אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

קפריסין 5

 

קפריסין 5

מההתחלה עם התמונות: 
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=23081#post23081

הדרך מאיסקֶלֶה דרומה לפָמָגוּסְטה זרועה אתרי בנייה. ישראלים ויהודים הם מהיזמים הפעילים ביותר כאן – קונים אדמות בסיטונות ומקימים מלונות ומרכזי קניות. כאן, כשבעה קילומטרים מצפון מכאן שכנה העיר סלמיס שהמיתוס מספר שנוסדה בידי אחיו של איאס בן טלמון מן האיליאדה. כאן התחולל קרב סלמיס נגד הפרסים, וכאן נצלב ברנבא הקדוש, חברו של פאולוס. גם לסלמיס הייתה נקודה יהודית, והיא הנקודה שסגרה את סיפור העיר. במרד הדיאספורה, המרד היהודי שזעזע ב-115 לספ' את כל לוב ומצרים, התמרדו כאן היהודים בראשותו של ארטמיון נגד  הקיסר טראיאנוס ושחטו כרבע מיליון הלניסטים. ההיסטוריון דיו קסיוס מספר שהיהודים אכלו את בשר אויביהם, התקינו חגורות ממעיהם ומרחו את פניהם בדמם, אבל השנאה שהולידה מלחמת התרבויות הזאת הביאה בסופו של דבר לחורבן יהדות מצרים ולוב. בקפריסין לא נשאר אז אפילו יהודי אחד, ונאסר על יהודים להיכנס אליה. סלמיס חרבה עד היסוד. 

פמגוסטה, הייתה בימי הביניים מהערים העשירות באירופה. כאן כנראה מיקם שייקספיר את אהבתם הטראגית של אותלו ודסדמונה, ואחד ממגדלי החומה הוונציאנית קרוי כיום על שם אותלו. החומות הרחבות האלה מתנשאות לגובה 15 מטר – עמדה מצוינת להשקיף ממנה על נוף העיר והים, אבל שום צי טורקי לא מאיים עוד על החומות – הצבא הטורקי הוא זה שיושב בעיר.

אנחנו מבקרים גם במסגד ללה פאשה מוסטפה, שסגנונו הגותי-צרפתי מסגיר את עברו הכנסייתי, מהימים שעוד היה הקתדרלה של ניקולס הקדוש. חוץ מהמידות והפאר אין בזה שום דבר יוצא דופן – עבר דומה יש גם למסגדים אחרים כאן.  ב"עיר של 365 הכנסיות", כפי שנקראה פעם, יש גם כמה כנסיות הרוסות שלא הפכו למסגדים, אבל במועדון החורבות חברים גם בתים מודרניים יותר. רובע רפאים שלם של מלונות ובתי מגורים ליד הים,  הופצצו והושארו מאז חסומי דלתות ומוקפי גדרות ושלטי אזהרה. זהו מראה של הֶעדר, של חיים שנקטעו, או כמו שמתארת זאת נֶשֶה ישין –

 

פַּעַם הָיוּ דּוֹפְקִים עַל הַדְּלָתוֹת

וְנָשִׁים הָיוּ פּוֹתְחוֹת אוֹתָן,

פַּעַם חָלְפוּ פֹּה חַיִּים

מְטֻאטָאִים וּמְצֻחְצָחִים מִדַּי יוֹם.

 

בפרברי העיר רועות כבשים בשלווה במגרשים שבין הבתים.

את ארוחת הצהריים אנחנו אוכלים במסעדת דגים בנמל הציורי של העיר קאריניה שבחוף הצפוני של האי. משם אנחנו עולים למצודת העיר ששימשה את הלוזיניאנים ואחריהם את הוונציאנים והעותומנים ששלטו כאן. גי דה לוזיניאן, מלך ירושלים קנה את קפריסין מן הטמפלרים שקנו אותו שנה קודם מריצ'רד לב הארי. הלוזיניאנים אמנם הפסידו את ירושלים, אבל משלו באי כמעט שלוש מאות שנה. מעל חומות המצודה יש תצפית עוצרת נשימה על הים לכל כיווניו, ואפשר לראות מכאן את הנמל כולו. כבש לסחורות ואספקה עולה מן השער עד אל גג המצודה, והחצר הגדולה שלמטה יכולה להכיל אלפי חיילים. 

אני יורד גם אל מרתפי הכלא הנוראים של הלוזיניאנים –  כאן עינו אסירים, והחזיקו אותם בתוך בורות עמוקים באדמה. 'אתם הנכנסים אַבּדו כל תקוה'  אפשר לומר על המקום הזה.  במאה ה-14, בזמן שהמלך פטר הראשון יצא למסע צלב באנטוליה, אסרה כאן המלכה אלאונור את ג'ואנה הגרמניה, פילגשו האהובה של בעלה. ג'ואנה הייתה בהריון מפטר, בחודש השמיני, ואלאונור עינתה אותה כדי לגרום למותו של העובר: השקו אותה בתמיסות צבע מסריחות, הניחו גוש שיש גדול על בטנה, ועינו אותה בעינויים רבים אחרים, אבל ג'ואנה לא הפילה את העובר. ברגע שילדה, אפילו בלי לנקות אותה מן הדם, העבירו אותה הנה, לצינוק במרתף המצודה של קאריניה, עם פקודה למנוע ממנה הכל חוץ ממעט אוכל ומים.

למזלה של ג'ואנה אחיו של המלך החליף את מפקד הכלא במפקד חדש שנטה לה חסד והחזיק אותה בשנה שבילתה בכלא בתנאים משופרים. בינתיים, כשפטר הגיע לצרפת לגייס תמיכה במסע צלב חדש, נודע לו על גורלה של אהובתו, והוא שלח למלכה מכתב: " שמעתי  כמה רע נהגת בגבירתי האהובה ג'ואנה  הגרמניה. אני נשבע שכשאגיע בעזרת האל והמזל לקפריסין, אטפל בך באופן  כזה, שרבים  ירעדו לשמעו. לכן, עשי לאישה הזאת את הרע ביותר שתוכלי לעשות – בטרם אחזור". אחרי המכתב הזה שוחררה ג'ואנה מכלא המצודה והועברה למנזר בניקוסיה. עם שובו של המלך, הוחזרה ג'ואנה לארמון, אבל בזה לא תמה הפרשה. שש שנים מאוחר יותר, כשפטר שהה באירופה, אלאונור ניהלה רומן עם אחד האצילים, ז'אן דה מורף. פטר הביא את העניין למשפט פומבי, וכשבית המשפט דחה את ההאשמות, הוא החל לרדת לחייהם של האצילים שתמכו במלכה וביניהם אחיו, שמשל באי בהיעדרו. בסופו של דבר, ככל הנראה בפקודת אחיו, פטר נרצח בארמונו שבניקוסיה במיטתו, בזרועות אהובתו.

בניקוסיה יש שביתה של עובדי חברת החשמל והעיר העתיקה מואפלת. אנחנו עוברים בסמטאות ולבסוף יושבים לשתות קפה לאור נרות. זה יוצר אווירה רומנטית מפתה, אבל לא הראיתי דבקות מספקת במטרה, וג'אנסו מפלרטטת היום עם מרואן…

הבא: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=23158&blogID=182

 

10 תגובות

  1. דוד ברבי

    שלום אמיר
    תודה על תיאור חוויותיך ועל הסיפורים היפים
    וגם על המזעזעים
    איך התחמק מאיתנו כזה סיפור על הרוצחים היהודים
    אני ממש מזועזע
    מזועזע מהעובדה שלא סיפרו לנו ורק עכשיו נודע לי

    זה מחזק את דבריי בכול פעם שאני אומר
    אנחנו ככול העמים

    • דויד דויד, כמו שיכולת להבין כבר מהרצאתי בעניין המכבים והמתייוונים, ה"היסטוריה" שאנחנו לומדים ערוכה ומצונזרת, מלאה במעשיות מיתולוגיות ומסוננת היטב מעובדות לא נעימות.
      אם פעם מישהו קם ואומר קצת אמת, מיד קופצים עליו מכל הכיוונים בעליהום כללי. ר' את מקרה "כיצד נוצר העם היהודי".

      • שלום אמיר

        אני מאד מודע להיסטוריה ומוצא עצמי מביא דוגמאות מההסטוריה הרחוקה והקרובה
        אבל אירוע כזה מחריד!!!!!
        אילו מישהו היה אומר הייתי חושב שזו עלילת דם
        מאד חשוב לי המקור של הכתוב הזה למרות שאני מחשיב אותך כמקור אמין
        לצערי אני נדרש להעלות דוגמאות קשות כדי להסביר עמדתי בענין איך אנו צריכים לנהוג היום
        אני מוצא עצמי קרוב לדיעותיך
        תודה

        • דיו קסיוס הוא היסטוריון חשוב ואמין. תוכל למצוא עוד על מרד הדיאספורה תחת הערך 'פולמוס קיטוס' http://en.wikipedia.org/wiki/Kitos_War

          הרציחות היו כל כך מקיפות שמאות אלפים נרצחו, ולוב התרוקנה מיושביה.

  2. שולמית אפפל

    נולדתי בקפריסין ועדיין לא חזרתי לבקר בה.
    מעשיר מאד מה שאתה כותב כאן. תודה אמיר.

  3. טובה גרטנר

    אמיר היקר
    סיפור כזה על הבוקר מסדר את היום
    מה חדש?
    הורגים רוצחים ועוד
    אוהבים
    נהנתי לקרא
    להתראות טובה

  4. יופי של כתבות ,אמיר.תודה שאתה חולק אתנו
    עפרה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור