בננות - בלוגים / / השולחן
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

השולחן

 

 

 


הַשֻּׁלְחָן

 

 

אֲנִי לֹא בָּעוֹלָם הַנָּכוֹן, לֹא.

הַכֹּל עֵינַיִם     הָאֲנָשִׁים הַקִּירוֹת     גַּם כְּשֶׁהֵן עֲצוּמוֹת

הֵן זָרוֹת     לְטוּשׁוֹת     אֶל פָּנַי הַזָּרִים

בָּאוֹר הַגָּפְרִיתִי

              מְנוֹרַת הַקְּרִיאָה נוֹבַחַת

                                   עַל הַדַּפִּים הַשּׁוֹקְעִים בַּשֻּׁלְחָן

לֶחִי תּוֹסֶסֶת מִתַּחַת לָעַיִן

הַמַּאֲפֵרָה זְרוּעָה     עֲצָמוֹת וְאֵפֶר.

 

מְשִׁיכַת הָעֵט הַבּוֹגְדָנִית הַזּוֹ

                  שֶׁשּׂוֹרֶטֶת אֶת הָעִיר

            הַצִּדָּה

כְּמוֹ סַרְטָן

וּמַמְשִׁיכָה חוֹרֶצֶת    אֶת הָעוֹלָם    בַּהֲנָאָה

                                       עַד שׁוּלָיו שֶׁל הַדַּף

                                                     וְעַכְשָׁו    גַּם מֵעֵבֶר –

מוּטָב לוּלֵא נוֹלְדָה. מוּטָב נוֹלְדָה מֵתָה.

 

אֲנִי מְתַקֵּן מַה שֶּׁאֶפְשָׁר. זֶה יִכְאַב.

אַל תַּבִּיט     אַל תִּגַּע     בַּתְּפָרִים,

לֵךְ

רַק עַל בֵּין הַשּׁוּרוֹת. שָׁם הַשִּׁיר הַנָּכוֹן

מתוך  "מוזיאון הזמן",  הוצאת הקיבוץ המאוחד  2007

 

69 תגובות

  1. היעדר תאימות בין שיר חיצוני לשיר פנימי נוגד, בין האמיתי למשורבט, בין תסכול לניתוק, בין תלישות לטלטלה, בין הכתוב לבין מה שלא כתוב; הדובר בכאוס, הביטוי והעיצוב מאופקים. השם של השיר קר, מפריע לזרימה. אולי לא הבנתי אותו.

    • אני חושב שזה אחד השירים הארס-פואטיים החכמים, החדים והכואבים שקראתי.

      הניסיון הסיזיפי לכתוב שיר מתואר כאן באמצעים רעננים וחיים מאד. מנורת הקריאה נובחת, הדפים שוקעים, המאפרה, בגידת העט. מה שנולד מת.

      זה שיר אישי מאד, ובה בעת מתאר שולחן עבודה אוניברסלי של משוררים באשר הם.

      והסיום חד יפהפה: "לֵךְ
      רַק עַל בֵּין הַשּׁוּרוֹת. שָׁם הַשִּׁיר הַנָּכוֹן".

      אבל השיר הזה הוא נכון ומדוייק על השורות עצמן. וזה הישג ארס-פואטי מרשים.

      (והשורה הפותחת היא מאד אמירורית. כפרסונה משוררית ולמי שמכיר אותו כאדם).

      • שחר, תודה על הקריאה, וההערה על השורה האמירורית עוד דורשת מתישהו הסבר 🙂

      • ועם קצת יותר זמן – לא אוסיף על מה שכתבת אלא את העובדה הידועה שכל כותב מכיר את הרגע הזה, כשהכתיבה היא קרבן אדם קטן, אבל דווקא משם יוצא השיר.

      • שחר מריו, אתה טוב לב כרוני! שמתי לב שכל הביקורות שלך טובות, נוטפות טוב תמוה, אפשר לשים אותך על פצע והוא מיד יירפא, זה אמנם יפה (לא השיר )אבל ,סורי ,לא אמיתי!

        • תודה, נשמה.

          יש בעולם "טוב-לב כרוני" ויש רוע לב כרוני (כמוך, למשל)

          לו קראת את תגובותיי בכל הבלוגייה, היית שמה לב שאני גם מותח ביקורת (אם כי אני עושה זאת תמיד בגלוי ובעידון. כזה אנכי, שקט כמימי אגם).

          ויתכן שקראת ביקורות כאלה, בהן אני מצביע על ליקויים ביצירה (אפילו בפוסט שלך), אבל זה נשמט מזכרונך, כי זה לא תואם לתיאוריה שלך.

          בכל מקרה, את הפצע שלך לא אחבוש, חמודה. הוא פשוט חשוך-מרפא.

          שהקב"ה ירפא אותך.

    • "היעדר תאימות בין שיר חיצוני לשיר פנימי נוגד, בין האמיתי למשורבט, בין תסכול לניתוק, בין תלישות לטלטלה, בין הכתוב לבין מה שלא כתוב; הדובר בכאוס, הביטוי והעיצוב מאופקים". עד כאן מבין ומסכים, אבל לא מבין אם את חושבת שזו מעלה או חיסרון.
      להבנתי, השיר לא צריך להרגיש במקום הקורא, ולומר "כואב לי", "נורא" וכו".
      המרחב הזה שייך לקורא ואין לגזול אותו ממנו.

      • לאמיר, גיבשת את התחושות המנוגדות של הדובר בדרך מעניינת, ואם אתה מסכים איתי, אז הבנתי נכון את לב הכתוב. לא הסכמתי איתך על שם השיר, אבל זה עניין פעוט.

  2. מירי פליישר

    שיר מרגש במיוחד!

  3. העיניים הלטושות (המפחידות קצת) הזכירו לי תפאורה שסלבדור דאלי צייר פעם בשביל סרט ותיק מאד של היצ"קוק.
    מעבר לזה, בהנחה שהבנתי נכון, ושמדובר בתהליך המכאיב של תיקונים על שולחן הכתיבה, הבית האחרון מאד יפה בעיני – כולל חוסר האונים שבו, וכולל השימוש המוצלח בשתי מלות היחס ("על בין"), וכפל המשמעות של "ללכת על", והמשלב המתקבל מהשימוש בביטויים האלה.

    • עדה, תודה. לא מכיר את הסרט…
      למה חשבת שמדובר בתיקונים?

      • לאמיר:
        הסרט נקרא, אם אינני טועה, Amnesia.
        חשבתי שמדובר בתיקונים כי כתבת "אני מתקן מה שאפשר", וגם מפני שתהליך הכתיבה כולל בתוכו, בדרך כלל, הרבה מאד תיקונים, והעבודה עליהם יכולה להיות קשה ומכאיבה.

  4. שיר מאוד מעניין ויפה בעיניי. ברגע הראשון חשבתי שזה שיר שהשולחן כותב, סובל מחריטת העט על גופו. הפצעים הם המקום בו נכתבו השורות ,ובין השורות השולחן יכול ללכת (על ארבעת רגליו) בלי שיכאב עד שהמשורר המתחשב בשולחן יתקן אותו. אני לא בעולם הנכון…יכול לומר גם שולחן שמבין שהוא בביתו של משורר והרבה יכתב עליו (עליו ועליו).
    אבל כל האפשרויות האחרות להבנה שקראתי לאחר מכן מצאו חן בעיניי, גם כן.

    • תודה, סיגל.
      חשבתי שהשורה "עַל הַדַּפִּים הַשּׁוֹקְעִים בַּשֻּׁלְחָן" תבהיר דיה שלא השולחן הוא הדובר, אבל כנראה יש עדיין אפשרות לקריאה כזו.
      הדובר הוא המשורר.

  5. יפה. אהבתי מאד. בייחוד את הסוף. למרות הכאב.

  6. היי אמיר
    שיר יפה, הוא חמקמק, יש לי הרגשה שאפשר לחק אותו לחלקים יותר קטנים, בגלל העוצמה שלו
    להתראות טובה

  7. איך הגעת לכך שכתבת בשמו של שולחן?

  8. תמונה ראשונה: "הנוף הנכון"… תמונה 15: "שלחן". התהליך שעובר הקורא מחלחל אל התודעה כך שכל שעה היא סיוט בפני עצמו וגם תובנה עמוקה על כל מה שאנחנו עושים כאן.
    בסך הכל מנסים לתקן את מה שאפשר, וזה כואב. וקשה לגעת בתפרים, להביט בשריטות של חיינו החרוצות בשולי הדף שבספר החיים שלנו. המשמעות אם איפעם נרצה להבין אותה- היא נמצאת בין השורות ומונחת לפנינו על השולחן כדי שנדע להתענג מהלחם ומהרוח.
    מצאתי רמז לחזון העצמות היבשות של יחזקאל- במאפרה.

    והכי "עיצבן" אותי היה משפט הפתיחה: "אֲנִי לֹא בָּעוֹלָם הַנָּכוֹן, לֹא."
    אמיר, איזה מזל שאחרים לא חשבו כך ובכל זאת ילדו אותך, כמו שאתה …:)

    • תמי היקרה, זאת אחריותי שנולדתי כאן למי שנולדתי, לא מפיל את זה על אף אחד לטוב או לרע 🙂
      כל המוזיאון כבר פרוש לפנייך בספר, והתבנית הפנימית גלויה – נכון, הנוף "הנכון" (הדחוי) של תמונה 1 קשור לגמרי לעולם "הנכון" (של הנוף הנכון?) והשיר שאיננו בשיר, השיר ה…"הנכון".
      השיר הוא בעצם שקף עולם, ואולי להפך, העולם הוא שקף השיר. כלומר, את צודקת, שהתפרים הם תפרי החיים, אבל לא רק. אלה גם התפרים בין הרוח לחיים בעולם.

      • לומדת ממך, זוויות השרדות שעוזרות לי לרכך את התפרים:
        "אני נשען על הים שבירכתי לבי
        חול וזמן לוחשים מתחת לגלים:
        ראי,
        לחדור, להחדר
        הוא כל מה שאנו חיים".

        • כן, גם זה שם, שאם לא כן, לשם מה הכל?
          מוץ מתבן (קודם בנפש, אחר כך בחוץ)

          • אולי בגלל זה, אני רוצה לחיות רק בין השורות..:)

          • תמי, לא צריך לשאוף לזה. זה בין כה וכה ככה, אבל אנחנו מוסחים.
            אז מה בכל זאת העניין עם השורות הנכתבות האלה? העניין הוא שאם הן עוברות, בזכותן אפשר לא פעם ללכת על בין השורות -לגעת ולדעת שוב את המקום הזה.

          • תודה אמיר, אבל אתה בטח מזהה
            שהייתי מוותרת על כל זה כדי לחיות רגעים בנאלים שהולמים את העולם הנכון, (שם או כאן) בלי להיקרע בתפרים- עייפתי מלהימתך בחדר כושר הזה..:)

          • כן, תמי מה אומר ומה אדבר? לפעמים מעייף…. אבל העייפות הזו גם היא חלק ממה שצריך לגדול ממנו כנראה.

          • אני משחררת את כבלי המרטיר, מהר מהר, כדי לחגוג בפוסט הבא…:)
            "יום האהבה לישו"

          • "שבוע האהבה לישו" – יופי של שם!
            הגיע כבר הזמן דווקא להוריד אותו מהצלב.

  9. חשתי כמו וידוי אישי רגיש של משורר,
    עליו בפרט ומשוררים בכלל, קצת פסימי,
    אבל עדיין מאמין.
    כתוב עדין ונוגע ויפה.

    • תודה, איציק. ואיך זה אצל הסופרים? לא ככה לפעמים?
      אולי מלאכת המלים באמת שונה – לא על אותו התפר שבין מציאות/מחשבה?

  10. סבינה מסג

    לֵךְ

    רַק עַל בֵּין הַשּׁוּרוֹת

    ממחיש את מלאכת הכתיבה שאיננה כתיבה אלא לכידה של ישות, משהו שנוצר בין המילים השורות ההקשרים הצלילים , איך אמר עזרא פאונד: "ריקוד האינטלקט בין השורות"

    • את הולכת על בין השורות? אני מסכים לגמרי עם ההבנה שלך סבינה – "לכידה של ישות" – אבל פאונד התכוון למשהו אחר, כמעט ההפך.

  11. איריס קובליו

    אמיר
    כל השירים שקראתי כאן מ"מוזיאון הזמן"- תענוג
    מחכה להמשך
    ובסוף הספר בעצמו
    ממש מוזיאון מכובד, אומנות הלשון והנפש במיטבה
    (מנורת השולחן נובחת..אור גפריתי…- ציורים עכשווים עם אור עתיק..)

    • אסתי ג. חיים

      על חוסר התכלית, וההנפש המתקיימת רק בין השורות. שיר עוצמתי כתוב בעדינות רבה. שולחן הכתיבה מוכר וזר כאחד. "המנורה נובחת" – כמה זה יפה.

    • תודה, איריס, ובמיוחד משמח שאת "רואה" את השירים בתור פיסות הממשות או המקומות שהינם.

  12. עדנה גור אריה

    אהבתי בעיקר "הַכֹּל עֵינַיִם הָאֲנָשִׁים הַקִּירוֹת גַּם כְּשֶׁהֵן עֲצוּמוֹת

    הֵן זָרוֹת לְטוּשׁוֹת אֶל פָּנַי הַזָּרִים"

  13. אמיר, אני מתהלך בין חדרי "מוזיאון הזמן", תמונות מענגות, חכמות, מכאיבות וצלולות. ובשיר כאן, על שולחן הניתוח, אני נוגע בתפרים, שם השיר מגלה לי את פניו.
    שמח שהוצאנו לפועל את המפגש היום.
    היה מצוין.

  14. אמיר,
    שיר כל כך חזק,מדהים,מטלטל,אמיתי,כן,
    מאיר באור חד ונוקב חדרי לב…
    ומכל תגובה כאן אפשר לקבל משהו חדש,
    איזו תובנה רעננה,אישית-מקורית
    ובו בזמן יוצרת הזדהות.זו הגדולה של הבלוג,כל בלוג.
    אגב,מציק לי שעדיין אין מלה עברית
    ל"בלוג".אולי נכריז כאן על תחרות?
    *************
    … אמיר.פתרת לי בעיה… עכשיו לא תהיה לי התלבטות "מה הספר הבא שארוץ לרכוש".
    צודק מוישלה.
    אז – ייסוריו של כותב.כל כותב.כל אמן,כלאחד.
    במה כאב יש כאן.וגם יכולת התמודדות.
    הזדהיתי,"לצערי",עם השורה הפותחת.
    אינני יכול להכחיש שלעיתים גם אני מרגיש "לא בעולם הזה".לא שייך.הכל זר.זר עד אימה.הרגשת ניכור איומה.
    ונכון,תמי,שאי אפשר להצטער על שנולדנו.זו אימרה קשה מאד.אך אני מאמין שלעתים היא חולפת בראש.
    הראש והלב של האנשים הרגישים.
    החשופים.
    הבלתי מוגנים.
    והענין עם העיניים העצומות ולטושות בעת ובעונה אחת,זרק אותי לשם של הסרט של סטנלי קובריק,"עיניים עצומות לרווחה".
    באמת אמיר,יש לך יכולת "קובריקית".
    מעבר לכשרון האמנותי.
    זה קשור עם אומץ.צריך המון אומץ כדי לכתוב שיר כזה.
    זוהי זעקה.ממש.
    שמתי לב גם לצילום על הכריכה.
    (זו יצירה של מירי?)
    מאד סמלי,אלגורי,מתאים למוזיאון הזמן.
    וואו.איזה ביטוי.מוזיאון הזמן.
    תודה לך אמיר על השיר היפהפה.

    • תודה רבה, יואב. תגובה כזו היא מאירה כשלעצמה – ואני מקשיב. (מה זה תכונה או יכולת ה"קובריקית"?)
      התמונה אינה של מירי – זוהי הדמיה של כדור הארץ משלב גיאולוגי מוקדם.
      מקווה שצפויות לך עוד הרפתקאות בין חדרי המוזיאון הזה – ואשמח לשמוע את רשמיך.

      • בקשר לקובריק – אני כבר סבור שנים רבות,מאז שעשה את "אודיסאה בחלל 2001"
        שהוא מגדולי יוצרי הקולנוע שקמו,אם לא הגדול שבהם.
        אפשר לדבר המון על יצירותיו,בעלות הנופך הפילוסופי-חזותי מהפנט.
        אך כאן עלתה בי אסוציאציה(תחרות מס" 2 – מציאת תחליף עברי ל"אסוציאציה"..אך כדאי להזדרז,כי עושה רושם שהעברית מתאנגלזת-מתעלזתת
        לנו מבין האצבעות..) –
        … התחושה המשותפת היא של ראייה קרה משהו,חדה,צורבת,מפחידה,מאיימת,מסתוריתמכניסה לאיזשהו הלם,לא מובנת,ששייכת מאד ליוצרה,אישית מאד.וכן,דורשת הרבה אומץ.
        נשמע דרמטי.אך כך אני מרגיש.
        ותודה שאתה מגיב ומתייחס למגיבים.
        המשוב חשוב לאין ערוך.

  15. אכן חוויה מצמררת. יותר מכל מדברת אלי כאן הזרות של הבית הראשון: כשניגשים לשולחן הכתיבה וכל העולם הזה נראה העולם הלא-נכון.

    השיר מסתיים ונגמר ב"נכון": העולם הנכון, השיר הנכון. ונראה שכדי לכתוב את השיר הנכון צריך לעבור לעולם "ההוא", שהוא לא בדיוק העולם הזה אבל מונח עליו באורח מושלם, כמו שקף תלת ממדי.

    שלא לדבר על משיכת העט, ש"שורטת את העיר", בטח כמו הקול הזה של ציפורניים ששורטות לוח, משהו מצמרר באי-ההתאמה שלו, יבבה קמאית שמפרקת את העולם מהיותו חפץ ומכניסה אותו לתוך השיר.

    לי, אגב, הדהד גם השולחן של חזי לסקלי, שיר שעוסק אף הוא בפער בין המלים לבין מה זהן נוגעות (ולא נוגעות) בו.

    • רונן, קודם כל תודה על הקריאה לעומק. אני חושב שכל יוצר שחי את יצירתו מכיר את המקום הזה. השיר, האמירה, ההד בחייו וברגשותיו של אחר שאליו מגיע השיר הוא באמת לא באצבעות המלים השלוחות אלא במקום שהן מכוונות אליו, שהוא למרות כל שפה נורא ואילם.
      הפרשנות שלך נדיבה בכיוון האופטימי, אבל מכאן, ממצב רוח אחר לגמרי, אני לוקח בשתי ידיים.
      במישור אחד, הקריאה הזאת ממלאת פונקציה פאטית. העולם הנכון הוא העולם שאנחנו יוצרים, גם אם אפשר בנקל לסבול ממה שיוצרים.
      במישור אחר, אנחנו באמת במין גלות מעולם של תודעה חופשית, עולם חומקני שלעתים נוגע בנו בגעגוע וצער של אובדן.

      • לא באמת קריאה אופטימית – אולי יותר קריאה הכרחית. כלומר, המצב הזה הוא בהחלט נואש ונגוע בגעגועים ובצער ובאובדן, אבל לפחות יש מהלך (או אפשרות) ליצור (ולו לרגע) עולם נכון (כמו החוף הזה שמעברת לזכוכית בשיר שלי על ההוא שכל הזמן רוצה).

  16. יעל ישראל

    עוצמתי ונהדר.

    והשורה הראשונה אוי אוי, "אני לא בעולם הנכון, לא". בדיוק!

  17. אמיראור
    כשקראתי את השיר
    דמיינתי את עצמי כותבת על אותו נושא
    כל כך מוכר ומטריד,
    הרגשת חוסר-האונים שעוטפת אותך בזמן היצירה…חוסר המשמעות שגורם לכל האובייקטים המלווים לכתיבה: מאפרה, מנורה, דפים, שולחן להיות הכתיבה עצמה…(אהבתי את ההאנשה שלהם)
    כשעשיתי זאת כתבתי במעין זעם ובערה.
    אתה מתאר את זה במין קול שקט וקר, במעין השלמה כבושה, שורות מתומצתות וחדות
    שגורמת עוד יותר לאי נוחות
    לֵךְ

    רַק עַל בֵּין הַשּׁוּרוֹת
    נורא אהבתי את הדימוי של העולם לתפרים שבין שורות הכתיבה
    כאילו העולם משרת את הכתיבה ולא להפיך.

    אחד היפים שלך בעיניי

    • נטע היקרה, כולנו מכירים משהו מרגעים אלה שהכל נופל לתסכול ואזמטיזם (מלשון "אז מה?"). אבל נגעת פה גם בעניין חשוב מאוד – איזה חלל אנחנו משאירים לקורא להרגיש? ואיך? אם אנחנו שופכים רגש משלנו ב"מילות רגש" אנחנו לא פעם לוקחים ממנו את המרחב הזה להרגיש בעצמו.

  18. מוטי גלדמן

    אמיר, באורח לא צפוי ולא מודע השיר שלך ושל יעל גלוברמן מתכתבים. אצלה השקט מגלה את האמת של אי השקט, ואצלך, על שולחנך, השיר מסגיר את האמת באזור הקרחוני, הלבן והשותק שבין השורות.

    • מוטי, האמת שיש לא מעט שירי שולחן (שולחן כתיבה) שהרי משוררים מבלים שם לא מעט. מערכת היחסים עם השולחן משתנה מאדם לאדם, אך כמובן השיר הזה משתמש בו לבטא רגע מסוים מאוד, (ולשמחתי לאו דווקא אופייני לי) כדי בעצם לומר דבר על כתיבת שירה בכלל.

  19. רונית בר-לביא

    אווווףששש, קצת כואב השיר.

    "לֵךְ

    רַק עַל בֵּין הַשּׁוּרוֹת. שָׁם הַשִּׁיר הַנָּכוֹן

    "

    זה בכלל אהבתי.

    חלק אולי גם לא הבנתי,
    אבל מה שכן, תופס אותי.

    • כן, אווץ", תיזהרי על התפרים…:)
      תודה, רונית.

      • רונית בר-לביא

        ואתה יודע,
        "אני לא בעולם הנכון, לא"
        הזכיר לי ז"אנר עתידני.

        זו יכולה להיות פתיחה מצויינת לספר מדע בדיוני על יישות חופזת-נוירוטית משהו שנודדת בין עולמות.

        • עתידני, רונית? מתאים לי לגמרי כבר כאן ועכשיו.

          • רונית בר-לביא

            כן, מזדהה.

            ואתה יוצר לך את העולמות הנכונים לך.

            אלי המשפט הזה דיבר כמו הארנב ב"עליסה" שממהר.
            מן דמות מספר מדע בדיוני שאומרת
            בחולפה במהירות "אני לא בעולם הנכון, לאאאא" ועוברת.

            אבל זה אני והדימיון המוטרף שלי.
            בחסות שלך.

          • :)))))) מה פתאום מוטרף? לפעמים הארנב הזה הוא אני, לפעמים את.
            נעים מאוד להכיר…

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור