בננות - בלוגים / / חי מחמד
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

חי מחמד

מַחְמָד

 

 

מַבִּיט בּוֹ:    חַיָּה שֶׁל זִכְרוֹנוֹת     שׂוֹרֵד עַרְמוּמִי

פּוֹסֵעַ מְרַחְרֵחַ     סִכּוּן, טֶרֶף, חוּשָׁנִיּוּת, מֶרְחָב.

 

אֲנִי נִכְנָס – וְהוּא שֶׁלִּי.   יוֹצֵא – וְשׁוּב

מוֹצִיא אוֹתוֹ     לַחָפְשִׁי.

 

מַחְשָׁבָה שֶׁלִּי     אֵיךְ הָיִית לְבָשָׂר?

חַי-מַחְמָד שֶׁלִּי     בּוֹא נֵלֵךְ הַחוּצָה –

 

אֲנִי נוֹתֵן לוֹ קְצָת אֹכֶל     קָפֶה, סִיגַרְיָה

מוֹצִיא אוֹתוֹ לְטִיּוּל בְּמוֹרַד הַגִּבְעָה,

 

זוֹרֵק לוֹ     מַה שֶּׁזּוֹרֵק     פַּעַם כְּאֵב פַּעַם עֹנֶג

כְּמוֹ עֶצֶם לְכֶלֶב     תָּאֵב לַצַּיִד.

 

הוּא מוֹשֵׁךְ חָזָק     אֲבָל אֲנִי

אֵל רַב-אֲנִיִּים, בַּזְבְּזַן גּוּפִים מוּעָד

 

מְפַחֵד לְאַבֵּד גַּם אֶת הָאֶחָד הָזֶּה –

וְאוֹחֵז בּוֹ בָּרְצוּעָה,    אוֹחֵז בּוֹ וְאוֹחֵז,

 

אוֹחֵז עַד שֶׁאָחוּז    וְנִכְנָס וְהוּא שֶׁלִּי –

וְהִנֵּה אֲנִי שׁוּב, לָבוּשׁ בַּבָּשָׂר,

 

פּוֹקֵד כְּמוֹ רוּחַ

              אֶת יַעֲרוֹת הַזִּכָּרוֹן.

מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2007

76 תגובות

  1. אמיר, באתי עם התה והטרטלטים.

    אכן מחמד החי הזה, לא "בַּזְבְּזַן גּוּפִים מוּעָד" לא!..:)
    טנטרה כהלכתה. איזה "לָבוּשׁ בַּבָּשָׂר".
    מי שכותב שיר כזה לא יכול להגדיר עצמו כבזבזן, כל הניואנסים של הגוף רוח בכל כך מעט מילים. חוצמיזה 1. הוא מסתפק במועט- קפה, סיגריה, קצת אכל…2. ממושמע להפליא…3. לא תמיד היה רק מחמד, היו לו גם גלגולים נשיים. לא?

  2. משה יצחקי

    אמיר
    חי נפשי – מתעתעת חיית המחמד ועקשנית.
    אוהב במיוחד את: אבל אני אל רב עניים בזבזן גופים מועד

    • יניב ברנר

      אכן שורה נפלאה. גם השורה המסיימת "פוקד כמו רוח/ את יערות הזיכרון". אמרת הכל

    • תודה משה. אכן, מתעתעת ועקשנית, או שמא אנחנו…
      ומעניין שהחלפת לרב-עניים. גם בזה יש משהו.

      • משה יצחקי

        אמיר

        מתנצל על הע" באניים, השתעשתי בפרדוכסים: שלפעמים הריבוי יוצר חסר והאני הופך לעני.
        נ.ב.
        האם אפשר להזמין אותך להרצאת אורח בקורס עריכת כתבי עת שאני נותן במכללה באורנים?

        • כמה נכון, משה. הברקה לשימוש עתידי…
          לא ידעתי שיש קורס לעריכת כתבי עת! מה לומדים שם ומה אוכל לתרום?

          • משה יצחקי

            הקורס ניתן במסגרת תכנית עריכה לשונית, במסגרת זו אני נותן קורס שעניינו עריכת כתב: בין היתר עומדים על הנסיבות שהצמיחו את כתבבי העת העבריים הראשונים, על חשיבותם בעיצוב התודעה התרבותית במעבר מחברה דתית מסורתית לעולם חילוני מודרני. עומדים על חשיבותם ותפקידם של כתבי עת ספרותיים בימינו. עוסקים במכלול
            לעמוד על מקומם ותפקידם של כתבי עת ספרותיים בימינו.
            עוסקים במכלול הגורמים והתהליכים הכרוכים בהוצאה לאור של כתב עת.
            עומדים על שיקולי הדעת בעריכת כתב עת ספרותי –אמנותי.
            לומדים על תפקיד העורך והמערכת.
            הקורס נבנה על סמך ניסיוני בן 7 שנים בעריכת כתב עת לספרות ואמנות של המכללה. (אם תרצה אשלח לך כמה גיליונות). אתה יכול לתרום מניסיונך כעורך. אם עקרונית נראה ומתאים לך, נדבר באופן ספציפי יותר.

          • משה, כן, אשמח לראות את כתב העת. הקושי הוא כמובן לא העקרוני אלא המעשי. בוא נמשיך את זה במייל?

  3. יעל ישראל

    אהבתי.

  4. שיר מקסים, אכן מלא חיים וחמדה.

  5. אהבתי ,שעל מנת להגיע לנקודת מפגש המחשבה הופכת לבשר וחי המחמד יוצא לטייל.מפגש עם העצמי שכמעט מראה נגיעה.

    • סיגל, מוציאים אותו לטיול… יום יום.
      מה זה "מפגש עם העצמי שכמעט מראה נגיעה"?

      • נשמע לי כמו מחשבה ונפש נפגשים . שורה לפני כן, האחד יוצא והשני נכנס ואחר כך כהמחשבה הופכת לבשר נוצר מפגש עם חי המחמד.
        מעניין, איזה חי מחמד טורף אתה מתאר. חייב להיות מאולף על מנת שלא להיטרף. אוחז ואחוז שחי בהרמוניה עם הטורף מחמד שלו, נשמע כיף.

        • סיגל, יש בקריאה שלך מטפיסיקה למתקדמים 🙂
          אני מתכוון להבחנה בין הנפש למחשבה.
          ניסיתי לפענח.
          אבל את ההמשך אני מבין לגמרי. כן, צריך להשגיח עליו שלא יילך לאיבוד. חיית מחמד אי אפשר סתם ככה להפקיד. נקשרים, את יודעת.

          • לא תמיד נקשרים. היה לי פעם דלמטי טורפני , אהבתי את יופיו כמו ילדה שאוהבת בובת פרווה אבל הוא לא התנהג כמו בובת פרוה ולא כמו חיית מחמד, היה לו מבט של שינאה בעיניים ותמיד נבח עלי עד כי פחדתי להתקרב להאכילו..לא נראה לי בכלל שהוא רצה סיגריה, הוא פשוט רצה לטרוף אותי אז במקום להקשר שלחתי אותו למי שלא מפחד מטורפים מחמדיים.

          • ולגבי השיר המקסים, בקריאה לפעמים יש מספר הבנות. הבנה ראשונה שבה השיר מסביר את עצמו לקורא דרך עצמו, כמו שקרה לתמי, כמו שקרה לי. אחר כך בקריאה שניה כשמתקרבים לשיר כאילו נפתח שער החידה והשיר פתאום ברור צלול.
            לדעתי, הבלוג הזה אמיר שבו אתה נמצא ועונה מאפשר גם קריאה שלישית שאותה אתה מאפשר לקורא שיכול בהכוונתך לראות יותר.
            אז…הוא חי והוא מחמד וזו בעצם המחשבה שבאדם, זו שבך. אתה מתייחס אליה בחיבה ונתן לה להיות בין הרווחים גם בתוך השיר. אתה שולט בה. יוצאת מהגוף, חוזרת לגוף, הופכת לגוף…(אני חושב משמע אני קיים), המחשבה הזאת שנמצאת בגוף הזה שמורכבת מזכרונות של עכשיו והייתה בגופים רבים של עבר, (יש גם מחשבה שרוצה להפסיק את קיום הגוף הזה?), ואתה בשליטה עליה, אל האניים כנראה הוא אדון האניים השולט גם במחשבה כשהיא נלחמת עד כי היא נכנעת ואתה יכול לשוב להרגע תחת עץ פרי הזכרונות שהוא ביתה של חי המחמד.

          • הייתה הפסקת חשמל???
            טוב. זאת שוב סיגל בשתיים שלמעלה.
            🙂

          • האמת, שאני לא רוצה להגביל את הקריאות. היו פה למעלה קריאות שונות די מסעירות.
            אבל כן, יכול להסביר את הכוונה שלי. החי מחמד שלי בשיר הזה היה הגוף והאני – או התודעה, או הנפש היא אני…

          • מַחְשָׁבָה שֶׁלִּי אֵיךְ הָיִית לְבָשָׂר?

            חַי-מַחְמָד שֶׁלִּי בּוֹא נֵלֵךְ הַחוּצָה –

            תודעה, נפש ,איפה ממוקדת המחשבה בתוכם?

          • אהה. הבנתי. עכשיו אני עומד להישמע כמו מטפיזיקה שנה ג".
            הפניה היא לגוף שהוא מחשבה שהפכה לבשר… (אצל ישו עשו מזה עניין מיוחד, אבל פה זה כל אחד..)
            והמחשבה הספציפית הזו, להיכנס לגוף, לפסל אותו, להשתעשע – עלתה אי שם ואז בתודעה.

          • אהה. גוף הוא מחשבה שהופכת לבשר…באמת מטפיסיקה שנת ג"…טוב,חוזרת לגן. בינתיים.

          • בוודאי, סיגל, יש גם מחשבה שרוצה להפסיק את קיום הגוף. איך שאני מבין את זה, הכל מתחיל בכוונות. ולא כולן מכוונות רק לבניה.

          • עכשיו הבנתי יותר. תודה.
            מעניין לי לאן השיר הזה מתרוצץ כשמתירים אותו מהקונטקסט של הספר. היה שווה.

          • בלי משים נענתה כאן שאלתי שלא נשאלה. (אם אפשר לקרוא היום את כל השירים באינטרנט למה אנשים צריכים את הספרים עצמם ובמה פרסום השירים מועיל למשוררים-כעת הבנתי שיש גם הקשר לספר כשלם).
            תודה.

          • טוב. אז ככה, לקחתי אותו עוד צעד קדימה והנה יש לנו פה חי מחמד חדש. 🙂
            אחרי וידוי ה"בולבולים" שלי שזכה לחיוך מעיזה בחן ומשתפת בעוד קריאה.
            גבר הכותב בחיבה לאהובתו כחי מחמד . קשר המתאר מערכת יחסים אחת מיני רבים ויש גם כאלו. התחברתי במחשבתי אל אותה "חי מחמד" , סוג של אישה שמקבלת את החופש שלה בעוד שהיא זקוקה לאותה רצועה ובכך נוצרת התאמה בין האל-הרב-אניים שהוא ,לבין החי-מחמד שהיא. אבוי, הנסחפתי?

          • סיגל, השאלה הממלכדת פה היא "הנסחפתי?" –
            אבל אענה, ולו גם אצלב על צלב התקינות הפוליטית…
            "חי מחמד" שלי הוא הגוף. זה האני שמדבר פה אל גופי.
            אבל אולי זהו יחס דו צדדי. אולי כל גוף גם חווה את ה"חי מחמד", יודע איך זה להיות חי מחמד, ורוצה ליצור את הדרמה של להיות חי מחמד באופן כזה או אחר.
            אם הכל בהסכמה ונהנים מזה – אפשר לשחק.
            אפשר לשחק חיים שלמים… או ללכת ולחזור לעבור גם למשחקים אחרים.

          • הייתי מעיזה ומרחיקה לכת מכאן אל "הקרקס". אינני זוכרת (וכרגיל מתנצלת), אם שני שירים אלו מתוך אותו הספר, אך אם כן הדבר, הרי כי האחד שופך אורו על האחר ,ובשימת דגש על ה"משחק", הרי שבעיניי דרושה הבנה לעולם המשחקים ,על מנת להבין את שיריך. (מבחינתי, יופי של עולם ושירים נפלאים).

          • סיגל, כמו שאת רואה, אני לא מתווכח עם הקריאה שלך. עולם המשחקים הוא עולמנו כולו. ואם אנחנו לא יודעים את זה בדרך כלל, זה מפני שאנחנו חיים את הדראמה עד הסוף, כמו שצריך כדי לשחק טוב (זה נכון לגבי מונופול, אבל גם לגבי להיות משורר, פקיד בנק או בעל קנאי). אפילו כשאנחנו יודעים שזה משחק ונהנים מזה, ברגע המשחק אנחנו בפנים, לא?
            ולא, השירים הם לא מאותו ספר ("חי מחמד" הוא מתוך "מוזיאון הזמן" ו"הקרקס" מתוך "שיעורים מורכבים בעניין פשוט" שעדיין לא יצא לאור).
            "הקרקס" מדבר על "משחק" שאיש מאיתנו לא הביט עליו בעין פילוסופית כמו שעשיתי כאן.

          • למרות זאת, (מתנצלת אם מנדנדת)למרות ששני השירים אינם מאותו הספר הלוא הם נכתבו דרך עיניך "האתה האחד" ,ומתוך הבנתי גם "ילדה עם שוט" וגם "חי מחמד" ,הם בעצם, חוויה מתוך משחק . הלא כן?

          • בצפייה מבחוץ, סיגל, כן, את צודקת. משחקים מסוכנים, הייתי אומר, אבל תלוי לאן לוקחים אותם.

          • משחקים מסוכנים? חי מחמד נשמע לי דווקא משחק חמוד…לא התכוונתי שישחק עם האל שלו רולטה רוסית.

          • הסכנה היא לא ברולטה רוסית אלא באובססיה והתמכרויות. לא פעם האל של חי מחמד בשיר הזה כמעט שוכח שיש חיים מחוץ לחי מחמד…

          • הבנתי. דווקא יש לי שיר שכתבתי על איזשהו "משוש" שהיה עונה לשירך אולם לא זה העיקר. העיקר לדעתי הוא לדעת לשים את הגבול ו….לעבור אותו:0)

          • גבול בין מה למה?
            ואיך ה"משוש" שלך עונה ל"חי מחמד?

          • גבול בין הנאה להתמכרות ולשם ההנאה תמיד מומלץ לדעת את הגבול ואם להתמכר אז רק…קצת.
            והמשוש שלי הוא חי-מחמד מסוג חיית טרף והניגוד מעצים אותו גם כשהוא שוכן מערות היכול להראות חלש לשוכני הבתים.(במקרה שאין הגיון או תשובה בהירה אחדד, שהוא עונה לחי מחמד מאותה קריאה, שבה הצעתי שמדובר באישה -המשוש שלי הוא איש).

          • סיגל, לפי הקריאה שלך את השיר אי אפשר שלא לקחת את זה כהתגרות.
            הבית, את יודעת, אינו אלא מערה מודרנית עם קצת חשמל ומדיח כלים.
            ואת הגבול הצעת לשים – ולעבור אותו. השאלה באיזה כיוון – לממלכת ההנאה אני מניח?
            על החיות המטורפות האלה כתבתי ב"ירח".

          • מתנצלת. לא התכוונתי להתגרות . אולי רק קצת :0) בכל אופן ברור שלכיוון ממלכת ההנאה, שהרי לא כתבתי על מחוש (מכאיב) אלא על משוש.(משמיח)
            וכעת בשפת האפריקאים החביבה עלי (מתוך סדרת שירים שלי אשר בהתהוות)…אני לישון..הרבה…גדול…עכשיו.
            ליל מנוחה.

          • ולזה את קוראת "חי מחמד"? נשמע כמו קשר לטווח קצר ופטלי..

  6. עדנה גור אריה

    אוהבת את השיר מאד.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור