בננות - בלוגים / / מה נשאר לי לומר לכם?
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

מה נשאר לי לומר לכם?

 

 

 

   

 מה נשאר לי לומר לכם?

 

שלל כתובות המצבה שהתאסף בתגובות לפוסט גם אני לא הרחקתי ללכת  נראה לי שווה קריאה בפני עצמו. כולכם מוזמנים להוסיף פה עוד משלכם ומשל אחרים.

 

אני מוסיף כאן בסוף את שיר המוות של המשורר היפני סנטוֹקה, שאהוב עלי במיוחד, ואחריו את החדשים שלכם.

 

*

כאן נחה, מיושנת כפסיק נעלם
מחברת של קומץ שירים. מנוחת עולם
העניקה לה האדמה, אם כי הגוויה המדוברת

לא השתייכה לחבורה ספרותית זו או אחרת.

אך למצבה שתוקם על הקבר החשוף

די בפזמון קטן זה, בצמח הדקורית ובינשוף

ההלך – את מוחך החשמלי מתיקך שלוף

ועל גורלה של שימבורסקה לרגע חשוב


(ויסלבה שימבורסקה, הביא מוישלה)

 

*

אלהים, פתח את עיני
שאיטיב לראות את הפלא
הטמון בפנים
ולא רק את ברק הקליפה.


(אולב האוגה, הביאה סבינה)


*

אמרתי לכם שאני חולה!


(ספייק מיליגן, הביאה שירה)

 

*

מה שמצדיק יותר מכול, את החלום, את הייאוש הגדול, את הנשיאה המוזרה הזאת בעול הבדידות והייאוש הגדול, מה שמצדיק יותר מכול, זאת העובדה הפשוטה והחותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת


(אבידן, על פי פרשנות של רן יגיל)

 

*

זָר עובר-אורח, לך אמור לספרטנים

שכאן, נאמנים לחוקם, שוכבים אנחנו.

(סימונידס לנופלים בתרמופילי, בתרגומי)

 

*

בכו לאבלים ולא לאבדה, שהיא למנוחה ואנו לאנחה.


(מועד קטן כ"ה, הביא שחר)

 

*

זקוף עין של קור

על החיים, על המות,

פרש. עבור!


(ו.ה. ייטס בתרגומי)

 

*

הָיִיתִי פֹּה עַכְשָׁו שַׁם.
מְלַקֵּטֶת רִגְעֵי חֶסֶד.
מַשְׁחִילָה אוֹתָם עַל חוּט דַּק.
קָצֶה אֶחָד בַּיָּד שֶׁלָּכֶם.


(תמי קאלי)

 

*   

עכשיו כשהתולעים מכרסמות בי ומעלה רימה,

חשוב שתזכרו להעלות רינה (או לפחות לעלות קצת על רינה)


(חמודה)

 

*

הייתי פה. עכשו שָם –

קצה של חוט

בידכם.


(וריאציה שלי לתמי)

 

*

עכשיו כשרימה בי אומרת רינה,

למדו שמחה

גם ממנה.


(וריאציה שלי לחמודה)

 

*

אם לא תדבק לשוני לחכך, רעי,

דע שאני מתה.


(חמודה)

 

*

אליכם אני פונה בזאת, מוֹקירֵי זֵיכרי,
שהתקבצתם כאן לרגל מותי ולרגל
מצוות ליווי יקירים בדרכם האחרונה.
(אף, שכלל לא ברור, שהייתה דרך)
בטרם אטמן וגולל יחתם, עלי להבהיר
אִיאֶלוּ דברים בכל הנוגע למראית
הכרותכם אותי והכרותי שלי אתכם
ולישב איאלוּ מחלוקות ואי הבנות שיש לי
עם מִימִכֶּם ועם השקפות שאתם מייצגים .
כי אין בי דבר ממה שדימיתם בנפשכם
ובכם, ידידי, אין ודאי שמץ
ממה שמדמה אני שהנכם
גם אם, אין בליבי ספק, באשר לסגולותיכם ולייחודכם.
על כן מצווה אני אתכם בזאת
לחדול מלהיות מוקירי זיכרי
ומוסיף ומצווה, כי תמחו את זיכרי מזכרונכם.
פנו בו במקום לכל דבר שטות שעולה במוחכם
יש בו אמת וממש, יותר מכל זכר שלי.
תהיה שיכחתי ברוכה.

נ.ב. מגבונים אפשר למצוא בדיספנסר שביציאה..


(מד)


*

כשנתקלה לי זרת הרגל במיטה וראיתי כוכבים לא בכיתם,

כשנסגרה לי המגירה על האמה לא בכיתם

עכשיו שאני רואה כוכבים ולא כואב לי כלום,

עכשיו אתם בוכים?


(חמודה)

 

 

*

תודה,

שבעתי. אני מניח

את מקלות האכילה.


(סנטוקה, בתרגום יואל הופמן)

 

חדשים:


*

אתם-חיו בטוב
אני, כדרך כל בשר, אהיה
לטל העשבים


(בנזן, הביאה חני)

 

*

פְּרֹשׁ כַּפַּיִם הַבֵּט מִנֶּגֶד,
שָׁמָה אֵין בָּא.
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.


(רחל, הביאה סבינה)

 

*

לפחות ניסיתי.


(שירה ארד)

 

*

אני לא נרטבת ממי הגשם בחורף
ולא בוערת מחום השמש בקיץ
והאבן הכבדה לא מעיקה על החזה
עכשיו אני אור צלול וזך
ומה לי ולכל זה


(חנה טואג)

 

*

בסדק הכלי זרמו חיי
אל האדמה אשר אהבתי


(מירי פליישר)

 


*

תודה,
גמְאֲני שבעתי. משהנחתי
את מקלות הדיג,
רק הדגים – שוחים לי בחזה.


(מירי ת.)

 

*

תודה תודה תודה!


(אומי לייסנר)



קיצים לא כתבתי דמע ודם
מראות שראיתי כלו עם לכתם
זרעי לא נזרע פיתי נעכלת
ועל צוואר שירתי מונחת המאכלת.


(יהונ
דב פרלמן)

 

*

אָבוֹא לְבִּיקּוּר

עַד שֶׁאָחוּשׁ אֶתְכֶם נֶאֱהָבִים

כְּמוֹ אָז כְּשֶׁהָיִיתִי


(תמי קאלי)

 

*

אם לא היה לכל זה סוף,
כנראה לא היה טעם לכתוב.

(מירה טנצר)

 

*

כָּאן גָרַה אִשָה יָלדָה
מֵאָז הַצְעָקָה הָרִאשונָה שֶלָה
בְּבֵית חוֹלִים "הָיַרקוֹן" שכבר אינו קיים
מחפשת אֶת הָאֶמֶת הָאַחַת כדי לדעת, וּלְתָמִיד
האם הצעקה עדיִן נשמעת?


(אורה ניזר)

 

*

פה נטמנה אשה שלכולם
תקנה שגיאות לשון
ומגיל עשר עד זיקנה
תיקנה את העולם

בלי נשק מול כל סכנה
הסמיקו לחייה וכמשו
ומשום מה היו חייה
משובשים בלי תקנה.

בהצלחה היתה נוקבת
כל הר וכל צל הר שבדרכה ניקרה.
כל גבר שפגשה היתה אוהבת
לחבק, ובחיקו לבכות מרה.

(חמוטל בר יוסף, הביאה אורה)

*

נכתב על מצבה

כָּאן קָבוּר
בְּפֶה פּעוּר
מְשׁוֹרֵר עִקֵּשׁ
אֲשֶׁר מִקַבְרַנָיו
בִּקֵּשׁ לְהַשְׁכִּיבוֹ
בְּלִי תַּכְרִיכָיו
לְלֹא מַשּׂוֹא,
פָּנָיו לִנְבוֹ,
בְּשָׂרוֹ לְתוֹלָעָיו.

מְבַקֵּר צָנוּעַ וְעָנָו, כֵּן-כֵּן,אַל תַּבִּיט אָחוֹר,
אוֹתְךָ אֲנִי מַזְמִין לַחְשֹׂף אֶת חֲלָצָיו. חֲפֹר
פֹּה וַהֲפֹךְ, שַׁחְרֵר גּוּפוֹ מִשֹּׁרֶשׁ עֵץ, עֲקֹר
מִתּוֹךְ עֵינָיו שָׁרְשֵׁי יַבְּלִית וַחֲבַלְבַּל. מִבֵּין
כָּל מְבוּשָׁיו שֶׁחִפַּשְׂתָּ בְּחַיָּיו, מַקְדִּישׁ לְךָ
הנ"ל הַמֵּת מִבְּלִי לְהִתְחָרֵט אֶת עֶצֶם הַזָּנָב.

(משה יצחקי)


*

היה איש – וראו: איננו עוד…..


(ח.נ. ביאליק, הביאה אורה)

 

*

תודה,
יינך ערב לחיכי,
מניח את גביעי
ואומר "לחיים"


(משה יצחקי)

 

*

לו ידעתי שכך תתאבלו
לא הייתי מת


(מד)


*
הַיּוֹם מֵהָרִמּוֹן אָכַלְתִּי
פְּרִי אַחֲרוֹן, מָחָר
אֶת שָׁרָשָׁיו יָזִין בְּשָׂרִי.


(משה יצחקי)

 

*

כבר שתיתי את הקפה השחור
השלכתי את קליפות הבטטה
האש דועכת מאחור
כבו את
האור! הדליקו!
נגנו את השיר
כשאלך, ישאר
מאחור.


(אורה ניזר)

 

*

אוויתי,
קיוויתי,
חוויתי,
בכיתי.
עכשיו תורכם.


(מירה טנצר)

 

*

סוף סוף נחה J


(שירה ארד)

 

*

כאן, מצאה
זאת שכל הזמן חיפשה
מקום.


(אורה ניזר)

 

*

ביני לאוצר הנשמות
מפרידה נשימה, נשמה
אחת

עוצם עיני
לראות לאן
עפות הציפורים


(משה יצחקי)

 *
פה נח אדם מאושר
כי בעודנו חי אהב ושר

(מוטי גלדמן)


*

וְהַקַּיִץ נָדַר
לֹא לָשׁוּב עוֹד
עִם בּוֹא הַקָּצִיר
וְהַצָּהֹב הַבָּהִיר

עַד עֵת יִפָּתְחוּ שֶׁעָרֵי שְּׁכִינָה
בְּאֶרֶץ הַשְׁכוֹל


(תמי קאלי)

 

 *

יקיריי קיוותי להיות מלאת אהבה, זאת הייתה תכליתי , תכלית שלפעמיים נתקעה בנקיקים צרים, בתעלות חסרות הבנה .
את מה שלא השפעתי מכאן, אשפיע עליכם מלמעלה, מבטיחה! מקווה שהתענגתם עלי , בכל זאת הרבנו לצחוק זוכרים? לכן הזכרו בי בעונג , רק בעונג, טבעו שמחה שהייתי מוסרת לכם כל דקה ביממה אם רק הייתי מסוגלת .
עכשיו אני כבר מסוגלת !


(אביטל קשת)

 

*

פה נח אדם בריא
שהחלים לבסוף ממחלת החיים
כי המוות היה לו צרי.   (סוקרטס)

(מוטי גלדמן)


*

כל וואחד ביג"י יומו
אני אחרי הלילה רודף


(אורה ניזר)

 

*
הוא היה בשר
וסבל את סבלות הבשר
אך מן השירה לא הפסיק או סר
כעת הוא עפר ודשאים
ובבוא האביב הרך הנעים
גם ינץ פרחים נאים


(מוטי גלדמן)

 

*

יש לאן ללכת. עובדה.


(חנה טואג)

 
*

הריקוּת היא הפרפור האחרון.
אף נוצה לא נותרה עוד בכנפי העולם.


(אמיר אור)

 

*
בֵּית עוֹלָם

דּוּמָם נָעוּ הָאֵלוֹת, דּוּמָם שָׂחוּ אֵלָי:
בֹּאָה חֲסֵה בְצִלֵּנוּ, רְקַב תַּחְתֵּינוּ, אִישׁ חָי!

הַמַּצֵּבָה הַלֵּזוּ וַעֲפַר זֶה הַגַּל
כָּל-נֶאֶמְנֵי מַדְוֶיךָ שׂוֹם יָשִׂימוּ לְאַל.

תַּחַת מוּתְךָ לִרְגָעִים אֶלֶף מִיתוֹת בַּיּוֹם
מוּת אַךְ-פַּעַם, דְּעַךְ פֶּתַע, נוּחָה שָׁלוֹם וָדֹם!

דּוּמָם נִכְרֶה עָלֶיךָ, חֶרֶשׁ נַחְלְקָה עַד:
רִמָּה תֹאכַל חֶצְיֶךָ וַחֲצִי לָנוּ לְשַׁד.

כִּי בַכֹּל וּמִכֹּל נֹבְעִים חַיִּים אֵין קֵץ
אַתָּה תִפְרַח בַּצִּיץ אוֹ תְרֻקַּם בָּעֵץ.

חָיֹה תִחְיֶה בַכֹּל, בַּאֲשֶׁר תִּהְיֶה שָׁם
אֶל-תַּחְתֵּינוּ, תַּחְתֵּינוּ בֹאָה, בָּשָׂר וָדָם!

כָּכָה דוּמָם הָאֵלוֹת נָעוּ, שָׂחוּ אֵלָי
אִלְּמוֹת עָמְדוּ מַצֵּבוֹת – אַף הֵן חָמְלוּ עָלָי.

(ח.נ. ביאליק, הביא מד)

*
קוים לדמותי שהיו מפוזרים מסביב כמקלות קצרים ה
הולכים ונאספים באים ומתפזרים מרכיבים קוים לדמותי דמותמונה
מערבים קוים לדמותי כמקלות דקים נוצרים וחוזרים כתמונה ומתפזרים
דמות ישר דמות המעוות דמות קצר דמות הארוך
דמות נכון דמות שלילי כל אלו נערמו מעברי קוים לדמותי
קוים לדמותי דקים כהרפים שחורים ולבנים ושקופים
לתמותי השלמה כצבעים מתווים קוים מעברים
קוים ישרים מתכונה לתכונה בדרך קצר
כמוני אני מאני לעצמי בדרך ישר


(יונה וולך, על פי פרשנות של מד)

137 תגובות

  1. אמיר
    אתה עושה דברים בצורה מיוחדת מפתיע הבלוג שלך כל כך עשיר ממלא את הלב.
    להתראות טובה

  2. איריס קובליו

    אמיר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  3. אני לא נרטבת ממי הגשם בחורף
    ולא בוערת מחום השמש בקיץ
    והאבן הכבדה לא מעיקה על החזה
    עכשיו אני אור צלול וזך
    ומה לי ולכל זה

    וואו, אמיר ,אילצת אותי בימי קיץ שטופי שמש אלו לחשוב על מותי

  4. לא הייתי רוצה לרשום שם כלום.וגם שלא ירבו להיקשר למצבות.

    שומה על המת שישכח מהלב.

    אני מאד מקווה שאהוביי ימשיכו בחייהם ויפנו אלי בתפילות ברגעים טובים שלהם כשיחושו שציידתי אותם במתנה שמסייעת להם.

    אני ומעשי היינו .

    קטונתי מאד קטונתי .

    אני גם מאמינה בתחיית המתים.

  5. אמיר! :))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))

  6. תודה,
    גמאני שבעתי. משהנחתי
    את מקלות הדיג,
    רק הדגים – שוחים לי בחזה.
    :))

    • מירי, נשמעת חיה מאוד הוריאציה הזאת לסנטוקה, ועם השורה האחרונה האפיטף הזה גם לא לגמרי שׂבע 🙂

      • ועכשיו?

        "3 דגים,
        2 תולעים,
        מעט מן הקומץ-
        אחד אלוהינו"
        (הלכה הדיאטה:))

        תודה לך, אמיר, על פרק מרתק, מעניין, ובעיקר נינוח ומסביר פנים, גם לאלה שאינם מ"בפנים":)

  7. אמיר, רעיון נפלא שלל מצבות שמעוררות ונותנות ליעף כוח ואנרגיה
    ושוב אני מוזג ייני ואומר לחיים!:)
    נ.ב. אני בשלבי סיום של כתיבת אפיטף, נראה אם תשרה עלי הרוח ואמצא את המילים לסיימו, אוסיף אותו.

  8. עשיר, סמיך ובסמיכות, ממלא מועקה, כמו המשפט הידוע החיבור יוצא יותר מסכום הערכים.
    אוסף מרשים.

    • תודה, איציק.
      אני חייב לומר שאף לא שמץ מועקה חילחל אליי מכאן…
      סיכומים, מוטו של חיים, והרבה פרופורציה בריאה אני מוצא פה.

  9. תודה תודה תודה!

  10. אוי אמיר, מרגש. (גם מביך)
    תודה!.

    זה מאתגר ליצור עוד אחד.

  11. יהונדב פרלמן

    "קיצים לא כתבתי דמע ודם
    מראות שראיתי כלו עם לכתם
    זרעי לא נזרע פיתי נעכלת
    ועל צוואר שירתי מונחת המאכלת"

  12. חני ליבנה

    איזה רעיון! הכי אהבתי את סנטוקה, להניח כך בשלווה את מקלות האכילה וזהו.
    אני הייתי כותבת אולי ת שירו של בנזן:

    "אתם-חיו בטוב
    אני, כדרך כל בשר,אהיה
    לטל העשבים"

    בכל אופן עד אז בואו נחיה כולנו בטוב!

    • תודה על בנזן (עכשיו סנטוקה לא לבד), וכמובן ניקח את ההמלצה שלך ברצינות ובלי למהר לשום מקום.
      הרעיון הוא לקבל מבעד לחשיבה על המוות פרספקטיבה ראויה יותר על החיים.

  13. רעיון נפלא!

    הנה מה שחקוק על המצבה של רחל

    פְּרֹשׁ כַּפַּיִם הַבֵּט מִנֶּגֶד,
    שָׂמָה אֵין בָּא.
    אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
    עַל אֶרֶץ רַבָּה

  14. "לפחות ניסיתי"

  15. אמיר, ענק.
    אם לא היה לכל זה סוף,
    כנראה שלא היה טעם לכתוב
    על שומדבר.

  16. אין לי מה להוסיף על שלל האפיטפים המוצלחים שכבר חוברו פה…
    נהניתי מהגיג הכוכבים של חמודה, ושיר המוות היפני הוא נהדר (ואולי הוא מתאים יותר לפרק הזמן שקודם להקמת המצבה).

    • תודה, עדה. לגבי שיר המוות היפני, נכון שהמנהג היה לכתוב אותו או לאמר אותו לפני המוות, אבל סוד גלוי הוא שרוב האנשים התכוננו מראש וכתבו את שיר המוות שלהם הרבה לפני מותם. כך כמובן, גם כל האפיטפים של משוררים לא נכתבו בתקשור, לאחר המוות, כמובן.
      לו השיר של סנטוקה היה מתנוסס על מצבתו הייתי מרכין את ראשי בתודה על השיעור שמורה לנו פיו המת.

      • לאמיר –
        כוונתי היתה, שמבחינת התוכן (וזמני הפועל), השיר היפני הוא פחות אמירה של המת המיועדת לעיני ההלך העובר ליד המצבה שלו, ויותר אמירה של החי בערוב ימיו, באוזני הסובבים אותו: "גבירותי ורבותי: עד כאן. הספיק לי. אני מוכן ןמזומן לעבור הלאה."

  17. גלדמן מוטי

    רעיון מוצלח מאוד ואנתולוגיה נאה. מצטיירת מכאן חוברת חדשה של הליקון שנושאה אפיטפים ושירים על סף מוות. היא עשויה להיות מעניינת במיוחד.

    יואל הופמן קיבץ בשעתו אנתולוגיה נפלאה של "אומרי שיר על סף המוות" בין משוררי הזן. הספר הזה מצוי ברשותי תמיד רק לזמן קצר כי בכל פעם שקניתי אותו לעצמי עד מהרה נאלצתי לתת אותו מתנה לאבל.

    • אורה ניזר

      אפיטף זמני

      כָּאן גָרַה אִשָה יָלדָה
      מֵאָז הַצְעָקָה הָרִאשונָה שֶלָה
      בְּבֵית חוֹלִים "הָיַרקוֹן" שכבר אינו קיים
      מחפשת אֶת הָאֶמֶת הָאַחַת כדי לדעת, וּלְתָמִיד
      האם הצעקה עדיִן נשמעת?

    • רעיון טוב, מוטי. אתה מוזמן לתרום לזה גם משלך.
      ו"אומרי שיר על סף המוות" אכן ספר מופלא. משם השיר של סנטוקה.

  18. …איזו התפרצות יצירתית (וולקנית )..כך הערכתי במקור..מרתק !
    ולאחר ההספד שנשאתי(לעצמי)כל שנותר לי באמת הוא לחקוק על האבן;

    פ"נ
    (פה נטמן/נטמנתי)

    בסה"כ
    (בסך הכל)

    פו"צ
    (פועל צדק)

    צריך כמובן למרכז. קישור לאתר קיצורים וראשי תיבות בעיברית . להלן
    http://www.kizur.co.il/search_group.php?group=1&page=4

    • וברצינות עכשיו..

      לו ידעתי שכך תתאבלו
      לא הייתי מת

    • אורה ניזר

      לא קבלתי רשות ממחמוטל בר יוסף אבל אני מעלה אפיטף שלה אחד מתוך שלושה בסיפרה "הבראה" הם היוו השראה לאפיטף שכתבתי.ותסלח לי חמוטל שלא ניקדתי וגם אתם בבקשה.

      פה נטמנה אשה שלכולם
      תקנה שגיאות לשון
      ומגיל עשר עד זיקנה
      תיקנה את העולם

      בלי נשק מול כל סכנה
      הסמיקו לחייה וכמשו
      ומשום מה היו חייה
      משובשים בלי תקנה.

      בהצלחה היתה נוקבת
      כל הר וכל צל הרשבדרכה ניקרה.
      כל גבר שפגשה היתה אוהבת
      לחבק, ובחיקו לבכות מרה.

      ואת ביאליק הזכרתם?
      "היה איש – וראו: איננו עוד…..

  19. זה נקרא כמו שירי תנועות הנוער רק של היפנים

  20. רגע! רגע!
    השורות שכתבתי "אם לא היה לכל זה…" לא ממש התכוונו להיות אפיטף.
    בכל אופן, הנה מצאתי משהו שכתבתי פעם. לקראת הסוף. צריך בשביל זה לוח גדול יותר:)

    הִזְדַקְנוּת

    כָּל בֹּקֶר לָכַדְנוּ אֶת הַכַּרְמֶל
    בְּמִסְגֶּרֶת הַחַלוֹן,
    כְּהַבְטָחָה.
    פָּנֵּינוּ הָיוּ אָז כַּאֲגַמִים שֶׁל צְפוֹן אֵירוֹפָּה.
    לֹא יָדַעְנוּ לוֹמַר מִלִּים מִשֶּׁלָנוּ
    וְלֹא יָרַדְנוּ לְעָמְקַן
    שֶׁל אֲמּוֹת הַמַּיִם הַעֲתִיקוֹת.

    בֵּינַתַיִם
    דְּבָרִים פּוֹשְטִים וְלוֹבְשִׁים צוּרָה;
    תָּאִים מֵתִּים בְּקֶצֶב רַצְחָנִי;
    הַמַּאֲוָיִם הָפְכוּ לִכְתָמִים שֶׁל צֵל
    עַל קִירוֹת הַגּוּף.

    הַגּוּף! הֲרֵי הוּא מֵכִין אֶת בְּגִידוֹתָיו
    כְּכִילַי שֶׁסּוֹפֵר אֶת מָעוֹתָיו בְּהֵחָבֵא.

    עֲכְשָׁו אֲנַחְנוּ מִשְׁתָּאִים
    כְּמִי שֶׁמִּתְעוֹרְרִים בֹּקֶר אֶחָד וּמְגַלִים
    שֶׁכָּל הַסְּעָרוֹת הִלְבִּינוּ.

    • מירה, זה שיר יפה, אבל פרֶה-מורטם, על הזיקנה ושלהי החיים.

      דווקא השורות שכתבת קודם יכולות לשמש אפיטף למהדרין. אולי מזעזע לחשוב שהשורות האלה מחייבות במשהו, אבל הן לא, כמובן 🙂

      להוריד?

      • לא, לא, אל תוריד. רק התכוונתי לומר שלא ממש התכוננתי. זו היתה תגובה לכל המלים שנאמרו. יענו ניסיון למצוא נקודת אור:)
        ותודה על התגובה לשיר.
        וחוצמזה – גם אצלנו (אני והמחשב) בקושי זז משהו.

  21. לא חבל על מי שמת,
    חבל על הדמעות שלכם.
    לעקשנים במיוחד,
    אנא מכם, לפחות השקו
    בהן את הגרניום שלי,
    (החמוד
    שבעציץ
    הימני).

  22. זה רק אצלי שעמוד הבלוגים בקושי עולה, או אצל כולכם?

  23. א.

    תודה,
    יינך ערב לחיכי,
    מניח את גביעי
    ואומר "לחיים"

    ב.

    נכתב על מצבה

    כָּאן קָבוּר מְשׁוֹרֵר
    עִקֵּשׁ שֶׁבִּקֵּשׁ
    מִקַבְרַנָיו לְהַשְׁכִּיבוֹ
    בְּלִי תַּכְרִיכָיו
    לְלֹא מַשּׂוֹא,
    פָּנָיו לִנְבוֹ,
    בְּשָׂרוֹ לְתוֹלָעָיו.

    מְבַקֵּר צָנוּעַ וְעָנָו, כֵּן-כֵּן,אַל תַּבִּיט אָחוֹר, אוֹתְךָ אֲנִי מַזְמִין לַחְשֹׂף אֶת חֲלָצָיו. חֲפֹר
    פֹּה וַהֲפֹךְ, שַׁחְרֵר גּוּפוֹ מִשֹּׁרֶשׁ עֵץ, עֲקֹר
    מִתּוֹךְ עֵינָיו שָׁרְשֵׁי יַבְּלִית וַחֲבַלְבַּל. מִבֵּין
    כָּל מְבוּשָׁיו שֶׁחִפַּשְׂתָּ בְּחַיָּיו, מַקְדִּישׁ לְךָ
    הנ"ל הַמֵּת מִבְּלִי לְהִתְחָרֵט אֶת עֶצֶם הַזָּנָב.

    • מפואר, מוישלה!
      ואיזו נדיבות… (עצם הזנב) למבקר ספרות?! מעניין שהמהלך שלך הוא מן ההשלמה ועד האירוניה.

      במתכוון ככה חלוקת השורות בבית האחרון?

      • אמיר, תודה
        אני מניח שאילו ממש הייתי אומר שיר על סף המוות, הייתי הופך את הסדר, מן האירוניה להשלמה.
        מאחר ובכל זאת מפעם בי איזה סורר ובועט סיימתי באירוניה.
        אבל השורות השתבשו בשליחה, אם תרצה להעביר אחר כבוד את השורות לקדמת הבמה, אסדר אותם מחדש.

        • שובב!
          והשורות – כמובן. אנא. ויהא כבודן במקומן ממש.

          • בבקשה אמיר, אני עושה ניסיון נוסף, מקווה שהאהבה לא תקלקל את השורה:)

            א.
            נכתב על מצבה

            כָּאן קָבוּר
            בְּפֶה פּעוּר
            מְשׁוֹרֵר עִקֵּשׁ
            אֲשֶׁר מִקַבְרַנָיו
            בִּקֵּשׁ לְהַשְׁכִּיבוֹ
            בְּלִי תַּכְרִיכָיו
            לְלֹא מַשּׂוֹא,
            פָּנָיו לִנְבוֹ,
            בְּשָׂרוֹ לְתוֹלָעָיו.

            מְבַקֵּר צָנוּעַ וְעָנָו, כֵּן-כֵּן,אַל תַּבִּיט אָחוֹר,
            אוֹתְךָ אֲנִי מַזְמִין לַחְשֹׂף אֶת חֲלָצָיו. חֲפֹר
            פֹּה וַהֲפֹךְ, שַׁחְרֵר גּוּפוֹ מִשֹּׁרֶשׁ עֵץ, עֲקֹר
            מִתּוֹךְ עֵינָיו שָׁרְשֵׁי יַבְּלִית וַחֲבַלְבַּל. מִבֵּין
            כָּל מְבוּשָׁיו שֶׁחִפַּשְׂתָּ בְּחַיָּיו, מַקְדִּישׁ לְךָ
            הנ"ל הַמֵּת מִבְּלִי לְהִתְחָרֵט אֶת עֶצֶם הַזָּנָב.

            ג.
            הַיּוֹם מֵהָרִמּוֹן אָכַלְתִּי
            פְּרִי אַחֲרוֹן, מָחָר
            אֶת שָׁרָשָׁיו יָזִין בְּשָׂרִי

          • חו"ש. ובי"ת – איהו?

          • בקודם שהוא אל"ף

          • הבנתי, מוישלה. אבל אני כבר סופר לך שלוש נשמות.
            כי האמת שיש לך פה שלושה אפיטפים לתפארה, ודי עצמאיים. כל אחד בכיוון די שונה.

          • אמיר תודה-תודה עוד ארבע נשמות ואני מוכן לגלגול הבא. עוד נצא לסיבוב הופעות עם כל הנשמות :):):)
            יש לך מילת כישוף להפסיק לי את דיבוק האפיטפים הנה בא עוד אחד בעקבות ספירת הנשמות שלך:

            ביני לאוצר הנשמות
            מפרידה נשימה, נשמה
            אחת

            עוצם עיני
            לראות לאן
            עפות הציפורים

          • באמת מחול מורטם הקדוש, מוישלה. ולא, אין לי הכישוף הזה 🙂

            אתה רוצה את כל ארבע הנשמות ביחד, או לשלחן כל נשמה לשירה?

            אה, הנה מצאתי:
            אפיטף, הֶפּיתוף,
            ארצה, אֶפִּי, זה הסוף!

          • הצליח – הפסיק:)

            אני חושב שכל נשמה לשירה, תהלל-יה בנפרד

  24. ועוד משהו:

    אוויתי,
    קיוויתי,
    חוויתי,
    בכיתי.
    עכשיו תורכם.

  25. יעל ישראל

    איזה רעיון נפלא לתת במה לתגובות.

  26. גלדמן מוטי

    אמיר, הנה 3 משלי

    פה נח אדם בריא

    שהחלים לבסוף ממחלת החיים

    כ המוות היה לו צרי(סוקרטס)

    פה נח אדם מאושר

    כי בעודנו חי אהב ושר

    הוא היה בשר

    וסבל את סבלות הבשר

    אך מן השירה לא הפסיק או סר

    כעת הוא עפר ודשאים

    ובבוא האביב הרך הנעים

    גם ינץ פרחים נאים

    מתוך "אבן"

  27. אני מביט מעיני קופים מתכתב באופן מופלא עם "בית עולם" של חיים נחמן ביאליק..

    בֵּית עוֹלָם

    דּוּמָם נָעוּ הָאֵלוֹת, דּוּמָם שָׂחוּ אֵלָי:
    בֹּאָה חֲסֵה בְצִלֵּנוּ, רְקַב תַּחְתֵּינוּ, אִישׁ חָי!

    הַמַּצֵּבָה הַלֵּזוּ וַעֲפַר זֶה הַגַּל
    כָּל-נֶאֶמְנֵי מַדְוֶיךָ שׂוֹם יָשִׂימוּ לְאַל.

    תַּחַת מוּתְךָ לִרְגָעִים אֶלֶף מִיתוֹת בַּיּוֹם –
    מוּת אַךְ-פַּעַם, דְּעַךְ פֶּתַע, נוּחָה שָׁלוֹם וָדֹם!

    דּוּמָם נִכְרֶה עָלֶיךָ, חֶרֶשׁ נַחְלְקָה עַד:
    רִמָּה תֹאכַל חֶצְיֶךָ וַחֲצִי לָנוּ לְשַׁד.

    כִּי בַכֹּל וּמִכֹּל נֹבְעִים חַיִּים אֵין קֵץ –
    אַתָּה תִפְרַח בַּצִּיץ אוֹ תְרֻקַּם בָּעֵץ.

    חָיֹה תִחְיֶה בַכֹּל, בַּאֲשֶׁר תִּהְיֶה שָׁם –
    אֶל-תַּחְתֵּינוּ, תַּחְתֵּינוּ בֹאָה, בָּשָׂר וָדָם!

    כָּכָה דוּמָם הָאֵלוֹת נָעוּ, שָׂחוּ אֵלָי –
    אִלְּמוֹת עָמְדוּ מַצֵּבוֹת – אַף הֵן חָמְלוּ עָלָי.

    תרס"א, אלול.

    • כל וואחד ביג"י יומו
      אני אחרי הלילה רודף

      • הטור הראשון בדיסטיכון הזה מוכר לי מאיפשהו. אמת"אל שעבייה?
        והשני – אפיטף נפלא.

        • אנה מה בחכי ערביה, אנה בפהם שוויה, לכן לא הבנתי את שאלתך. מבקשת תרגום

          • אמרתי שהטור הראשון הוא וריאציה על המימרה "כֻל כלבּ ביג"י יומו" (אמת"אל שעבייה = מימרות/משלים עממיים).
            אבל הטור השני יפה מאוד כשלעצמו.

          • תודה אמיר, מצחיק איך דברים מתגלגלים, שמי נישמט מהתגובה, ללא שימת לב, והמשכתי את המסתורין, הו כמה זה כיף להיות אלמונית, כל כך כיף לשחק לפעמים, מזל שהחיים במקריותם מאפשרים משחק כמעט בעל כורחנו. מדגדג לי באצבעות כנראה לשחק , לפעמים אני חושבת שלהיות שחקנית זו פריבלגיה שלא הרשתי לעצמי, גם בגלל החינוך… גם בגלל הפחד להישמט לעצמי.

    • מדהים, מד, ותודה. נכון, הרעיון ביחס לגורל הגוף דומה. ההבדלים הם באווירה השונה בתכלית, בזה שמדובר על התרחשות עתידית, ובעיקר, בהמשך לזה – שאין תודעה שתראה את גורל הגוף. זהו נצח אורגני בלבד…

      • ציינתי שהוא "מתכתב"..ולכן ראוי שיהיה בו משהו מעבר לנאמר בשיר שקדם. וזו התודעה של הכותב..
        טוב, אני לא יודע אם מתכתב מדעת (המשורר) אך הם בהחלט מתארים כל אחד בשפתו השירית את אותו רעיון.
        חָיֹה תִחְיֶה בַכֹּל, בַּאֲשֶׁר תִּהְיֶה שָׁם –
        אֶל-תַּחְתֵּינוּ, תַּחְתֵּינוּ בֹאָה, בָּשָׂר וָדָם!

        הכרת את השיר ?

        • הכרתי? – לא… יודע. לא זכור לי, אבל השפה הביאליקית כה מוכרת.

          המעיין של האדמה והגוף הרבה יותר קדום – המיתוס, המטמורפוזות של אובידיוס, המאגנה מאטר. משם זה הגיע גם אל ביאליק, לא? מהפגאניות האירופית.

          והאמת, שהוא לא היה באמת במגע עם זה, ולכן אולי ראה את זה ככה. מי שהיה קרוב הרבה יותר אצלנו היה טשרנחובסקי.
          ובכל זאת, כמה יפה שהוא שמע את האלות, גם אם בנוסח כה עגמומי.

  28. מוסיף פה עוד אחד משלי:

    *
    הריקוּת היא הפרפור האחרון.
    אף נוצה לא נותרה עוד בכנפי העולם.

    • נראה שכאילו חתמת את הפוסט.
      אבל בשביל שיר זה של יונה וולך נראה לי שראוי "לפתוח"

      קווים לדמותי/יונה וולך
      ————

      קוים לדמותי שהיו מפוזרים מסביב כמקלות קצרים ה
      הולכים ונאספים באים ומתפזרים מרכיבים קוים לדמותי דמותמונה
      מערבים קוים לדמותי כמקלות דקים נוצרים וחוזרים כתמונה ומתפזרים
      דמות ישר דמות המעוות דמות קצר דמות הארוך
      דמות נכון דמות שלילי כל אלו נערמו מעברי קוים לדמותי
      קוים לדמותי דקים כהרפים שחורים ולבנים ושקופים
      לתמותי השלמה כצבעים מתווים קוים מעברים
      קוים ישרים מתכונה לתכונה בדרך קצר
      כמוני אני מאני לעצמי בדרך ישר

      העדר פיסוק מופיע במקור

      • אין בעיה לפתוח, ועוד התכוונתי להוסיף את ביאליק שהבאת. אבל למה אתה חושב שהשיר הזה הוא אפיטף?

        • ..ביננו, גם לא כל מה שעלה לעיל יחשב על פי הדין והתקן אפיטף. כמו דברי למוקירי זיכרי..אבל הייתי סבור שהיריעה נפרשת במובן שדברים שנאמרים בהקשר של מורשתנו..
          השיר של יונה וולך משחק בביטוי השגור בדרך מקורית וציורית ביותר..אבל השיקול שלך יכול בהחלט להיות אחרת..
          יוםנאה ויאה

          • פאטימה,יא חביבתי דיר באלק , יש עיניים לאבן…

            הפוסט שלך אמיר משמש אבן שואבת גם לבני דודנו המוות כלכך אובססיבי והצורך להשאיר חותם עוד יותר, איזה אגומאנייקים אנחנו לא יודעים להסתלק בשקט להעלם לאט לאט וחרישית בלי להשאיר חותם ,אף פעם לא נהיה כמו הרוח או החול שנגיעתם קלה וענוגה, זה סוד הכאב זה גם סוד העונג, ולך ותחיה בין שני האויבים האלה מטולטל וחבוט

    • אפיטף (אחרון ודי..)

      עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנִי הַפַּרְפַּר
      אַל תִּהְיוּ הַ גֹּלֶם

  29. מה נשאר לי לומר לך ולך (בניקוד לחה ולח)?
    אולי את זה:
    התעוררתי במצב רוח מוזר, אפיטפי משהו ואין כמו לרשום אותו על קיר של דף: אתה!
    המשך לתהות להיות או לא להיות.
    אתה!
    ואף על פי כן נוע תנוע.
    אני
    אמתין פה בשקט לרעידת אדמה בשביל היות, בשביל נוע.
    ונועה,
    אותך אהבתי מכל בחיי,
    איתך הייתי
    איתך נעתי
    את היית השבר הסורי האפריקאית שלי.
    (מוקדש להולכים אחרי ,שודאי לי כי ילכו ,ולנועה אוצריתי כי ודאי לי ,שכל עוד את נעה ביניהם ,אני חיה )

    • חמודה, החלק הראשון באפיטף הבוקר שלך אוניברסלי למדי (שיקספיר, גליליאו) ואילו השני שממוען בחום רק לנועה, נשמע כמו מכתב פרטי לגמרי (וזה כמובן לגיטימי, אנחנו יכולים רק להתקנא בנמענת).

      • בבוקר אפיטפי מרגישים כמו מת ורוצים תנועה ,אז הכי טבעי שלמתים יש תשוקה לרעידות אדמה. נכון?:0)
        אתה -היה במובן כל האחרים (בגלל זה האוניברסליות) מלבד נועה, אולי היה צריך להרשם באנגלית כ-YOU.
        והכי ברור לי בעולם ,שאפיטף שרושמים מכוונים לאהובינו. (חוץ מכאלה ,שיש להם התכתבות כלשהי עם העולם גם בחייהם).
        החלק הראשון היה מתוך שמי, המחייב לחמידות.

        • חמודה, בוקר אפיטפי עם ניקוד לח לכל האתה שבעולם יכול לבוא רק מגאות. ועם גאות כזו, גם המוות הוא מטפורה די עתיקה. מקווה שנועה לואטת אפיטף משלה באוזנך.

          ו"מוקדש להולכים אחרי ,שודאי לי כי ילכו" – אפיטף עז כשלעצמו 🙂

          • "אפיטף עז" בניקוד "חייתי" ,בהתייחס לחמודה שאני ,נקרא לרגע כאילו אתה חומד לצאן.
            ו…הלואט באזני זו נקודה רגישה, אבל לא, לא לואט אני אוהבת, אלא להט.(אפיטפים כותבים רק כשמתגעגעים לאהוב וכל רגע בלעדיו נראה כמו "הנה עוד רגע אני מת, אז אולי כדאי שאכין איזה אפיטף לכל מקרה"
            יש לי אחד שיעלה לחלוחית אפילו בעיניה של לכלוכית, אבל לשמחתי שלושה שבועות מהחיים שלי הפכו ליום וחצי אז אני גונזת. (אל תשאל, חטפתי וירוס שנקרא דברת, ובמצוות הרופא כדאי כנראה שאלך לישון ומיד…ליל מנוחה.)

          • ? :)))
            האמת שעם אהובים גם כל רגע אתם יכול להיות "נדמה לי עוד מעט ואמות" כפי שאמרה סאפפו עליה השלום.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור