אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
עֵדוּת
כְּבֶן חֲמִשִּׁים, אָב לְבֶן-שֵׁשׁ (לֹא רוֹאִים)
מְשׁוֹרֵר בַּמִּלִּים, אָהוּב, שָׂנוּא (לֹא רוֹאִים) בְּעֶצֶם
מִין יְצוּר פְּרָאִי, הִנֵּה
חִתּוּכֵי נֶפֶשׁ, מֶרִי, שְׂפָתַיִם
רְגִישׁוֹת מִדַּי, עֵינַיִם הַרְבֵּה
(רוֹאִים, רוֹאִים) וּבְעֶצֶם
מַה שֶּׁרְאִי כֵּן מַסְגִּיר אֵינוֹ עָמֹק מִמַּה שֶּׁהוּא לֹא –
תְּעוּדַת-זֶה דּוּ-מְמַדִּית מִסְגֶּרֶת לְמַרְאִית הַמְבֻקָּשׁ.
דְּיוֹקָן אֶחָד מֵצִיץ פֹּה לָרֶגַע מִתּוֹךְ הֲמוֹן הַנֶּפֶשׁ –
וְהַנֶּפֶשׁ?
מָה אוּכַל לְגַלּוֹת לָכֶם עָלֶיהָ
וְאֵינְכֶם יוֹדְעִים?
הִנֵּה הַשִּׁבֹּלֶת שֶׁעָלְתָה מִן הָאַיִן,
הִנֵּה הַסַּכִּין
שֶׁקָּצַר אוֹתָהּ מִן הָאֶחָד.
מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2007
אמיר זה שיר נהדר, והחלק הראשון שלו הרגיש לי ממש כמו דיוקן שלך. כאילו מישהו לקח מכחול וצייר.
תודה רבה, אליענה.
ושמח שהנפש הצליחה לקרום את ה"רואים, רואים" עד אליך.
תגובה קצרה: מעולה
תודה יניב.
נשמע לי כמו שיר ליומולדת חמישים, תמונת מצב – עד כה.
חזק ביותר. האין והאחד. יפה ואכזרי.
תודה שירה.
אכזרי רק כמו להיות.
זה שלח אותי באורח מוזר ל"ליום הולדתי" של עמיחי. לא יודעת למה. לכן ה"יומולדת"…
אבל צדקת.
אמנם זו לא הייתה יומולדת וגם הגילים לא מדויקים, אבל חשבון טוב מול מראת הנפש כמו ביומולדת.
שיר שמצייר דיוקן עצמי במכחול שהופך צבע למלים מדויקות ומדייקות.
המשחק העדין בין מה שרואים לבין מה שלא רואים. בין המסגרת לתמונות. ומה אנחנו באמת יודעים על האדם שמולנו? ומה יש בנפש שמשותף לנ. לכל אחד איזו שבולת שעלתה מהאין ונקצרה. תרשים של נפש וכל אחד וצבע הדיוקן שלו.
במסגרת נמצא "המבוקש" כמו במערבונים, אבל לא זו הצרה האמיתית של הנפש, אלא כפי שהיטבת לראות – הסכין ההוא.
תודה
איציק, תודה. זה המכחול שעלה מן האין 🙂
נהניתי מסגנון-השיחה המשועשע-למחצה ("רואים רואים" וכו"), ממשחקי המראות ומה-"תעודת-זה" בסוף הבית הראשון, ומהתמונה המשעשעת קצת של הדיוקן המציץ מתוך המון הנפש (איזו הברקה!)בתחילת הבית השני. ממה שיכולתי לשפוט, זה נעשה פחות משועשע לקראת הסוף, אבל היות שלא הבנתי בדיוק את מהות השיבולת וה"אחד", אני לא בטוחה.
והשוויתי בעניין רב עם הגירסה האנגלית.
עדה, תודה. שמח שנהנית מהתעודה שלי וגם מהמקהלה היוונית שבסוגריים. הסוף הוא בעצם ההתחלה של כל העניין, לא?
מה העלית מהאנגלית?
לאמיר:
מה העליתי מהגירסה האנגלית? לא יודעת. אני פשוט אוהבת להשוות בין גירסאות. לפחות במה שנוגע לגיל הילד, הגירסה העברית נראית ותיקה יותר. באנגלית זיהיתי פחות משחקי מילים. אבל בזכותה הבנתי שאתה לא מתכוון ל"מציץ לרגע" (for a moment), שזה מה שחשבתי בהתחלה כי לא ראיתי בדיוק את הניקוד. יש משהו מאד זורם ודמוי-שיחה בגירסה העברית.
בנוגע להתחלה של הכל – זה מזכיר לי, ולא בפעם הראשונה, את תפיסת העולם של המשורר האנגלי וורדסוורת", שבשבילו, אם אני זוכרת נכון, הלידה היא פרידה כאובה ממה שהיה קודם, והחיים עצמם הם שכחה הולכת ומעמיקה של הנ"ל.
עדה, תודה, ואני רואה שוורדסוורת" חילץ אותך מחידת סוף השיר.
אגב, הגילים לא מדויקים אבל קרובים (מוסיקלית הייתי זקוק למספר עם הברה אחת)ואת צודקת שהעברית במקרה הזה איפשרה יותר (חוץ מהאותיות הגדולות של האנגלית, שאיפשרו יותר)
Here
Here is my testimony:
about fifty, father to an eight-year-old (you don’t see that),
making words into poetry, loved, hated (don’t see that), actually
a kind of wild creature, here:
soul cuts, rebellion, lips – too sensitive, all eyes (as you see)
and actually what a mirror betrays is no deeper
than what it doesn’t. What a mirror mirrors
is a two-dimensional Being-card,
framing the appearance of the Wanted.
One portrait glancing into a moment from the crowd of the soul;
and the soul?
What can I show you about it which you don’t already know?
Here’s the wheat-stalk which grew out of nothingness
here the knife
that cut it from the One.
אמיר, מזכיר ציור שמן ענק באיזו טירה ארופאית-מקסים.
תְּעוּדַת-זֶה דּוּ-מְמַדִּית= תעודת זה-הות.
כל כך פורמאלי וכל כך אישי.
"הִנֵּה הַשִּׁבֹּלֶת שֶׁעָלְתָה מִן הָאַיִן" וכמעט אני רוצה לראות את השעורה בעין, אבל אז אני תוהה…
אתה מגיש סכין וזה כבר ממש מעסיק אותי, מדוע. אולי סכין פיסול כדי שארגיש חופשיה ליצור את הדמות כלבבי. הסכין שקצר אותה מן האחד…קצר את השבלת?, אולי חיתוך =אבדן של..?
נדמה לי שעדיין אני צריכה להבין משהו שלא ברור לי כרגע, אבל כך קראתי ,כרגע, את השיר המצוייר הזה.
אמיר, אולי זו למעשה דמות כביכול מדויקת אך היא סוריאליסטית לחלוטין כמו ציור של מוריץ קורנליס אשר וציורי האינסוף שלו.
הכל מתחיל -לא רואים מתוך כוונה-שרואים רואים, מהעין- ראי הנפש, וחוזר אל האינסוף –
הסכין שהיה שם לפני השבלת וקצר את הענף עליו הוא יושב -שֶׁקָּצַר אוֹתָהּ מִן הָאֶחָד.
אויי תעצור אותי כי הסתבכתי.
כן, קצר את השיבולת.
את לא חושבת שלהיות מין אני נפרד בעולם הוא קצת כמו להיות שיבולת קצורה?
אמיר, בדרך כלל אני שיבולת תלושה, דגן צף, קוואקר שמנסה לשרוד:)
דגן צף מכניס לתמונה הרבה חלב. גם זו נחמה…
אמיר, אתנחם בתמונת הבקר- דגן צף בחלב.
אבל עדיף אמבט חלב, כמו פעם פעם.
קדימה… מי מונע בעדך?
חלב אתונות?
עבד עם מניפה?
הכל עניין של תשומת לב לשם..
אמיר, כרגע כשכואב לי כל כך ואני כבר שטוחה מול המסך, התמונה הזו תתן לי מנוחה ואלך לישון.:)
תודה ולילה טוב.
הי הגחתי מהשיעור – אל כל התגובות החמות האלה. מחמם את הלב. תודה לכולכם.
הי אמיר,
לדעתי, מלבד השיר היפיפה שמאפשר מידת הצצה, לדעתי, הכנסת את עצמך למסגרת קטנה וגודלו של שיר מוכיח שזו רק עדות אחת מהאחד. שאר העדויות נשמענה בעצם בתגובות.
נהניתי מאוד.
בעונג, סיגל. אבל בקושי התחלנו.
זהו כמובן רק דיוקן אחד מתוך המון הנפש.
משהו לגבי הסכין – מזכירה לי את ההבטחה שלך לקוראים "בנוף הנכון". הסכין הזאת חתכה דיוקן אחד מיני רבים וסכין זה כואב. תעודת זהות גם היא סוג של דיוקן ,חסר, אבל לפחות זה לא אמור לכאוב.
הלוואי. אני חושב שהסכין הזאת חתכה את כל הנפש שהיא ההמון הזה. זה לא חיתוך מהטבע או מהאני. זו הנפרדות עצמה. התודעה, הייחוד המביט.
יש רגעים מעטים שנוגעים שוב בשורשים בלי שאין שום חיתוך.
אמיר
אוהב את הדיוקן העצמי שציירת במילים. במיוחד ריגשה השיבולת שעלתה מן האין וחתכה בי תחושת הסכין שקצר אותה מן האחד.
הפרידה מן האחד. שמע…
אהבתי
תודה, משה.
בשבילי זה, ולא שום חיתוך אחר מתגלה שם בשורש.
זהו טקס שבוצע בפועל, בהראיה, אי פעם.
אמיר
מובן, אבל
ייחוס הקציר לסכין עושה את הטקס לברוטלי קצת יותר מאשר חיתוך הסכין.
משה, לא הבנתי. תסביר?
אמיר
בשיר כתבת "הסכין שקצר אותה…
בתגובה כתבת "חיתוך"
חיתוך בהקשר סכין וטקס מתקשר אצלי לברית מילה.
שיבולת וקציר מתקשר לחג השבועות.
אם הסכין קוצרת באותו טקס אזי פעולת החיתוך היא ברוטלית יותר.
האם מובן יותר? או סיבכתי?
יכול להיות שהדימוי של השיבולת הנקצרת בסכין ומיוחסת לטקס עתיק יצר אצלי איזה ערפול.
פחד אלוהים, משה. אם השיבולת היא בין הרגלים זהו סירוס, לא מילה.
זה קשור למיסטריות של אלאוסיס, אבל מה זה משנה?
קח את הסמל כפי שהוא – קצירה של שיבולת אחת משורשה.
לקחתי
ונתישבה דעתי
איזה שיר יפה, ומדבר כל כך, ומקרוב.
מעניין הקשר עם בנך, אתה מגדיר אותו מיד אחרי הגדרת הגיל הכרונולוגי שלך.
והסיום חכם להפליא ומכה בבטן.
הדבר היחיד שהפריע לי, ושאולי לא הבנתי מספיק הוא משחק המילים עם תעודת הזהות, למה בעצם הכנסת אותו לשיר, השיר בא מקטע חזק פנימי, עם זרימה אמיתית שוטפת, ותחושתי שכאן נתת לשכלתני לשחק קצת, בגנדרנות.
זה אחד השירים היפים שקראתי לאחרונה.
לא, לא שכלתני, אבל אולי נשמע לך ככה.
"זה" זה כמעט ההפך מ"זהות" זה משהו שאין לו שם ואפשר רק להצביע עליו ולהגיד "זה, נו".
וזה קורה אם את פתאום מסתכלת במראה הזאת ולא מכירה מראש מה שאת רואה.
בעצם גם קודם מה כבר הגיל שלי או שלו אומר? אומר ולא אומר. גם זה כאילו פורמלי, אבל לא. לפחות לזה כיוונתי.
ותודה רבה.
אולי בגלל המקף, עכשיו כשהסברת את ה"זה", זה באמת המשך טיבעי של מהלך השיר.
הורדתי אותו לרגע, אבל זה מבלבל כי פתאום ה"זה" מתפקד שם ככינוי רומז עילג(העין יכולה להתעכב על "זה דו-ממדית")
אולי עם פסיקים
תעודת זה, דו ממדית, ……….
באמת יופי של שיר.
אני אומרת לך לילה טוב,
אני מתחילה להרגיש פה בצ"כונה שלי (:
העדות הזאת, של דיוקן אחד מתוך המון נפש, והסיום שקצר את הנשימה… שיר מעורר התפעלות.
תודה רבה אסתי! הנשימה שלנו כנראה יסודה בקציר הזה. אבל עוד נשוב…
מכסה טפח מגלה טפחיים (אף פעם לא כתבתי את המשפט הזה מתנצלת על טעויות), זה הדבר הראשון שחשבתי כשקראתי את השיר. רואים,לא רואים, רואים, לא רואים…הרואה עם העיניים ואיננו נראה עם הנפש…מלבד הטפח.
לילה טוב.
אויש זה גם הפוך.
🙁
בדיוק, סיגל. איפה העיקר? הרי אי אפשר להראות עולמות שלמים בכמה שורות, לא?
מגלה טפח ומכסה טפחיים (או להפך) כלומר את אומרת שהגילוי הוא בעצם כיסוי?
אכן, התכוונתי רק למגלה טפח ומכסה טפחיים אבל מרוב שהייתי עסוקה בלחשוב איך כותבים טפח יצא לי הפוך.לדעתי הגילוי נועד לספק יצרם של סקרנים לא סתם פנית אל הקוראים מתוך השיר. רוב האנשים אולי יגידו לעצמם יופי יש לנו דיוקן, אבל מי שיחשוב לרגע אין פה כלום. אני רואה אתכם ואתם לא רואים אותי אבל כעת משציירתי עבורכם דיוקן :"עזבו אותי באמא שלכם" ותנו לי להיות מי שאני.
כן, :))
יפה.
אבל למה הרבה עיניים? ולמה רואים רואים אותן?
יעל, כי העיניים הן באמת חלון הנפש ושם רואים משהו מבפנים.
ולמה הרבה? – הכוונה לנוכחותן. הרבה מאוד ישנן העיניים.
(ולא עיניים רבות – זה יש רק לארגוס ולמלאך המוות)
אמיר, השיר באמת הזכיר לי את ארגוס בעל מאה העיניים. רק שלא יהפוך אותי לפרה באחו… ואני לא אשתמש בו לעיטור הטווס..
חס וחלילה. גם לא מלאך המוות. התכוונתי לומר שמהעיניים, ממה שהן משדרות, יש הרבה.
אמיר, אין לי מושג איך ומדוע הופיע יום אחד דמות והציגה עצמה כארגוס.vision. עשיתי רישום של הדמות. והיא ליוותה אותי שנים במבט. למי שלא מתמצא בחוויה כזו, זה יראה ביזארי, אבל העניים שלו היו מקור השראה רב למסרים רבים בזמנו.השיר אכן החזיר לי את דמותו ואני מבינה למה הייתה כוונתך לעיניים שמשדרות.
הבחור גם שימש כשומר – חלק מהעינים פקוחות וחלק עצומות… אני מבין אותך. מבט שלא חדל.
כן אני יודעת שהוא שומר.
כאן, למשל (וזה גם אלייך, עדה) דווקא האנגלית קומפקטית יותר:
"all eyes"
כן, זה יותר מתאים- "all eyes"
ז"א גם אני קראתי באנגלית את השיר…
מצד שני, תמי, זה לא מפעיל את השפה באותו אופן. וזה הכיף שבלעבור בין השפות.
שלוש השורות האחרונות, אמיר, עושות את תנועת הנפש . יפה. אבל על הנפש עוד תאמר יותר מדבר אחד שאיננו יודעים.
מוטי, תודה. את מעט ההבנה הזאת אנחנו מחפשים, לא?
אוהבת ביוגרפיות, אוהבת להציץ לנפש, כשנותנים לי, אוהבת את השבולת.
לא אוהבת שאתה מראיין אותי במהלך השיר: "מה אוכל לגלות לכם?"
זה מוציא מהאנטימיות,
הסכין מביא המון כח לשיר, זאת יציאה חזקה
ברית בן הפתרים, קצירת שיבולת.
להתראות טובה
תודה טובה. ולמה לא אוהבת? את מעדיפה וידוי וזהו? או שזאת לשון הרבים שפתאום מודיעה לך שאנחנו לא לבד אפילו ברגע קריאת השיר?
מצטער, אבל העברית לא מאפשרת (את יכולה לקרא למעלה את הגירסה האנגלית בתגובה לעדה – שם זה את, אתה, וגם אתם בבת אחת. כמה נוח במקרה הזה!)
בסך הכל השיר מדבר עלייך לא פחות מאשר עליי, כלומר, על המצב האנושי.
נכון…
שיר חכם
להתראות טובה
תודה.
אוהבת את הדיוקן שציירת.
תודה עדנה. שמח שאהבת.
קצת באיחור.יפהפה הבית הראשון, כמו תיאור כפי שאחרים כבר תארו, ממש עדין בתנועות מיכחול, אכן.
החלק השני, בעיניי אכזרי- שיבולת ,סכין,אוא אולי לא ירדתי לסוף דעתך.
נותרה בי תחושה של כמו מגלה טפח, מכסה טפחיים, או אולי את העיקר?
האם תחושתי נכונה?
מיכל, כן, אפשר לתאר את הבית השני כ"אכזרי" – אבל זהו גורל אנוש.
הנפש היא המון חיים שנחיו בנפרדותה.
החיתוך הראשון מן היש כולו, החיתוך התודעתי, הוא אפיונה היסודי בעולם.