אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
ללבנה
זֶמֶר יָשָׁן
גַּם בַּקַּלָּה שֶׁבַּפְּרֵדוֹת יֵשׁ צַעַר:
מַרְאֶה אֲשֶׁר הָיִינוּ וְחָלַף
נוֹשֵׁר מֵעַל עֵינֵנוּ וְאֵינֶנּוּ,
עוֹרֵם עַל הֶחָזֶה עוֹד סְתָו.
גַּם בַּקַּלָּה שֶׁבַּפְּרֵדוֹת יֵשׁ צַעַר
אַךְ עֵת שְׁנֵי אוֹהֲבִים יִפְנוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ
בּוֹעֵר וְלֹא אֻכָּל, עָקוּר אַךְ לֹא מִשֹּׁרֶשׁ
הַלֵּב כָּבֵד מִנְּשֹא.
גַּם אִם חָלַקְנוּ יַחַד בְּצֵל אִילָן בַּדֶּרֶךְ
עָבְרוּ חַיֵּינוּ אֵלֶּה כְּמוֹ צֵל,
וְאִם בְּנוֹף שְׁקִיעָה חָלַקְנוּ אֹשֶר
אִתּוֹ שָׁקְעָה שִׁמְשֵׁנוּ
אֶל קֶרֶב יָם אָפֵל.
אַךְ בַּעֲטֹף הַדִּמְדּוּמִים, בְּשֹׁךְ הָרוּחַ
אֵי שָׁם, אֵי מֵעֵבֶר לָאוֹר הַנֶּחְשָׁךְ,
בְּסֹב עֵינֵנוּ אֶת אֹפֶק שָׁמֶיהָ
מִתַּחַת שְׁמוּרוֹת עֲרָפֶל תִּפָּקַח:
עוֹד הָרוּחַ בַּיַּעַר, הַצֵּל בָּעַלְוָה,
וּבְנוֹף הַשְּׁקִיעָה שֶׁאֵינֶנּוּ שׁוֹקֵעַ
נִפָּרֵד לְאֵין קֵץ אַהֲבָה.
מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2007
די, אני עם דמעות בעיניים.
אתם הורסים אותי עם השירים האלה:(
שיר מרגש ביותר. כל פרידה קשה. אני שונאת פרידות!
ומי אוהב, שירי?
צער צער…
אבל אני לא חושב שהחיים האלה הם סיבוב יחיד (למרבית המזל כשאוהבים, ולא כל כך כשמכאיבים).
אף אחד לא אוהב. אבל אני מאמינה שיש אנשים שמופיעים בחיינו לתקופה מוגבלת בשביל ללמד אותנו משהו. אחר כך הם הולכים. אם הגורל ירצה, נפגש איתם שוב-בחיים האלה או הבאים.
אף אחד לא אוהב שירי?
אני מסכים אתך לגבי המפגשים עם אנשים, שמופיעים לנו ובמקרה הטוב למדנו מזה משהו, עד הפעם הבאה. אבל למה הוצאת גזר דין מוות על האהבה?
בּוֹעֵר וְלֹא אֻכָּל, עָקוּר אַךְ לֹא מִשֹּׁרֶשׁ
הַלֵּב כָּבֵד מִנְּשֹא.
מקסים ויפה ועצוב. מתאים לכל סוג של פרידה.
לגמרי, אילנה, זה חל על כל סוג של פרידה שבה הלב כבד מנשוא.
לפעמים רוצים שפשוט לא יהיה שם לב ולא נרגיש, לא? אבל הלב הוא מטפורה, ורק טמטום חושים מוחלט יכול לחסוך לנו חוויות אנוש כאלה.
נכון, מסכימה. גם אין ביטוח אבל בכל זאת שווה.
:)))) מעניין איך היה פועל ביטוח כזה. פרידה 5 בסולם ריכטר? קבל נופש בקריביים עם 40 אלף דולר לבזבוזים…
לא מבינה בביטוחים במילא…
נפלא השיר ונפלאים ההידהודים העולים מתוכו.
תודה איריס
גם אני שונאת פרידות.
אם בזכות הפרידה הזאת זכינו בשיר שכזה
אולי היה שווה
בעצם…
גם בשם האמנות – לא חבל?
תודה הדס, אבל בשם האמנות? הפרידות באות מהחיים, לא?
אין קץ נחמה נתמלא ליבי מהשיר הזה.
מקים אותי מהאבל אל תקווה בפגישה בפעם הבאה. תודה!
עוד נשוב נפגש …
כמה מוזר, אמש לא בחרתי לראות את הפרידה והעדפתי להביט רק בנחמה. עכשיו הפרידה שוקלת יותר…:)
שוב כתבתי בלי שראיתי את תגובתך לאחר שתיקה.
תמי, זה עניין של זוויות מבט. בשיר הזה "גם בקלה שבפרידות יש צער", אבל בתמונה הגדולה הפרידה אינה פרידה בסופו של דבר.
🙂 פרידה היא חברה של הקפאה כי שם קפא הזמן, קפא המבט או כל מה שהיה. פרידה יכולה לדבר רק בלשון עבר והווה. אי אפשר להיפרד מהעתיד. לכן אין לה חיי נצח- לפרידה. לא?
תמי, איפה הוא, הזמן? הפרידה נתונה בתמונת המחשבה מרגע שקרתה ואולי עוד לפני כן, אבל בוודאי בהווה ובעתיד, לא?
אולם בשיר, לא הפרידה היא לאין קץ, אלא האהבה שממנה נפרדים כביכול, אבל לא, לא נפרדים ממנה.
נו כן, אנחנו מסכימים. קיום האהבה באין קץ. רק היא יכולה לחיות שם. כמה מאשירה היא את "הרגע"- את החיים בכלל..
בעתיד אין פרידה. יש משהו אחר, זכרון מהפרידה מיד הופך לגעגוג וכבר הוא לא רגש פרידה אלא געגוע או כעס או כל רגש אחר… לא?
כן, נכון, תמי – לגבי הרגשות המלווים זיכרון. אבל התמונה עצמה עם כל התחושות והרגשות שהיו בה נשארת כמציאות מנטלית. זה לא זיכרון. אפשר לעצום עיניים ופשוט ללכת לשם שוב.
אמיר, אין לי בעיה ללכת אחורנית בזמן. לכל זמן. אבל מה מרגישים שם בפרידה? האם זה עצב? האם יש חיי נצח לפרידה?
תמי, אפשר לנקז את המטען הרגשי שנאצר שם, אבל בכל מקרה אחר כל מה שחווית באותו רגע נשמר בתודעה כפי שהוא, עם כל התחושות ההרגשות והמחשבות.
אמיר, רון קרא לזה "אינגרמה"- הטבעה של רגשות מזמן ארוע משמעותי. אבל כשמבינים את המנגנון הזה יש אפשרות לרפא פצע כזה. למעשה כל מה שאנחנו עושים כאן בגוף הוא יצירת איגרמות וריפוי שלהן. ההיזכרות מתקנת את התסריט ואז המטען מתפוגג. תאר לך שבנצח נתהלך עם כל הפרידות הללו– לא נוכל להתרומם על שתי רגליים מרוב כובד משקלן.. לא?
לא, זו לא אנגרמה (מקורה בכאב פיזי)אבל כאב נפשי חזק עובד באופן דומה. כל תמונה נשארת, ולפעמים דווקא האושר או העונג ממשהו שאבד או שמזיק – כובל.
אמיר, מה אני מפספסת כאן ולא מבינה? תעזור לי לעשות סדר, בבקשה.
שאלת אם יש חיי נצח לפרידה. התשובה היא – כן. לכל חוויה. אבל בתחושת האובדן הנלווית ניתן לטפל.
אמיר, תודה. זה יראה הזוי אבל לא ייחסתי, מעולם, מקום כל כך בעל משקל לפרידה. בטח לא "חיי נצח" לגברת..:)
(עכשיו אנסה להתמודד אם פרידה מהתובנה הישנה) הייתי בטוחה שזו פעולה טבעית של הגוף. כמו תאים מתים שנשטפים החוצה ובמקומם נוצרים חדשים. גם בכל פרידה שחוויתי, מצאתי סיבה טובה למה שקרה, כך שלא ראיתי בה צער חידלוני לנצח…כביכול לא משהו שיש צורך לדשדש בו יותר מידי.. אבל זה ממש , כנראה, לא כך…?!
יותר מכך. אם המציאות משקפת את התודעה. הייתי בטוחה שמה שניפרד ממני היה דבר שרציתי שיפרד ממני. אז לא חפרתי בנצח של הדבר…
להיות בזמן הווה זה נפלא, אבל זה לא מבטל את התמונות שיש בתודעה. אפשר להיכנס אליהן בשליפה – הן שם.
תמי, זה נשמע די בריא…:) בכל אופן השיר הוא על "אין קץ" האהבה ולא הפרידה. זה רק דיון שנבע ממנו. גם הקירבה והחוויה שלה נשארים.
אמיר, אני רוצה להודות לך על השיחה היקרה הזו ועל השיר…
בעונג.
מבטא בדיוק את העצב שבפרידה .
גַּם בַּקַּלָּה שֶׁבַּפְּרֵדוֹת יֵשׁ צַעַר – שורה נהדרת
בפשטות נכונותה.
אינו יודע מה יעשה בשיריו
אולי יתלם על עצים
מצווארם
עד תיפח תוחלתם
קלים
לכל רוח
אין קול נושרים
מ.
שיר רך ועדין מלא השלמה ומוצא חן בעיניי מאוד. משפט אחד לא הצלחתי לפענח, ואולי הוא פשוט ואני רק עייפה אבל מה המשמעות של: אין קץ אהבה? שלאהבה אין סוף? או שהאהבה נמצאת באינסוף? אם זה כך או כך ,אז אני לא חושבת שזה כך. אשמח להסביר מחר אחרי שאפרד בשמחה מהעייפות שלי.
סיגל, אני עונה בשם המשורר על כוונתו, למרות שלא הוסמכתי על ידו. יתרה מזאת, אין לי מושג למה התכוון, אך זו הבנתי: בסוף כל פרידה (ופרידה, כזכור מהשיר, היא תמיד עצובה) יש (יכולות להיות, כלומר, יש) אהבות אחרות, נוספות. כלומר, יש אינספור אהבות, כמו שיש אינספור שקיעות (ראי שורה קודמת). הפרידה היא חלק מחוקיות האהבה.
מקווה שעזרתי ולא ההפך 🙂
ואולי…אולי הכוונה שהאהבה היא לאין קץ גם אם בא הקץ על מושאי האהבה? היא תמיד שם בתוך אנשים שאוהבים והעדר אדם מחיינו לא לוקח אותה (את האהבה) מאיתנו ולכן בעצם גם אם קצת עצוב כשמישהו אהוב נלקח מאיתנו , חשוב לזכור שהאהבה היא רגש ורגש לא מת , לא כל עוד אנו חיים ויש בנו אהבה לעצמנו. (לי, קל לכתוב, חוויתי המון מידי אובדנים לטעמי, למדתי מתוך התנסות ,ופעם ניסיתי להסביר את זה לאבי שאיבד את הוריו והוא נתן בי את ה"מבט" של :"מי החליף את הבת שלי ב"דבר הזאת"?)
:0)
מי החליף את הבת שלי ב"דבר הזאת"?:)
כן, סיגל, זו הייתה כוונת המשורר… אבל זה לא בסתירה לתרומת האסיסטנטית. שום אהבה, שום מגע אנושי שנטבע בשני בני אדם לא נעלם באמת, אלא… קיים ועומד בתמונות התודעה כמציאות של חווייה.
והמשך יבוא – אחרי המטס…
טוב. נדמה לי שאת השיר הזה אנחנו רואים דרך אותן עיניים ,כך שמלבד הנדות ראש של הסכמה, לא נותר לי מה לומר.
:0)
אופס. מצאתי מילים.
"גַּם בַּקַּלָּה שֶׁבַּפְּרֵדוֹת יֵשׁ צַעַר:
מַרְאֶה אֲשֶׁר הָיִינוּ וְחָלַף", חשבתי על זה שבפרידה מאדם אהוב, יהיה הקשר קצרצר או ארכרך, האהבה היא אותה אהבה כי היא קשורה לאהבה שלנו אותנו. והצער למעשה הוא הצער על הפרידה ממי שהיינו אנו, במראת האחר. גודל הצער יהיה אם כן ,תלוי במהירות ההסתגלות שלנו לשינוי. מהירות היכולת לקבל את עצמנו גם ללא מראה. כמובן, שהעתיד מזמן מראות חדשות, אך חשבתי על זה שאנשים שמתקשים עם פרידות, נוטים להסתגר ואז בעצם הם נותרים בלי מראות, וזה בעיניי מסבך לי את ההבנה. האם אנחנו זקוקים למראות כדי לאהוב את עצמנו? האם משום כך נולד אדם כיצור חברתי?
סיגל, האחר הוא מראה, אבל גם משהו שהופך לחלק מאיתנו באופן הזה, לא? האובדן הוא די ממשי, אני חושב, במיוחד כשאלה אנשים שקיבלנו מהם הרבה.
ו…"ארכרך" נשמע לי משוממה קצת רכרוכי או רך 🙂
נכון. אבל הכלי שעוזר לשחרר הוא לא הצער אלא האהבה.
וקשר לדעתי,כשמו הוא קשירת גורל, אנשים נקשרים זה לזה .לדעתי, החיבור ביניהם הוא חווית היש, בעוד שהפרידה היא אותה חוויה רק הפוכה, חווית האין. היכולת להתמודד עם האין היא חוויה בפני עצמה ,שגם אותה מעניק לנו אותו קשר, כך שגם בהעדר, האדם החסר ממשיך להשפיע ולהחוות ,כך שנצחון האהבה כאן יהיה ,בעצם, הצלחת ההתמודדות.
יש לי גם מחשבה בנושא החיבור בין תינוק לאם על ידי חבל הטבור ועל כך פשוט רק מחר.
סיגל, איך זה קשור לחבל הטבור? האובדן של הקשר הפיזי הזה בין התינוק לבין האם?
והחיבור החלק שאיננו קשר. וההפרדה המתבצעת על ידי חיתוך חד וחלק. והקשר אם-ילד שנשמר גם בלי צורך בחבל של מגע מקשר.
לא ממש הבנתי. האהבה למרות הכאב? להבנתי האובדן הוא אובדן, גם אם יש אהבה. אבל אם הבנתי אותך נכון, כמו באובדן של חבל הטבור, השחרור הוא בחוויה של הקשר כמשהו שאי אפשר לקחת ממך גם אם איבדת את האדם הפיזי.
בדיוק. גם ללא החיבור של חבל הטבור האהבה שם. חיתוך חד כמוהו כמי שנקטף וחווית האובדן היא קשה ללא ספק אולם האהבה שם וזו החוויה שלדעתי מאפשרת לשחרר.
אסיסטנטית יקרה,
אכן יש הרבה אהבות ופרידות, ובעולם שבו גם המוות רק פאוזה, אין הבדל בין אהבה של תקופת חיים שלמה לבין סדרת אהבות כאלה 🙂
אני חושב שסיגל בתגובה לך עלתה יפה על כוונת המשורר, ועם זאת גם תרומתך מקובלת. – ולא רק באהבה רומנטית ידובר פה.
השורה האחרונה היא מחט של כמה צפונים, וזה יפה. אני אוהבת את ההיהודים של רחל "בכל פרידה ישנו עצב נבו" ושל אלתרמן "פגישה לאין קץ" ומי יודע אולי מובלעים כאן עוד הידהודים העושים את השיר לעשיר.
תודה,סבינה, שמעת היטב.
גם אם הפגישה היא אשליה, הפרידה מציאותית. גם אם הפגישה קצרה, הפרידה ארוכה. בקיצןר, היזהרו מפגישות הנושאות בקרבן גרעין פרידה.
(-:
רונן, האם לא כל פגישה היא כזאת? במוקדם או במאוחר…
רונן, מנקודת המבט של הנצח כמובן…
אבל בעוד שנים רבות ואולי כבר עכשיו, גם היא נראית מאוד רלבנטית לקיומנו החולף פה.
מאחל לך המשך זוגיות מאושר.
כמובן שכל פגישה היא כזו. אבל המעניין הוא שהאמת נמצאת דווקא בפרידה, בבחינת you don"t know what you"ve got till it"s gone.
(והאמת שבכלל לא חשבתי על זוגיות בהקשר הזה)
רונן, מה שאתה אומר עושה את זה עוד יותר עצוב…
זה שיר פרידה חומל ורחום, אמיר. אין בו את הזעם ו/או הכאב של שירי פרידה "שגרתיים". כלומר: יש בו כאב, אבל מהסוג המשלים, המקבל. וזה יפה.
כל אהבה מגיעה אל קיצה (אם נשארים יחד ואם לאו). ולמרות בוא הקץ, טוב שהיא מתחילה.
מסכים אתך, מריו. אמנם לפעמים הלב כבד מנשוא, אבל החיים הם לא חברת ביטוח. המתכון למניעת כל כאב רגשי הוא… להרגיש כמה שפחות, ואת זה מי רוצה?
בסופו של דבר, כמו ששירי כתבה למעלה,
אנחנו נפגשים ונפרדים, נפגשים ונפרדים, רק שהיא חושבת שאין אהבה – ואני ההפך. יש אפילו כשלא ממש נותנים לה, מתחת לזעם ולכאב.
אין פרידות קלות. נכנס לנשמתי.
כן, אסתי, אין פרדות קלות. אבל אם כל מפגש היה נמשך בחיינו, כמה מפגשים היינו יכולים?
בשיר הזה בכל זאת משהו נשאר, שאי אפשר לקחת.
שיר כמו מוכר ולא.יפה וכואב.
אמיר האם תוכל להסביר משהו על הריתמוס?
יש לי תחושה כזו כמעט כמו דופק הלב אלא שלא לאורך כל הבית. והוא חוזר .
תודה מירי.
בקשר לריתמוס: השיר צריך להיקרא שקול ביאמבים (=הברה שאת לא מטעימה והברה שכן) עם הברה נוספת לא מוטעמת בסוף כל שורה שניה. אבל באמצע הבית השלישי הוא מאט, ברוח הדברים האמורים שם, ועובר לאנפסטים (=שתי תנועות לא מוטעמות ושלישית כן).
גם המטריקה משתנה, כלומר מספר היאמבים ובסוף מספר האנפסטים שמופיעים בכל בטור. זה מתחיל קבוע (חמישה, מה שקרוי פנטמטר) ואחר כך מתחיל להתגוון (ארבעה בסוף הבית הראשון ובשני זה כבר 3-6-6-5) כדי לשבור את הציפיה הסגורה. התוצאה היא כמו שכתבת "ריתמוס" – כלומר מקצב, ובמקרה הזה גם משקל, אבל עם מטריקה לא צפויה לגמרי.
וכמובן – כל זה מכוון. רציתי לדבר בנוסח שפעם משוררים הרשו לעצמם… ב"זמן ישן" אבל לא להפוך את זה לגמרי לשיר בנוסח התקופה ההיא. מכאן ומשם…
תודה אמיר על ההסבר המקיף . אכן צריך להכיר את מרכיבי התבשיל כדי להנות ממנו יותר. משהשתנה הריתמוס תוך כדי השיר הרגשתי את הקריצה החדשנית.
באמנות הפלאסטית הייתי מיד מכריזה : ויוה לה פוסטמודרנה אבל פה אני מהססת מחוסר יידע מספיק. לאין קץ אהבה מאז ומעולם ןעד היום.
צ"ל, לא בזמן ישן אלא ב"זמר ישן".
ואגב, אם ב"פוסט מודרנה" את מתכוונת לחופש הציטוט והעירוב – זהו עניין עתיק מאוד. רק האמנות הנוצרית והמודרנה הפסיקו קצת את הזרם בעמדה אידיאולוגית אחרת. הספרות ההלניסטית כולה היתה "פוסטמודרנית" במובן זה, ומאוחר יותר גם בורחס, פאונד ורבים וטובים.
איזה שיר מרגש.
אהבתי.
תודה, עדנה. שמח שנגע וריגש.
איזו יופי. גם בקלה שבפרידות יש צער…. יש סרט כזה "פגישה מקרית", על התאהבות קצרה אבל חזקה. הזכיר לי. גם מכירה מעצמי.
תודה יעל. זה כולל גם הרבה יחסים אחרים, אני חושב, אבל כבודה של "פגישה מקרית" במקומה כמובן.