אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
הִנֵּה
הִנֵּה כָּל הָרְכוּשׁ הַלֹּא-נִרְאֶה הַזֶּה
אֲשֶׁר אָסַפְנוּ,
מֻטָּל בָּעֲרֵמָה סָבִיב, כְּשֶׁבְּיָדַיִם רוֹעֲדוֹת
אֲנַחְנוּ אוֹחֲזִים, גּוֹרְפִים,
שָׁבִים-עוֹרְמִים אֶת הָאֲנִי הַלָּז
שֶׁמִּתְפַּזֵּר אֶל הָעוֹלָם
לָשׁוּב וְלִהְיוֹת עָפָר וְרוּחַ,
כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם
לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁלָּנוּ,
כְּאִלּוּ לֹא נִצַּבְנוּ
עַל פִּסְגַּת נְבוֹ קָטָן,
מַלְכֵי הַגִּבְעָה, אֱלֹהֵי הָהָר –
אֲבָל הִנֵּה הַכֹּל בִּקְעָה
וְסַחַף וְעָפָר –
כְּמִיָּמִים יָמִימָה,
כַּאֲשֶׁר יָגֹרְנוּ וּבָא:
בְּאֵין עוֹד הַר יִנְהַר הַגֹּבַהּ –
מַשַּׁק כְּנָפַיִם בְּלֹא-כְלוּם כָּחֹל.
מתוך "יום", תג/ הקיבוץ המאוחד 1999
אני קורא את השיר הזה בשני רבדים. האחד – הרובד הפרטי, ובו הדובר הוא "אני" אחד המדבר אל "תהלוכת אניים". הרובד השני – הרובד הלאומי. ובו הדובר (כמו נביא קדום) אוסף את האניים מחדש, מקבצם, והופכם מחדש לאומה. רק כדי לשקף להם את הרִיק, אליו הגיעו.
בהתאם לרובד השני, אני מזהה דו-שיח הן עם שיר מאוחר יותר שלך בשם "כאן בארץ", וגם הדהוד לשירת רחל ("ואולי לא היו הדברים מעולם" אל מול: "מעולם/ לא היו הדברים האלה שלנו") ומעניין ההמשך: "כאילו לא נצבנו/ על פסגת נבו קטן", המהדהד עם "בכל ציפייה/ יש עצב נבו" וגם: "איש ונבו לו/ על ארץ רבה".
(הנבו הקטן הולם את שירת היחיד, אבל ה"נצבנו" שולח אותי אל שירת הרבים)
רחל עושה מהלך מאנחנו לאני. הדובר בשיר שלך משנה את כיוון המהלך בחזרה מאני לאנחנו. והכל כדי להראות שהתכנסנו בזאת (שוב, מחדש) "כאן בארץ הריקה", ואנחנו "שָׁבִים-עוֹרְמִים אֶת הָאֲנִי הַלָּז/ שֶׁמִּתְפַּזֵּר אֶל הָעוֹלָם/ לָשׁוּב וְלִהְיוֹת עָפָר וְרוּחַ".
כל שנותר הוא נהירת הגובה, "משק כנפיים בלא-כלום כחול", ממש כמו "כאן בארץ" – "שוב אל על..מרקיעי גבות ומצח…פעורים אל הלאה/ שנופח/ שֵׁם חדש בתוך חזנו".
ובין "הנה" ל"כאן בארץ" נמשך חוט דק האוצר סגירת מעגל. בשיר אחד ה"נבו" מגלה בקעת עפר ורוח. בשיר אחר "לרגלינו..תהום נפערת".
שחר… תודה! איזו קריאה.
אני בדיוק בדרך החוצה (הביתה!) וקריאה כזו מצריכה גם תשובה כמידתה.
כתר לי זעיר…
לשחר מריו, מאוד אהבתי את הניתוח שלך, הרגשתי אותו כמוך אבל לא הצלחתי להביע אותו בצורה כל כך בהירה ומדוייקת. ישר כוח לך, וישר כוח לכותב.
תודה, לבנה.
ממעמקי תגובתך המראתי פה בלי אזהרה לנימוס ארמי (כַּתַּר לִי זְעֵיר)ואולי הצמדתי לראשי את כתר השוטים מהפוסט הקודם, אז אני מצמיד אותו היטב לראשי, מגן מפני צוררי שירת האנחנו…
אז כן, זיהית פה באופן מרשים ביותר את ההתכתבות עם רחל, ששיריה אישיים כל כך, ומצד שני את ההתכתבות העצמית שלי.
האמת היא שכוונתי הייתה יותר קיומית.
השיר הזה עלה בדעתי במין המשך בטון יותר מינורי ל"קַשת" (אני קופץ")-
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=4189#post4189
ושם כמובן הדובר הוא "אני".
ונכון זיהית שמתוך האנחנו מדבר גם היחיד ו"אנייו". למרות שהשיר לקוח מהספר "יום" שלא מעט ממנו הוא "אנחנו" (קצת קצתי בשלב ההוא בשירת האני הטוטאלי עם ה"צר עולמי") – אבל זהו אנחנו במובן של חוויית אנוש וגורל אנוש: הספר כולו עסוק בחיים, במוות ואיתם בחברה ובתרבות האנושית.
לא אעשה פרפראזה של השיר, אבל בין השאר רציתי לדבר על הקניינים שאנחנו צוברים, על הרוח הצמאה להיאחז, לרכוש, לאסוף, ו"להיות על הגובה" – הרוח שמגיעה פה לנבו הקטן שלה.
אבל משהו פה באמת הלך אל התרבות והחברה. די ברור שהקונוטציות המקראיות ("נבו" ומצד שני "והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה")אכן מעלות בדעת מסר לאומי כמו ב"כאן בארץ", וכשאני קורא את השיר באופן הזה אני… עומד גם מאחורי הקריאה הזאת.
אמיר,
איזו תגובה מושקעת ציפתה לי.
אני כבר זמן רב בדיעה שהמפתח להבנת יצירתך (אחד המפתחות) הוא פירוק האני לאנייו הרבים הן מבחינת תכניו השונים והן מבחינת זמני קיומו השונים (ו"מוזיאון הזמן" אף מחדד את התפיסה הזו).
אני אוהב את "הנה", ואני (איך אמרת?) עומד מאחורי הכוונה הראשונית שלך, אבל נצמד לקריאה הפרשנית שלי. לו יכלתי לכתוב כאן מגילה, הייתי מסביר יותר לעומק למה.
יום טוב.
שחר היקר,
תודה – ואתה צודק בתובנה שלך לגבי ה"אניים". ומכיוון שאין לי מושג מה כתוב במגילה הלא כתובה שלך לגבי קריאתך הפרשנית, אומר רק שהאני עם "אנייו" הוא גם ראי.
כלומר, כמו שאמר לנו הרקליטוס עליו השלום, "את עצמי חקרתי": הרפובליקה של האני עם אנייה השונים (גם אלה הדמונים) היא אחרי הכל מיקרוקוסמוס מסוים של החברה שם בחוץ, מסביבנו.
בהמשך למריו,רחל כותבת: "פרוֹש כפים, ראֹה מנגד. שמה – אין בא. איש ונבו לו על ארץ רבה." לכל איש יש את הנבו שלו, ההר שממנו הוא מביט וארץ אליה לא יוכל להכנס. בשיר היפה שלך נדמה כי מלכי הגבעה הם "כל איש", בעוד שיתכן שמלכי הגבעה הם כל האניים של אני אחד מרכזי,שאולי יודעים או רואים לאן פורשת הנשמה כנפיים, אך שמה אינם באים. (לא אנחנו כמכלול האניים של הפרט ולא אנחנו אנשי הארץ , מלכי הגבעה). הפיכת הר לגבעה נראית לי התייחסות לתפישת החיים, אנחנו פסיק מול היקום ולא רק שההר הוא גבעה לאחר לכתנו , במבט על אפילו גבעה אין שם אלא בכלל עמק.
(עוד מחשבה-אחרי שיר כזה ,באמת איך לא נקפוץ? ואיזה מזל שכל האנים מצטרפים באותה נשימה לזה שקופץ).
נהניתי מאוד לקרוא.
תודה, סיגל. על הקריאה והקפיצה.
כן, שניהם.
שנפרוש? (לא כפיים, כנפיים. או לפחות נפרוש משק).
לפי השיר הזה אפילו לא צריך לקפוץ, לא?
שאלת: "שנפרוש?"
ועונה: "קודם נפרוש לפנסיה…לפחות תן להנות ממבט על הארץ המובטחת".
לגבי הכנפיים שלי, לא סומכת עליך…אתה עוד יכול להעשות רעב ולטגן לי אותם בדרך.
הי קישתא! אתן מהאחד באפריל, לא? יונה בפנסיה!
וזו בכלל יונת הדואר שלי.
צודקת. רק ש…השתמשתי במעטפה לכסף. טוב הנה הצמדתי אותו אליה מה ששלך שלך, והיא כבר עפה אלייך.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
(אחד באפריל, אחד באפריל, אופס שניים?)
וזהו-חזרתי לחידון-אני לא כאן.
מה שמוזר לי זה שאף אחד לא עלה במניין המקורות היסודי הזה על המשחק "מלך ההר". מה, רק בדור שלי שיחקו אותו?
מצטערת אבל לא מכירה. במקום בו גדלתי היו רק דיונות וכולנו היינו מלכים.
מהו המשחק?
דיונה זה מספיק 🙂 ילד אחד עומד על ערמת חול (בדרך כלל זה ערמה מבניין שבנו בסביבה) והשאר מנסים להוריד אותו, ולרשת את מקומו. זה שלמעלה הוא "מלך ההר".
זה נראה כמו תגובה הולמת לשורות הסיום, סיגל.
זה? (התגובות כאן רצות ולא מצאתי לאן "זה" מתחבר .
הולכה איטית לפרידה קשה.
שיר מעולה.
על העצב נתגבר כבר אח"כ.
תודה, שולמית.
אבל למה אחר כך? סופנו הוא היועץ הטוב ביותר שלנו לפרופורציות הראויות של ענייני החיים, לא?
כן .
אמיר
אם כבר נכנסים לכל הפשט-רמז-דרש-סוד… אז אני מבינה את השיר כנולד מסיטואציה של פרידה בין בני זוג, ממש הפרדת החפצים שלא מזמן כל כך לפני הונחו ברוב טקס וכבוד כל אחד במקומו כדי ליצור את המקדש מעט שהוא הבית או הארץ המובטחת החוזרת להיות נבו.
טוב לאוורר שיר ישן
תודה
וואוו, סבינה, הדהמת אותי. ממש לא חשבתי על זה – אבל די מתאים לי עכשיו. כולל הסוף!
טוב לאוורר שיר ישן… תודה!
אמיר, בבקר כאשר קראתי את השיר הוא שיחרר בי עצב שכנראה היה צריך לצאת. אני קוראת שוב ולא מסוגלת להסביר מדוע השיר מעציב אותי.
האובדן? הבל המירוץ? החלוף של כל זה?
אפילו אני, מהתגובות פה, למדתי על עוד כמה בתים שנסתרים פה בשיר…
בכל זאת, תמי, בסוף יש כנפיים.
כן , נכון. ויותר מכל הטון, הריחוף של הצליל במילים נשמע כמו ממעוף הציפור, כאילו המדבר כבר לא כאן- זה מה שמעציב- כאילו הוא נפרד, אין לו גוף ורק הרוח לוחשת את השיר, אני רואה את הדמות.
הייתי קורא לזה "חופש"…. לא?
אמיר, אני מרגישה שזו דמות שדיברה דרכך והיא בלי גוף. אולי בגלל זה זה מאוד מרגיש חופש, שיחרור…
דמות? איזו? כבר היינו שם, רק תזכורת…
כן זה אתה ממקום אחר, נפרד מעצמך, מדבר משם. זה כאילו הרוח שלך ללא הגוף שלך שמדברת דרכך.
הרוח שלי פה, בתוך הגוף, אבל לא באמנזיה 🙂
:)עכשו גם אני באמנזיה לגבי מה שכתבתי אמש, לא מבינה מה היה לי.
כמו שאמרת – חג הכיפורים לעומת צום הפורים. מסכות הנפש.
זה היה התוגטרון של האחד באפריל 🙂
"מַשַּׁק כְּנָפַיִם בְּלֹא-כְלוּם כָּחֹל" למה כלום כחול? הרי זה לא בשמיים זה אפילו מעבר להרי נבו שבשמים..
אין לי מושג, תמי. ככה זה נראה.
אבל האם אתה מבין למה אני מתכוונת?
כן, מבין.
יפה ועצוב. משאירה את שאר המילים והניתוחים לאחרים פה…
תודה, אילנה.
ניפוץ הנישואין –
נקרא לי כמו גירושין
בין בני זוג,
ואולי גם ניפוץ לוחות הברית
המטאפורי ,
יש כאן הקבלה בין האמנה
גבר-אשה, היא ברית הנישואין (עאלק),
לבין האמנה אלוהים-עם ישראל (לוחות הברית),
וזה יפה.
רונית, "ברית הנישואין עאלק"?:)
חותם בעיקר על ה"עאלק". מה לרבנות, לבית המשפט ולמשטרה בתוך הזוגיות שלנו?
הקריאה הזאת, שלך וגם של סבינה העשירה אותי במשהו לגמרי לא צפוי (כמו גם הקריאה של שחר – בכיוון אחר לגמרי).
והאמת שכיוונת לדעת חז"לינו שעשו מכל העסק של אלוהים וישראל זיווג משמיים (הקב"ה והשכינה חתן כלה).
אמיר
בשארית האנרגיה שלי היום אני שולח עוד משק כנפים אל הלא כלום הכחול.
ושב אל האין.
יפה אתה מתאר את המסע/משא/משאת נפש בין התהום וההר. איש ונבו לו.
מוישלה, שארית האנרגיה היא כנראה המקום של השיר.
משק כחול,
אמיר
כמה עצוב, כמה טראגי. אני מזדהה.
תודה, יעל. לא חייב להיות טראגי, לא?
אוף אמירוש, מה לעשות, זה נורא עצוב בעיני. ככה אני מרגישה. מה תעשה? אולי תקנה לי עיזה פזיזה, ישתפר מצב רוחי חחחחח
כבר שולח. הן באמת מצהילות העזות פזיזות. היו לי.
ולא ראית, אבל אמש בחצות חבר השופטים העניק לך פרס תנחומים בחידון האחד באפריל במעמד נסי המדינה.
למה תנחומים? הרי שירלי ואני היינו בסוד העניינים של מאדאם אורי אלחייני. מגיע לי הרבה יותר מתנחומים. קוריצה כבר יש לי בחצר, אבל על פרה או סוס (סוד כמוס?) יש מה לדבר.
אה, גם את, כמו שירה, מוחה. ואת צודקת. אבל אולי זה מפני שלא הימרת? האמת, לא יודע.
בכל אופן אני אתך, אבל ידיי כבולות –
ככה חבר השופטים המפוקפק הזה החליט, ובינתיים כמו שראית הם עזבו על החללית.
ובקשר לסוס אני עוד לא יודע. נותנים לך תרנגולת ואת רוצה את כל הפרה? אי אי אי…
איפה, איפה מחלקים פרסים או שפיספסתי משהו? 🙂
מה, לא ראית, אילנה?
זכית בפרס הראשון!
מחלקים את הפרסים, אם נשאר, על במת הכבוד של חידון האחד באפריל
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=4244#post4244
חכינו חכינו, בכינו בכינו, ומי-לא-בא?
תמיד חשבתי שאני קצת איטית מה הפרס?
לא תבואי – לא תקבלי 🙂 תיכנסי לשם ותיראי …
הלכתי לאיבוד. לא מצאתי את הדרך כבר
🙁
כל הטקס הוא בסוף כמובן, אבל הפרס הוכרז כבר בחידון: כתר השוטים וחיוכם של האלים.
אה, בסדר. מתאים לי שניהם.
בעקבות "דרוש מנהיג" חשבתי על מלכי הגבעה. בקריאה פוליטת,חשבתי על הרצל ועל מנהיגים עכשוויים שאוספים בתום דרכם את כל האניים שלהם , מביטים מגבעת נבו, מבט אחרון לפני שהופכים לדמות בספר ההסטוריה.ובינתיים:
"כְּמִיָּמִים יָמִימָה,
כַּאֲשֶׁר יָגֹרְנוּ וּבָא"
ולנו נותר לחכות ליהושוע.
ליהושע דווקא? למה?
משה לא הגיע אל הארץ המובטחת ויהושוע כן. לא?
נכון, סיגל, אבל יהושע היה איש המלחמה, לא החזון. צריך את שניהם (ואולי באדם אחד) אבל נדמה לי שהחזון קודם.
נדמה לי ש…אתה צודק.
אבל…פרס ואריק שרון ביחד היו יכולים להיות התשובה שלי ,רק שפרס לבד ,הוא, חזון בלי שיניים ובאין אריק שרון ,אני באופן אישי "מחכה ליהושוע".