אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

קפריסין 4

 

 

 

קפריסין 4

מההתחלה עם התמונות: http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=23081#post23081
 

למחרת אנחנו חוזרים למרכז התרבות, אבל הפעם לפגוש תלמידים מבתי הספר של איסקלה. אני עומד לקרוא את "בירה", ולפני כן אומר שהשיר מוקדש למשפחת סבתי שנרצחה בשואה. הדובר בשיר הזה הוא נאצי בדימוס שיושב באיזשהו מרתף בירה גרמני, ואני מסביר ש'נתתי לו את המיקרופון' דווקא כדי לתת לרוצחים את הקול האנושי, ולא חשוב עד כמה יהיה מעוות או פסיכוטי. הם לא היו "מפלצות" אלא בני אדם, ובדיוק בזה אנחנו חייבים להכיר, כי מה שקרה שם הוא אופציה אנושית שעלולה תמיד גם לחזור על עצמה באופן חדש.

אני לא מגיע לשיר עצמו, כי מן הקהל קם אחד המורים ומשסע את דבריי. אחד המשוררים דוברי הטורקית עונה לו, ומתחיל דיאלוג שלמרות שאני לא מבין ממנו מלה, נשמע לי נסער, ובין שני הדוברים עולים מקהל התלמידים פרצי צחוק בלתי נשלט. למוד ניסיון, אני חושד מיד שמדובר בעניין פוליטי. מהמט ארקול שתרגם את דבריי, עומד לידי, ואני מנסה לברר איתו מה קורה. מהמט, בחוסר רצון מופגן, מסביר לבסוף שהאיש שואל למה אני כותב על השואה ולא על הפלסטינים בעזה. אני נדהם מחוסר הכבוד לשירה ולמתים שלזכרם רציתי לקרוא את השיר, ובעוד הדיאלוג נמשך על רקע צחוקי התלמידים משנינויות הדוברים, אני יורד מהבמה.

לא קל להיות משורר ישראלי בחו"ל, אבל הייתי כבר בסיטואציות גרועות מזו לא פעם ולא פעמיים. לרוב הלב הולך אל החלש, וכל נציג ישראלי הוא טרף קל לרגשות הסולידריות של אנשים שלא ממש מתמצאים בעובדות לאשורן. גם אם אתה מזדהה בעצמך עם הסובלים, לא תוכל להסיר את כובע הנציג מעל ראשך ולא תוכל שלא להתייחס לתגובות שיישלחו לעברך.

בקולומביה, למשל, מול קהל של חמשת אלפים איש, קראה לפניי משוררת קנייתית שיר כואב על החיילים הציוניים שרוצחים לתיאבון ילדים פלסטינים. בוועידה של האיחוד האירופי בוולנסיה, בדיוק ביום שבו הוזמנתי לקרוא משירתי, הופיעו בחדשות ידיעות ראשונות ולא ממש ברורות על מבצע ג'נין. Le massacre de Jenin!" "  צעקו אליי עשרות קולות ברגע שנכנסתי ללובי המלון,  Le massacre de Jenin!"" כלומר, ""טבח ג'נין, טבח ג'נין!". באירלנד "אירגון הסולידריות האירית-פלסטינית" ביקש מהמשוררים להחרים את פסטיבל דבלין מפני שמשרד החוץ נענה לבקשת המארגנים ומימן את כרטיס הטיסה שלי. אני נגד חרם על עמים – ריח של גזענות נודף מחרם כזה, והוא שולל מהיחיד את חירותו לדיעותיו ומעשיו. החרם הופך אותו לנמלה חסרת פנים בנחיל המדינה שבה נולד. אבל הדיבורים לא עזרו, ויומיים לפני הפסטיבל המארגנים התקפלו, ביקשו ממני לבטל את הכרטיס, והציעו לממן כרטיס חדש בעצמם. סירבתי. כבר יש לי כרטיס, אמרתי להם, ואני מגיע בכל מקרה. תחליטו אם אתם רוצים שאשתתף או לא. בסופו של דבר פרסמתי ב"אייריש טיימס" מכתב פתוח למיסטר ג'והן בוון מארגון הסולידריות האירית-פלסטינית. המכתב הודפס ביום הפתיחה, והגעתי לקריאה לאולם מלא מפה לפה, אבל לא תמיד היתקלויות מסוג זה נגמרות ככה.

כאן מהמט ממהר אליי, מחבק אותי, מבקש שאשאר, ובינתיים קוראים את השיר בתרגום טורקי והתלמידים מוחאים כפיים ולא מפסיקים. מהמט מסביר שלא פיתחו פה שום שיחה עם המתפרץ אלא ניסו ללא הצלחה רבה להשתיק אותו, ושהתלמידים צחקו לא מפני שסיפרו פה בדיחות, אלא מפני שגערו במורה ואמרו לו לשתוק. מבחינתם די בזה, כנראה, כדי לעשות אותי לגיבור היום בעיניהם. אחר כך הם מקיפים אותי, מבקשים להצטלם איתי, מבקשים חתימה, וגם מלווים אותי החוצה. מנהל בית הספר ניגש אליי גם הוא, ולבסוף אני נעתר וחוזר לבמה, אבל לא קורא את "בירה" אלא את "הברברים", שאותו אני מקדיש לסיטואציה שנוצרה. הברברים שלי, בניגוד לאלה של קוואפיס, כן באים, אבל לא מרחוק.

הבא: http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=23131&blogID=182

——————————– 

עכשיו ביוטיוב: "בין מיניות לחילוניות: החופש לאהוב",

הרצאתו של אמיר אור שניתנה במסגרת הסדרה "פולמוס" ב"תולעת ספרים":

 

http://www.youtube.com/watch?v=Fbb0XlhKvOA&context=C4ea76b9ADvjVQa1PpcFMkor2W4Np9v_IWm_W3laD5GZ0FdVdgyQs=

 

רלבנטי לכולנו – קראו ושתפו!

 

 

 

תגובה אחת

  1. יפה עמדת בפרץ
    אני מקווה בשבילך שהמקרים האלה מתורגמים עבורך כחוויות מענינות
    תודה על הסיפורים המענינים ובהצלחה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור