בננות - בלוגים / / קפריסין 2
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

קפריסין 2

 

 

 
קפריסין 2


מההתחלה: http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=23081#post23081

מהמט גאזי, המנהל הטכני של הפסטיבל, מגיע עם נהג חבוש קסקט לקבל אותנו בשדה התעופה של לרנקה, ובדרך לאיסקלה הוא מספר לי איך הוא הציל את שירי, "הברברים", משיני הצנזורה של מועצת הפסטיבל. לא, הוא הסביר להם, השיר הזה לא מדבר נגד הפלסטינים וגם לא נגד הטורקים שבאו לצפון קפריסין. המתנחלים הטורקיים הם עניין רגיש באי. הממשלה הטורקית העבירה אותם לצפון קפריסין ויישבה אותם בבתים הנטושים של דוברי היוונית שברחו מפני הצבא הטורקי דרומה ב-1974. המניין הרשמי אומר ששליש  מתוך שלוש מאות אלף התושבים הובאו מטורקיה והשאר הם קפריסאים דוברי טורקית, אבל המניין הלא רשמי של מהמט הוא הפוך, כלומר, שרק שליש מהתושבים הם קפריסאים מקוריים ויש הטוענים שרק רבע. ההבדלים בין הקפריסאים למתנחלים עדיין ניכרים לעין גם אחרי שלושים שנה של חיים יחד. במסגדים תמצא פה רק מתנחלים. הקפריסאים התאסלמו תחת השלטון העותומני בעיקר מטעמים פוליטיים-כלכליים. הם שותים אלכוהול, מאפשרים יותר חופש לנשים ורובם מוסלמים רק על הנייר.

בגיל שבע עשרה, שלוש שנים אחרי המלחמה, כתבה נשה ישין את השיר "איזו מחצית", שהולחן והושר בפי כל משני עברי הגבול:

 

אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לֶאֱהֹב אֶת הַמּוֹלֶדֶת

זֶה גַּם מַה שֶׁאַבָּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר.

מוֹלַדְתִּי חֻלְּקָה לִשְׁנֵי חֲלָקִים

אֵיזֶה מִשְּׁנֵיהֶם עָלַי לֶאֱהֹב?

 

 

בגבול לא מחתימים לנו את הדרכונים, כדי שנוכל לחזור ולעבור לצד היווני. הקפריסאים היוונים, והעולם כולו – חוץ מטורקיה – לא מכירים ב'רפובליקה הטורקית של צפון קפריסין', שמתקיימת תחת אמברגו בינלאומי ותלויה לגמרי בסחורות ובחסות של הטורקים. אנחנו חולפים על פני מחנה ענק של הצבא הטורקי, ובכל מקום מתנופפים דגלי צפון קפריסין וטורקיה. דגל הרפובליקה הוא מין נגטיב של הדגל הטורקי – במרכזו אותו עיגול הסהר אבל אדום על לבן במקום לבן על אדום, בצירוף שני פסים אדומים, כמו בדגל ישראל.

המלון שאליו מביאים אותנו הוא  "קאיה ארטמיס" – מלון פאר שמתרפק על המורשת היוונית דווקא, ומעוצב במיטב מסורת הקיטש כמין פרתנון בגובה של שש קומות, עם עמודים יוניים וכרכוב משולש עם תבליטי אלים יווניים. בלובי ניצב פסל ענק מוזהב של האלה קיבֵּלה, ובחוץ – ליד בסיסי העמודים ובמבנים האחרים שפע מביך של חיקויי פסלים יווניים. השילוט מוביל אותנו מ'דפניס-לוֹבּי' ו'ספרטה-באר' אל 'הֶרה ספּא', והלאה אל 'מועדון הכושר זאוס' ו'אולם אפולו'. רק את אפרודיטה – אלת המיניות והתשוקה של היוונים, שהייתה הפטרונית של האי – אני לא רואה שם בשום מקום. האם זה אומר משהו על מישטור המיניות ברפובליקה? המארחים, שלא בטוח שיודעים את התשובה לתהייתי הפואטית כבר עזבו, ויחזרו, כך אמרו, רק מחר.

בונים פה בקצב, ואם אתה מביט מהמרפסת בכיוון הלא נכון, נדמה לך שאתה באתר בנייה. לכן עדיף להביט בכיוונים נעימים יותר – המלון ממוקם על חוף הים – קילומטרים של חול, ים ושקט.

יפה פה, אבל קרררר… גל של קור מקפיא הגיע לאי בערך יחד איתנו, ובניקוסיה יורד שלג.

למחרת בבוקר אנחנו נוסעים לקארפאס – לשון היבשה הארוכה של צפון מזרח קפריסין, שבו שוכן מנזר אפוסטולוס אנדריאס. גבעות ירוקות, עצי זית, כרי דשא וכבשים ממלאים בדרך את הלב באותה ערגה חסרת מושא שהיופי מעלה בנו לפעמים. ג'אנְסוּ היפה שמלווה אותנו היא סטודנטית לאנגלית, ופירוש שמה, שנשמע לי קצת סיני, הוא "מים חיים". 
 

זהו כמובן מידע מצמיא ביותר, וג'אנסו שיודעת את זה, מספרת לי על המעיין של אנדריאס הקדוש שבקע על שפת הים ליד לכנסייה. הספינה שבה הגיע הנה אנדריאס, אחיו של פטרוס, נסחפה פה אל הסלעים, ואנדריאס השליח שירד ממנה היכה כמו משה בסלע, והפלא ופלא, יצאו ממנו מים. קברניט הספינה שהביא את אנדריאס לשם היה עיוור בעינו האחת, אבל כמובן נרפא מיד כששתה מן המים הקדושים. ג'אנסו מפלרטטת איתי בביישנות, ואני נענה ויורד איתה אל המעיין שקיר בטון קטן חוסם את פתחו ומימיו זורמים עכשיו בברזים שהותקנו בקיר. המיים באמת מתוקים להפליא. רק אחרי שאני שותה ג'אנסו מגלה לי שכל מי ששותה ממי המעיין עתיד לחזור הנה. 


המנזר שהוקם פה במאה ה-12, נראה זקוק לשיפוץ, אבל מתברר שגם זו בעיה פוליטית, והיוונים לא מסכימים שהממשלה הצפון קפריסאית תשפץ את קשתות והעמודים המתפוררים. בכנסייה נערכת מיסה שמתפללים בה רק כומר לבן זקן זקנה לבושת שחור, וגבר כבן חמישים. אלה, מתברר הנוצרים היחידים פה בריזוֹקארפּאסוֹן. כמעט כל בני המקום ברחו מכאן בזמן המלחמה, ורק חמורי בר משוטטים באין מפריע בין הבתים הנטושים. מכל אגן הים התיכון רק פה נותרו עוד חמורי הבר החומים והשעירים האלה. בסקרנות ידידותית הם ניגשים לאוטובוס לבדוק מי ומי בבאים. חוסר הפחד הזה כבר עלה להם די ביוקר, ומספרם פחת עד שהפכו לבעל חיים מוגן, כלומר, בסכנת הכחדה. מאוחר יותר, בערב, אני תוהה באוזני ידידי, המשורר הקפריסאי גֶ'נאן סֶלצ'וּק אם החמורים הם קפריסאים טורקיים או קפריסאים יווניים. גֶ'נאן לא מתבלבל ומציע לי – בנסיבות הקיימות – לבדוק בעצמי. זה די פשוט, הוא מסביר, אתה רק צריך לבדוק אם הם נימולים. 

הבא: http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=23099&blogID=182

———————————————

 

עכשיו ביוטיוב: הרצאתי  "בין מיניות לחילוניות: החופש לאהוב", במסגרת הסדרה "פולמוס" ב"תולעת ספרים" ב-26 בפברואר, הועלתה לאתר האגודה, וניתן לצפות בה :

http://www.youtube.com/watch?v=Fbb0XlhKvOA&context=C4ea76b9ADvjVQa1PpcFMkor2W4Np9v_IWm_W3laD5GZ0FdVdgyQs=

 

 

 

 

3 תגובות

  1. היי אמיר
    אני נהנית ,נהנית מרשימותך.העניין שלך בבני אדם ,במצוקותיהם, בעולמם.מרחיב לי את הלב
    עפרה

  2. יפה אמיר
    אתה כותב מעולה על מסעות
    יפה מצידך שאתה מעביר לנו את חוויותיך
    שאלו עליך בבית העם
    אז להתראות

  3. רות בלומרט

    מרתק, אמיר.
    רות

השאר תגובה ל עופרה קליגר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור