אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

ארורה

 

 

 

  

אֲרוּרָה

                                                                             לבת קול וחצי


אַהֲבָה, אַתְּ שְׁחֹרָה כְּמוֹ עֵינָהּ הַיּוֹקֶדֶת,

פְּעוּרָה כְּמוֹ לֹעַ הַלַּיְלָה!

אֲרוּרָה אַתְּ נוֹגַעַת בַּלֵּב הַמְּטֹרָף

שֶׁהָיָה לְבָשָׂר,

לְשִׁנַּיִם.

 

אַתְּ קוֹשֶׁרֶת אוֹתִי אֶל צִלֵּךְ כְּמוֹ כֶּלֶב,

אֶל הָעוֹר הַבּוֹעֵר,

אֶל הָרֵיחַ בַּחֹשֶׁךְ 

 

אֲרוּרָה אַתְּ שׁוֹרֶקֶת לַיְּלָלָה בֶּחָזֶה,

וּפוֹנָה כְּהוֹלֶכֶת,

מַפְנָה לִי אֶת גַּבָּהּ,

אֶת עַגְבוֹתֶיהָ, כְּתֵפֶיהָ, עָרְפָּהּ,

אֶת שְׂעָרָהּ הָאָרֹךְ, הַשָּׁחוֹר.

 

 

 

 

 

 

 

פורסם ב'שבו'. 
מתוך המחזור "אהבה מכשפת":

 

"הקרקס" 
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3841&blogID=182#res31901

 

"כאן" ו"איך":

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3424&blogID=182

 "ירח"
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3976&blogID=182

 

87 תגובות

  1. מיכל ברגמן

    איזה תיאור מדויק של הטירוף הכואב והמכאיב – כאילו שתופסים ושולטים בו ושוב הוא מתחמק, או היא מתחמקת.

  2. יפה מאוד ומזכיר לי את ז"ק ברל.
    שערה הארוך והשחור נשאר כתמונה מוחשית.

  3. לא הבנתי למה ארורה אלא אם זה איזה שם של בחורה הודית.אבל עוצמה של אהבה עולה פה מדרגה ,ונראה לי שזוהי נקודה של שיא.

    • ארורה כי היא זו שמפנה את גבה של אהובתו ממנו. כלומר – האהבה של אהובתו למישהו אחר.

    • זוהי נקודה של סוף, של פרידה. פשוט החלטתי לדלג על שאר פרקי האמצע.

      • תיארתי לעצמי אבל לא הייתי בטוחה. בכל מקרה מה שטישטש לי את ההבנה זה המילה "ארורה" שלא מתחבר לי עם אהבה גם לא בסופה. מכשפות לא מתחברות אצלי לקללות אלא לכשפים וקסמים.

        • סיגל, הארורה היא האהבה הבלתי נסבלת, שקושרת אותי אבל מרחיקה את זו שאהובה.

          • כן. הבנתי את זה. אבל האהבה היא מכשפת ולכן גם כשהיא מפנה את גב אהובתך אליך היא לא אחראית. אהבה יש לה חלק רק בכישוף הלבן, על כל השחור שנותר אנחנו אחראים.וכן, זה כואב ואפשר לקרוא אותו עם כל השחור שבשיר והאור היחיד הוא ב"יוקד" וב"בוער" ורק הקללה שהיא אפילו כותרת לשיר כאילו שואפת להעצים את הצער אך בעיניי ממעיטה את האהבה.

          • "ארורה" מתייחס לחוסר-הנסבלות שלה, לעוצמה שלה, ולקרע. לא לאחריות. זו אמירה רגשית, לא חשבון נפש.

          • אמירה רגשית זה מסתדר לי. אולי לא כמו שהיית חושב (ארורה את במשמעות ארור אני) אבל לדעתי אמירה רגשית כשהיא נאמרת על משהו או על מישהו אחר היא מתוך ראי הנפש שלנו.

          • בוודאי. וזה לא מוריד ממך סנטימטר של אחריות. לגמרי מסכים.

          • סיגל "ארור אני" זה ניסוח קיצוני מאוד. סבל? חוסר יכולת לשאת את הרגש הזה בתוכך? את החלק הזה בתוכך? – כן. אבל לא שנאה עצמית.

          • ואגב צדקתי. זה השיא. הנקודה שממנה מתחילים לרדת. חבל שאין המשך. שירי התמודדות עם אובדן. הדרך למעלה.

          • מוזר, איך דרך התגובות דווקא, אני נכנס כמו בסוגסטיה עצמית למקומות הרגשיים של השירים האלה כאילו זה קורה עכשיו. עדיף שאלך לישון 🙂

          • מוכר. אני כבר ארבע שעות קוראת חמישה עשר כאלה משלי ולומדת.
            ליל מנוחה.

  4. משה יצחקי

    אמיר,
    עוצמת הכניעות והחייתיות הנכבשת על ידי האהבה וחוסר הישע של הגוף הבוער לנוכח הארוס המטרף נדמו לי כריקוד שבטי בטקס פולחני. הריתמוס הנפלא של השיר, מחייה נפשות שהפכו לבשר.

  5. מירי פליישר

    בוער .דומה בעיני ללהט של ספפו או משוררים שהאהבה בשבילם היא יישות נפרדת מהאהובה .

    • את צודקת מירי, זה שימוש ב"אהבה" כמו שהיוונים דיברו עם (או התפללו אל) אפרודיטה. מין כוח טבע שמטלטל אותך משורשי הווייתך. "כרוח בהרים מטלטלת את עצי האלון".

  6. אמיר, "הפחד להיבלע" יכול להוציא משלווה. חיית האהבה- ארורה, נוגסת בבשר. יש בזה גם יופי,טוטאליות, בטרוף הארור הזה..:)

    גם היא קושרת אותו, בולעת את אהוב ליבה. אהבה חונקת. מבטלת את עצמיותו בכך שמצמידה אותו כמו צל כלב אל עצמה. היא רוצה אותו נאמן (כמו כלב) רק לעצמה. התשוקה מריחה, בוערת.
    הכל קורה בחושך- אין אור על העור.
    אז גם היא ארורה- האהובה…:)

    היא משחקת בהולכת באה- רוצָה, לא רוצָה.
    משמיעה קולות של ברוגז…:)
    כביכול היא בלתי מושגת, בוא, בוא נראה מי כאן בשליטה, כמו כל פולניה טובה בטח כואב לה הראש…:)

    אוי היא מטריפה וגם מעייפת הארורה הזו..אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה..

    • אסתי ג. חיים

      המילים שלך בשיר הזה הן לבה רותחת.

    • תמי, יש פה שלוש דמויות, מה שמסבך קצת את העניין. האהבה היא מין ישות, שקושרת את הדובר, ובו בזמן מראה לו את האהובה המתרחקת והולכת.
      אין "כאבי ראש" בסיפור הזה…
      אבל נכון, אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה…

      • אמיר, שמתי לב לדמויות ולכן עשיתי מרווח בין לבין.
        כאב לי יותר מדי ליום אחד (לאתמול) ולכן לקחתי הכל לכיוון פסאבדו מצחיק… לא כך הוא.

        בבראשית פעמיים מוזכרת המילה ארור/ה . פעם אחת בעונשו של הנחש ובפעם השניה בעונשו של אדם.
        למרות שגם אשה ארורה באותה מידה…

        יד "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ"
        יז "וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:"

        בשיר ההתמודדות עם האהבה/הארורה גורם לכולם סבל מתוך עילוי.

        שאלתי את עצמי מדוע היא "פוֹנָה כְּהוֹלֶכֶת"
        למרות שהיא יודעת איזו אדמה חרוכה היא משאירה אחריה- בו ובעצמה. אולי בגלל זה הבית האחרון בלתי נתפס מבחינתי, או מעצבן להחריד. כשהייתי באותה סיטואציה, אפילו מילה לא יכולתי להוציא, לא כל שכן שיר.אם כל כך טוב אז למה כל כך רע…לכל הרוחות…

        • תמי, החיים הרי יותר מורכבים מהפיסה שהשיר מכוון אליה את פנסו. אני מניח שגם לה היו כמה וכמה שירים כואבים לכתוב…

        • מעניין, תמי, לא חשבתי על זה שרק לאשה לא נאמר "ארורה", למרות שגם אותה קילל האל – "בעצב תלדי בנים..
          ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך".
          ולמה הולכת? אה, אולי כי זה טבעה, ואולי לא על האהבה לבדה יחיה זוג. ואולי…

          • אמיר, זה רק מסביר שעונשה של האשה ארור- כפועל יוצא מהמושל בה…הנשיות לא מתלהבת לא מהקללה ולא מהממשלה..

          • תמי, מהקללה אף אחד לא מתלהב, אני חושב, ובקשר לממשלה – לא הייתי מזדרז עם הקביעה הזו. הרבה דגים בים.

          • אמיר, לא ניסיתי להיות פוליטית, יצא לי במקום- המושל בה, ונסחפתי לאמירה גורפת- ממשלה.

          • אה הבנתי. לא חשבתי שאת מתכוונת ליולי תמיר או גולדה מאיר 🙂 התכוונתי לשליטה.

          • אמיר נכון..בקרקס, הבול קליעה , סכינים בגלגל המסתובב..אשה.

          • זאת דווקא דוגמה הפוכה, לא?
            אם בקרקס – אז מאלפת אריות…

          • כלומר, לא שולטת, לא?
            או שאת חושבת שהיא מעמידה באיזשהו מבחן את משליך הסכינים?

          • אמיר, אם המבחן לסמוך, לאבד את שליטה- אין מבחן. או שיש או שלא. זה סוג של משחק מורט עצבים לכולם לא?. יש "דגים בים" שאוהבים לצפות בזה. אותי זה מפחיד. באהבה אין מבחנים.
            כשהאהבה נגמרת מתחילים המשחקים..אויי כן..את זה אני מכירה…

          • אמיר, אם המבחן לסמוך, לאבד את שליטה- אין מבחן. או שיש או שלא. זה סוג של משחק מורט עצבים לכולם לא?. יש "דגים בים" שאוהבים לצפות בזה. אותי זה מפחיד. באהבה אין מבחנים.
            כשהאהבה נגמרת מתחילים המשחקים..אויי כן..את זה אני מכירה…

          • לא מודה, זה לא אני

          • אמיר, אני לא מבינה איך זה קפץ ונרשם פעמיים. האם תוכל למחוק הודעה אחת?

          • תמי, יש שליטה בהסכמה, משחקית (כחלק ממשחק נעים, ואפילו עם חילופי תפקידים) – ויש שליטה בהתנגדות, שליטה מדכאת, של הורדות ידיים. אני חושב שגם נשים וגם גברים עושים את שניהם…
            עוד מלה כללית מדי.

          • אמיר, כנראה יש לי שבב מעוך.

          • תמי, אפילו שבב מעוך הוא דוגמה למצב של חוסר שליטה בעולם… לא נורא במקרה הזה, באהבה יכולים להיות שבבים חמורים הרבה יותר, לא?

          • אמיר, כל מה שיש לי ברווח בין שתי האזניים יודע לחיות ללא שליטה – בפנטזיה. אבל גם בפנטיה אין לי תמונות מחשבה שמתקרבות לנושא של שליטה, גם בחילופי תפקידים… אולי זה מקורי לבית בו גדלתי. אני מזהה את הדבר ובורחת כמו בריחה מאש.

          • למה כמו מאש? אם נגעתי במשהו מכאיב, מצטער.
            בשבילי זו מלה פשוטה, וזה קורה כל הזמן, אפילו לילד. אם הבן שלי סוחב אותי לשוט אתו בירקון למרות שהיו לי תכניות אחרות – הוא מפעיל שליטה היטב. אם הוא אומר לי שהוא ישקה את העציצים – גם זו הפעלת שליטה.
            זה לא שלילי.

          • אמיר, זו דוגמה להדדיות לא לשליטה.
            ביחסים של קח-תן אין שליט ונשלט. מה גם שלילדים שלנו יש זכות להתפעל (פעולה) איתנו ללא הצורך במתן תמורה, למרות שזו עיסקה חמודה.

          • תמי, זו לא היתה עיסקה אלא שני מקרים שונים. המשותף ביניהם הוא שלהודיע שהוא ולא אני שר המשקים הפעם, זה לקחת שליטה על פעילות בבית.
            לגרום לי לתת לו להוביל – אל מעגן הסירות, זה שוב לאפשר לו שליטה.

          • אמיר, אוי הבנתי שזה היה אחד כננד השני..
            אתן לך דוגמה- אם אגיד לבני "כך מעיל קר בחוץ!". נשמע משפט פשוט, "דאגני" . בשבילי זו שתלטנות כי מה אני אומרת לו. אני אומרת לו שרק אמא יודעת קר או חם. וגם שותלת לו בתודעה שהוא לא מבין את עצמו או את מזג האוויר. בגלל זה צעד לגן באמצע החורף בסנדלים..:)
            כשהבנים היו קטנים והיו שואלים "מה עושים השבת" זו לא הפעלה אותי אלא דו שיח, מה בא לנו. לא?

          • תמי, איך שלא תסתכלי על זה, הרי קורה בדוגמה שלך שמישהו מכתיב פעילות שבת, ומישהו מוותר. וזה בסדר גמור. שליטה היא דבר טוב. וגם לקבל שליטה ממישהו אחר מתוך בחירה הוא דבר טוב. אין בזה שום רע. למה צריך להסתיר את זה?

          • אמיר, אתה חושב שזו רק סמנטיקה? כאילו, אני עושה ענין ממשהו שממילא קורה כל רגע בחיי?, אולי…!
            אני באמת שמחה כששואלים אותי מה אני רוצה לשתות, בואי ניסע ל.. אבל אם מאחור, מסתתרת שתלטנות אני מרגישה אותה ומתמרדת…:) הכל רק ברוח טובה אחרת זה לא עובד…:)

          • בוודאי. לזה התכוונתי ב"שליטה דרך התנגדות, שליטה מדכאת של הורדת ידיים" – זוהי שתלטנות.
            אבל להיות חסר יכולת שליטה בחיים זה עצוב, וגם לא להיות מסוגל לקבל עליך שליטה מרצון בשום דבר – עצוב.
            אפשר לשחק עם שליטה, אבל מסכים אתך כמובן ששתלטנות היא הרסנית בכל מערכת יחסים, זוגית או לא.

          • אמיר, אני שמחה שאנחנו מסכימים. אולי כמו במילה התאהבות יש במילה שליטה – חוסר רגישות לניואנסים. אבל זה כבר סיפור אחר..

  7. יעל ישראל

    יפה מאוד מאוד.

  8. עדנה גור אריה

    הוי האהבה.נפלאה מטריפה וכואבת.

    • איך סיכמת בשלוש מלים, עדנה!
      ואולי זו רק ההתאהבות? לפעמים אני חושב שצריך היה לגזור "אהבה" ו"התאהבות" משורשים שונים…

      • אני בעד.
        ול-fascination אני וחברתי אריאל להמן קוראות היקסמות.

        • היקסמות – זה יפה. אותו מצב של הערצה מהולה באהדה. אבל עדיין נראה לי שהצלחתן לבודד מרכיב אחד, ויש עוד…
          איפה האטרף, ההורמונים המשתוללים, הכמיהה שקשה לשכך?

          • אין כמו ה-ravissement הצרפתית. שילוב של היקסמות עם היחטפות. דווקא "נגנבתי" בסלנד שלנו קצת קרוב לזה, אבל אין לו העוצמות…

          • לא מכיר את הניואנסים של הצרפתית. כמו ravishing?
            בהחלט חסרה לנו מלה. המוצאת הישרה תבוא על שכרה…

          • כן, דומה.
            עד עכשיו לא מצאתי. אולי אתה תמצא?

          • היגנבות יחידים?
            באמת להיגנב זה קרוב, רק שאפשר להיגנב מכל מיני דברים.
            עברית שפה צעירה, והבעיה שאנחנו מתבגרים יותר מהר ממנה…

          • היגנבות יחידים זה יפה כי יש בהיקסמות העזה משהו שבאמת לא רואה את האחר. התמראות? ממראה (אספקלריה) והמראה (של מטוס)?
            ואת חידושי הלשון אשמח לשמוע, אפילו לשימוש פרטי. יש לי בחוג חבריי כמה מילים כאלה…

          • "התמראות" (ממראָה) היא כבר טענה פילוסופית ממש, ואפילו מניחה אולי הדדיות מסוימת. אבל למה לא? אפשר לפתח מילון לניואנסים.
            "היגנבות יחידים" מניחה פסיביות חסרת שליטה שמפקיעה את היחיד מיחידותו.
            ואם נרצה להדגיש מה שחסר לנו קודם – ההשתוללות ההורמונאלית, אפשר להוסיף גם "תַּהֲבָה" כשילוב של תאוה ואהבה (ולגזור "תהוּבים" כמצב סגור, ו"מֻתְהבים", כמו מוטרפים לציון השגעת וכו")

          • אִבְהוּב. (אהבהבים-שיר השירים). התאבהבות. להתאבהב.

          • זה לא כזה פלרטוט-מזמוז?

          • זה כשהאהבה מהבהבת . אחר כך היא מלבלבת. בכלל בהתחלה כבר יש אהבה לפעמים אחר כך התאהבות ועם הזמן מתאהבים כל פעם מחדש. זנ לדעתי הסדר הנכון.

          • סדר אידיאלי… וזה נראה לי נכון לגבי אהבה והתאהבות.
            אבל במובן היותר עמוק של המלה, אהבה לוקחת זמן, היכרות וקרבה.
            התאהבות לא חייבת לקחת הרבה זמן, והיא דורשת מתח ארוטי, כלומר מידות של הרחקה וקירוב. אני חושב שלפעמים האהבה העמוקה יותר יכולה לבוא דווקא אחרי שלב ההתאהבות.

          • זה יפה.
            ופעם ניסיתי להשתמש במילה "שנהבה" (שנאה ואהבה) אבל בסוף הפכתי את זה ללהסתנהב בסמ"ך, שבו יש גם סנוור.
            (תודה על ההזמנה האישית…)

          • אה, Great minds think alike
            במאמר שלי על שפה פרטית ודיאלוג קראתי לזה שַׂהֲבָה (נקודת הראשית שם היתה קטולוס השׂוהב, שאומר על אהובתו לסביה Odi et amo, כלומר, "אני שונא ואוהב").

            למה בשנאה אהבה יש גם סנוור?

          • איזה יופי!
            הסנוור לא נובע מהשילוב בין אהבה לשנאה, אלא ממה שאחר כך התחלתי לקרוא לו היקסמות.

          • עכשיו רצים לי כל מיני "חידושי לשון" בראש, אבל השפה לא באמת צומחת ככה.

      • עדנה גור אריה

        אתה יודע, אני חושבת שאתה צודק. אך התאהבות לא נראית לי כל כך ארורה. התאהבות היא מצב חולף, אהבה לעומת זאת, יכולה להיות מארורה כואבת ונפלאה בעת ובעונה אחת.

        • אולי את צודקת. אבל אצלי זה יכול להימשך גם שנתיים… בכל אופן, "ארורה" כאן מופיע לא בגלל הקשה מנשוא שבתוך הסערה. מדובר פה על רגע של פרידה כשהוא בעיצומו של הרגש המכלה הזה.

  9. שיר מאש יפה. אני יכולה ממש לראות אותה עם השיער האורך השחור הנופל על כתפיה.
    על השיר הקודם לא יכולתי להגיב. היה לי קשה מדי.

השאר תגובה ל עדנה גור אריה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור