאן מתחילה הטעות אצל אנשים במחשבה שנאמנות היא בלעדיות, ורצון בחופש הוא בגידה.
            בגידה בעיניי היא הפרת הסכמים, היא בגידה באמצעות השקר וההסתרה. על מנת למנוע בגידות, כל מה שצריך הוא תקשורת נכונה, ואם מוצאים שהטבעת חונקת פשוט מבקשים רשות להרחיב.
            מתן רשות הוא מתן החופש, ואי מתן רשות בעצם גורם לעניבת החנק לתהדק. ולכן צריך להסיק מסקנות, לקום וללכת או להשאר ולהתפשר אם מסוגלים.
            נאמנות מתחילה קודם כל בין אדם לעצמו ולערכים שבהם הוא מאמין. ואם יש בינו לבין אדם אחר הסכם, ואם ערכיו דורשים ממנו לכבד הסכמים, עליו לדון בתנאי ההסכם מידי פעם ולווד,א שעדיין הכל בתוקף או שיש על מה לדון.
            בשורה התחתונה של התוספת הארוכה, מאמינה שנאמנות היא נאמנות לְהסכם, ושבלעדיות מינית נדרשת במקרה, שאלו הם סעיפי ההסכם.

          • את מתארת מערכת פתוחה, שבה חופש מיני אינו בסתירה לנאמנות. אבל, סיגל, האם בלעדיות מינית אינה בעייתית גם כשהיא חלק מסעיפי ההסכם?
            בלעדיות מינית מגבילה ערוץ של תקשורת בין אנשים, הופכת בני זוג לתלויים זה בזה לגמרי ביחס למין, ונותנת כוח ממשטר בידי שניהם (או אחד מהם) של הענקה או מניעה.
            אני לא בעד בגידה במובן של מעילה בהסכם, אלא בעד אמת, אבל החשיבה של אנשים בנושא הזה לא פעם טעונה ומאוימת מדי, ולכן, אני מניח באים ההסתרה והשקר.

          • לא חושבת שהם ממש תלויים זה בזה, במידה וזה בהסכמה מתוך באמת רצון משותף או חינוך כזה שלא מאפשר להם לחשוב אחרת אז זה בסדר. בל נשכח שהנושא הוא בסך הכל מין. לא כל אחד שם אותו באותו סולם חשיבויות ואם שניים רכשו את אותו סולם אני לא רואה כל בעיה עם זה. בשבילם זו אינה תלות ושליטה, בשבילם זה חלק מהקשר במעין בטוב וברע וכשמשהו מזיף להם בתוך הזוגיות הם פותרים את זה בתוך הזוגיות. אם התשוקה בורחת למשל וזה מפריע למי מהם, הם פותרים את זה ביחד ולא ישר משחררים לרעות אצל האחרים. מאמינה שמעגל סגור מאפשר תיקון באותה מידה שחופש מאפשר והכל בעצם תלוי במבנה הפנימי של האדם. ובסך הכל כל מה שצריכים שניים זו התאמה וכאן בעצם מתחילה הבעיה. התאמה לדעתי חשוב לברר כבר בהתחלה אבל כמו שהסברתי בהתחלה אנשים עסוקים בלהיות מאוהבים אז השלב החשוב הזה מתגלה לעיתים מאוחר. ולעיתים מאוחר מידי.
            המשך יום נפלא,
            סיגל.

          • את חוזרת לעניין ההתאהבות, סיגל, כאותו מצפן רע לזוגיות פוטנציאלית.
            שנחזור לשדכנות? למה להפקיר את הצעירים המסכנים האלה לגחמותיהן של סערות הפרומונים המשתוללות שם בחוץ?

          • זאת בדיוק הבעיה המרכזית עם ההתאהבות ולכן חוזרת אליה. מילא שכל הסיפור הזה מתחיל עם התרוממות נפש ונגמר בשלולית, ומילא שאנשים חוזרים על התבנית הזו כאילו מי החיים נמצאים שם.
            הבעיה המרכזית לדעתי היא שלפעמים נעשים דרכה חיבורי זוגות למטרת הקמת משפחה, ולפעמים גם הילד או הילדים נולדים עדיין לתוך שלב ההתאהבות, ואז מה קורה כשמתפכחים? תקועים עם חובות, אחריות ואי התאמה, שלא תמיד אדם יכול לקום וללכת, ואז הסכם הבלעדיות שריחף מעל הזוג המאוהב תקוע להם כמו עצם בגרון.
            מה אציע אם כן לילדים? לא, לא שידוך, ולא אמנע מהם התאהבות, אבל אבקש שילמדו מחוויה, ולא יחזרו עליה בלופ, ובטח שלא יכנסו לבריתות לפני שהעינים שלהם רואות את האדם שמולם, ולפני שהלב שלהם מכיר את העצמי שלהם.

  4. תַּלְמָה פרויד

    תקות חוט (השני) מובילה אל הריח, שמוביל אל הקול, שמוביל אל הבשר. עד כאן כתב החידה. והתשובה טמונה בקילוף הבצל.
    ולגבי ספירת הקונדומים, אמיר, הרגת אותי. וידוי אישי: באמתחתי משהו (רמז: ארוך יותר משיר) שכתבתי לפני שנים שמתחיל בספירת קונדומים. עובדה.

  5. שירית קופה

    שלום עדנן.על מה רגזת?
    לכל אדם יש חיבור לאישה שבו. הרי כולנו היינו גם גברים וגם נשים בתקופות החיים השונות.כמובן אם אתה יודע שחיית הרבה יותר מפעם אחת.בקשר להמשך שורותיך לא אגיב הפעם.שיהיו ימים יפים.

    • עדנן העצבן

      נראה לי שאמיר ואולי גם את מעולם לא חשבתם על האפשרות לא לכתוב
      הצורך לכתוב בכל מחיר מעביר אתכם על דעתכם
      אפשר לסייר באתר הזה חודשים ולמצוא אולי שיר או שניים ששווה להתייחס אליהם ברצינות כעבודה מעניינת

  6. אוי, עדנן, גם אתה סופר לי קונדומים? מה יהיה הסוף חמוד?

    • חנה טואג

      שיר מקסים ומקורי על ההימור ואי הוודאות באהבה .אהבתי את מטפוריקת הבצל הזכירה לי את מועדון הבצל ב"תוף הפח" גם הקילוף העצמי גלד אחר גלד ,אינו מבטיח את האחיזה באהבה.לקחת אמיר באנלית ,אמיר, "אוהב לא אוהב" ועשית ממנה מטעמים אנינים בשירך. מאוד יפה.

    • עדנן העצבן

      אוי שמוי
      אם להתייחס לשיר , נראה שאני צריך לספור לך גלולות למניעת הריון

  7. רואה את הסתיו, את האהבה בשלכת.אבל רואה רק את המאמצים שלה להציל, להביא לאביב מחודש.
    לא רואה אותו עושה למען, יש בו רק " עֵינַיִם מֻחְצָפוֹת לְמִשְׁעִי".זאת היא ורק היא.והוא נראה לי, זה אפילו מפריע לו, הוא כבר במצב של גלד האהבה:"גֶּלֶד אַחַר גֶּלֶד", זה כואב לו (כואב לקלף גלד.גלד צריך לנשור).
    נשארה היא ורק היא.

    • לוסי, אבל אולי היא בעצמה מביאה לזה?
      הגלדים הם שלו, אבל היא המקלפת פה:

      רוֹצָה פְּרָטִיּוּת. רוֹצָה / לִפְרָטֵי כָּל הַפְּרָטִים, אוֹתִי, / גֶּלֶד אַחַר גֶּלֶד, / קוֹלֶפֶת וּבוֹכָה.

      יש לא מעט מקרים שאישית לוחצת יחד עם חרדת נטישה באמת מביאים לנטישה.

  8. תמי קאלי

    אמיר, ב1994 היו קונדומים?, אולי!, אבל בכל זאת היו מצרך יקר…:)
    סבתא טובה שלי, הייתה אומרת ואני הפעם מסכימה עימה, שזה שיר מיוחד: כיצד לתפוס אבא לילד,בשישים דקות. יורדים לשוק הבשר, בוחרים קורבן שחיטה והופל'ה לסל, אחר כך חסל. אין בשיר אפילו טיפת אהבה, אלא עברינות מהסוג הכי זול. עמותות לגברים מוכים, עמותות להגנה מפני גניבת זרע, יכולים להשתמש בשיר המצוין הזה.

    • תמי, תודה.
      יש, אגב, גם גניבת זרע חוקית. באופן מתוכנן לגמרי מתחתנים, מביאים ילדים, מתגרשים, תובעים מזונות.
      לא שזה אומר משהו על טבען של נשים דווקא, אלא על זה שהן יכולות. זה אומר משהו על אנשים.
      גם פה – הרבה דגים בים.

      ובעניין כובעוני 1994 – נו באמת! הרבה הרבה קודם.
      בילדותי קראנו להם "קנדונים" :)

      • תַּלְמָה פרויד

        ושמא, אמיר, זו גניבת ביצית חוקית?

        • :) אולי. לרוב האישה לוקחת את הילדים במקרים של פירוד, וכשיש בעל עשיר גם חיה מזה לא רע. לא מכיר מקרה הפוך, אבל אולי יש.

          • תַּלְמָה פרויד

            לוקחת את הילדים, ניחא (ממש שערורייה…:). אבל אתה רוצה להגיד שלא ידוע לך על מקרים ש'הוא' נבנה מעושרה ולא להיפך?? או שעשה את עושרו על גבה (היא פרנסה כשהיה סטודנט, ישבה בבית כדי שהוא 'יוכל להתפתח' וגידלה את הילדים, מזערה את עצמה כדי שהוא יגדל ויעשה קריירה וכו' וכו'). בתוך עמנו אנחנו יושבים, ובהחלט ראינו-שמענו גם על מקרים כאלה.
            (ותיכף נגיע ל'זוגיותוש'.. :)

          • על כאלה שמעתי גם שמעתי, ולא מעט. אבל בלי קשר לגניבת ביציות :)

          • ואגב, זו פרשנות לשיר שלא חשבתי עליה. למה היא סופרת?
            ועדיין לא גילית את הספירה שבאמתחתך :)

          • תַּלְמָה פרויד

            קצת הלכתי לאיבוד, אמיר. השאלה היא לגבי תגובה א' ב' או ג' שלי?
            והסוף טוב: שאני אסביר?? הלו, מי כתב את השיר, אני או אתה?? (טוב, זו קצת היתממות האמת. אבל רק קצת)
            לגבי 'הספירה' שלי. אולי יום חשיפתה יגיע. אבל עוד לא. וודאי שלא כרגע בשליפה.
            בקיצור: ענה על שאלתי הראשונה בבקשה ואנסה להשיב ככל יכולתי הצנועה.

          • תלמה, זו לא היתה תגובה לתגובתך על נושא הגניבות (זרע/ביצית),
            אלא תמיהה כללית לגבי פרשנות ב', שהיא רוצה ילד (עם ההרחבה של תמי שזו בעצם גניבת זרע).

            אם היא רוצה ילד, מה יש לה לספור? לשם גניבה כזו היא זקוקה לסיכה חדה :)

          • תַּלְמָה פרויד

            אמיר, אני בשום אופן לא אמרתי ולא אומרת שהיא רוצה ילד. לא מצאתי את זה בשיר. פשוט הגבתי לתגובתך לתמי שדיברה על גניבת זרע. הפעם (ומותר לך) הבאת נקודת מבט גברית חד צדדית ולשם איזון הבאתי את 'גניבת ביצית'.
            'הספירה' בשיר איננה קשורה בעיניי לרצונה לילד, אלא אמצעי ריגול!. הסברתי את עצמי?? ולמה התכוון המשורר?
            (וכמובן שלצרכי הולדה כדאי היה שתצטייד בסיכה חדה, כדבריך)

          • תלמה, אל דאגה – התקשורת פה עברה גם עברה. הבנתי אותך לגמרי.

            ואכן התכוונתי כמו שהבנת – זהו אמצעי ריגול. היא סופרת אותם, ואוי ואבוי אם היא תגלה פתאום שחסרים שניים :)

          • תַּלְמָה פרויד

            אמיר, שמחה שכיוונתי לדעת גדולים!!!!
            וכתב החידה שהזכרתי לפני כמה מיילים די מפוענח לי, אני סבורה, אם יורשה לי. ולא נותר, אלא בהזדמנות להשוות גרסאות ספירה. :)

          • :)))
            כן, מדובר פה בתביעת בעלות מוחלטת, (בהרבה מובנים) וגם באי הסכמה לגבי מונוגמיה (או מונופיליה אם נוציא החוצה את עניין הטבעת והרב).

            אנשים שונים דורשים מרחב שונה. מה שלאחד זו אהבת נצח לשני יכול להרגיש כהיצמדות יתר, רכושנות וקנאה.

            ולגבי גרסת הספירה שלך, אני רק נעשה יותר סקרן :)

          • תַּלְמָה פרויד

            אנשים בעלי תפישת מרחב מנוגדת, מוטב שלא יצטופפו באותו מגרש.
            לגבי הסקרנות, יופי. המטרה הושגה. סת-אאם. הצעה נוספת: זה הבונוס שעל הדרך, בדרך לגילוי. (לומר 'התגלות' יהיה גדול מדי)
            :))

          • הבעיה (ר' פוסט קודם) שלמרות מרשם הרופא, כשההתאהבות אוחזת בהומו-ספיינסים הם דווקא כן מצטופפים באותו מגרש, תא, או צנצנת :)
            אחכה להתגלות :))

          • תַּלְמָה פרויד

            :))) את הצחוק היומי הלילי שלי עשיתי עכשיו עם הצנצנת שלך. אוי, איך שצחקתי.
            ולגבי השאר (בפוסטך הקודם): גם אם תתמהמה, בוא תבוא.

          • אין כדורים נגד זה?

          • אמיר, יש את החיים נגד זה!
            יומטוב ושמח :)

          • תַּלְמָה פרויד

            לא ברור לי למה התגובה הגיעה ללא שמי, אמיר. שידור חוזר, תשובה לשאלתך: יש את החיים נגד זה.

          • תלמה!:)
            ב"טרויה" של דן סימנס איזור החלציים של אפרודיטה עשוי בננוטכנולוגיה שמשחררת פרומונים ויוצרת אפקט בל יסורב. פחות ממגן מאותו סוג לא יצלח…
            אני התכוונתי לכדורים נגד התאהבות, לא נגד החיפוש : )

          • תַּלְמָה פרויד

            בקיצור, אמיר, נרד לבונקר. לשם אפרודיטה לא תגיע :))

          • הו תמימות קדושה! יש בונקר כזה?

          • תַּלְמָה פרויד

            הו תמימות קדושה!מה, אין??

          • אולי, על ראש הר קרח, בין עיזי הרים ופקירים על מסמרים :)

          • תַּלְמָה פרויד

            תמונה א:
            להתאהב, לא להתאהב, להתאהב
            לגרום לה להתאהב
            המחיר:קנאה/רכושנות(ה)
            הפתרון: שוק הבשר
            התוצאה: ספירת קונדומים
            התקווה: יהיו כדורים נגד התאהבות
            העתיד: הננוטכנולוגיה מייצרת חומר גורם התאהבות
            העתיד ב': ה'ננו' מייצרת גם חומר נוגד
            התוצאה: מ-ש-ע-מם
            תמונה ב': להתאהב, לא להתאהב, להתאהב.
            תמונה ג': חזרה לתמונה א'

          • תלמה, זה תסריט נורא. בואי נשנה.
            הציצי ב"המשחק המקדים: כוריאוגרפיה של שפת האהבה"
            http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=5942

            לפחות נהנים מהמשחק :)

          • תַּלְמָה פרויד

            אמיר, אכן תסריט נורא. זה לא שלי. רק סיכמתי…
            הולכת להציץ בהפנייתך. מקווה לאיזון התסריט :).

          • תַּלְמָה פרויד

            אמיר, לפני כך וכך ימים שלחתני לבקר בהפנייה. ביקרתי, והנה אני חוזרת עם עלה של זית. נוכחתי שבחדרים הצדדיים בבלוגייה רוחשים חיים סוערים ואנוכי לא ידעתי…
            מה שאני לוקחת מכל זה הוא שיש טקסט ויש סב-טקסט (בוקר טוב, תלמה). ואם מותר לי להוסיף: יש גם סב-טקסט לסב-טקסט. או, ואז מתחיל להיות מעניין.

          • תלמה, ברוכה הבאה לחדרים הצדדיים. היו זמנים בבלוגיה, ומי ייתן וישובו הימים המחושמלים ההם :)
            מים רבים זרמו מאז – באו הלכו, רבו השלימו, נדלקו נכבו. ועם עלה הזית בפיך – הקלו המים? היה שם לא מעט אפטקסט.

            למיטב זכרוני, הנוסחה היא סאב בריבוע ועוד סאב בריבוע = 2 סאב בריבוע. ומה הם יעשו שם יחד, באמת אין לי מושג :)

          • תַּלְמָה פרויד

            וברוך הנמצא. כנראה שהיה כאן שמייח לפני שנולדתי (מחדש).
            יפה מתמטיקתך, אמיר. ונכונה הנוסחה, אם זיכרוני המתמטי הקלוש, אינו בוגד בי.
            וכן, היה שם גם אפ-טקסט. אך אני חזרתי אל שירך (כן, יש גם שיר שיש לזכרו לעתים) ולגביו אמרתי:סב-טקסט לסב-טקסט.

          • אהה… אם ככה, תלמה, אפשר לאתגר אותך?
            איך יישמע הסאב של הסאב של השיר הזה?

          • תַּלְמָה פרויד

            במילה אחת (נתפשר על שתיים?): כמיהה גדולה.
            הנה, אותגרתי.

          • תלמה, זה לא סאב, זהו סיכום מסוים לשיר :)

          • תַּלְמָה פרויד

            מקבלת.
            ובכ"ז, יש סאב לסאב?
            ולשאלתך מקודם: קלו המים לרגע, והנה, עכשיו כבדו עד מאוד (גשם. "הגשם השחור טורד, טורד….איך רגשו אילנות")

          • זה כמו ששני שחקנים אומרים טקסט, אבל בין השחקנים יכולות לעבור עוד תקשורות דרך האינטונציה, השהיות, השמטת שורה וכו'.
            הסאב הוא הפער בין מה שנאמר לבין מה שנרמז, ככה שהסאב הוא אינסופי בעצם.

            ומה זה למשל סאב-סאב? מכל משפט אפשר.
            נגיד שאיילין כותבת לאילן, המאהב שלה, שלאשתו קוראים אילנה: "הגשם השחור טורד, טורד….איך רגשו אילנות"
            הסאב יכול להיות: אילנה מתרגשת. כולה מים.
            הסאב סאב יכול להיות: איזה דיכאון, אני איילין, סוג של אילן בגשם, מתגעגעת".

            אבל לפעמים הסאב-סאב הוא רק הסאב של סבא שמחנה אותו בסבאבא ליד הבית בכפר סבא.

          • שני השחקנים הנ"ל יכולים להיות יריבים במישור המקצועי (מה יאמר לה כשבהצגה הוא אומר לה "בואי ואגל לך סוד ייסוריי" ? = את דורכת לי על כל יבלת אפשרית) או להפך, נגיד שהם זוג מאוהב בחיים האמיתיים (וכאן זה יגיד משהו די אחר, לא? = אני מת שזה כבר ייגמר ונלך הביתה).

          • תַּלְמָה פרויד

            הנה, תרגלנו סאב. ושיעורי בית:
            נניח שלאשתו קוראים איילה, ואיילין שואלת "מה עושות האיילות" וכך מבררת אם יש מצב או לאו.
            ועכשיו אני מתכוננת לצאת לעבודת יומי ומקווה ששום סבא לא החנה סאב וחסם לי את החנייה-יָה בסבבא. (גם לזה יש סאב?).
            יומטוב להפליא, אמיר.

      • תמי קאלי

        גניבה לא יכולה להיות חוקית, זה או גניבה או הסכמה ורצון משותף להביא ילדים…:)
        גבר לא יכול לגנוב ביצית…גניבה היא רק יכולת של אישה מגבר, או שהפסדתי משהו בשיעור על החיים…:)
        בתחילת השיר מי מרים וזורק? ואת מה?
        מה הן העדויות המפלילות אם
        היא סופרת קונדומים?

        • תמי, התכוונתי לגנבה בחסות החוק. כמו לא לשלם מס הכנסה בעזרת רואה חשבון, כחוק.

          לזרוק ולהרים – את החוט? את היחסים?

          כמובן אני לא "מתנגד" לקריאה שלך, להפך מסוקרן. אבל לא מבין עד הסוף.

          • אמיר יקר, לא ממש חשוב החור עם או בלי מחט…בקריאות חוזרות השיר מקבל נפח בתוך התודעה בכל כך הרבה כיוונים שאת רובם כתבה כבר סיגל. מדהימה הכתיבה שלך.
            אולי אוסיף שבאותן שנים זה היה "מודרני" כל הנושא של גניבת זרע (דבר שאין לי דרך מוצקה מהיכן חשבתי על זה) והיום יש בנק בינלאומי או מקומי של זרע, כך שנשים פחות נוהגות כך.

          • תודה, תמי. באותן שנים… של הסבתא?

          • …:))

  9. מירי פליישר

    שיר מצויין בעיני. שלם ללא רבב. מרתק ואמיתי . כמו נכתב בעט דם עצמי/עצמך

  10. אוהב לא אוהב, אויב לא אוהב, המרחק הקצר בין לפני ואחרי בין אוהב לאויב, שיר עם ריחות אהבה

    • היכן כל התגובות נמחקו בטעות אמיר?

      • חנה, אם את מתכוונת לתגובות האלמונים האמיצים – לא, לא בטעות נמחקו. לצערי נמחקה גם תגובתה של שירית שטרחה לענות לאחד מהם.

        • האם מחקתי בטעות גם תגובה שלך? מיד אבדוק.

          • התכוונתי לתגובתי, לא קראתי את תגובות היפים והאמיצים, אמיר

          • חנה טואג לאמיר

            שיר מקסים ומקורי על ההימור ואי הוודאות באהבה .אהבתי את מטפוריקת הבצל הזכירה לי את מועדון הבצל ב"תוף הפח" גם הקילוף העצמי גלד אחר גלד ,אינו מבטיח את האחיזה באהבה.לקחת אמיר בנאלית ,אמיר, "אוהב לא אוהב" ועשית ממנה מטעמים אנינים בשירך. מאוד יפה.

          • תיקון טעות צ"ל אמירה בנאלית

          • :))) ואיזו תגובה, חנה! בחבור הקלאסי על חקר השירה של רג'אשקארה הוא מונה לא רק סוגי משוררים אלא גם סוגי קוראים. כן, מועדון בצל של שניים… תודה על הקריאה.

    • חני, דווקא בהתחלה זה מסתיים ב"לא אוהב", ובסוף ב"לא אויב".

  11. שיר קשה ויפה אמיר , על מערכת יחסים של ניצול והשפלה.
    בוכים הרבה פה עם קילוף הבצל
    זה כל כך "סבנטיז" "להרים ולזרוק" , בזמנו כך היה הסדר לא ?

    • תודה ריקי, וכן, שוק בשר. רק המינוחים השתנו. בסבנטיז זה עוד הלך עם אהבה חופשית ועשו אהבה לא מלחמה. היום זה לפעמים נראה הרבה יותר פרקטיקה בלי כותרות :)

    • אכן שיר קשה, אפילו אכזרי, והדובר מתבונן באופן מרוחק ואף ביוהרה גברית בדיאלוג פנימי שמתקיים אצל מישהי שכמהה אליו.

      • לבנה, מעניין שככה את מפרשת את השיר, אבל בהחלט אפשר.
        הרי לא ממש ידוע מה קרה ביניהם, וכל אחד קורא גם מן הראי שלו.

        • הרבה מרמז על כך: קילוף הגלדים עד לגילוי הדמעה, הרולטה שהיא עושה לעצמה – אוהב, לא אוהב, אוייב לא אוייב, היא מהמרת, היא סופרת קונדומים (היה לא היה איתה), בעוד שהדובר אינו מהדק אותה אליו להשקיט את סבלותיה, אין בו ליטוף ולא מילת ריכוך, רק יוהרת מתבונן על פיה שמלא אהבים אליו – מה עוד נחוץ, אמיר, שנבין ולא הבנו?

          • לבנה, מהדק אותה אליו? הוא כבר מהודק דיו.
            הרי את הגלדים שלו היא קולפת. ואולי זה לא ממש נעים? יוצא באוראקל של הפרח שהוא לא אויב, לא? אבל היא מרגלת אחריו, מנכסת אותו, ממשטרת אותו, ואולי יורדת לחייו.

            יש סירים שמכסה של סיר לחץ לא מתאים להם. הם מתחילים להיסדק.

          • ואני מתעקשת: האמנם מעשיה בו למורת רוחו? כלום מגונה הדבר בעיניו? הב לי ביטוי ברור לכך?

          • אֶחָד לְאֶחָד, כְּמוֹ עֵדֻיּוֹת מַפְלִילוֹת
            הִיא אוֹסֶפֶת אֶת אֵבָרַי.

            רוֹצָה פְּרָטִיּוּת. רוֹצָה
            לִפְרָטֵי כָּל הַפְּרָטִים, אוֹתִי,
            גֶּלֶד אַחַר גֶּלֶד,
            קוֹלֶפֶת וּבוֹכָה.

          • בהמשך ללבנה אני קוראת בשיר על קינאת האישה, ומבינה את השאלה שלה שאולי בעצם הגבר מרוצה מזה. יודעת שלפעמים אנשים חושבים שקנאה היא ביטוי לאהבה, ושאם אין קנאה, אז היא או הוא לא אוהב.
            אז נכון שבשיר הדגמאות שהבאת אמיר מראות כנראה, שהבחור לא מרוצה מזה בכלל. ובכל זאת אומרים ש"עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה ורשפיה רשפי אש".
            אני מכירה זוג כזה, שיש ביניהם אהבה עזה וקנאה קשה, והם נראים מאושרים וכנמצאים כל הזמן בקיצון של הרגש. אז אני חושבת , שבאהבה כל עוד שני הצדדים נמצאים באותו סרט זה בסדר, ברגע שצד אחד קנאי והצד האחר מרגיש את לולאת החנק של הקינאה, זה כנראה סיוט לשניהם.

  12. אהוד פדרמן (רחיפאי)

    אמיר, השיר כתוב היטב והופך בצורה מענינית את הנושא של לתת לספירה מקרית ( במקרה המוכר, עלי כותרת של פרח ובשיר, גלדי בצל או מספר הקונדומים בקופסה) להחליט אם הוא (או במקרה של השיר, אני) אוהב או לא אוהב אותה.
    קראתי את התגובות (נשים בלבד!)ואת הפיענוח שלך לסודות השיר והתפלאתי שאף אחת (למעט לבנה) לא התמרמרה על עמדת הדובר הגברי ש'נכנס' לראש של האישה המאוהבת ומוצא שם עמדה נשית 'מיושנת' שדורשת בעלות על הגבר הנאהב בעוד הזכר המסכן רוצה סך-הכל למלא את יעודו האבולוציוני ולהפרות כמה שיותר נקבות.
    האם התאוריה הביולוגית אבולוציונית שגברים הם פוליגמיים ונשים הן מונוגמיות כנתון מהטבע, מקובלת גם על הבננות של היום ? האם הדרישה החברתית פוליטית הצודקת לשויון בין המינים פוסחת על האהבה המינית כי זה נוגד את הטבע ?

    • אהוד, ברוך הגבר :) ומה דעתך?

      אם הבנתי נכון, לבנה רוצה שכשהיא בהתקף קנאה, הוא ילטף ויהדק אותה אליו.

      לעומת זאת אתה גוזר מהשיר אמירה שהיא כלל ביחס לנשים ולגברים. אני לא חושב כך. אמנם ידידה שלי שהיא ביולוגית בעלת שם פרסמה מחקר שמאשים בזה הורמון בשם אוקסיטוצין (המופרש בשעת ההנקה ובשעת האורגזמה הנשית), אבל השאלה שאין עליה מענה היא אם חומרים אלה הם סיבה או תוצאה של מצבים מנטליים. איפה החיברות ואיפה הטבע?

      מהמחקר ההיסטורי והאנתרופולוגי ידועות לנו חברות שבהן לנשים היה חופש מיני, והן השתמשו בו למכביר עם בני זוג מתחלפים ללא שום בעיות. התא המשפחתי המודרני הוא חדש יחסית, אבל ל"בית האב" שכיכב ברוב החברות המוכרות לנו היה כנראה מסגרת הישרדותית טובה לפריון ושימור הגזע, גם אם במחיר דיכוי היחיד.

      בשנים ששהיתי בהן בקומונה בהודו, נוכחתי בדיוק בהפך – לנשים היה הרבה יותר תיאבון. כנראה בכל זאת עניין של חיברות?

      כיום אנחנו למעשה בעיצומו של תהליך שינוי אדיר שהחל בשנות השישים ובעצם עודנו בחיתוליו. המשפחה הגרעינית די מתמוטטת.

      • נ.ב., אהוד, יש לי שיר אחר שבו האשה היא הפולי והגבר מנסה איזו תנועת מונו. השאלה לא שייכת למין זה או אחר, אלא לשני המינים.

  13. ילדים,
    קונדומים בשימוש לפחות משנת 1490,
    כלומר שנתיים לפני גירוש היהודים מספרד!
    אינני חושב שיש קשר בין שני המאורעות!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור