אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
3
הַפָּרוֹת לִחֲכוּ
הוּא חָזַר לָזֶה / מַמָּשׁ לִפְנֵי הַמִּלְחָמָה בְּלוּאִיזִיאָנָה / וְגָדַל שָׁם לִהְיוֹת / נַעֲרָה עֵרָנִית, זְהֻבָּה וְדַקָּה. / הִיא מַגִּיעָה לְפִרְקָהּ / וּכְבָר מְדַבְּרִים בָּהּ נִכְבָּדוֹת – / אָבִיו הוּא הַחַוַּאי / הֲכִי עָשִׁיר בַּסְּבִיבָה / וְגַם הוֹרֶיהָ / רוֹצִים. / הוּא נָעִים, עָצוּר, / נִימוּסָיו מֻשְׁלָמִים / וְהוּא עוֹמֵד לָרֶשֶׁת / אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת.
הֵם כְּבָר מְאֹרָסִים כְּשֶׁמּוֹפִיעַ / הַסֶּרֶן הַהוּא, הַגָּבוֹהַּ / נִשָּׂא עַל סוּסוֹ וּמַדָּיו בּוֹהֲקִים / עִם הַדָּרְבָּנוֹת וְהַחֶרֶב וְהָעֵינַיִם / הַנּוֹצְצוֹת. / בִּסְעֻדַּת הָעֶרֶב / בְּבֵית הוֹרֶיהָ / הוּא אַבִּירִי וּמְעֻדָּן / אַךְ לֹא יָכוֹל לְהַסְתִּיר / מֵעוֹרָהּ הַבּוֹחֵן / אֶת הָאֵשׁ הַמִּתְלַקַּחַת בּוֹ / כְּשֶׁהוּא מְסַפֵּר עִם הַתֵּה / עַל הַקְּרָבוֹת בַּחֲזִית.
הִיא מִתְאַהֶבֶת בּוֹ / אוֹ שֶׁמָּא / בִּתְשׁוּקָתָהּ שֶׁלָּהּ; / הַסּוּסִים בָּאֻרְוָה / שְׁקֵטִים דַּיָּם / לֹא לְעוֹרֵר חֲשָׁד / כְּשֶׁהִיא עוֹלָה בִּסְעָרָה / גּוּפָהּ מֻפְשָׁט בָּעֹנֶג הַפְּרָאִי / וְרוּחָהּ מִסְתַּחְרֶרֶת / טְעוּנָה מִלְּהָכִיל.
לַמָּחֳרָת עִם שַׁחַר / רָכַב לְהִצְטָרֵף אֶל הַגְּדוּד בַּחֲזִית. / הַקְּרָבוֹת הָיוּ עַזִּים / כָּךְ סִפְּרוּ בַּחֲתֻנָּה / לַמְרוֹת שֶׁאִישׁ לֹא יָדַע / שׁוּם דָּבָר לַאֲשׁוּרוֹ. / שָׁנִים / אִטִּיּוֹת / חָלְפוּ בְּלִי שֹׁנִי; / הַפָּרוֹת לִחֲכוּ / מִזְּרִיחָה עַד שְׁקִיעָה.
הִיא / הִמְשִׁיכָה לִחְיוֹת עִם בַּעֲלָהּ הַשּׁוֹתֵק / בְּבֵית הַחַוָּה רְחַב הַיָּדַיִם / נְעוּלָה בְּנִשּׂוּאֶיהָ כְּמוֹ נְזִירָה בְּמִנְזָר / אַלְמָנָה נוֹבֶלֶת / עַל קֶבֶר זִכְרוֹנָהּ. / כֵּן / הִיא יָדְעָה שֶׁהוּא יָדַע / בְּעַצְמָהּ סִפְּרָה לוֹ / אֲבָל הוּא – / לֹא אָמַר דָּבָר, / וְאִישׁ לֹא אָמַר / כְּשֶׁהָלְכָה וְכָלְתָה / בְּעוֹדָהּ בּוֹעֶרֶת, / גּוּפָהּ מִזְבֵּחַ / זִכְרוֹנָהּ אֵשׁ.
מההתחלה:
1- מזבח (הם נתנו לה רק כפית) –
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4995&blogID=182
2- הכלוב –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=5024&blogID=182#res49284
מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2007
אמיר אור
כמו סרט. זורק אולי למציאות אחרת, עם עלילה ואוירה ואיזה אפקט מכוון לבלבל. היום קראתי בספרו של בילי קולינס הטוען שזה מה דשירה צריכה לעשות: לקחת למסע עם הגיון משלו.
סבינה, איך מסע עם הגיון משלו יכול לבלבל? רק הכאוס – החסר היגיון והלא מתחבר – יכול לבלבל. או שאולי את מתכוונת מבלבל דווקא בזה שהוא מציע מציאות חליפית?
בכל אופן, הקטע הזה צריך להיקרא לא רק לבדו אלא גם בהמשך ובהקשר לשני קודמיו פה.
קראתי גם את החלקים הקודמים, והבילבול הוא חיובי, אכן בכיוון של מציאות חליפית.
מעניין איך נכתבו הטקסטים האלה, בנשימה אחת כשגם הכותב היה במציאות ההיא?
סבינה, הכותב התבונן ודיווח…
מחזה שלם במלים מעטות וכל כך חזקות.
והסוף
כְּשֶׁהָלְכָה וְכָלְתָה / בְּעוֹדָהּ בּוֹעֶרֶת, / גּוּפָהּ מִזְבֵּחַ / זִכְרוֹנָהּ אֵשׁ.
בוער כמו אש
תודה
תודה דבי. יש לך ציור גם לזה? 🙂
סרט-
אגדה עתיקה-
חושנית-
צילומית-
ציורית
תודה, דפנה. תמונות מחשבה… אבל צריך לקרוא אותן ברצף מההתחלה 🙂
הציטוט שהכי אהבתי: הִיא מִתְאַהֶבֶת בּוֹ / אוֹ שֶׁמָּא / בִּתְשׁוּקָתָהּ שֶׁלָּהּ.
נושא לשיחה בפני עצמו.
ובשיר המקסים אם הבנתי נכון,
הגילגול המאזן המחבר לשירים הקודמים שבו היא נזירה, אלמנה מתשוקתה ,גופה שהיה המזבח בקבר זכרונותיה. "נְעוּלָה בְּנִשּׂוּאֶיהָ כְּמוֹ נְזִירָה בְּמִנְזָר / אַלְמָנָה נוֹבֶלֶת / עַל קֶבֶר זִכְרוֹנָהּ."
/ " "כְּשֶׁהָלְכָה וְכָלְתָה / בְּעוֹדָהּ בּוֹעֶרֶת, / גּוּפָהּ מִזְבֵּחַ / זִכְרוֹנָהּ אֵשׁ". כל הגילגולים באחת.
עוד אהבתי את הסוסים, שהיו בשקט שלא להפריע ,ואיך שכקולות הרקע לסיפור הלוהט והעצוב, מלחכות להן הפרות בשקט שלהן.
מקסים.
תודה, סיגל. ומה יש לך לומר על ספק האהבה (בו, או שמא בתשוקתה שלה)?
חושבת שבאהבה אין ספק. התכוונתי דווקא להתאהבות בתגלית , תגלית העלם ותגלית התשוקה, כאן מעניין במי מהשתיים היא התאהבה ,ואיכשהו היא כנראה התאהבה בעלם ,מכיוון שבהמשך היא קברה את תשוקתה יחד עם הזיכרון…ולכן אמרתי שעצוב.
סיגל, סביר שאת צודקת, אבל שאולי זו בכל זאת התשוקה. אם מכבים לך את התשוקה בסערה הראשונה, ואת מתכחשת לרצונך ומתחתנת וכו", יכול להיות שהתשוקה נכבלת למושאה הראשון.
ואולי אחרי הטראומה הזאת פשוט לא היה לה מספיק חשק להסתכן בעוד הזדמנות?
כנראה שככה זה בלואיזיאנה .
ממש נושא לשיחה 🙂
:0)
למען האמת כשאמרתי נושא לשיחה לא התכוונתי לשוחח על הנושא בעצמי. מקסימום מסוגלות שיחה יש בי לנושא פרות בכלל ,ועל פרה מספר 51 אין לי בעיה להרחיב. (הייתה אחת המיוחדות שהכרתי).
סיגל, בגלגול האמצעי היא הפרוש הצעיר שפרש כמין מת חי לכלוב. "האלמנה" החיה היא אשתו שאותה נטש. ואולי בגלגול האחרון כאן יש איזשהו איזון לזה, שהרי הוא/היא מי שננטש פה, לא?
ונכון, יש פה צומת של כל השלושה, שמתבטאים כאן.
…………………………………………………………….
כן. כך הבנתי באמת.
כתבת קודם "נזירה, אלמנה מתשוקתה " וחשבתי שאולי יש פה איזה בלבול.
(בקושי הצלחתי לברוח מהכלוב עכשיו יש לי התקף אגרופוביה באחו.)
היא חוזרת אל "הגוף הוא מזבח". הפעם הם לא "חסרי פנים עובדי האלה", הם גלויים. עכשיו זו היא שסוגדת לאהוב שנמצא בכלוב ליבה ובעלה הופך לקורבן.
כמובן שגם היא קרבן לאהבתה. והפרות לחכו מזריחה עד שקיעה.
התאור של המפגש באורוה- בוער בסערה וממשיך באופן מדהים את אש החזית "כשהוא מספר עם התה".
מדהים שב"מוזיאון הזמן" נושא גלגול הנשמות מוטבע כתובנה מוכרת לקורא, (לכותב בטח) כאילו מאז ומעולם כולם מבינים ומדברים על זה. למעשה זה נושא ששנים נמצא במחלוקת- האם יש בכלל חיים לאחר החיים או כשהגוף מת הוא מת וזהו.
הספר כתוב באופן מענג והוא חידוש בתפיסה שלנו את החיים והמוות בגלגולים.
הייתי רוצה למצוא שיר שיש בו "הפי-אנד". שיר שבו הצליח לשניים להפגש, איך הם חיים שם, זה מעניין אותי.
נ.ב
בנתיים אני באחו מחפשת גלגול של קדוּשה…:)
איזה מהם? הראשון או השני?
קוראים לזה "סלטה מורטלה" 🙂
בראשון יש לי נסיון מר. בשני -גם. בשלישי כבר אשתוק…:)
עכשיו אני בונה תסריט חדש…
"סלטה מורטלה" זו מדיטציה בארמית?….:)))
תמי, האם שאלת הגלגולים לדיון או אליי?
ובקשר לסוף טוב, הממ… אין הפי אנד כי אין אנד… ואולי אלה שעגולים יותר פחות מעניינים, כי אם הכל עגול אין המשכים מסוג כזה?
נושא הגלגולים נראה שחודר לתודעה הקולקטיבית, לא רק בזרמים דתיים. לא?
כשאביט שמאלה או ימינה (כולל מאחורי ומצדדי) אין הפי אנד. זה לא מוזר?
ואיך אייצר תמונת מחשבה חיובית כדי לא ליפול אל מלכודת האש או המזבח..?
נראה ששיר אוטופי כזה לא ישכנע, ואולי זו הסיבה שאפחד לא כותב על זה…
תמי, יש חזית ויש חזית…:)
עובדי האלה ההיא הם ממחזור אחר. אמנם הכל מתחבר בתמונה גדולה מאוד בסוף, אבל את הקטע הזה כדאי לקרוא קודם כל ברצף שלו – אחרי "מזבח" ו"הכלוב" כרצף תקופות אחד.
כן, שוב הגוף הוא המזבח, באופן אחר, ואכן יש פה נטישה – נטישתה של מי שבחיים הקודמים לאלה נטש/ה, לא כן?
ואיך אפשר לקבל אגוֹרפוביה בין הפרות החמודות? הרבה יותר מסוכן באורווה, ליד הסוסים.
אמיר, בשיר ה"מזבח" כתוב: "חַסְרֵי פָּנִים / עוֹבְדֵי הָאֵלָה / בָּאִים וְהוֹלְכִים." לכך הייתה כוונתי.
דווקא קראתי את השירים ברצף וזה יופיים.
(האגרופוביה כמטפורה לפחד ממרחבים לעומת ההתכנסות בכלוב… ובארווה, ליד הסוסים קורים דברים מענגים, לא?)
את צודקת, תמי! מוטב שאשוב ואקרא את שיריי…:) אני באמת כבר חצי פה.
ובקשר לפרות והאגורפוביה – סתם התלוצצתי (לטובת הסוסים).
🙂
תהנה וחזור עם חוויות …
אהבתי את "הוּא חָזַר לָזֶה" במובן של לחזור לגלגול הבא.
ויש כאן שוב אלמנה נובלת.
ושוב גופה מזבח, אך הפעם בתור אשה נשואה.
מזבח לנישואין אומללים.
מעלה הרהורים בכמה זה פחות נורא חיים כאלה כאילו מפוספסים, לעומת הנערה המסכנה מהגלגול הראשון.
אצלי כל השתלשלות הגלגולים הזו העלתה שאלה אחרת:
מה למדה הנשמה בין גלגול לגלגול ואיפה קרה תיקון אם בכלל.
זו אותה הנשמה מהפרקים הקודמים?
בפעם הקודמת היא הייתה אישה בגוף של גבר
האם הנשמה משנה את התייחסותה שלה אל עצמה מתוך הגלגולים שהיא עוברת?
במוזאון הזמן הזה, אני מתכוונת
לא גלובלי בנשמות
כן, הדס, זו אותה אחת. ב"מזבח" זו הכוהנת הקדשה, ב"הכלוב" זה הפרוש הצעיר שחי בכלוב וכאן זו האשה שנישאה בעל כורחה.
השאלה ששאלת לגבי ההתייחסות שלה אל עצמה מורכבת. כמה עניינים דחופים לטיפול ואענה עוד מעט.
הדס, איך אענה בקיצור לשאלה הכה מורכבת הזו?
ובכן, במוזיאון הזמן הרוח לומדת, כלומר היא מי שחוותה את תקופת החיים שחיה, והרשמים נטבעים בה. הרוח נולדת בגוף חדש, בנסיבות חיים חדשות, לובשת אישיות חדשה, מקבלת חינוך אחר, ובעיקר בוחרת בחירות חדשות.
כל זה גם אינו מקרי, אלא בא לתת מענה לקצוות פרומים, תיקונים, איזונים, חוויה מהקוטב השני של פעולה מסוימת, וגם – בחירה.
רונית, שאלה טובה מאוד, מה עדיף. החיים הראשונים, השניים או האחרונים?
ו…מצטער שאין סוף טוב כמו שביקשה גם תמי. מנסים לתקן עניין אחד בזה שהולכים לכיוון ההפוך, ובדרך מסתבכים בעניין אחר (נטישת האישה) וצריך לטפל גם בו – ושוב. הרשמים שנטבעים יוצרים פעולות לשם תיקון, אבל שלא תמיד ממש מתקנות.
לכן אנחנו עוד פה, לא?
שיר שהוא כמו סרט דרמתי מטלטל את הרגשות על אהבה שלא התממשה והחמצתה מכלה את זו שנשארה.
משםט הפתיחה: הוא חזר לזה – כמו אומר לך מכאן ואילך תשתמע מזה זה אותו זה.
הפרות ליכחו מביא את הפסטורליות של החיים, מי שרוצה קונה, מי שלא יודע שזה למראית עין, החיים הרבה יותר מורכבים וסודיים
להתראות טובה
אמיר,
הסדרה הזו מתארת השתלשלות ארועים של סיפור, לכאורה, לא שגרתי. חריג. אבל מה שיפה בכל העניין הוא שכל חומרי הגלם והאש נכונים גם לזוגיות הכי שגרתית ואפורה, לכאורה.
שיר רומנטי מזכיר את הרומנים הרומנטיים סטייל הגשרים של מחוז מדיסון ועוד זה לא הסטייל שלי, אוהבת שירים פחות דברניים ויותר מינימליסטים ,העלילה שגורה לא מפתיעה
חנה, זהו שיר פרוזה. הוא מספר סיפור, וככזה הוא מינימליסטי ביותר, אבל זכותך כמובן לאהבותיך והעדפותיך 🙂
ו…רומנטי? לא ממש. אולי תחזיקי בדעתך גם אחרי כן, אבל ברור שלא קראת את שני הקטעים שקודמים ל"פרות ליחכו" במחזור, והקשרו לא לגמרי ניתן להבנה בלעדיהם.
שירה היא לא סאגה-כל שיר עומד בפני עצמו מנסה לתפוס את הרגע החולף ,לא צריך להסביר שיר ובטח שלא ע"י המשורר עצמו, זה עובד או לא עובד מרגיש או לא מרגיש ,אני מזדהה עם השיר הארספואטי של זך בנושא ,זוהי דעתי מכל מקום
אההה. אם ככה, שירות התנ"ך, הומרוס, ארץ הישימון, דנטה וכו" – לא שירים?
דעה מיוחדת.
אמיר מתוך סקרנות קראתי את שני הקטעים האחרים התרשמתי ביותר מהשיר הם נתנו לה רק כפית שיר מאוד עוצמתי
אני מתכוונת לשיר הלירי הקצר מעט המכיל את המרובה כמו שלאה גולדברג אומרת ,נכון יש שירה בפרוזה ,אבל היא מן זן כזה מעורב טרחני משהו ,ארוך וקשה ליצור בו אצל הקורא אחדות של רושם, שהיא כמו מכת אגרוף ,כמו לתפוס את הרגע בחמקמקותו,משהו שמשאיר משהו, ככה אני אוהבת שירה ,אתה צודק בסופו של דבר זה ענין של טעם
אני אוהב תת-ז"אנרים רבים בשירה, במיטבם כמובן. יש שירי פרוזה מופלאים לטעמי. אבל טעמך כבודך 🙂
חנה, שמח שנהנית.
אולי יש תקוה לשירי פרוזה?
האמת שיש לקרוא אותם יחד, בזה אחר זה, כשלושה פרקי שיר במחזור.
נדמה לי שזה משנה גם את הפן הרומנטי של המכלול, לא?
נכון , קריאת מכלול השירים משנה את התמונה ויוצרת ארומה רוחנית של פרקי חיים קודמים, גלגולי נשמות שאני שמחה מאוד שיש לה ביטוי בספרות שלנו והיא לא נחשבת לאיזוטרית ,מזכיר קצת את "סמסרה" הייתי רוצה לראות עוד מזה בספרות לא רק בשירה גם בפרוזה, ניחוחות כמו של "אדונית התבלינים" ,הגיע הזמן שהספרות תגוון את תכניה ותתחבר יותר למהויות של שרשי נשמתנו והוויתנו הרוחנית כאן ובגלגולי חיים קודמים
תודה יצרת אצלי גרוי לרוץ לקנות את ספר השירים ולקראו מתוך סקרנות ועניין
אה, מחשבה מפתיעה קצת. איך, שחר? חוץ מהתשוקה, כמובן?
נהניתי לקרוא.
יפה לקרוא אחד אחד. כל יום יומיים מתבהרת התמונה, או מעמיקה, או נעשית מסתורית. כמו רצף ציורים של הבזקי זכרון. במחשבה שנייה- לא אקנה את הספר עכשיו, אלא אהיה איתך במסע הבלוגי הזה.
אני מבין למה את מתכוונת, ומסכים אתך, איריס, שזו חוויה אחרת, שאין בקריאה רציפה בספר.
את רוב חלקו הראשון כבר העליתי, (לא לפי סדר דווקא) וחלק מהשירים לא העליתי כלל,
אבל בסדרות החיים האלה אני דווקא כן מתקדם בינתיים לפי סדרן.
תוכלי אחר כך להנות מהמכלול, ולפי הסדר.
איך אפשר שלא להשתתף בדיון המרתק הזה. רק שהבלוגים תובעניים. יותר מידי זמן נסחט כאן
עיצוב התמונה של אמיר מופלא. הבחירה של המילים להשפעה על הרגשות של הקורא, הפרוזאיות המתוחכמת שאינה פרוזה כלל, אלא שולטת ברגשות של הקורא. מי שלא חשף את זה הפסיד.
השיר מפעיל את הקורא ו "מכניע אותו" .
תודה, יוסף.
"מכניע אותו"? מזמין, אני מקווה :).
סוגר יפה את המעגל: מזבח, הקרבה נשית, שאלת המיתוס והבחירה. ומעורר מחדש את היסוד הקמאי, האמיתי, בעלילות השגורות, הכעמט-טלנובליות.
רונן, תודה. הנבילה בתוך הנישואין היא עונש ששייך לשירות בתי הסוהר. במבט משְטיח החיים יכולים להיראות כמו טלנובלה, במבט אחר כמו פארסה, אבל בזמן אמיתי תור נפש פועלת בעלילה – לרוב זו טרגדיה יוונית.
העומק, כמדומני, הוא בעיני המתבונן –