אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

הקרקס

 

 

 

 הקרקס

                                                לבת קול וחצי

 

קָנִיתִי יַלְדָּה וְשׁוֹט.

זֶה סֶט הֵם אָמְרוּ, כְּמוֹ דֹּב וְשַׁרְשֶׁרֶת,

כְּמוֹ פּוֹקֶר וּקְלָף בַּשַּׁרְווּל.

הִיא יוֹדַעַת לַעֲשׂוֹת קִרְקָס, הֵם אָמְרוּ,

הִיא תַּחְזִיר תַּ'הַשְׁקָעָה בְּגָדוֹל.

 

יַלְדָּה וְשׁוֹט זֶה מַסְפִּיק, הִיא אָמְרָה,

שׁוֹט זֶה מַסְפִּיק לְיַלְדָּה.

זֶה סֶט, הִיא אָמְרָה וְיָרְדָה עַל אַרְבַּע,

כְּמוֹ חָלִיל וְנָחָשׁ, כְּמוֹ אֲנִי וְאַתָּה,

כְּמוֹ הַשּׁוֹט

וְהַשּׁוֹט שֶׁבַּלֵּב.

 

 

פורסם ב"שבו" במחזור "אהבה מכשפת"

עוד אהבה מכשפת:
"כאן"/ "איך"
"ירח"
 "ארורה"

158 תגובות

  1. שלום 🙂

    דימוי נשך דימוי (שווה ידיעה בעיתון?). זה מה שריתק אותי לשיר הזה. אם אני מנסה לאגד את מחטי המחשבות שלי ביחס אליו (עוד דימוי), אני רואה מיד משחק דוקים. הנה עוד אחד.
    וכל הדימויים מקובצים מסביב לשורה אחת, כמו עדת נשים שמקיפה במעגל מגונן אשה מתפשטת באמצע רחוב, מטעמי צניעות אולי: "זה סט, היא אמרה וירדה על ארבע".
    מי היא זו שאמרה? הילדה? אני בספק. זה כאילו השיר כולו מגונן על מעשה מיני סאדיסטי, ואחת הדרכים לקרוא את המהלך הזה היא לכרוך את ההסכמה להתאכזרות הטקסית, המינית, עם הילדיות, עם הבלתי-שפיט, חסר האונים והשם, הנרצע לאהבה, לחסות, גם במחיר השוט ("זה מספיק לילדה").
    זה שיר שמת לחרמן – ולא מחרמן. בגלל בגדי הדימוי, שגם להם יש אינטרסים. ואם קרקס, ואם השיר הולך על חבל, ואחריו מדדים מאלף הילדות והילדות והקלפים והנחשים והחלילנים – אזי בסופו הם קורסים בערימה גדולה אל רצפת החול, כמו אני ואתה (בובריאניים) שניפצו זה את הראי של זה.

    • רחל, היה צפוי שהשיר יובן ככה, ואני לא מאשים אותך. אם תקליקי על הקישור של עוד שניים משירי המחזור הזה אולי יתבהר ההקשר והמקום של השיר, שאכן אינו מובן מאליו כשהוא עומד לעצמו.
      אז לא, אני לא מחובבי הסאדיזם והשיר הזה לא בא לקדם את העניין. אבל זה גם לא שיר נגד. ולא, השיר לא נועד לחרמן.

      קשה אולי להבין את הרגיסטר, אבל זהו חלק מן המילון של שגעון האהבה, של "אהבה מכשפת" (שלא היו בה שום שוטים גשמיים) אבל היה השוט שבלב.
      "יַלְדָּה וְשׁוֹט זֶה מַסְפִּיק, הִיא אָמְרָה, /
      שׁוֹט זֶה מַסְפִּיק לְיַלְדָּה" – זו בהחלט הילדה אומרת. גם במונחים של שליטה, אם תקראי כסדרו מי החליל ומי הנחש במקביל למי האני ומי האתה אולי הדברים יתבהרו.
      דימוי נשך מציאות, נשך את הלב ואת הגוף, כן:)

      • 🙂
        זה לא שקשה להבין את הרגיסטר, זה ששיר נועד לניכוס, ואני מנכסת (ומאבדת).
        קראתי עכשיו גם את קודמיו – וחשבתי (שוב) על "שיח אהבה" של רולאן בארת. השיר האחרון שלך מביא (בעיני כמובן) לשיא את הקריסה העמוקה, המאיינת, המרוקנת ולכן המשעבדת של האהבה – ובו בזמן את שפתה. לולא השירים הקודמים הייתי יכולה בקלות לקחת את השיר הזה שכאן לכל מיני מחוזות מלבד האהבה הרומנטית, אבל כאבן במחרוזת הוא יכול להיות רק זה שבין גבר לאשה. ובתור האבן השלישית, הוא מצליף בשוט היחיד שבשעבוד הגמור שלו בוחרים בנפש חפצה.

  2. יעל ישראל

    אימאל"ה אמיר!!!

  3. רונית בר-לביא

    בהתחלה זה הזכיר לי את הסגנון הפרוורטי של יונה וולך במשהו.

    שיר מעניין, וכמה משמעויות יכולות להיות ל"שוט", וואו.

    שוט שמצליף, ושוט במובן של צילום באולפן, ושוט במובן של שתייה אלכוהולית, וגם ירייה.

    כל הדברים הטובים בעולם :))

    סאטירה על השואו ביזנס ?

  4. יעל ישראל

    לי הוא הציק השיר.

      • יעל ישראל

        הוא עשה לי רע רגשית. בלי קשר לדימויים, רק מהתמונה שהוא מעלה. ילדים ושוטים ביחד לא באים לי טוב. זה כמובן לא אומר כלום על השיר, מה גם שאם הוא מעורר אי נוחות, בוודאי השיג את מטרתו. אולי הוא ישיר מדי, לא יודעת. אצלי בכלל, ילדים בהקשרים מיניים סאדואים באים לא טוב. ואני מודעת לדימוי כמובן.

        לפני כמה חודשים, מוטי גלדמן העלה סיפור נורא יפה שלו על גבר שיוצא לחופשה, ובמלון רןאה נערה, כמעט ילדה, נורא יפה, שברור שמשפחתה סוחרת בה. וזה עורר כאן להט רב בבלוגיה. אליענה נורא הזדעזעה, אני למשל מאוד אהבתי. היתה אצלו המון חמלה במבט על המצב הקר והקשה הזה.

        פה כאילו הכול מנוכר לי, קשה מדי, מוטח בפרצוף. אני קוראת "תמימה" של שירה. אני קוראת סיטואציה, סיפור. והתחושה שלי היא, הרגשית, שכאילו השיר הוא מהומה רבה על לא דבר. כתוב טוב, נורא חכם, אבל מה הוא בעצם משאיר בי? הסתייגות. רצון להתרחק.

        וכמובן, מי אמר שאסור לכתוב ככה. מותר גם מותר. גם זה מתקשר להרחבת האסתטיקה, שהיופי הוא בעיני המתבונן בלבד. בעיני השיר הזה די דוחה (למרות שהוא כתוב נורא יפה), אבל קורא אחר בוודאי ימצא בו המון יופי ויימשך אליו.

        • אני מבין, יעל. אם נשארים בתמונה של הבית הראשון זה נורא (בדיוק במילון הקיצוני שכיוונתי אליו).
          אבל שימי לב שהבית השני הופך את הראשון על פיו. מי פה המכור?

          • יעל ישראל

            ברור, אבל זה לא מפחית מתמונת האימה שהשיר מציג, באחד לאחד שלו. בכל יחסים יש משחק כוחות, זה כמו שזונה שולטת בלקוח שלה בדיוק כמו שהוא שולט בה. אבל זה לא מפחית את התחושה הרעה שכל העסק מייצג.

            מעניין, דיברנו על תכנים דוחים, קשים, ואמרת שקל יותר לכתוב על יופי. לא יודעת, לי נראה שדווקא על הדוחה הרבה יותר קשה לכתוב ככה שיגרום הזדהות בקורא, שלא נרחיק אותו בגלל הדימויים הקשים. אני עצמי מתמודדת עם זה לעיתים בכתיבה. איך לכתןוב על הקשה, החד, המעוות, בלי לגרום לקורא בהלה או בחילה ושהוא יברח לי.

          • יעל ישראל

            לא, אמרת שקשה יותר לכתוב על יופי.

          • כן, הרבה יותר. כי המילון של "היפה" מוצה ונוצל (גם לרעה) באופן כזה שכיום כדי ליצור חוויה של יופי אצל הקורא אנחנו צריכים לעקוף את מלות היופי ובעצם צריכים להמציא מחדש את הביטוי לניואנסים של החוויה באופן אותנטי לגמרי.

          • המילון של התשוקה הוא לא בדיוק המילון של היופי, יעלה. הוא לעתים קרובות קרוב יותר למילון של הטירוף או גם למילון הדתי.
            בשבילי אין פה שום דבר מעוות – להפך. אבל לך תסביר.. היא לא זונה. היא לגמרי במשחק.

          • יעל ישראל

            אבל מש שיש לנו פה הוא תמונה מכוערת. תמונה שבעיני למשל מתקבלת ככיעור, כעיוות. זה מה שציירת כאן.
            השאלה היא, איך לגרום לקורא להיכנס לעולם שציירת לו בלי להבעית אותו או להגעיל אותו, או בקיצור להרחיק אותו.

            דיברנו אתמול או שלשום על כיעור ויופי. אתה אמרת שקל יותר לכתוב על כיעור וחרא וכאב, כי זה יוצא לנו, ואילו על יופי קשה יותר.

            יעני, קל לכתוב על דיכאון, וקשה על אושר. קל לכתןב על אהבה נכזבת, וקשה על אהבה מתקתקת בלי שזה ייצא קיטש.

            והנה כאן, כתבת תמונה קשה, לא נעימה, שאוטומטית רוב הקוראים הסתייגו ממנה פר-סה. ואני מציעה שאולי לא הצלחת להכניס אותנו פנימה, או אותי לפחות, לעולם הביעותים הזה. לא גרמת לי רצון להישאר. ז"א, לא הטיבת להתמודד עם התמונה הקשה. כשיש אקדח מצפים שישתמשו בו, שוט על אחת כמה וכמה. מה אני אומרת תמיד? בבואך את הקורא, קח איתך וזלין. לא השתמשת כאן בוזלין, אמירוש, אז לי קשה לעכל את השיר הזה.

          • יעלה, יש הבדל עצום בין טלטול לבין דחייה. ונדמה לי שטלטול הוא מה שחוו רוב הקוראים. הטלטול הוא מה שחווה פה גם המשורר.
            אמנם הכל בעיני המתבונן, אבל מבחינתי אין פה שום כיעור ושום גועל.
            אם להבחין, אז הדיבורים על הווזלין בהקשר הזה הם גסים ודי דוחים.
            אבל ילדה, ולו גם על ארבע, היא לא ערימת זבל.

          • יעל, בעינייך זה כיעור, ובעיניי ובעיני בת קול וחצי זו הייתה חוויית יופי וקירבה. כדאי מאוד להישאר בהקשר הראוי כאן. השיר מנסה לשתף בזה את אותם קוראים וקוראות שמבינים דברים כאלה. זה לא מעט לשתף בו וצר לי אם לא תמיד זה מצליח.

          • רונית בר-לביא

            הטעות שלך בעיני היא שאתה מרמז שגם הילדה מכורה,
            ומקביל את שני הדברים.

            לילד אין בחירה חופשית,
            וילד שמשתוקק למבוגר, הוא לא מכור או סוטה במובן של מבוגר,
            אלא פשוט ילד שעובר התעללות נוראית,
            בדרך כלל הוא מחפש וזקוק לאהבה פשוטה ומקבלת,
            ובוודאי לא למין פרוורטי.

          • יש דימוי ויש מדומה פה. ילדה אמיתית – אין סיכוי שתדבר ככה.
            את לא במילון הנכון, רונית.

          • רונית בר-לביא

            אתה כתבת ליעל "מי פה המכור".

            מצד שני, אתה מוזמן להסביר.

          • מי שמדבר פה כשפוט זה הדובר.

          • רונית בר-לביא

            האמת היא שאני לא מבינה שירה,
            זו לא בדיוק השפה שלי,
            למרות שבמשך שנתיים כתבתי שירה לא רעה לדברי האנשים …

            אהבתי כמה ממשחקי המילים ואת הצורה הכללית של השיר, התוכן בעייתי וזה ברור.
            חוצמזה, אין לי שמץ.

          • רונית בר-לביא

            ומצד שלישי,
            מעדיפה לא להזדקק למילונים ואנציקלופדיות בכדי להרגיש שיר.

          • רונית, ה"מילון" שאני מדבר עליו הוא המילון הארוטי של הרגש.
            ולא נורא אם אין לך בריטניקה – האנציקלופדיה היחידה שתצטרכי כאן היא האנציקלופדיה של החיים 🙂

  5. שולמית אפפל

    השיר מעולה. קראתי את השניים האחרים. גם ללא ההקשר אני חושבת שהשיר מעולה.

  6. (תגובה ליעל ובכלל)

    העניין הוא בדיוק משהו שיעל נגעה בו: נכון להיום, המקום המצונזר ביותר הוא זה שנוגע – בכל דרך שהיא – בחיבור של מיניות וילדים. אלא שהטאבו הזה הוא חדש להפליא, ועד המאה ה-18 לא היה בעצם נתק בין עולם הילדות לעולם המיני. הארוטיקה של יוון, של ימי הביניים ושל הרנסאנס לא מציבה גבול כל-כך חד משמעי.
    למילון הארוטי שאמיר חושף יש שורשים בתקופות האלה, ולכן הוא מכיל – ומשליך בתודעה – תמונות כמו זו שמופיעה כאן. המונח "ילדה", בדיוק כמו המונח האנגלי baby, מתאר גם איזושהי עמדה מינית ולאו דווקא התייחסות לגיל פיזיולוגי, ולדעתי (זו רק דעתי) כך הוא משמש כאן. ההתייחסות הזו – מרומזת או ישירה – טבועה עמוק במילון הארוטי, ויוצרת דיסוננס חזק עם הכללים של המאה ה-20.

    • רונן, תודה. הבנת אותי לגמרי בקשר ל"ילדה" הזו (שהיא בעצם המקבילה ל-girl : מ-baby ו-babe אנחנו ממש רחוקים). וזה באמת עתיק – סאפפו כבר מדבר על זה שיש לה "ילדה" (pais)והתקינים המציאו לשיר הזה פרשנות די מצוצה על זה שהייתה לה בת בשם קלאיס (שאליה השיר).
      מצד אחד אולי הסמיכות של הפוסט הזה לתרגום "אביב וסתיו" של הופקינס שהבאתי לפניו עם ההקדשה "לילדה קטנה" בלבלה את ההקשרים,
      ומצד שני, אני בטוח שגם רבות מהמזו-עזעות הבינו, אבל מה, עוד מעט כמו באמריקה כבר לא נוכל לדבר אמת רגשית.

    • יעל ישראל

      רונן, הבעיה עם פדופיליה ביצירה, ובכלל בנושאים קשים וטבואים, היא הדרך בה מטפלים בה. כן, יש טאבו בעניין זה, ולדעתי בהצדקה, ואני מוכנה גם ללחום למען זה.

      עם זאת, איני טוענת שישנם נושאים שאינם ראוים לכתיבה, אבל תלוי מה עושים איתם. הבאתי קןדם את הסיפור ההוא של מוטי גדלמן על הילדה שהוא רואה, שמשפחתה סוחרת בה, שהוא פרסם בבלוגו, שם זה עבד מצוין, מתוך כאב וחמלה.

      יש יצירות שעושות מהנושא הקשה קרקס (וממש בלי קשר כאן לשיר של אמיר). אתה זוכר משהו שכתבתי לך על "לשבור את הגלים"? אני לא יכולה להתכחש לעוצמת הסרט, אבל אני מוותרת עליו בלב שלם כי הוא עולל כאלה מניפולציות רגשיות בצופה, שזה כבר גובל בקרקס, בהונאה, בגנבת דעת.

      השאלה היא לא מה כושר הקיבול של הקורא או הצופה (ואם בכלל צריך להתחשב בו), אלא מה אתה היוצר עושה עם החומר השנוי במחלוקת שיש לך ביד, כדי לגרום לו להתעלות מעל הדימוי הארצי הנוראי שלו.

      אישית, וזה לאמיר, לא הרגשתי שכאן זה הושג. לכן השיר ניכר אותי.

      פה היה חסר לדעתי הוזלין הזה שאני מדברת עליו. כמובן, וזלין נשמע רע, אלא שיוצרים משתמשים בו כל הזמן. עם זה מוגזם, התוצאה קיטשית נמוכה ושמנונית. אם זה במינון הנכון, הקורא משיג זיכוך רגשי. לא כל וזלין הוא רע. בהוליווד היו מושחים אותו על העדשה, וככה אפילו מיי ווסט הבהמה נראתה יופי.

      • יעלה, אני חושב שבעניין המציאות המעוצבת שבאמנות (שלא לדבר על הבדיון המעוצב) יש הסכמה גמורה בינינו. אנחנו אנשים יוצרים ומבינים ממה זה עשוי.
        אבל לגמרי סביר שיקרה שהפיגורה של השיר הזה תיעמד כמו מחסום בינך לבין מה שהוא רצה לבטא – התאהבות, תשוקה, שליטה, כניעה (והיפוכם – באופן משחקי שבוודאי לא ממש זר לך). הבעת את הרגשתך. אוקי. זה בסדר גמור. הרי כשמדובר במציאות, אין בינינו שום ויכוח ביחס לנושא הזה.

      • יעל, הבנתי נכון? את מוכנה ללחום למען טבואים באמנות?
        אני מציע שתתחילי בספרות הקלאסית. מה נעשה? לשרוף?

        • יעל ישראל

          למה לשרוף? לא שורפת שום דבר. זה הפחד הכי גדול שלי. ברומן שלי "סוף סוף רומן", שאלי ודני נורא אהבו והוציאו, מחרימים ספרים וניירות כדי לעשות מהן ארונות קבורה. ככה זה בעולם הזה שבו חיה הגיבורה. קוברים את הספרות.

          אגב, חחחחח, מה באו החרגולים המתוקים ביציאה, שרצו לגרוס את הספר שלא הצליח כי ביאס את הקוראים מרוב שהוא מדכא. אז שכנעתי את חיליק לתת לי את מה שנשאר מתנה. הנשמות נתנו לי. באמת נשמות.

          וזה לא מדויק, על אף שאני טבואים בספרות, אני לא יכולה לצדד בטקסט שיקרא לפדופיליה, גםן סדו מזו קשה אנו חביב עלי. לא אתן ידי לעולם לשריפתו, אבל גם לא אוהדת. הקן האדום שלי הוא פדופיליה. הסברתי למישהו למטה למה, ואיך אני יודעת כל כך הרבה על הנושא.

          אז כן, יש רגישות, וצריך שתהייה בתחום הזה. ילדים הם היצורים הכי חסרי אונים בעולם. יש איזה משפט בספר של דניאל פנק, מכיר אותו? סופר צרפתי מסוים. והוא אומר משהו כזה, הרבה יותר יפה מאיך שאני ניסחתי כאן.

          אגב, זה בלתי נסבל שקשה למצוא כאן תגובות בנושא, רק אחרי שנים. אני מוכרחה ללחוץ על שירלי שתעשה פאנל דיונים מסודר. אי אפשר שזה ימשיף להיות בסלון שלך, זה נורא לא נוח, עם כל הערכתי לסלון שנפתח אצלך. צריך מקופ נפרד לדיונים כאלה.

          • יעל, חושב שהסברתי בתגובה שמעל זו שענית לה. מערכת התגובות באמת לא נוחה.
            קיבלתי ממש עכשיו מכתב חם מ"בת קול וחצי" על פרסום השירים. והיא כמובן לא ילדה, ולא היה לנו שוט. אבל אני לא מתכוון להכניס צנזורה כזו ליצירה שלי.
            כמו שכתבתי לאליענה בשיר הבא בסידרה – "ארורה", המילון הארוטי שלי כולל גם קניבליזם, למרות שמעולם לא טעמתי פירור…
            אבל אני מבין שזה לחץ על כפתורים, והתוצאה היתה בהחלט לא נעימה.
            למען עצמי, אולי לא הייתי צריך להביא הנה את המקום האינטימי הזה.

            וכן, חמודים ביותר החרגולים 🙂

  7. עדנה גור אריה

    אני לא מבינה בשירה. אני מתייחסת רק למה שאני מרגישה כשאני קוראת.
    קשה לי עם השיר הזה. וכן קראתי גם את השניים האחרים, וזה עדיין קשה לי.

    • אני מבין עדנה. שום הסבר שלי או של אחרים לא יכול לשנות את ההרגשה הראשונית הזאת. בכל זאת, אחריהם, אולי שווה לנסות קריאה מטפורית יותר.

  8. "זֶה סֶט, הִיא אָמְרָה וְיָרְדָה עַל אַרְבַּע,

    כְּמוֹ חָלִיל וְנָחָשׁ, כְּמוֹ אֲנִי וְאַתָּה,

    כְּמוֹ הַשּׁוֹט

    וְהַשּׁוֹט שֶׁבַּלֵּב."
    קרקס שלם.
    כל כך טהור בעיניי עד כי מוזר לי שהתחברו כאן קוראים לסאדו מאזו, אולם, יכולה להבין שהמילה שוט מתחברת לכאב והמילה ילדה מתחברת לגיל ,רק שקראתי את השיר קצת שונה והיה בעיניי די עדין.
    בהקשר לשני השירים האחרים זה מאיר אור חדש על עומק האהבה המכשפת-אהבה עד כאב. זה מוכר לי. השוט יכול להיות רוחני וחזק והוא חלק בלתי נפרד מאהבה כשמתירים לה את שרשרת הדוב.

    • תודה סיגל. זה העניין שמבלבל לרגע כנראה: שיש פה את העונג-כאב – אבל הסאדו-מאזו הוא מטפורי, כמו שאת הבנת.

  9. אמיר, מחשבות לשיר:
    ברצף המכושף של לקסיקון האהבה השיר מדהים בדיוק שלו, כמו חץ שנישלח ישירות לחדר המיטות שבלב.
    זה מזכיר לי את הסרטים של קוונטין טרנטינו, בעיקר את הבוטות בעובדות, "חסינת מוות" ו/או "פלנט טרור". בהירות האלמנטים- ילדה, שוט.
    "כְּמוֹ אֲנִי וְאַתָּה"- המשפט הקטן הזה עורר בי המון מחשבה. לו היה כתוב: את ואני- כל השיר היה מקבל משמעות אחרת- כביכול אישית…דבר שהיה מזעזע אותי…
    יחסים מיניים של סאדו-מאזו, מועדונים שמאכלסים תצוגה ליחסים אלו, פדופילייה (קניתי ילדה ושוט) הם עובדות בחיי היומיום שלנו. מזמן נקרענו מהבתוליות. ועד לאן נרחיק עצמנו מהטבע. ובטח יהיו אלו שידעו לתת נימוקים שזה הטבע האנושי- כך הוא נראה. ואיפה אני בכל זה…אוי ממש קשה לי להכיל.

    • אולי יעזור לך "ריכוך זעזוע" הקניה אם תתייחסי לקניה כאל לב הקונה לב (עם שוט זה הלב עם כל העוצמות). זאת בכל אופן העדינות והיופי שהבנתי והתיישב אצלי בהבנה כל כך חלק.

      • סיגל, תודה על העידוד. בשבילי ישנן כמה וכמה קריאות לשיר ואני לא מתחיבת להרגיש בכל פעם, בדומה לפעם הקודמת. כרגע אני מתמודדת בתוך עצמי עם האפשרות להבנת השיר מהמקום הספציפי הזה.
        מחר בטח אקרא שונה ואבין בהתאם.

        • אשתף אותך בכך שחששתי "לנסות לעודד" אותך מכיוון שעלולה הייתי למנוע ממך את נסיון ההכלה הפרטי שלך , שמחה על תגובתך ,ומכיוון שנהנית לעקוב אחרי המקומות שאליהם את לוקחת את השירים, וכל כך נהנית מאופן החשיבה שלך ומההתלהבות שיש בך ,אשמח לקרוא באמת את הקריאה של "תמי של מחר".

    • תמי, אני שומע את הטלטלה בין "חדר המיטות של הלב" לבין התגובה לפיגורה של השיר… ומבין, כי כך התכוונתי שהקריאה תהיה ברמה זאת או אחרת.
      ה"אני ואתה" הוא בהחלט אישי, אבל אלה הדברים שאומרת היא (לכן "אתה").

  10. מירי פליישר

    קרקס האהבה
    משחקים ובוכים
    אוהבים ומקבלים
    וגם קצת לא . זה היא . ואני מה נותר לי ? מה שתגיד.הצוענייה.

    • מירי פליישר

      אמיר
      מרוב תגובות…כן יירבו
      מעניין אותי אם הבנתי נכון את השיר

    • מירי, אני לא בטוח שהבנתי את הבנתך עד הסוף. אנסה, ותקני אותי אם אני טועה:
      משחקים ובוכים = עונג-כאב
      אוהבים ומקבלים = את העונג וגם את הכאב
      וגם קצת לא (?)
      ואני (=הדובר?) נתון לגמרי בידיה של הצועניה

      • כלומר, מירי, אם את מאשרת את הקריאה שלי – אז הבנת אותי מעולה.

        • מירי פליישר

          היה לי חשוב לחדד את הבנת השיר מכיון שהשתמשת בביטויים "מסוכנים" . לגמרי ברור לי שהוא בידיה .והוא אפילו לא לגמרי מאושר מהשליטה הזו.

          • את צודקת לגמרי, מירי. ואכן "ביטויים מסוכנים" שמנסים לבטא משהו לא "מסוכן" – ושמשכו פה הרבה אש למקום שבשבילי הוא אינטימי ויפה.

  11. ילדה ושוט – איזה צמד מלים, לא צריך להוסיף כלום לתחושה.

    • וְהַשּׁוֹט שֶׁבַּלֵּב

      השוט שבלב בכל הוא "אשם" 🙂 לפעמים הוא שובר לנו את הלב אך גם יודע לאחות
      את השברים כשכבר לא יכולים יותר…
      אהבתי את שלל הדימויים על הדבר הזה שמחבר בין שתי נשמות

      כְּמוֹ דֹּב וְשַׁרְשֶׁרֶת
      כְּמוֹ פּוֹקֶר וּקְלָף בַּשַּׁרְווּל
      כְּמוֹ חָלִיל וְנָחָשׁ
      כְּמוֹ אֲנִי וְאַתָּה
      כְּמוֹ הַשּׁוֹט וְהַשּׁוֹט שֶׁבַּלֵּב

      כתוב נפלא בעיניי, חזק ועוצמתי.

    • כלומר? (לאור הסיפורים שהתכוונת לכתוב עם יעל על אינססט ופדופיליה)

  12. שלחתי לפני הצהריים תגובה (מושקעת!)והיא נעלמה לי. המחשב באמת הודיע לי שמשהו לא בסדר, אבל לא היה לי זמן לברר מה הבעיה. אני מנסה לשחזר כאן:
    בקריאה ראשונה, זה היה שונה מאד משני השירים המעודנים ההם (לבת-קול וחצי) שהבאת בפוסט אחר. אבל מהעיון בתגובות התברר לי, שמדובר (כנראה) במאבקי כוח שנמצאים בכל מקום בחיינו, גם באהבה, ואז הכל מקבל פרשנות הרבה פחות בוטה – שזה תמיד עדיף בעיני: להשאיר את הקצוות לא קשורים. לא חייבים להגיד הכל באופן מפורש.
    רק מי זה "הם"?

    • עדה, נכון, יש פה נדנדה של שליטה, אבל זה לא נגמר בזה. יש פה גם מין משחק ותשוקה ואהבה דרך זה, ודווקא המלה "מאבקי כוח" קצת בוטה לי…
      "הם" הם חלק מהפיגורה, מין צוענים של קרקס נודד(וזה גם עונה ליודית על עוד פן של "צועניה שלי" במחזור שזה לא סופו עדיין). אני חושב שהמפתח כבר נמצא באופן שהם מתבטאים: "כְּמוֹ דֹּב וְשַׁרְשֶׁרֶת, / כְּמוֹ פּוֹקֶר וּקְלָף בַּשַּׁרְווּל".

  13. אני לא בר הסמכא – מלה שמשמשת לשניהם (ולא בהכרח היחידה שמציינת את הפעולות האלה)כי את הסימניות מציירים במכחול, ובמקור אלה היו ממש תמונות שעברו עם הזמן סגנון – כמו ההירוגליפים המצריים (למשל: 1000 אפים = לנחור; איש וחזיר מתחת לגג = בית)

  14. יודית, תודה. נכון, השירה עוסקת באמת ולא בחיינדלך.
    לגבי הקודמים ב"אהבה מכשפת" – לא בטוח שהבנתי על אילו "תארים לא קשורים" את מדברת. טוב היה יותר נעים אילו זה היה מתנסח כתמיהה (ואולי, ייתכן, לא עלית פה על משהו?)
    אבל אענה: אם את מתכוונת לשרשרת הדימויים של הפטט המאוהב "צוֹעֲנִיָּה שֶׁלִּי, סַם שֶׁלִּי, צִדְפָּה שֶׁלִּי, יָם -", נדמה לי שזה מענה די ראוי ל"מה, מה אעשה אתך?" .
    אז בת קול וחצי באמת קצת צועניה, אבל העניין האמיתי הוא שהדיבור מגיע אל הקצה שבו הפונקציה הפאטית היא כבר העיקר, כלומר כבר אין מלים.
    כל המחזור הזה מתחיל ברגיסטר המאוד גבוה של ההתאהבות הכי מטורפת וחושנית, כך שבלי לחוות אחת באמת לקורא אין שום מפתח להיכנס לזה.

    • ועוד משהו, כמו שהוספתי ביחס לזה ביתר פירוט בתגובה לעדה – הצוענים מופיעים גם פה, אם כי לא נקראים כך בשם.

    • באמת שהצטערתי שאמרתי את דעתי ללא כחל ושרק, דברתי בלי מחשבה. לא בלי מחשבה על השירים, אלא בלי המחשבה שאולי אני פוגעת בך. זו הבעיה עם הבלוגים, הערב אפילו תהיתי אם מתאים לי בלוג בכלל. כי צריך להיות כל הזמן מנומס, וקצת נמאס לי.
      בכל אופן אני לא אוהבת את השירים ההם מהסיבות שהסברתי, ואתה יכול להכביד מילים ולסנגר, אבל שיר צריך לעמוד בפני עצמו, והשיר שהזכרתי לא טוב בעיני.
      לא נורא, נכון? יש לך כל כך הרבה שירים וכל כך הרבה מעריצים ומעריצות, וזו רק אני וזה רק שיר.
      בכל אופן מצטערת שזרקתי לך את זה בפרצוף, אבל אתה יודע מה, מותר לך לעשות לי אותו הדבר, אולי יצא דיבור אמיתי מהעסק הזה.

      • יודית, זה בסדר גמור, ואמת שווה זהב. גם אי אפשר לומר שנפגעתי – הרי לא הייתי שורד אם הייתי מצפה שכל דבר יגיע כפי שאני מרגיש אותו. וכמובן שיש שירים שברטרוספקטיבה הייתי עורך אותם אחרת.
        אבל ההערה בקשר לאופן של השיח כן נראית לי חשובה – נדמה לי שרונן ניסח את "הקוד" הלא כתוב הזה יפה בבלוגו. היות שכולנו רוצים לשוחח, יהיה נהדר אם נוסיף על האמת גם תקשורת טובה, או לפחות נשתדל ונשתפר בזה. גם לי לפעמים זה לא קל…:)

      • ויודית, אני לא חושב שאת צריכה לקפל את הזנב ולתהות אם בכלל כדאי לך בלוג וזה… אני מעריך את התרומה שלך לדיון, ואת הכנות שלך – ובגלל זה היה שווה לי וגם הרשיתי לעצמי את ההערה הזו לגבי איך כדאי. כמובן לא אעשה אותו דבר. למה?

  15. יעלה, תודה על הקטע היפה, ואין לי מושג למה לא פרסמת אותו.
    אני מסכים אתך שהכל בעיני המתבונן – ואני ממש לא מצאתי שום דבר מגעיל (ואני מדגיש: מגעיל) בקטע הזה: שוב, יש הבדל עצום בין טלטול לבין גועל. בשני המקרים עלול להיווצר דחיה, אבל זה שונה מאוד. דחייה יכולה להיווצר גם מול קיטש או אפילו מול מילות חיבה אם את לא יכולה לעכל אותן.
    אני גם מסכים לגמרי שהקורא הוא המבחן הממשי של היצירה.
    ויעלה, בואי נודה, את באמת נורא אוהבת לזרוק ביצים.

  16. נכון, מירי, צודקת. – את העובדה האלמנטרית הזאת שכחתי לציין, שכל זה (ציור וכתיבה) נעשה באותו מכחול.
    יש אגב סגנונות שונים, ויש גם אמנות קליגרפיה במכחול ענק.
    מחזה מדהים – האמן יושב איזו חצי שעה ורק כשהוא מוכן הוא מצייר את הקנג"י בתנועה שלמה אחת עם כל הגוף.

  17. איך? בגלל המונולוג של "הילדה"?
    נפלא איך את תמיד מפתיעה אותי עם כיוונים חדשים ולא צפויים מבחינתי.
    (זה מזכיר לי את שיר ה"מחמד" – כתבת?)

    • אמיר, בחיים ובשירה בעיקר, בכל מילה מסתתרות לפחות שתי יישויות לעיתים יותר משתיים. אם אומר: קֹרבן, יש שם גם מקרבֵן. מה שלא נאמר בשיר , נדמה לי, משמעותי להבנתו לא פחות מהמילים עצמן, כל זה מאפשר תמונה רחבה.
      המונולוג של הילדה מסביר את מצבה, במילים הכביכול, פשוטות, מינימליסטיות, מה בסך הכל ילדה רוצה, ברוב טיפשוטה, היא רוצה להיות כמו חיית מחמד,(עוד "חי מחמד" ללקסיקון) על ארבע, ברצועה…היא מבקשת להיות כנועה לשוט בעליה. מצמרר הרצון שלה לרקוד כנחש לצלילי חליל- כאילו רק כך היא מתעוררת לחיים. התלותיות שבה כל כך מושרשת עמוק שזה כבר בהווית הלב שלה, כך היא יודעת לחיות, לאהוב- ילדותית ותלותית.

      • הי תמי.
        מאוד התחברתי למה שכתבת כדעה על קשר תלותי אולם רציתי לספר משהו בנושא. אני נוהגת לפרק אישיות על פי יכולת מול רצון. אישה שאין בה את היכולת להיות עצמאית ושווה לגבר (ביכולות), היא בעיניי הילדה התלותית ולא בהכרח הטיפשה אלא הנתונה בבעיה שעימה סיבותיה לכך שהגיעה למצב זה. אישה שיש בה את היכולת ויחד עם זאת היא ניצבת בנקודת הבחירה ובוחרת להתלות על זרוע או להכנע לתנומת הנחש שבה, המוער על ידי צליל חליל, תוך שהיא מתחברת לתחושות ולרצונות האחר, בעיניי זוהי חוויה מופלאה הדורשת המון אמון בבן הזוג שידע לנגן לה, לנגן בה ולנגן אותה.
        מהי דעתךכם

        • סיגל, "לפרק אישיות", נראה לי מעט כמו משחק לגו, לשם מה לפרק?…
          "יכולת מול רצון"- המקום בו אנו נמצאים הוא המקום ש"הרצון" רצה להגיע אליו. היכולת עוקבת אחר הרצון, לא הפוך. זו אשליה אופטית "מס שכל" כדי שנחייה בשלום עם עצמנו, כאילו: אנחנו לא אשמים במה שקורה לנו.
          אני לא רואה חוכמה או טיפשות בשיוויון. אין לי מחשבות על שוויון בין המינים. גבר/אשה מעצימים האחד את השנייה, זה הדדי. (כולל העצמה ביחסי מין).
          "הטיפשה" או כפי שאני כתבתי "טיפשוטה" לא במובן של חסרת שכל אלא כינוי לקלות הראש שלה כלפי הדברים. אולי יותר מובן יהיה אם אביט בקלף של "השוטה" היא כביכול אופטימית כלפי העתיד אך לא מבינה את הסכנה בה היא נמצאת- היא עומדת על סף התהום ויכולה ליפול למקום הרבה יותר רע…

          • מתנצלת אולם את כל מה שאת רואה אני רואה כאן הפוך ולדעתי, אין ראיה נכונה או לא נכונה , יותר הגיוני ששתינו נכונות. אין לי זמן ברגע זה להתייחס משפט למשפט על מנת להסביר את הצד ההפוך קצת יותר, אבל מבטיחה לחדד.

          • סיגל, אני איתך למה נראה לך הפוך?
            אשמח להמשיך כשתוכלי. בנתיים אחלה יום שיהיה לך.

          • ועוד משהו תמי. בשביל להיות מסוגלת לכתוב את מה שכתבתי לך כאן נצטרכתי להרבה יוד ומעט מחשבה . כשלחצתי על פרסום תגובה עלה בי קול שהרס אותי סופית:"חכמה בלילה" הוא אמר, "פתאום יש לך דיעות" ושלח אותי למחוזות זכרון לא משהו, אז סלחי לי אם מה שכתבתי איננו הפוך אלא בכלל לא נכון , יש לי כמה "אניים" ללכת לקבור. המשך יום נפלא שיהיה.
            🙂

          • סיגל, אויי.. עוד אני מנסחת תגובה וכבר את במקום מצומק. צאי מזה. זה ממש בסדר כל מה שאת חושבת וכותבת.

          • הי תמי, לא הלכתי למקום מצומק בכלל. פשוט לא הייתי צריכה לכתוב את מה שכתבתי.

          • סיגל, חבל שכך את מרגישה. בכל אופן תודה

          • כתבת תמי:"יכולת מול רצון. רצון הוא המקום שבו אנו נמצאים והיכולת עוקבת אחריו". אדם יכול לרצות הרבה דברים תמי, לא כולם בתחום יכולותיו. לדעתי חשוב לגעת ביכולת ולהכיר אותה ומתוכה לבחור את רצונותיו ואת המשך דרכו. לא סתם קורה שאדם עומד על פרשת דרכים בלי יכולת להחליט. יש באדם יכולות אינסופיות והרבה יותר פשוט היה לו היה מוגבל ויכול לבחור דרך אחת. כאן נכנס הרצון ועוזר לו להחליט. רצון מודע הוא רצון של אדם שלא יאשים בעתיד את העבר. הוא עמד בנקודת המפגש והוא בחר. הפירוק הזה שתהית לשם מהו נועד בדיוק לשמש כמס שכל לרגע שבו עלול אדם לבוא חש/בון עם עצמו ואז אין לו אלא לזכור את הרגע שבו הוא בחר אולם לפעמים אנשים לא מודעים לצמתים וכשהם נכנסים לאיזשהו שביל הם "מתאבדים עליו", זוהי כניעה טיפשית בעיניי, זוהי דרכה של התאהבות שאנשים מעידים עליה שהיא פשוט קורה להם, זוהי כניעה טיפשית והכאב הכי גדול שיש בה הוא ההלקאה העצמית שנגררת אחריה, הסאדו מאזו של אדם עם נפשו.קלות הדעת שאת מתיחסת אליה היא אותה קלות דעת שהתייחסתי אליה במילה טיפשות. לדעתי, מנסיון, אין מקום לקלות דעת בנושא עליון כמו אהבה. כן יש מקום לכניעה ולחוויה בתוך המילה אך לשם כך לא יתאימו כל שני בני אדם. חיבור בין פריק קונטרול לבין אישה אבודה יהיו לדעתי ניצול. חיבור בין שני שווים שמעזים לחוות כניעה או שליטה או שניהם הוא דבר קסום בעיניי והטהור ביותר הוא כשיש בחיבור הזה את הרגש שנקרא אהבה שבלעדיו החוויה איננה של אחד אלא של שניים שכל אחד וחחויותיו הוא. גם באהבה יש רגע של כניעה נפשית שבה הנפש בוחרת לכרוע על ארבע ולציית לאדונה. גם באהבה אני מעזה להאמין שיש נקודה שבה אדם צריך לבחון אם יש בו יכולות לאהבה ואם יש בו רצון לאהבה ורק אז להרים את ידי הנפש ולהכנע. אם שמת לב תמי בתוך הכניעות הללו יש המון כוח, כניעה מתוך חולשה היא הכניעה שאליה את מתייחסת בעוד שאני רואה סוג אחר של כניעה כזה שהוא מנת חלקם של אנשים מאוד חזקים ואמיצים, בעלי היכולת להיות כנועים ונשלטים ובו בזמן בעלי יכולת נתינת אמון גבוהה כזו באדם אחר שהוא לא אתה ולדעת שהוא מסוגל לזרוק אותך מצוק גבוה ובשניה האחרונה, רגע לפני הנפילה הוא גם מסוגל לתפוס אותך.
            לגבי הקלף של השוטה- דווקא השוטה בכל הסיפורים שאני מכירה נראה לי תמיד הכי לא "שוטה", נכון שבטארות מלמדים שאדם עומד על סף תהום ולא מודע לסכנה שלפניו אך עצם זה שהקלף מיוצג על ידי שוטה תמיד אומר לי שהוא יודע והוא יבחר ולא תמיד כשקופצים מצוק זה התאבדות או מוות. (צריך שיהיו מים למטה, כמו באהבה).

          • סיגל, אם אדם עומד בצומת דרכים, הוא בוחר, כביכול, לפנות ימינה או שמאלה. כל מה שאני טוענת זה שהבחירה מונעת על ידי הרצון שקדם לבחירה לאן לפנות. גם הצומת אליה הגיע היא בזכות הרצון שחשק להביא את הדילמה של הצומת. הרצון קודם למציאות, לעיתים הרצון סמוי, מוצפן בניבחי הנפש אבל הוא שם. מתוך כך אני מרגישה שאין ל"יכולת" משקל אלא זה ה"רצון" שקובע מה המציאות שבה אדם חיי. ארחיק ואומר שאנחנו נולדים מתוך רצון להיוולד ולא הפוך- אוי, נולדנו אז כבר נעשה לנו חיים.

          • סיגל, אם מותר להתערב, אני רק רוצה להסיר את הכובע. אמרת כאן באומץ את התת-טקסט של השיר, שאני, מרוב ההתקפות וההגנות לא הגעתי בכלל לפתוח אותו. כניעה ושליטה הן חלק מהריקוד הזה, ובוודאי בין אנשים שעומדים על הרגלים שלהם. כל הכבוד.

          • אמיר, אתה צודק זה התת-טקסט של השיר: כניעה ושליטה, אבל על זה אנחנו כן מדברים. לא?
            לא היתה לי כוונה ליצור מגננה או מתקפה על כלום. דוברמנים או פינצ"רים זה לא הנושא.

          • דוברמנים ופינצ"רים? :)))
            ממש לא עלה בדעתי שאת יכולה לחשוב שאני מתכוון אלייך!
            וגם כל התגובות – כולל מי שהפיגורה בשיר קוממה אותם – גם זה בסדר גמור. פשוט זה לא נתן להגיע לעניין שמסומל בדימוי הזה, ושמחתי שהגענו.

          • אויש, ברור שמותר לך להתערב זה הבלוג שלך!
            ותודה.

          • סיגל, כניעה או שליטה לא מובן לי כיצד זה מתחבר לאהבה. אהבה היא- אהבה. אין לה רצון להכניע או לשלוט. ברגע שישנם אלמנטים מסוג זה, זו לא אהבה זו מניפולציה כזו או אחרת. בכניעה ושליטה ישנו זה שמקבל את המרות מהשליט או השליט יש לו מושא לכניעה. לא?

          • טוב תמי. בואי נעזוב לרגע את נושא האהבה שבהקשרו עלתה הכניעה ואתן לך דוגמא לכניעה מתוך אהבת החיים. מכירה את המצב הזה שבו את רוצה להשיג משהו בחיים ועומד מולך קיר. את מנסה ומנסה ומנסה אבל נותרת עם ראש זב ותסכול. מגיע רגע מסויים שאת מבינה שאת עומדת מול קיר ואז את פשוט נכנעת. יש מי שיגיד שהכניעה הזאת היא ויתור מתוך חולשה ואילו אני חושבת שזוהי כניעה מיסתית משהו, כשאת ממש נכנעת ולא רק חושבת שאת נכנעת, את יכולה לראות בדמיונך את ידי הנפש שלך מורמות אל על ופשוט נכנעות למציאות. בכניעה מוחלטת קורים דברים מופלאים. לא פעם קרה שברגע הזה הקיר שהיה פשוט התפוגג וכל מה שכוח הרצון שלך לא השיג, דווקא הכניעה המוחלטת יצרה. עכשיו, קחי בחזרה את הכניעה והלבישי אותה על אהבה…מה קיבלת?

          • סיגל, יקירה, אני מבינה מה את אומרת ומבינה שהנושא טעון. מה שאת מתארת כחיזור אחרי אדם שברגע שוויתרת על ההשתוקקות הוא בא. אז סוף טוב. לא?

          • כן תמי. זאת דוגמא נהדרת להבנת הכניעה ועדיין לא הלכת איתי צעד קדימה לתוך חדר המיטות של הנפש. אז היה קיר ונכנעת והופיע האדם והתאהבת ועדיין יהיה ביניכם קיר המשאיר אותך בצד אחד ואותו בצד שני. יכולים להמשיך לאהוב כך לנצח, לא תמיד אפילו מבחינים בקירות, אבל דווקא באהבה, יש לנו הזדמנות לחוות סוג של כניעה מהקסומות שבחיים וההתנגדות לכך היא הקיר והיא מורכבת בדיוק משלל דיעות הנגד שהוצגו כאן. בכל מקרה חשוב להבין שבין אוהבים שווים אין משחקי כוח ואין ניצול וכל המחשבות השליליות נשארות מחוץ לדלת החיים. לא כל ניצן של אהבה מבטיח אהבה כזאת ,אולם נדמה לי שאמיר זכה לה וכיף לו.

          • סיגל, אני עונה לך- אין לי מילים. אולי כשנפגש, יום אחד, נמשיך את השיחה הזו.

          • תמי, שליטה והישלטות היא הנדנדה של כל מערכת יחסים שיש בה שוויון.
            את יוזמת הוא מקבל ולהפך.
            גם במין – אפשר להפוך כל תפקיד להיפוכו. לפעמים מעייף להישאר תמיד באותו תפקיד…

          • אמיר, זה עוד מעט כמו שיעור בפיזיקה. מה יותר כבד: קילו נוצות או קילו פלדה?
            נו, בטח שכדאי לשקול כל דבר לגופו…:)
            כמה עולה חליפה ליתום?

          • נ.ב.
            שכחנו שהכל תחת הכותרת "קרקס" והחיים הם קרקס אחד ענק.לא?

          • כן, בהחלט, תמי. קרקס ענק שבו אנחנו גם המאלף עם השוט וגם האריה או כלב הים שקופץ מבעד לחישוק האש. קרקס שבו אנחנו משחקים במשחקי החיים, אבל גם שוכחים לגמרי שזהו משחק כדי שהמשחק יהיה אפשרי. משחקים זה דבר רציני כידוע… קשה להם להתקיים כשאתה עומד וצופה בהם מבחוץ.

          • אמיר, בעמידה מהצד כצופה, כמשקיף יש לעיתים התגלות. אצלי זה שומר על שפיות. כמו בציור, כשאתה עומד שקוע כל כולך בקנבס בצבע במכחול, אתה לא רואה את הציור. אם מתרחקים אפשר לחזור ולערוך שינויים.

          • את צודקת, תמי, פרספקטיבה חדשה יכולה לשנות את המשחק מן הקצה אל הקצה, אבל אז כדי לשחק חייבים לחזור אל לוח המשחק (או הקנבס – אבל שם משחקים עם הדמיון והבד). יותר מדי רחוק גם לא מתאים לשיעור של החיים האלה.

          • אמיר, אין צורך ב"ווידוא הריגה":)- אני חוזרת, לאט, אבל חוזרת.

          • אמיר, זו הייתה תגובה לאמירה הזו. ולא השבתי לך, כי מיהרתי להגיע לתל אביב…
            "זה אולי נשמע דקדקני, אבל אולי כמהלך ראשון במשחק תחליפי את דימוי הרקע של הקנבס במשהו שיתופי יותר?".
            לא כאן, אשאל אותך למה כוונתך במדויק…

          • אמיר, (הינה חזרתי לקנבס) בשאלה שלי כמה עולה חליפה ליתום למעשה אני מלינה על מצבי. היכן "הוא" כדי שאדע לענות על שאלתך- "את יוזמת הוא מקבל ולהפך".

          • תמי, לפני שאתחיל את "המשחק" של היום…
            אני חושב שכדי ליצור מציאות אנחנו קודם כל יוצרים אותה בפנים. ושם, נדמה לי, יש משחקים ונדנדות למכביר, שאם נתעלם מהן ולא נכניס אותן למשחק פשוט לא ניצור אותו בכלל.
            כלומר, פרספקטיבה ומבט מבחוץ עולות בדיוק במטבע של פרספקטיבה ומבט מבחוץ.
            ישבתי שם גם, ואני מכיר.
            זה אולי נשמע דקדקני, אבל אולי כמהלך ראשון במשחק תחליפי את דימוי הרקע של הקנבס במשהו שיתופי יותר?

          • אמיר, תודה. שיהיה לנו יום עם שעות של קסם…

      • הבנתי תמי – ובהחלט אפשר לקרוא כך.
        תודה שהסברת, כי לי יושב השיר כפי שהתכוונתי אותו, כמובן.
        הקבלתי "חליל ונחש" ל"אני ואתה" כדי שיובן אני=חליל, אתה=נחש – כלומר שוט או לא שוט, היא פה השולטת המוחלטת במערכה הארוטית.

        • אמיר, היא השולטת המוחלטת ונישלטת על ידי הגחמות של עצמה שמותאמות כמו כפפה ליד של ההוא שנשלט ושולט. איזה בלאגן….

          • נכון? אבל ככה זה. כי אנחנו גם אוהבים לשחק. כניעה ושליטה הן לפעמים נדנדה בגן.
            גם הפוסטים האחרונים של רונן ומשה קשורים בסופו של דבר לאותו עניין, לא?

          • אמיר, אני אוהבת לשחק במשחק שבו כולם מנצחים. כמו: קרוסלה:) השירים של רונן ומשה שניהם וכל אחד לחוד, באמת יפים.

  18. תודה עינת. "און על חוסר אונים" זה מתאים מאוד לסתירתיות המתקיימת הזאת.

  19. אמיר , האם היה לך קשה לכתוב את השיר?
    אני כאשה כתבתי לא מזמן סייפור קצר על מתבגרת שעוברת ניצול מיני על מנת לפרנס והיה לי קשה עם מעשה הכתיבה .

    איך זה אצל גבר?

    כתבתי רבות על הנושא מכל מיני זויות ונראה לי שכשאנחנו כנשים בוטות מידי ואמיתיות מידי דוחים אותנו בתירוצים שונים ומשונים.

    אולי לגבר ניתנות פרבילגיות אחרות.

    • לא, אביטל, לא היה קשה, כי בעצם זה לא שיר על ניצול מיני אלא רק משתמש בתמונה הסדו-מזו הזו כדי לבטא את חוסר היכולת להכיל חוויה של תשוקה ואהבה, את מה שסאפפו כינתה "מר-מתוק" שמגיע לרמות בלתי נסבלות.
      אני לא חושב שאמת יכולה להיות דוחה, אם את מדברת על אמת רגשית וחווייתית שלך. כלומר, זה לא ה"מה" אלא ה"איך" שקובע את המעבר אל הקורא, כי בשורה התחתונה כולנו בני אדם, כולנו מסוגלים להסכמה ואהדה, וכולנו סקרנים ואוהבים לחיות ולשחק.

      • כשאני כותבת גם אם זה לא עלי וברוב המקרים זה לא, אני שם.

        אני כנראה כותבת ממקום רגשי ומכניסה את עצמי לנעלי הדמות וכשלה קשה אז גם לי .

        אולי גבר חווה את הדברים מבחוץ אם כי לי זה נראה די מזעזע, התמונה הזאת.

        ודרך אגב יש ילדות שלומדות להנות מסקס כזה, כי לומדים להנות מכל דבר. לילדים אין מדד להשוואות.
        אלא גם התירוצים של הפדופילים.

        • אביטל, נכון. הרבה דגים בים.
          וברור שכשאת בונה תמונה את בונה מחומרי התודעה, הדמיון, הרגש והזיכרון שלך – אבל אפשר גם להיכנס ולצאת לתוך ומתוך כל דבר.
          אני יכול להיות כל הדמויות בשיר הזה, וגם לא.

        • יעל ישראל

          אביטל, אני לא חושבת שילדות וילדים באמת נהנים מהמין, אלא שהם נהנים מכך שהם מקבלים תשומת לב, מעין אהבה מעוותת, וכמובן, הם מתרגלים לכך. ראיתי לפני כמה שנים סרט דוקו על הילדים האלה, הניצולים מהכפר הצרפתי הפדופילי. הם רואים מבוגר, ישר מתחילים להתחנחן וממש לשכב מתחתיו. זה היה מבהיל ממש. ולכן רןבם לא מלשינים, גם כי זה נראה להם טבעי, וגם כי הם פוחדים להפסיד את "האהבה" שניתנת להם, איזה חום מפוקפק.

    • אביטל, את שוכחת על מה השיר. חבל שאני לא יכול להביא כאן את התגובה של "בת-קול-וחצי". אולי זה היה מחזיר את הקריאה למקום האינטימי שחלקתי כאן, ולצערי נשכח.

  20. יעל זה נראה לי נושא טוב למיזם כתיבה.

    משהו פמניסטי.

    • יעל ישראל

      אביטל, אולי תזמי מיזם כזה? כי זה נורא ענקי. למה בדיוק את מתכוונת?

      • יעל ישראל

        אה, האם התכוונת אביטל לעניין הפדופיליה? מה שרונן העלה? בהקשר פמיניסטי? יכולה למקד? או שתציעי את המיזן ונבין.

      • יש לי תחושה שהספרות העברית מתעלמת מהחוויות הקשות שלנו כנשים. הסקס תמיד חייב להיות מלוקק ויפה ואיפה המקומות שאולי נוצלנו כילדות או מתבגרות או כנשים.

        על זה אני מדברת.

        שלחתי כתב יד שלי לרם אורן שעסק בנושא והוא התקשר אלי ואמר. את כתבת טוב אבל מערכות היחסים שלך!ועל זה נפל דבר וכנראה שלא רק אצלו.

        כאילו זה מין וטו מגעיל כזה , תמכרי לנו את הסקס כמו שאנחנו אוהבים .

        אני קצת מתביישת ליזום כי יש בי צד ביישני בטבע.

        • אביטל, נראה לי שהרעיון של יעל לעשות מזה מיזם הוא טוב. מה, בגלל איזה רם אורן תסכימי להיות מושתקת?
          ואם כבר שלחת כתב יד בכוונה לפרסם, אז למה הבושה?
          ואגב גם על גברים מופעלים לחצים ותכמונים, אלא שבדרך כלל אין לזה פן אלים, וזהו בהחלט הבדל.

        • יעל ישראל

          אביטל, ראיתי רק עכשיו את התגובה שלך.

          אז קןדם כל, רמי אורן הוא איש נחמד מאוד ועורך ישיר, אומר דברים ישר ולעניין, והוא פשוט מחפש רבי מכר. אז אין מה להתעצב. יש עוד טונות הוצאות, ולא פחות טובות, אולי יותר.

          לגבי הנושא. על זה בדיוק דיברתי כאן או בפוסט אחר של אמיר, על הרחבת מושג האסתטיקה בספ]רות, לגבי דימויי הגוף. את צודקת שעדיין יש ציפייה כזו, אבל כבר מזמן שסופרות בארץ כבר לא פוחדות לכתוב ככה. נכון, לא המיין סטרים, לא קציר ושות, אבל השוליים. למשדל, אצלי, בכל ספריי, כולל בראשון שיצא בשנת 92 והגעיל מבקרים, וגם ביתר. תראי את זה גפ אצל לאה איני. אז אנחנו מגעילו אנשים ונשים עדינות ואומרים שאנחנו זורקות ביצים שרוצות תשומת לב. נו, לכי תתוכחי עם מוסכמות ודעות קדומות.

          ובכל זאת לא הייתי אומרת כמוך שאין, יש, רק שלומדים אותנו רק בחוג ללימודי נשים ומגדר. אנחנו עדיין שוליים. חוויות האישה לא נחשבות מספיק כדי שילמדו אוןתנו בחוג לספרות. אז קוראין לנו מרירות ומתוסכלות, שיקראו. גם מפה כבר רוצים לגרש אותנו כידוע. הנימפות הקוראות כאן מזןעזעות חלאס.

          אז מה אני רוצה לומר? זה כבר קיים מזמן בספרות העברית, ז"א שלא משתיקים כבר, אבל נכון שעדיין מצפים וספרין כמו שלי ושל לאה לא נקראים באהדה על ידי רוב הקוראים והקוראות.

          הרוב באמת רוצים "ספרות נשיםפ" מלוקקץ, כזו שבא להקיא אחרי שקוראים אותה. את מוזמנ לקרוןא את הפוסוט שלי "ביצים סרוחות בפרצוף?" בו אני מביאה קטע קטע מרומן הרשת שנולי עומר ואני כתבנו, ופורסם בווי נט. שם אני עושה מכלך העניין סאטירה אירונית ביותר על הציפיות של הקוראים, וכתוצאה מכך של המו"לים.

          אשר לכתיבה ולהוצאות, תראי, אם את טובה כבר יראו את זה. זה הכול. לא צריך להזדיין עם עורכים, לא צריך להתנחמד ולא צריך קשרים. אני הדוגמה החיה לכך: לא נחמדה, לא מלקקת, לא במין סטרים, לא בקליקות, ובכל זאת טובי ההוצאות הוציאו לי ספרים.

          גם לך זה יכול לקרות. רק תמשיכי.

          ואם בא לך, הציעי פרוייקט כזה.

          • איזה חמודה את, באמת המשכתי ובינתיים אין חדש.
            וכמה הוצאות כן שוחחו איתי בניגוד למקובל. עוד עורכים התקשרו אלי והכל כי יש בי משהו ואני צריכה להמשיך אבל לא על גבי הסיכונים שלהם .
            הוצאת קוראים כמעט הוציאה לי ואז אז מסתבר שזה לא מתאים וכדומה.
            מה צריך להתאים בדיוק?

            אני באמת בתפילות כי לדעתי הספר חשוב ומשום מה הוא לא הגעיל אף אישה שקראה אותו עד היום,הן אפילו הזדהו. אבל אסור לנו להזדהות בפומבי כנראה.

            הכל צריך להיות משהו .."ערכי" עם התללקויות הנכונות. והעיקר לא נגיש.

            אני אחשוב על זה שוב.

          • יעל ישראל

            אני לא חושבת כך, יש הוצאות שמסתכנות בדברים אחרים. חרגול למשל, בבל, אחוזת בית, ההוצאה סיטרא אחרא של אביה בן דוד, וכמה סדרות קטנות כמו הכבשה השחורה בקיבוץ המאוחד, והסדרה של דנה אולמרט.

            צריך להתמיד ולשלוח. להאמין בעצמך, ולהאמין באלוהים ולתת לא את הכבוד שיפתח לנו. והוא פותח. אני את כל קריירת הכתיבה שלי חייבת לאלוהים. לא ברור לי עד היום איך זה קרה. כל ספר שלי שיוצא לאור הוא נס בעיני.

          • לרוב פניתי, חוץ ממספר מצומצם,והייתי בהמון כמעט.. אולי באמת התקשיתי באמונה בגלל שחששתי מהנושא ומהשאלות שיבואו בעקבותיו ואנחנו אלה שמיצרים לעצמינו את הגורל ( על פי החסידות) וכל הכבוד לך שאת הלכת על עצמך בכל הכח.

            בכל זאת יש לי תקוות וחבל לי לגנוז את העניין, אפילו חשבתי על קרנות במקרה הגרוע ביותר.

            על חטאי אני מתוודה היום.

          • יעל ישראל

            בהחלט, לכי על קרנות. ותשלחי גם לאקום בעילום שם.

            במקרה הכי קיצוני, את יכולה לנסות גם את אסטרולוג. איציק אביב הוציא שם כמה ספרים, ולא על חשבונו, אלא על חשבון המ"ול. כי אסטראולוג הוא קצת במימון מחבר, אבל הוא גם מממן ספרים. לא ליפול בשום אופן ליתר ההוצאות במימון מחבר, כמו גוונים, עבדתי שם, זו מסחטת כספים איומה ולא נותנים כלום בתמורה. אנשים שמים כספם על קרן הצבי.

          • טוב שאת אומרת לי כי באמת חמקתי מהם ברגע האחרון.

            לאקום אפשרי לשלוח למרות שהספר כבר נישלח להוצאות ?

          • יעל ישראל

            כן, ברור, אבל צריך לבדוק מתי מגישים. נדמה לי שאק"ום זה לקראת הקיץ.

  21. יעל, אוקי, הבנתי בקשר לערימת הזבל שהבנתי לא נכון. אוקי, אולי גם יצאתי להגנתה של הבחורה החמודה מהשיר…
    אבל בקשר לוזלין (דימוי עם חומר ארכאי משהו, לא?) אולי באמת יש לנו פה אי הסכמה לבירור.
    אז ככה, חומרי סיכה במקומות הנכונים לא נשמעים לי מרתיעים, אבל כדימוי לדיבור עם קורא, דיבור שיש לו ניואנסים, מראות, ריקודים ותובנות – זה נראה לי בוטה לשמו, וגם מטלטל בלי סיבה (כי אם הייתה כזו, זה כמובן היה במקום).

  22. יעלה, יש מי שצלחו את הטאבו והגיעו לאמירה של השיר ויש מי שזה היה להם קשה מנשוא – ואת אחת מאלה שהיה להן קשה. אני מבין. אין צורך בפינג פונג אישי, לא? כולנו (וזה מה שמופלא פה בעיניי) בסך הכל בדיאלוג שמחפש הבנה.

  23. מיכל ברגמן

    יש לילדים גירוי מיני רק שהם לא בשלים לממש אותו. זה כמו ישלד יכול להיות אחראי ולדאוג לאחיו הקטן ואפילו לחוש גאווה באחריות הזו – רק שהיא לא עקבית ומתמשכת כמו אצל מבוגר.
    במקרים הקשים (למשל גילוי עריות) הילד יכול להבין שהמין הוא סוג של קשר וחום ולכן אפלו להתאכזב ולהעלב כשהאבא עובר לאח/ות הצעירים יותר.
    זה לא אומר שזה לא מחבל בנפשו ולא מכאיב לו ומגעיל אותו.
    הנושא באמת מעורר בחילה. אם יש מישהו שלא היה איכפת לי שיענו אותו למוות זה פדופילים בכלל ומגלי עריית ילדיהם בפרט.

    • יש לי שאלות אבל מאחר והעיוות דוחה אותי אני מתקשה לשאול.
      אולי אחר כך.

      • מיכל ברגמן

        ושלא ישתמע שזה מה שאני מבינה מהשיר הזה – חלילה! ברגע הראשון באמת שאלתי את עצמי מה הילדה עושה שם ולמה היא מדברת עם זרים ואף למעלה מזה, אבל קריאה של התגובות והתגובים הבהירה את העניין.
        פשוט נדחפתי להסביר את העניין הזה שכבר חרג לחלוטין מהשיר.

        • מיכל היקרה, תודה על ההבהרה. לא עלה בדעתי שכוונתך אחרת.
          וכמובן זה בסדר ומתבקש להיכנס לנושא הזה, בלי קשר לכוונת השיר.

  24. יעל ישראל

    אביטל ולמיכל,

    לא אתפלא אם הפסיכולוג הזה אביטל הוא עצמו פדופיל. יש לי חבר פסיכולוג, שעבד רבות עם נוער. הןא עבד במוסד מסוים בטיפול בילדים ובבני נוער, ושני קולגות שלו התחילו באיזה שלב לרמוז לו רמזים בעניין, ואז פתחו את הקלפים. הם סיפרו לו יחסים שהם מנהליםפ עם המטופלים הצעירים, והציעו גם לן! הוא התלונן בפני הממונים, והשתיקו אותו. רה ללכת למשדטרה אבל פחד מהשם שייצא לו בממסד הפסיכולוגי באר. בקיצור, הסתבר לו שישנם לא מעט "פסיכולוגים" כאלה שעושים לעצמם רציונליזציות כאלה, כדי להצדיק את סטייתם הנפשעת.

    איש לא טען שאין לילדים דחפים מיניים, אלא שהם אינפלטיליים, ראשוניים מאוד, אומניפוטנטיים, ילד מאונן לעצמו, מאוהב באימא או אבא, אבל הכל במסגרת כה אינפלטילית שאינה מין באמת, ובטח שלא עם מישהו אחר, צעיר או מבוגר.

    דחפים מיניים מעוותים בילד, מתרחשים רק אצל ילד שהותקף מינית על ידי מבןגרים ממשפחתו או מבחוץ. יש לי חברה שעובדת עם ילדים כאלה, הרבה סיפןרים אני שומעת על זה.

    אותם דחפים מיניים אינפנטליים אצל ילדים לךא אמורים לקבל שום התייחסות אמחל הזולת הבא איתם בקשר או מטפל בהם. אני עצמי גידלתי כמה אחיינים, ואחייני אין ספק שהיה מאוהב בי קצת, בגיל מסוים היה מחכך את עצמו על חזי. השיטה כאן היא לא להתייחס לאיתות "המיני", אלא להעביר זאת לפסים של חום ואהבה, חיבוק וכו". לא להגיד לילד דבר כדי לא ליצור בו תסביכים, אבל גם לא להגיד אליו ולא לעןרר אותו מינית.

    הורים רבים עוןשים פרובוקציות מיניות לילדיהם, כך שגם בלי פדופיליה, הילדים מפתחים כל מיני עיוותיןם בנוגע למין. כמה ראיתי את זה, כמה! אם שממשמשת את איבר המין של התינוק והילד הקטן (גיסתי היתה עושה את זה לבנה בגיל די גדול), ומבצעת עוד מיני פרובוקציות מיניות לאר מודעות, הורסת את נפש הילד, וכנ"ל אב כמובן.

    לגבי הפדופליים, שעושים לעצמם רציונליזציות כאילו הילד רוצה ביחסי מין, אין הבלים גדולים מזה. ילד רוצה להתחנחן, להרגיש אהוב ומקובל, שיגעו בו פיזית בחיבה, הוא לא באמת רוצה מין. לא רוצה!!!!! ואין לזה קשר, שוב, לדחפים המיניים האינפנטייליים שלו.

    ילד לא מוכן ולא רוצה יחסי מין לפני שבאה הבגרות המינית. שוב, כל אדם ואפילו פסיכולוג שרומז זאת, אינו אל פדופיל שסבל מזה בילדותו, בין אם הוא זוןכר זאת אם לאו.

    לדעתי הנחרצת, אין פדופיל שלא עבר זאת בילדותו, גם אם חלק לא מודעים לכך בכלל ומכחישים. סטייה מסוג זה יכולה להיגרם רק בעקבות פגיעה מינית בילדות.

    כמובן, לא כל אדם שנפגע בילדות יהפוך לפדופיל, אבל ברור לי במאה אחוזס שכל מי שהוא פדופיל, כןם עבר את זה, ולכן רק הוא יכול להצדיק את הסטייה במוחו. הרי עשו לו, לא? אז עכשיו הוא יעשה את זה לאחרים. שוב, במודע, לא במודע או בחצי מודע.

    • איך את יודעת כל כך טוב?

      • יעל ישראל

        כי הנושא הזה מעסיק אותי רבות, מאחר ואימי היא ניצולת פגיעה מינית במשפחה, והנושא קרוב לליבי, ואני חוקרת אותו באופן עצמאי, קוראת, מדברת עם המון אנשים שעברו התעללות מינית בילדות, וגם ממש חוקרת את זה מן הבחינה הפסיכולוגית. מתבוננת כל הזמן, קולטת פרטיפ וניואנסים.

        אגב, אני מתכננת פרויקט גדול שייקרא "אני דור שני להתעללות מינית", ולא מפני שאני באמת כזו, אינני, אבל אימי היתה, וטזה כמו דור שני לשואה. הכוונה היא לעשות משהו בשיתוף עם ווי נט, שאפילו יהיה סוג של קמפיין שיקרא להחמרת עונשי על פדופילים וכו". זה הדבר הכי חשוב בעיני.

        זה נשמע מספיק שאני יודעת על מה אני מדברת?

  25. יוסי וקסמן

    די, הגיע לי עד כאן!!!

    את "לוליטה" תרגמה לעברית אישה מחוננת בשם דבורה שטיינהרט, ולא בכדי התרגום כה מעולה. רק אישה אמיתית, המודעת לנשיותה, היתה מסוגלת להוציא תחת ידיה תרגום כה נפלא לרומן העוסק בקורותיה של ילדה מנוצלת.

    "לוליטה" היא קודם כל יצירת אמנות, ובינה לבין החוגים למגדר וסוציולוגיה ופסיכולוגיה וכל השאר אין שום קשר. הם אפילו לא רלוונטיים זה לזה.

    האמנות היא מעל החיים! ויצירת אמנות מופתית היא מעל האמנות.

    • יוסי, אני כנראה צריך לענות לך מטעם אפלטון או תומס מאן…
      קודם כל, הנושא של השירה הוא החיים על כל גילוייהם.
      ומעבר לזה – הדימוי הוא ביצירה, אבל המדומה – בעיני המתבונן. במקרה הזה הוא די ברור ומוצהר כי השיר נמצא בחברה.
      האמת שדילגתי על כמה פרקים במחזור הזה, אבל אולי בכל זאת אפרסם אותם כאן.

      • יוסי וקסמן - לאמיר

        אמיר יקר,

        השירה, כמו הציור או המוזיקה, באה מהחיים. אבל היא לא "החיים" עצמם, היא יצירה מלאכותית של האדם (Art=Artificial ). וטוב שהיא כזאת. לדעתי, בכל אופן.

        • היש מראה נכון יותר, יפה יותר, חכם יותר
          מאשר
          ישו הצלוב בכנסיות, בקתדרלות, במוזיאונים, בספרי האמנות?
          לעומת זאת
          תמונת הצלוב האמיתי בגולגולתא האמיתית
          מה יש בה
          ?
          זבובים, סרחון, זיעה, שתן.
          משל לא יצמח כאן,
          אולי איזו יבלית מטומטמת.
          הו אלי, אלי!

          (חזי לסקלי / הצלוב)

          • יוסי היקר, אם זה לא ברור, אני מסכים אתך.האמנות אינה החיים.
            אבל היא שואבת את תמונותיה מהחיים, ולא באופן החד ערכי שזיקות החיים מציעות לעיתים. השירה היא ז"אנר של חוכמה לטעמי, במובן הזה שהיא לוקחת את המלים מקשיבה להן, טועמת אותן, מקישה אותן זו בזו, מסכימה איתן, סותרת אותן, ומשמיעה אותן באופן החי, המהיר, האלקטרי של המחשבה והרגש.
            השירה אינה דיווח משטרתי, אבל היא יכולה לכתוב עליו מה שאין בו.

          • החיים בלי האמנות הם
            שיחה בתור לרופא בקופת חולים

          • שלי, אני יכול להוסיף את זה לאוצר הפתגמים שלי? :)))

            קראנו יותר מדי משמימים יבשים כמו קאנט ודומיו. אבל השירה מדברת בכל הערוצים שנואיל להשאיר פתוחים.

          • במלים אחרות, השירה היא בבואת הנפש וכל מלואה, לא בבואת החיים, אבל היא גם יותר מזה.
            היא עולמות אפשריים, היא יופי, והיא תובנה חדשה.
            במובן הזה היא ז"אנר החוכמה האמיתי.
            (כלומר, בדוגמה של קאנט, אני מתכוון לדיבור החד-חד-ערכי שלו. ודיבור הוא מחשבה. מבחינה זו ניטשה או אפלטון הם משוררים בעיניי.)

        • (Ars (art פירושו פשוט עשייה, מלאכה, אוּמנות. הפירוש שלך מזכיר לי עוד שיר של חזי על השירה (שם הוא מגדיר אותה כפרי מת וטעים) אבל זה ארוך מדי לציטוט.

  26. להחליף איתי? :)) יש דרך יותר קלה משאקליד כאן שיר אחר שיר – אני חושב שאפשר לרכוש בהשקעת מה את שני ספריו האחרונים בהליקון (כתובת האתר בבלוגי למטה).

    • אמיר, הייתי באתר ולא מצאתי- לא ייתכן שמשהו יעמוד ביני לבינם,
      עכשיו שמצאתי.
      אגב, מאוד משונה, לאור החיפוש היסודי שערכתי במשך שנים (שנים), שהאפשרות הזאת אף פעם לא עלתה.

      • טוב שגייסתי את חזי לקרקס…:)

        • טוב, אתה יודע, כל השיחות על מהי אמנות שוחחו זה מכבר, באותה תדירות ששוחחו על קיום האל, כמדומני, ברשותינו כל הסימוכין והעוררין, המשוכנע ישוכנע ממילא והמקצים יחכו לתורם, לכשיתאפשר להם לשחזר את הרדיפות, אם יוצא לי מזה משהו טוב כמו חזי לסקלי, הרי שזכיתי מן ההפקר. חה. שפשוט אתקשר לבית (של הליקון) עם בוקר?

          • נו, מילא. אפלטון רצה להעיף את המשוררים מהרפובליקה האידיאלית שלו, הכנסייה כיסחה להם את התלת מימד והכתיבה מה יאמרו… באמת היסטוריה מפוארת.
            אז כן, צלצלי בבוקר מתון (נגיד עשר) להליקון והזמיני לך לסקלי. אם תיתקלי בבעיה כלשהי, שלחי לי מייל (אני אגיע מחר מאוחר יותר)

  27. היי אמיר.
    שיר חזק. רק הערה, בנוגע לסוף.
    הייתי משנה ל:

    כמו השוט והלב.

    לתשומת לבך

    • תודה עינת.
      הצעתך, עד כמה שאני רואה משנה את מובן השיר.
      הלב הרי כלל לא נזכר קודם, כך ש"השוט והלב" ישתמע "שוט+אהבה".
      לעומת זאת "השוט שבלב" מציין יותר מזה, שהאהבה גם היא מין שוט, ויכולה לייסר מאוד.

  28. GOOD SHOT AT THE THEME
    תודה, הגעתי לקרוא, מעניין בקריאה כמובן אחרת מבשמיעה , בכלל המלה אונומטופאית כשאני חושב עליה ,
    כבר בשמיעה נזכרתי אסוציאטיבית בשיר שעכשיו אני מביא , בלי לחשוב על הרלוונטיות שלו , או אם יש איזה דיאלוג בין השוטים. . וכמובן במימרה בלכתך אל..שיר של רחל נפרסטק.

    בְּבוֹאֲךָ אֶל הַשִּׁירָה –

    קַח עִמְּךָ אֶת הַשּׁוֹט וְהַצְלֵף

    בַּצְּבִיעוּת, פֶּן תָּסוּר אֶל סַף דַּלְתְךָ.

    הַכֵּה בַּצַּדְקָנוּת, בַּכָּזָב וּבַהִתְחַנְחֲנוּת

    לְבַל יָהִינוּ לָבוֹא בִּשְׁעָרֶיךָ.

    וּכְשֶׁלִּבְּךָ יִתְעַרְטֵל מִלְּבוּשָׁיו

    (וְיִגּוֹלוּ מְבוּשָיו)

    – דַּע אוֹתָהּ

    • אמיר אור

      זה יפה ותודה שהבאת. בכ"ז הדמיון הוא בעיקר ריטורי, כי בקטע הזה שלא כמו אצל ניצשה,יש בעצם עוד שחקנים – הצדקנות, הכזב וההתחנחנות – שלהם נועד השוט ולא לגברת (השירה).
      .

      • בהחלט צודק אמיר
        והםוף
        מזכיר לי את השורה
        'גם שירה צריכה לזיין'
        ע"פ השיר גם הלב כמה.


        וּכְשֶׁלִּבְּךָ יִתְעַרְטֵל מִלְּבוּשָׁיו

        (וְיִגּוֹלוּ מְבוּשָיו)

        – דַּע אוֹתָהּ

השאר תגובה ל אמיר אור ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור