אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

קפריסין 3

 

 

 

 קפריסין 3

מההתחלה עם התמונות: http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=23081#post23081

מהלשון של קארְפּאס אנחנו נוסעים לפגוש את ראש העיר של איסקֶלֶה, איש מקריח ולא גבוה שמחכה לנו מאחורי שולחן מהגוני גדול, מימינו דגל טורקיה, משמאלו דגל הרפובליקה הטורקית של קפריסין, ומעליו תבליט מוזהב של כמאל אתאטורק, מייסדה של טורקיה. ראש העיר, הלאל אורוּן, נותן לנו סקירה פוליטית דחוסה החל במלחמה של 1974, עבור בייסוד הרפובליקה הטורקית של קפריסין ב-1983 וכלה במשאל העם לתכנית האיחוד שהציע קופי אנאן ב-2004, שרוב הטורקים הצביעו עבורה, אבל רוב היוונים התנגדו לה. גם כאן שאלות של פליטים ורכוש נטוש בוערות על שולחנות הדיונים. את איסקלה, הוא מספר, ייסדו פליטים שברחו מלרנקה ב-74'. 


הלאל מדבר טורקית, אבל סגנו, מהמט אֶרקול, מתרגם לנו הכל. השם מהמט, שהוא הגירסה הטורקית למוחמד, נפוץ פה בערך כמו דויד או משה אצלנו, כך שאל תתבלבלו עם מהמט הראשון, המנהל הטכני, וגם לא עם המהמטים העתידים לבוא. כמו מהמט רבים מהשמות הפרטיים באים מערבית – הלאל, נאזמיה, גֶ'נאן, פאטמה.

תחת החרם הבינלאומי התרבות היא אחד הפתחים היחידים שדרכם מטפטף הנה העולם. זה עשרים שנה, מתברר, העיריה עורכת פה פסטיבל ריקודי עם בינלאומי, ובחמש השנים האחרונות – גם את שבוע האמנויות שאליו הזמינו אותנו.

בערב, מחוץ למרכז התרבות של איסקלה, ממתינים לנו מתחת לתנורי החימום מיני תקרובת ופטיפורים, נערות בלבוש מסורתי עם ברושורות ומגש של מספריים לגזירה החגיגית של סרט הפתיחה. מהמט הסגן מעשן מתחת לתנור, ואני מספר לו איך באירלנד הצילו התנורים האלה את הפאבים לאחר שנאסר שם העישון במקומות ציבוריים. באופן רגיל היית יושב בפאב עם החברים שלך, אבל עכשיו, מחוץ לפאב, אנשים שלא הכירו קודם הצטופפו ליד התנורים, עישנו, והתחילו לדבר זה עם זה. לפעילות הזאת קראו האירים  "סמֶרטינג" שהוא שילוב של 'סמוקינג' ו'פלֶרטינג". הרעיון שבה לגמרי את ליבו של מהמט, ולמרות שעל פני השטח לא נראה שיש פה פתיחות ל'סמרטינג' מן הזן המסוכן, מי יודע מה זורם פה מתחת.

ידידיי המשוררים, נשה וגֶ'נאן, באים לפתיחה לפגוש אותי, ואנחנו מתחבקים בהתרגשות ומשלימים בזריזות אינפורמציות על הזמן שלא התראינו. אבל אין מה למהר. הזמן פה נע בעצלתיים וקבלת הפנים נמשכת ונמשכת. כולם עומדים בחוץ כבר שעתיים חוץ מהכנרת שיושבת בפנים ומנגנת לבדה – בחוץ, היא מסבירה, קר מדי לכינור.

 

"סליחה, אני חייב להסתלק מכאן", אומר לי פתאום גֶ'נאן, ובאמת מסתלק במהירות מרשימה לעבר שולי ההתקהלות. אני מצטרף ומברר – מה קרה, גֶ'נאן? מי הגיע?  אבל לא, זה לא בגלל מישהו מסוים. "פוליטיקאים", מסביר גֶ'נאן, כאילו מדובר במחלה נגיפית מידבקת במיוחד. מן המכוניות השחורות שנעצרות בכניסה לסמטא מגיחים שר התרבות וכמה חברי פרלמנט, ובעקבותיהם צוות של הטלוויזיה הממלכתית שמתמקם לאיטו לצילום טקס גזירת הסרט.

זה לוקח עוד כחצי שעה, ובינתיים גֶ'נאן ואני שותים תה, ומחברים יחד ברוח ההייקו שירים קצרים על המצב.

 

קר מדי לכינור.

כל כך הרבה מספריים!

השירים רועדים.

 

סוף סוף נכנסים, והטקס מתחיל. אני ומרואן יושבים יחד, ועל השולחן שלפנינו דגלוני ישראל ופלסטין מקשטים את שני צידיו של סידור פרחים קטן. על השולחנות הסמוכים זוגות דגלונים אחרים – דגל הרפובליקה הטורקית של קפריסין לצד דגל הפטרונית, טורקיה; דגל גרמניה לצד דגל דנמרק. למי, מהם אנחנו דומים יותר? לאיזה זיווג אנחנו שואפים? בכל ביקור בחו"ל שבו אני נפגש עם פלסטינים – ואפילו עם כאלה שבאים לבמה עם נאום פוליטי חריף, או כאלה שפחות נעימים ומוכשרים ממרואן – המנטליות הדי קרובה שלנו פועלת כמו מגנט נסתר, ובסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו שותים קפה ומבלים את הזמן זה בחברת זה. מהמקום הזה הסכסוך העברי-ערבי נראה כמו טיפשות גדולה שמעט נדיבות יכלה לפתור, ועד כמה שזה נשמע תמים, אולי התיאור הזה לא כל כך רחוק מהמציאות.

כולם עומדים לשירת הימנון הרפובליקה, שנשמע כמו מארש צבאי, ולאחר הנאומים מגיע תור השירה. "הברברים: סיבוב שני", שבו אני משוחח עם "מחכים לברברים" של קוואפיס, עובר בשלום גם לאחר שקוראים את התרגום של נשה ישין לטורקית:

 

לֹא לַשָּׁוְא חִכִּינוּ לַבַּרְבָּרִים,

לֹא לַשָּׁוְא נִקְהַלְנוּ בְּכִכַּר הָעִיר.

לֹא לַשָּׁוְא עָטוּ גְּדוֹלֵינוּ אֶת בִּגְדֵי כְּבוֹדָם

וְשִׁנְּנוּ אֶת נְאוּמָם לִכְבוֹד הַמְּאֹרָע.

לֹא לַשָּׁוְא נִתַּצְנוּ מִקְדָּשֵׁינוּ

וּבָנִינוּ אֲחֵרִים לְאֵלֵיהֶם;

כַּדָּת שָׂרַפְנוּ אֶת סְפָרֵינוּ

אֲשֶׁר אֵין חֵפֶץ בָּם לָאֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה.

כִּדְבַר הַנְּבוּאָה בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים,

וְנָטְלוּ מִיַּד הַמֶּלֶךְ אֶת מַפְתְּחוֹת הָעִיר.

אַךְ בְּבוֹאָם עָטוּ לְבוּשׁ כִּלְבוּשׁ הָאָרֶץ,

וּמִנְהָגָם הָיָה מִנְהַג הַמְּדִינָה;

וְעֵת צִוּוּ עָלֵינוּ בִּלְשׁוֹנֵנוּ,

לֹא יָדַעְנוּ עוֹד מָתַי

בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים.

 

הבא: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=23107&blogID=182

——————————– 

עכשיו ביוטיוב: "בין מיניות לחילוניות: החופש לאהוב",

הרצאתו של אמיר אור שניתנה במסגרת הסדרה "פולמוס" ב"תולעת ספרים":

 

http://www.youtube.com/watch?v=Fbb0XlhKvOA&context=C4ea76b9ADvjVQa1PpcFMkor2W4Np9v_IWm_W3laD5GZ0FdVdgyQs=

 

רלבנטי לכולנו – קראו ושתפו!

  

 

 

3 תגובות

  1. זו חוויה לקרא ולהביט בתמונות. הייתי רוצה להיות שם.
    עפרה

  2. דוד ברבי

    שלום אמיר

    עשייה מבורכת

    היה ברור לי שתמצא עצמך קרוב לפלשתינאים
    כך היה קורא לי בכול טיול בחול
    לי השפה ערבית שפת דיבור כמו שפת אם
    האם אתה מבין ערבית?

  3. ריקי דסקל

    מרתק אמיר !

    מפה הסכסוך הערבי עברי נראה אפילו עוד יותר אידיוטי.
    מה לעשות ?
    אנחנו לא מחכים לאידיוטים
    הם באים לבד :)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור