בננות - בלוגים / / קפריסין 6
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

קפריסין 6

 

 

 

   קפריסין 6


מההתחלה עם התמונות: 
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=23081#post23081

למחרת מגיעים ידידיי המשוררים, גֶ'נאן וגוּרגֶנְץ'. מרואן מצטרף אלינו, ואנחנו נוסעים לאכול צהריים
 במסעדת "קאראוולי", שפשר שמה, כך מסבירים לי, זהה למה שמגישים בה – 'שבלולים'. כשאנחנו מתיישבים בחוץ ליד הטבון, אני מתעניין מאין מקור המילה, שלא נשמעת טורקית וגם לא יוונית. זה בקפריסאית, מסביר לי גורגנץ'. יש שפה קפריסאית?, אני מתפלא. בוודאי, עונים לי, זוהי השפה המקורית של האי – תערובת של יוונית, איטלקית, צרפתית וטורקית עם תחביר לטיני.  זאת ההיסטוריה שלנו, מסכם גורגנץ' – כולם היו פה והשאירו משהו – פניקים, אשורים, יוונים, פרסים, ביזנטים, לוזיניאנים, ונציאנים, טורקים…



אתמול בדרך חזרה מקאריניה עצרנו בקברו של ראוף דֶנקטאש, מייסד הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין שנפטר לפני כמה חודשים.
 למארגנים ולמשוררים הטורקים המשתתפים בפסטיבל זהו ביקור בקברו של גיבור, אבל ידידיי רואים בו פושע מלחמה, שרצח גם את אלה מבני עדתו שרצו באיחוד האי ובשלום.

גֶ'נאן וגורגנץ', שניהם מוסלמים ילידי פאפוס שמשפחתם נאלצה לעבור צפונה, דוחים את עצם הזהות הלאומית שנכפתה עליהם על ידי "קפריסין הטורקית". נכון שאצל הנוצרים השפעתה של הכנסייה האורתודוקסית הייתה חזקה ביותר, והדת שימשה גם כמנוע ללאומנות, אבל אין פה בכלל יוונים וטורקים, אומר גֶ'נאן. כולנו קפריסאים –  נוצרים ומוסלמים. משפחות רבות היו מעורבות, ותחת השלטון העותומני רבים התאסלמו כדי לא לשלם מסים, או גם התנצרו שוב כדי לחמוק מגיוס לצבא. המומרים האלה כונו "לינוֹ בַּמבָּקיס" – מוסלמים בחוץ, נוצרים בבית, וכמו שניתן להבין, הדת לא שיחקה תפקיד חשוב בחייהם. יש לו שתי תעודות זהות, בשני שמות, לכל אחד מצידי הגבול. רק שירו, "עץ התמר" הוא אולי תעודת זהות כל קפריסאית אמיתית –

 

אֲנִי עֵץ, תָּמָר

            בְּבֵית עָלְמִין בְּמֶסָאוֹרְיָה.

תַּרְבֻּיּוֹת קְבוּרוֹת בְצִלִּי,

                        עַצְמוֹתֵיהֶן

                               שָׁרָשַׁי.

 

אַרְבָּעִים עֲבָדִים מְתֻלְתָּלִים חָתְרוּ

 לְהָשִׁיט אֶת הַסִּירוֹת

                    שֶׁהֵבִיאוּ אוֹתָנוּ מִמִּצְרַיִם.

סָבִי – הֶלֶנִי עוֹנֵד עָגִיל,

הַמּוֹהֵל שֶׁלִּי סַפָּר עוֹתוֹמָנִי מוּמָר,

                                  פֶּדוֹפִיל.

בָּאָבִיב נַעֲשֵׂיתִי שׁוּלְיָה

לְאַפְרוֹדִיטֵה,

              זֶנוֹן – בַּחֹרֶף.

 

אוּלַי לֹא הֵבַנְתָּ!

אֲנִי שִׁמַּשְׁתִּי דֶּגֶם לְאַדְרִיכָלִים הַלּוּזִינְיָאנִים.

יָרַשְׁתִּי מִסּוֹחֲרִים וֶנֶצְיָאנִים

אֶת הַלָּשׁוֹן הַמְּתוּקָה הַזֹּאת,

               אֶת הַחֻלְשָׁה לְתַעֲנוּגוֹת

                                    רוֹמָא הַבִּיזַנְטִית…

 

הַתַּעֲרוּכָה שֶׁלִּי

עַל תִּסְמוֹנוֹת שֶׁל אִישִׁיּוּת חֲצוּיָה

יְצִירָה שֶׁל הַבְּרִיטִים.

            מִדַּי פַּעַם

הַהֲנָחָה שֶׁלִּי הִיא שֶׁאֲנִי אָדָם,

כְּכָל שֶׁמְּלַקְּקִים אוֹתִי יוֹתֵר

            אֲנִי נֶאֱחַז יוֹתֵר בִּשְׁקָרִים.

 

פָּרָאנוֹיוֹת

עֲשׂוּיוֹת בַּד שֶׁל דְּגָלִים, כְּתֹנֶת מְשֻׁגָּעִים

תּוֹצֶרֶת יָוָן

            תּוֹצֶרֶת טוּרְקִיָה:

 

כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיט בַּמַּיִם, אֲנִי רוֹאֶה מִלְחָמָה !

 

הטעות של הנוצרים, אומר גורגנץ', הייתה שבמקום להילחם על עצמאות הם נלחמו למען איחוד עם יוון, מה ששיחק לידי דנקטאש, שתמרן את הטורקים לתוך הסכסוך ודרש איחוד עם טורקיה. הוא  אסר על המוסלמים לדבר יוונית וקפריסאית למרות שבדרך כלל זאת הייתה שפתם, והוא כפה עליהם, תחת איום במאסר, לאמץ שמות טורקיים לאומניים. ככה למשל, שם משפחתו שלו, חוֹרְקְמאזָל, ניתן לאביו בזכות שהרג הרבה יוונים, ופירושו "היד ללא חת"… גורגנץ' עצמו לא משתמש בשם, וחותם על שיריו "גוּר גֶנְץ'" – שם העשוי משמו הפרטי המחולק לשניים. 'בדיוק כמו המולדת שלי', הוא מסביר.

את השיר "לא שירה… מים!" הוא מקדיש למשוררי קפריסין. שהוא קורא להם לחזור מן המלים לאדמה:

 

מֵאָז אַפְרוֹדִיטֵה הָאִי הַזֶּה הָפַךְ לַעֲרֵמַת אַשְׁפָּה שֶׁל אַהֲבָה.

כַּפּוֹת רַגְלֵינוּ מִסְתַּבְּכוֹת בְּשָׁרְשֵׁי הַפּוֹלְשִׁים,

כְּשֶׁאָנוּ הוֹלְכִים גַּלֵּי עֲצָמוֹת מִתְפַּצְּחִים

מִתַּחַת מִשְׁקָלֵנוּ.

 

הָאֲדָמָה כֹּה רְווּיָה בַּעֲסִיס הַמָּוֶת

הַמִּפְלָט הַיָּחִיד הוּא

          לֹא שִׁירָה…

           מַיִם!

 

בַּחֹם הַמֻּפְרָז אֲפִלּוּ הָאֲבָנִים נָמַסּוּ

וְזָרְמוּ בְּפַלְגֵי אֶבֶן אֶל הַיָּם

לְשׁוֹנוֹת זָרוֹת כְּמוֹ נְחֹשֶׁת מֻתֶּכֶת הִכְווּ

אֶת פִּיּוֹתֵינוּ, הַפְּתוּחִים כִּבְמִשְׁגָּל.

 

יוֹתֵר מִדַּי שִׁירָה לְאִי קָטָן מִדַּי –

אַל תִּכְתְּבוּ עוֹד

        נִטְעוּ עֵצִים,

            הַשְׁקוּ בַּמַּיִם.

 

 

בזמן שגורגנץ' מדבר,  גֶ'נאן משמיד במסירות את השבלולים, ולצידם כמה כוסות בירה, צלחת חומוס, קבאב וכמה צלעות כבש. לתוך המסעדה זורמות מנות סלטים ובשרים בזו אחר זו לקול מוזיקה טורקית רועשת, וזקנות הכפר מפזזות במרץ במסיבה מאולתרת של שבת בצהריים. ממול בשדה הירוק עומד חמור ובשלווה לועס גם הוא את ארוחת הצהריים שלו.

אנחנו ממשיכים משם למצודת קאנטָרה, שמתנשאת גבוה מעל המישור שממנו מתחילה לשון היבשה של קארפאס. הביזנטים בנו את קאנטָרה במאה ה-10 לשמירה על האי מפני הערבים, אבל המבנה הנוכחי נשאר מתקופת הלוזיניאנים שמצאו במקום מפלט מהחום הכבד של יולי-אוגוסט, וצדו עזי בר על מורדות ההר בעזרת נמרים מאולפים. אנחנו מגיעים די קצרי נשימה לפסגה. טלאים של שלג מנקדים את העשב והשיחים. מכאן אפשר לראות את שני צידי הים, הצפוני והדרומי מסביב לחצי האי קארפאס. אפילו להר שממול פסגה כפולה דמוית חזייה, אחת צפונית ואחת דרומית… 



אנחנו עוצרים בפאב של קאנטארה, ואפרופו החזייה גורגנץ' מספר על טנז'וּ המיתולוגי, בן כפרם, שהיה מקרין בבית הקפה שלו עם שחר סרטי פורנו לזקני הכפר, שרק הם קמו בשעות כאלה. על פי רשימות התיעוד של טנז'ו הוא כבר שכב עם כאלפיים נשים, כחמש מאות גברים, ואחד עשר סוגי בעלי חיים, אבל עוד ה… נטוי. עכשיו הוא מכר את המכונית ונסע לתאילנד: באלפיים סטרלינג, הסביר, הוא יכול לשכב לפחות עם אלף איש.

גם בביקורי הקודם כאן היו סיפורים על טנז'ו בעוד טנז'ו עצמו אינו נראה לעין. אמנם חלק ממסעותיי שלי לא התרחשו בעולם, ובכל זאת אני נעשה חשדן. גורגנץ', שקיבל את ספקותיי כחילול הקודש, מיהר ושלח לי תצלום של טנז'ו רץ בשדה פרחים, ובכל זאת, אני לא משתכנע… כך או כך, טנז'ו הוא רק מטפורה, אני טוען.

מחר אכנס לתוך ציפור ברזל וכשאצא ממעיה, כמו יונה מתוך הדג, העולם ייהפך להיות ישראל. 

 

תגובה אחת

  1. דוד ברבי

    תודה אמיר על הסיפורים היפים שאתה ממשיך לכתוב
    אתה מצליח להעביר יפה את התמונות וההתרחשויות
    לדוגמא בקטע שאני אצטט אני רואה טוב יותר את התמונה האמיתית מאשר בצילום
    תודה

    בזמן שגורגנץ' מדבר,  גֶ'נאן משמיד במסירות את השבלולים, ולצידם כמה כוסות בירה, צלחת חומוס, קבאב וכמה צלעות כבש. לתוך המסעדה זורמות מנות סלטים ובשרים בזו אחר זו לקול מוזיקה טורקית רועשת, וזקנות הכפר מפזזות במרץ במסיבה מאולתרת של שבת בצהריים. ממול בשדה הירוק עומד חמור ובשלווה לועס גם הוא את ארוחת הצהריים שלו.

השאר תגובה ל דוד ברבי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור