אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
אֱלֹהֵי הַיְּהוּדִים
אֱלֹהִים אַדִּירִים, אֱלֹהֵי הַיְּהוּדִים,
כָּכָה מַתְאִים (אֱלֹהִים, יְהוּדִים).
אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ, אָבִינוּ.
אַתָּה בַּחוּץ וַאֲנַחְנוּ בִּפְנִים,
אֲנַחְנוּ לֹא אֲנַחְנוּ, אֲנַחְנוּ
טוֹבִים.
עָוִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, לְפָנֶיךָ חָטָאנוּ
וְאֵין אָנוּ
אֶלָּא
מַעֲשִׂים.
אֱלֹהִים אַדִּירִים, אֱלֹהֵי הַיְּהוּדִים,
בָּרוּךְ שֶׁלֹּא עֲשִׂיתָנוּ גּוֹיִים
בָּרוּךְ שֶׁאֵין לְךָ בִּכְלָל פָּנִים
בָּרוּךְ שֶׁעֲבָרְךָ נָקִי מִבִּיּוֹגְרַפְיוֹת
מִדִּמְיוֹנוֹת, שְׁטֻיּוֹת, חִיּוּכִים אֱלֹהִיִּים.
בָּרוּךְ הַשֵּׁם שֶׁאֵין לְךָ שֵׁם
שֶׁאֵינְךָ מַבִּיט מֵעֵינֵי הַקּוֹפִים,
שֶׁאֵין לְךָ שָׁרָשִׁים
וְאֵין לְךָ עָלִים,
שְׁאֵינְךָ אֲנִי,
שְׁאֵינְךָ אַתָּה.
עָוִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, תֵּן לָנוּ פַּרְנָסָה
וּרְוָחָה וְהַצְלָחָה.
וְחֶשְׁבּוֹנוֹת שְׁמַיָּא וְתַקְבּוּלֵי תְּפִלָּה
יַרְבּוּ רִבִּית לְפָנֶיךָ,
וַאֲנַחְנוּ חֵילֶךָ,
נְכַרְסֵם
שַׁלְוַת אַרְמְנוֹתֶיךָ.
אֶת חֶבֶל חֻקֵּנוּ תֵּן לָנוּ הַיוֹם
וּבָנִים עַל אָב נוֹדֶה עָווֹן לְפָנֶיךָ:
כָּשֵׁר, לֹא כָּשֵׁר, כָּשֵׁר, לֹא כָּשֵׁר.
וּבָשָר-וּנְשָׁמָה, אָדָם-וְחַוָּה,
אֲנִי-וְאַתָּה נִפָּרֵד לְפָנֶיךָ.
אֶת עֶרְוַת קָדְשֶׁךָ נְכַסֶּה הַיּוֹם:
אֶת הַתֹּהוּ
וְאֶת הַבֹּהוּ
וְאֶת הַחֹשֶׁךְ
וְאֶת הַתְּהוֹם
וְרוּחֵנוּ הַמְרַחֶפֶת עַל הַמַּיִם.
מתוך "פדיון המת", הליקון/ביתן 1994
מאמרים בנושא:
מעניין, אמיר ורב משחקי מילים – מעניין לחשוב על מעמד המילים בשיר
בהתייחס לנושאו. בספרי "הו קירי יקירי" יש מחזור שירים שלם בענייני אלוהים, החותם את הספר.
מוטי, תודה. אני לא בטוח שאני מבין את כוונתך בעניין ("מעמד המלים בשיר בהתייחס לנושאו").
את "הו קירי יקירי" אין לי, אבל תמיד טוב שיש למה לצפות.
אמיר, "עווינו שבשמיים" הוא הדוגמה המייצגת. הרבה פסוקים המאכלסים את השיר משמעותם שונתה על ידי שינוי
מילה או מילים, כמו ב "רוחנו מרחפת על פני המים". בהזדמנות אתן לך את "הו קירי יקירי" שיש לי ממנו מלאי קטן.
אהה, הבנתי, ברוך אשם!
חזק מאוד!!! מרטיט!
תודה
יפה.
וכולנו מביטים מעיני הקופים בעיניים כלות
הא, כן, איזו שורת שיר כתבת פה, אודי. מעיני הקופים, תודה.
השיר הראשון שלך בו קרה לי ש"נתקלתי" וקראתי לו אלוהי היעודים העוורים:)
בזה? מתי זה היה?
האמת שצריך להבדיל בין "היעודים" לבין "העיוורים".
אלוהי העברים משל ביד רמה בפנתיאון אלים שלם, וחי באושר ועושר עם בת זוגו אשֵרה, עם אל עליון, אביו, עם בעל בריתו בַּעל, עם עשתורת, ענת, שחר, שלם, ועוד ועוד. אל החבר"ה האלה הוא דיבר כשאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". הוא לא היה טיפוס רגוע במיוחד, אבל לא הפריד אדם מחווה ולא גוף מנשמה. הוא כן הביט מעיני הקופים, רכב על עננים ונישא ברוח ובגשם.
אלוהי היהודים הגיע הנה הרבה יותר מאוחר, משהו בין המאה ה-5 ל-3 לפנה"ס, עם כת עברית-בבלית שהושפעה מרעיונות זורואסטריים, ובחסות כידוניו של כורש הפרסי. את יהוה המקורי עם שאר בני המשפחה הוא גירש לכל הרוחות, אבל לקח לו את שמו של האל הקודם.
15-8-2005
בערך.
אגב זה לא היה חיבור בין היהודים לעברים לאלוהי היהודים זה היה השתתפות אישית שלי במשחק חילוף האותיות.
כתבתי לך משהו אצל דפנה שחורי
השיר שלך מועך את הלב, לא נותן לאן ללכת, כי הוא -אוינו -ניכנס לחושך ולאור שלנו.
להתראות טובה
תודה טובה. בלי ספק זה האור והחושך הפרטי שלנו, היהודים, כולנו ביחד וכל אחד לחוד.
🙂 אמיר תודה!
"וְרוּחֵנוּ הַמְרַחֶפֶת עַל הַמַּיִם"
לעיתים, אצלי, היא בכלל לא מרחפת- היא צוללת עמוק אל שלולית המים…
"וּבָנִים עַל אָב נוֹדֶה עָווֹן לְפָנֶיךָ"
אדפיס, אקפל קטן, קטן,
אחתוך מילה מילה
ואטעם כל יום…
אחר כך אבקש "תַקְבּוּלֵי תְּפִלָּה"..:)
תמי, אני מקווה שתדלגי מעל השלולית ואת התקבולים תשמרי למע"מ…
אף פעם לא יכולתי להאמין איך אנשים נכנסים לתוך הסחר-מכר הזה של המצוות, למרות ששמעתי לא פעם ברחוב במו אוזניי שידולים בנוסח הזה בדיוק מחובבי קשירות של תפילין.
אמיר, נראה שמערכות יחסים, באופן גורף, הן שוק קח-תן. לא?
גם עם אלוהים? ככה היה בעצם בכל הדתות – "קח כדי שתתן" לאלים ו"קח כדי שתלך" לכוחות האופל.
אבל מה נתנו? כבש, כד, טריפוד.
פה מנסים למשטר אותך, לאיים עליך באש גיהינום, ולפתוח לך חשבון על התנהגות טובה. הייתי מצפה לקצת יותר מדת עם יומרות של הפשטה פילוסופית…
אמיר, כמו בחיים החילוניים כך גם בלא.. קומץ אצולה מחליט לפרשן את הכתבים הפילוסופיים. הבסיס לנוהג זה הוא רצון לשליטה. הכוח לנהל את האחר קיים גם בקטנות בחיי היומיום.
מסות אנשים שהידע אינו נגלה להם יכולים להביא על עצמם כלייה.
כמו בלהקת ציפורים- יש ראש- מוביל כראש חץ את כל הלהקה. אצלן אין חוכמות העוף החזק ביותר הוא ראש החץ.
כן, את צודקת. רק שבמקרה הזה התוצאה היא ריב בתוך הגוף-נפש, הפרד ומשול בנשמה פנימה – וחבל (עלינו).
כן, חבל עלינו!
אמיר, במחשבה שניה, לו היה יוצר אותנו ללא דילמות מובנות בגוף וברוח כיצד יכולנו לשעשע את כבודו ואת עצמנו. כלומר יש לנו אפשרות בחירה אפשרות להתלבט, לערוך חשבונות קח-תן. ומי אומר לנו מה כשר ומה לא?, מי? האפיקורסיות גם היא מתנה שלו לנו. לא?
תמי, יש גם נ.ב.! טוב, אז אם זו השתובבות – למה לא.
אם ברצינות –
"מי אומר לנו מה כשר ומה לא"? – אנחנו. מי נאלץ לעשות ספונג"ה באורוות הממסדים הדתיים רק בשביל להגיע לנפש? – אנחנו.
אבל, כן, אנחנו זה לא שונה מ"הוא".
"איך יחבור אל עצמו בחלקיו, לא יבינו" אומר הרקליטוס.
הרוח היא אחת וכל אחד.
אמיר, השתובבות? לא, כתבתי ברצינות.
את הכשר של היהדות אני מזמן נטשתי אבל הרעיון של המילה מתאים לי כדי לדבר על ערכים אחרים. גם בסלנג באנגלית משתמשים במילה כדי לדבר מה מותר ומה אסור. "כשר" מילה יפה, כשרה וטובה. לא?.
הממסד הדתי מעורר בי קבס, בכלל כל זרם תודעה פנאטי מפחיד אותי ואני בורחת משם כמו מאש.
אהה… עכשיו הבנתי. מסכים אתך לגמרי.
אינני מכירה את הרחוב אבל הדת יכולה להגיע לכל מקום מכל אדם.
בשיחה האחרונה שלי על דת עם חבר שחזר בתשובה , הרגשתי שמעבר לשיחה ומעבר לכך שהוא יודע יותר ולכן על פניו נראה צודק מאוד, הופעל עלי לחץ עדין מתמשך…הסרתי מעלי את הלחץ בהבטחה שלפחות אדליק היום נרות שבת(אתמול), "בדיוק בשעה חמש" כי "במקום של קודש לא יידבק חטא"…הבטחתי ושכחתי לקיים כיוון שכשנזכרתי כבר היה שש.
דברי החטא שהשמעתי הן שנראה לי שבכל התורות יש הכל תוך כדי שינויים קלים.
הממ… אני לא חושב שדת היא רק פילוסופיה, אלא בעיקר דרך חיים, עמדה נפשית וקודים חברתיים. ועד כמה שאני רואה הדרכים שונות מאוד מאוד. כמובן מהבחינה הזאת זן-בודהיסט מאוד שונה מיהודי, אבל אפילו קתולי רחוק שנות אור מפרוטסטנטי. העמדה הנפשית, והכבלים שבהם כובלת הדת את הרוח ואת צמאונה – מאוד שונים בכל מקרה.
למה הממ?
בכל מקרה נדמה לי שהדתות שוללות מהאדם חופש מסויים להיות והאמונה משעבדת נפש. הרעיון הכללי הוא אולי להוביל את האדם למודעות למרות שהדרך אליה כוללת שטיפת הקיים במוח ודבר מזה איננו לרוחי.
טוב, אני נזהר עכשיו :)- שטיפה ממה?
אם מאמונות ורעיונות כוזבים, זה ודאי לא שלילי?
דתות הפכו ליסוד כל כך מעצב דרך האמונות שהן משתילות במאמין, שאפשר כבר לדבר על "מנטליות יהודית", "מנטליות פרוטסטנטית" וכו".
לדעתי, כל דבר שאדם אומר או חושב זה מה שמערכת האמונות שלו מספרת לו ומתוכה הוא מגיב וכשאדם נוגע בדת הוא לפתע מוחק את הסרט הראשון ונכנס לסרט חדש, סרט שבו מכתיבים לו איך להיות ואיך לחשוב ואין בזה שום התמודדות עצמית, באופן אישי מעדיפה להיות עם המערכת הישנה הקיימת בי ולבחור בעצמי את הסיפורים בלי התערבות של דת שאומרת לי על חלק ממי שאני שאש של גיהנום מחכה לי בעולם אחר ,או איזה שבעים בתולות מפחידות.
אז כן זה שלילי בעיניי למחוק אמונות קיימות כי אותן אמונות הן שלי ובזמן הנכון לי יכולה להיפרד מהן או שלא, הכל על פי רמת ההתפתחות האישית שלי ושלי בלבד. (בשיר אחד אפשר להביע התנגדות לאלוהי היהודים-דת, אלוהי הנפשות-פסיכולוג ואלוהי התלמידים-מורים…כולם בעיניי חוסמים את ההתפתחות הטבעית של האדם להיות בזכות ולא בחסד.)
מסכים איתך, סיגל. אם כי גם האמונות האלה "שלנו" הגיעו מאין שהוא. אי אפשר שלא לספוג, וזה קורה מגיל צעיר מאוד, לא?
ברור. זה כל הכיף שבעניין. לתפוס אותן באוויר, לגלגל אותן בהתבוננות, לברר מאין הן בנו ולבחור עם להניח להן או לשחרר אותן לחופשי. בנוסף, אם הן פוגעות בנו בתחושה או מציקות לנו הרי שלא ממש חייבים למצוא את מקורן אפשר לעשות להן סתם ככה פו ולהיפטר מהן. לדעתי, אנשים שלא מצליחים לעשות את זה עם עצמם ובמיוחד בגיל קצת צעיר הם האנשים שנתפסים בדת שיודעת בדיוק איך נפשם הרכה או המבולבלת זקוקה לכיוון, הבעיה היא שאין לאף אחד הוכחה שכיוון אחד עדיף על כיוון אחר-גם לא לי אבל ברור לי שיש אנשים שהבחירה שלהם בדת היא בהחלט הצלה עבורם אז טוב שיש גם את זאת.
אם ולא עם כמובן.
סיגל, ברור שאם מה שעוצר בעד מישהו מלגנוב או לרצוח הוא רק "מורא שמיים", עדיף ככה.
היה לי ידיד שאחרי שנתיים באשראם בהודו לא יכול היה להמשיך בלי מסגרת תומכת דמויית קומונה, ומצא את זה בדת.
אין סוף למקרים הפרטיים.
לעשות פו לא תמיד קל, והכיף הוא רק כשאתה מצליח.
אני גם לא חושב שכיוונים שונים הם שווים (אחרת יכולנו להתלבט בין הצטרפות לאל-קעידה לבין הצטרפות למנזר השתקנים) – והסיבה היא קיומית.
מה שמאפשר יותר קיום בכל מישור – חברתי, זוגי, יצירתי ורוחני הוא הכיוון הטוב.
הכיף הוא לא רק הצלחות, הכיף הוא גם הדרך. לדעתי, בחירה בקיצורי דרך היא פספוס של הרבה מראות. אכן, הדוגמאות מראות שיש אנשים שאצה להם הדרך וקצה בהם סבלנותם ויש אנשים שאיבדו את הדרך ובאה הדת לעזרתם, אך לגבי הכיוון שטוב אינני מסכימה עימך ,כיוון שאינני מאמינה בחיים ללא קורבנות (אמונות).אבל חשוב מאוד לדעת מהו הדבר שרוצים ומהו הדבר שמקריבים.
אני נכנס ללמד עכשיו, אבל את סימן השוויון בין קרבנות ואמונות עוד נברר אחר כך…
סיגל, מה הקשר בין קרבנות לאמונות?
את מתכוונת – הנכונות להקריב או לעבור סבל כדי ללכת בדרך שאתה שלם איתה?
אני מברר את המושג, כי אמונה מתקשרת אצלי לחוסר ידיעה, למשהו שאתה לא יודע ולכן יכול רק להאמין בו. במלים אחרות – אמונה היא מין ספק כבוש, או הפוך. זה גם מסביר למה כשאת לא מקבלת את אמונת המאמין הוא לא יכול לעמת את הספק שאת מראה לו במין ראי, ולכן בהרבה מקרים מנסה להשמיד את הספקן.
אני מתכוונת לכך שאדם במערכת אמונותיו ממש מאמין שהוא מקריב איזשהו קורבן לשם השגת משהו, קרי: מוותר על משהו למען משהו אחר וכמו שאמרת אכן בתוך המילה הזו נשמע כאב וסבל וכל זה מתוך אמונה של האדם שהוא מקריב קורבן כלשהו. הכל בדמיון, מה הוא באמת מקריב? אפילו אברהם עבר סבל מדומה כי חשב שהוא מקריב קורבן אם ניקח את הדוגמא הזו מהמעשה אל הפילוסופי ונניח שכל ההתרחשות הזו מתארת משהו פנימי שבסופו הארה הרי שהוא עמד על סף תחושה שהוא מקריב משהו למען משהו והארה כלשהי שנחתה עליו הבהירה לו שהכל בראש, קורבן הוא אמונה שאפשר בלעדיה . לדעתי, כל דבר שמכיל בתוכו סבל הוא איזושהי אמונה שכדאי להיפטר ממנה כך גם הקורבן הוא אחת מהאמונות הללו.
סיגל אני חושב שאני מבין למה את מתכוונת.
אבל קשה לי להסכים שכל סבל הוא מיותר. לפעמים עליך לעבור דרך סבל להשיג מטרות או כדי לתקן דברים עם עצמך ועם הזולת. לעקור הרגלי עשייה, חשיבה ואמונה כרוך לא פעם בסבל. לכפר על טעות כלפי מישהו הוא לעבור דרך סבל. ואפילו להחליף חיתולים כל שעה לא תענוג גדול במיוחד.
אפשר להגיד שהכל אשליה וכו" אבל בפועל עלינו להתמודד עם המקום שבו אנחנו פועלים בעודנו מוארים במקסימום מאה ואט…
נו, טוב חייבת להודות שזה מצליח עם סבלים קטנים ושוב מתוך אמונה דומה לשלך שסבל וצמיחה הולכים יד ביד הריני תחת אותה מנורה..זוז קצת. (רק ש…זו אמונה פלוס יסוד מזוכיסטי קל שמאפשרים לה לשכון בשלום עם שוכני המנורות).
למה לא? זזתי. אבל קצת (זאת לא רק התאורה, אפרופו מזוכיזם, לפעמים גם מתחממים שנים בנורה כזאת של מאה ואט למרות שגם אי אפשר וגם היא נשרפה מזמן)
נו ,מה הבעיה? מדליקים נר.
זה נראה לך פתרון? פו אחד והכל פאקאקט.
או אז אומרים: אמיר-אור!
(התחלתי עם פו וסיימת עם פו ,עדיף לעשות פו לאמונות לפני שיבוא איזה פו ויכבה את הנר).
ואללה. מצליף כהלכה. אהבתי את משחקי המילים, ואת חמש השורות האחרונות.
ותמיד כשאני רואה משהו על "אנחנו", אני מתחילה לחשוב עמוקות – מי זה "אנחנו". כינוי גוף יותר חמקמק ורב-משמעות ממנו אני לא מכירה.
תודה, עדה. ובמקרה הזה, מה השאלה מי זה אנחנו?
קהל המתפללים, כנסת ישראל, יהודים.
חזק.
הכי אהבתי את הבית השני ובתוכו את השורה עם החוסר בביוגרפיה.
נפלא! תודה
תודה!
תודה איציק. שמת לב, מה? מחקו לו את כל המיתוס – המשפחה, הילדים, המלחמות. רוח שקופה. (אבל בהמשך שידכו אותו שוב, וזה כבר סיפור חדש).
זה היה תאריך מאוד משמעותי בחיי. ולא אינני מנפגעי ההתנתקות, לפחות לא ההיא שזה תאריכה.
והשיר הזה הופיע לו פתאום לתוך אותו מקום ואמר לי דברים אחרים.
עוד מסתורין…
טוב, יש לנו כבר רשימה לבירורים, לא?
אמיר, אתה סקרן, לא עושה הנחות , נחמד וצחקן.
יותר מזה (והשירים כמובן), אינני יודעת עליך והשאלות שלך הן פניה לעולם שלם.(תודה על ההתעניינות:0)
תודה, סיגל. התענוג גם שלי.
התפיסה החדה, ההומור והתשוקה לידיעה שלך הן שילוב מעורר לכל שיחה כאן.
תודה.
כל יום כפית מזה וגופי יכשל מהכילני
:0)
באמת נפלא.
"נפלא" – אני מניח בתודה שזה השיר, ולא עווינו מלכנו…
(והראש שלו בחשבונות כמובן, לא בפוטושופ).
כבר קראתי את השיר בעבר והתרשמתי.
זה מסוג השירים שאני לא בטוחה עד הסוף מה הוא רוצה להגיד וטוב לי ככה. יש לו רוח שמרחפת על פני המילים ומבחינתי זה העיקר בשיר.
רק שאת ערות קדשו אני לא מוכנה לכסות – שיבוא יום אחד ויסביר ואז, אולי.
תודה, מיכל. אני לא אתאיסט, ויש גם קודש בחיי, רק שאני לא מוכן להפקיר אותו לספָּקים.
אבל אני חושש שאין בעלים ל"ערוות קודשו" ואין מה להסביר גם אם תישאר גלויה עוד אלף שנה… רק להירפא.
הי אמיר
גם אני לא מפקירה את דתיותי לספקים. זה לא תוכנה למרות שישנה תפיסה איומה שכזו – ששמעתי אלף פעם כשהייתי ילדה וגם כתבתי עליה לאחרונה – שהתורה היא הוראות יצרן ואנו והעולם הם לא פחות ולא יותר ממכונת כביסה.
נו, אז אם זה הספק באמת שאין צורך.
בכל זאת קשה להגדיר את אברהם אבינו, אברהם השל, רבי נחמן, ירמיהו, פרנץ רוזנצווייג או הארי"י הקדוש כ"ספקים".
אם הכוונה לכך שישנה מסגרת ממוסדת אז גם כאן אפשר למצוא תארים אחרים.
אולי קולעים יותר.
מה שכן, הצד הטקסי-משפחתי-מסורתי שבו גדלתי הוא חלק מתפיסת הספק שלי – כמעט בנפרד מאלוהים. יותר לכיוון האדם. ועל זה אני לא רואה צורך לוותר – אם שבעים פנים לתורה אז שבעים פנים כפול מאה לאופן שבו בוחרים היהודים בספק, בקיום המצוות ואפילו בקידוש שהם עורכים בשבת.
רבי נחמן ופרנץ רוזנצווייג אהובים גם עליי ויכולתי להוסיף עוד כמה וכמה שמות לרשימה. לא חסרים ענקי רוח ששגשגו לגבהים למרות הדת שבה נולדו.
(אגב אברהם וירמיהו רק אומצו על ידי היהדות).
הבעיה בעיניי היא לא במנהגים מבית אבא ולא בשיח הרעיונות אלא בהנחות היסוד האירציונליות והלא בריאות לגבי המצב האנושי שעליהן מושתתות דתות הייחוד כולן.
כן הרשימה היהודית ארוכה, גם הרשימה הכללית לא קצרה …
אני לא אוהבת לתת תיאורי חולי או בריאות לבחירות של דרך חיים. אולי בגלל הנטייה הכללית היום להימנע מכל דרך חיים שהיא ולבחור באיזה טשטוש רדוד ומשטיח-כל (הכוונה בודאי לא אליך אמיר, אלא לאיזו רוח תקופה מדאיגה).
ואולי בגלל שהשאלה שמעסיקה אותי אינה דרך החיים שבוחר לו האדם – דתית, מסורתית, אתאיסטית, רוחנית מכל סוג – אלא מיהו האדם וכיצד הוא פועל בתוך הבחירה שלו. ואז נמצא אנשים שהם אנשי אמת, או צדיקים, או אנשים מופלאים מכל סוג, או מעניינים בבחירות שונות ולא פחות מרתק – בפרשנויות שונות לאותה הדרך עצמה. החולי והבריאות הם בכל מה שהוא אנושי, בין במנזר שהסתיר ילדים ובין ברדיפה מינית אובססיבית אחרי אורך השרוול של נערות בנות 12, בין בביקור חולים ומפעלות צדקה ובין בניצול מיני של ילדים ע"י כמרים קתולים – אם יש אלוהים בליבו של אדם (וגם אם אין) – בסופו של דבר הוא יבחר בטוב או ברע בין אם הוא רפורמי, בין אם הוא בודהיסטי ובין אם הוא אתאיסט מושבע.
מיכל, יכולנו לחתום על זה במשותף… אני מסכים גם עם האופן שבו ניסחת את השאלה החשובה באמת, וזו בעיניי השאלה הקיומית, האתית והרוחנית היחידה.
לא לממש מה שהנך הוא מה ששיקספיר כינה (מהזיכרון) "סיפור שמפי סכל סופַּר….מלא שאון ורעש, אינו אומר דבר"…
כשזה קורה לחברה שלמה, גם עצם שלמותה בסכנה.
גם במובן האיש וגם בחברתי, אם תחשבי על חולי ובריאות לא כהפכים אלא כמידות על ספקטרום של שלמות אישית, אולי גם ההגדרה שלי לא תיראה לך כה מופרכת.
היא לא נראית לי מופרכת אמיר, היא נראית לי בעייתית וזה לא שאני נמנעת מלהשתמש בה בעצמי.
לדוגמא- שלא מפסיקה להרתיח אותי – מרחק 10 דקות מביתי ישנו בית ספר דתי. בנים ובנות מופרדים מכיתה ב" (???!!!). לא בי"ס חרדי.
בהופעה של בנות 11 (???!!!) התבקשו האבות לצאת מהאולם כי בנות עומדות לשיר ועליהן להיות מחונכות לכך שקול באישה ערוה. והם, אנשים נורמטיבים לגמרי, בעלי תואר שני וכאלה, נשותיהם בחלקן לא חובשות כיסוי ראש ולא כלום – כולם יצאו החוצה.
אם זהו לא חולי חברתי – אני כבר לא יודעת.
ודאי שישנם מצבים חולניים – היהדות העכשווית לא חסרה כאלה. אבל התיאור שלך כללי מדי וחוטא למטרה. מה עוד שחוליים חברתיים ורוחניים לא נמצאים רק בשלוש הדתות- שוב, הם נמצאים היכן שקיימים בני אדם.
שוב, מיכל, אני מסכים אתך – חוליים קיימים במצב האנושי בכל מקום.
אבל מלבד אלה יש גם מחלות "מקומיות" ותרופות אליל מקומיות.
"קול באישה ערוה" והפרדת בנים ובנות הם סימפטום של הנושא שעליו אני מדבר.
הוא לא "כללי" אלא עקרוני, ויש הבדל.
אם העיקרון הבסיסי מעדיף רוח כביכול בניגוד לנפש; אם המיניות היא אויב שיש לכלוא אותו; אם גבריות ונשיות הם מוחלטים וגופניים בלבד – אלה התוצאות של אמונות שמושרשות כה עמוק שגם תואר שלישי וראש פתוח בעניינים אחרים – לא יצליחו לשרש. הילדים האלה (ואולי גם המבוגרים) זקוקים להבנה אחרת.
יכול להיות שאתה צודק. אני צריכה לחשוב על זה.
בעיני זו בעיקר היסטריה למול עולם ללא גבולות ומתרני שכיום אי אפשר לעצור אותו כמו פעם. במקום להתמודד ממציאים עוד ועוד הגבלות ומתרפקים על עבר שלא היה מעולם.
מיכל, מסכים עם הסוף אבל לא עם ההתחלה. "ללא גבולות" זו סיסמה. מה אנחנו כל כך סדום? הכל הולך? אין לנו שום אתיקה? יש פתיחות מינית, כן. אבל מה לא אתי בזה כשלעצמו? זה רק דורש חינוך המותאם לחופש הזה, ומספיק אתיקה בשאר ההיבטים של התנהלותנו בחיים.
זה מפחיד רק מי שמפחד מזה. ליבי לילדים האלה.
התכוונתי שכך זה נתפס ומכאן הפחד. לגבי גבולות – אין גבולות. בלחיצת כפתור אפשר להגיע למקומות שכילדים לא חלמנו עליהם וכמבוגרים אנחנו – כולנו- צריכים להיות מודאגים מהם מאוד.
לזה התכוונתי. החינוך למיניות הוא דבר אחר וחשוב מאוד. העיסוק במיניות בודאי. החיוב שלו.אבל בעולם שבו ילד מחפש בגוגל ומגיע לא לפלייבוי – הלואי- לניצול ולאלימות ולזוועות – הכל יותר מדאיג (איזה דימויים נקלטים אצלו? ולמה בכלל בגיל הזה? ומה תהיינה ההשפעות?). לפחות אותי.
הבנתי, מיכל.את "מצטטת" את החשיבה של מי שבונים את החומות האלה סביב ילדיהם.
כנראה חלק חשוב מהגבולות בחיים האלה עלינו לשים לעצמנו בעצמנו – ובמקומות שמיטיבים עם גופנו,נפשנו, וסביבתנו. והילדים – גם הם ייחשפו בסופו של דבר לעולם, וגם לעולם הוירטואלי (שבו באמת יש הכל)ויצטרכו לבחור את הבחירות שלהם.
אבל כמו בעולם הלא וירטואלי, האחריות על ילדים ועל חשיפתם להתנסויות היא עדיין עלינו, המבוגרים.
ספציפית לעניין הזה – ניתן להגביל מחשבים, אבל עוד יותר מזה ניתן לשוחח עם הילדים. מניסיון.
נכון. בלי לדבר לא יעזור כלום. רק לשיר. בטח אם את בת 11.
אלוהים אדירים איזה שיר ענק! אמיר, כמה ימים שלא עקבתי אחר הפוסטים, והנה – שרשרת זהב. כמו מיכל, גם אני מכיר את השיר, והפעם הוא נראה אחרת. יש משהו בתפילה הזאת, הבוקעת מתוך הגרון ממרחק השנים, שכה מצמית את הלב.
שרשרת זהב! תודה, יקירי.
רואים שיש לך עסק שלם עם האלוהים הזה, אתה אדם מתריס. אני מעריכה אנשים מתריסים.
אוהבת מתריסים, מה? זה האופי הג"ינג"י… אני אוהב אוהב את כל הספקטרום. התרסה זה לא מספיק בשביל לכתוב שיר טוב או ליצור אמנות טובה, למרות שאצלנו זה לא פעם עושה גלים גם כשהאיכות לא משהו.
בעיני זה שיר של חיפוש ובזה יופיו. אולי לא תסכים איתי, אבל שבעים פנים לתורה והלוואי והיו כאלה גם לשירה.
מה שמרתק אותי זה שכולם מתעסקים כאן בה" לאחרונה , קיים לא קיים. אם הוא לא קיים את מי זה מענין?
בקיצור חיפוש. כל עוד יש חיפוש אנחנו במקום טוב, השאננות דווקא יותר מדאיגה אותי. דהיינו מצאתי וזהו.
אביטל, תודה לך. ודאי שחיפוש.
אני לא אתאיסט – להפך, אני אדם רליגיוזי וצמיחה רוחנית היא בעיניי תכלית המסע כאן.
העניין הוא שלאחר בדיקות חוזרות עם אלוהי היהודים, הבנתי שאת הידיעה שלך אי אפשר לקבל מספָּקים, אלא רק מתוך עצמך.
היהדות היא אמנם סופרמרקט של רעיונות, לעתים סותרים לגמרי, אבל בכמה מובנים חשובים ויסודיים היהדות חתכה לשניים את האדם והעולם, הגוף והרוח וסכסכה אותם זה בזה. עד כמה שהתנסותי מגעת, המחיר כבד.
ולבסוף – שבעים פנים לשירה – ודאי ובודאי. להתרשמותי, הגיוון האנושי והיצירתי של השירה עולה על זה שבכל דיבור אחר.
לא חושבת כמוך לגבי הסכסוכים, אנשים הם המסכסכים.
אבל טוב ,העיקר השיר.
הבעיה של היהדות היא מה שאנחנו עושים ממנה . ובעיני מדובר בכל מיני הזרמים הקימים בארץ.
הייתי בעולם החילוני ומשם לא ראיתי שום בשורה חדשה, אבל מאחר ואין זה מהות הויכוח אז תודה.
אביטל, אני לא אוהב את המלה חילוני. פגשתי הרבה שומרי מצוות שהיו בעיני חילוניים במובן האמיתי של המלה (חול).
אבל בעולם החופשי יש הרבה מה למצוא – גם חולין וגם רליגיוזיות אמיתית. הרבה דרכי חיפוש והרבה אותנטיות ואומץ.
בכל דת קשה להכליל. הנצרות הכנסייתית היא נוראה, ובכל זאת צמחו שם גם פרנסיסקוס ומייסטר אקהרט. האיסלאם אינו סובלני ובכל זאת צמחו שם גם אלחלג" מנסור, רומי וכיאם.
הבעיה עם דתות הייחוד שכולן מסתובבות בעולם עם האמת בכיס ומוכנות לחסל את ספקותיהן כשהן פוגשות אותם אצל מישהו, כמו ראי.
השניות שהן מלמדות על נפש האדם היא ההרסנית, והיא גם מקור הפנאטיות בעיניי.
אמיר, גם אני פגשתי את אותם שומרי מצוות ויש לי ויכוח איתם בדיוק כמו לך.
הענין של דת עצמית לא נראה לי, כי גם לפושעים יש דת עצמית, האמן לי חקרתי את הנושא לעומק ואף כתבתי עליו. אפשר לדון על כך בהמשך.
לכן, צריך להיות מחויב למשהו. לא נעים להגיד אבל היצר הרע , שאולי לא מודרני לכנותו כך, מאד פתלתל.
אביטל, אולי אנחנו מסכימים אבל אני לא בטוח שאני מבין למה את קוראת דת עצמית. אני בוודאי לא מדבר על צידוקים לפעולות לא אתיות.
גם דת מוסדית יכולה לכסות על הרבה פשעים באיצטלה מתחסדת – ורוב השחיתויות נעשו בארץ על ידי פעילי מפלגה כזו. אבל לא בזה הדיון, אני חושב, אלא בתועלת ובנזק שבחינוך המנטלי שמקנה היהדות ליהודים.
אני תכף יוצאת. מי שנאמן ליהדות, בלי קשר לכלום לא יחטא.
מה אכפת לי מש"ס או פעילים כאלה או אחרים.
היום יש זרם חדש של חוזרים שחותר תחתן. מה גם שדרעי לא פחות מושחת מאחרים, אם בכלל.
לדת המתחסדת אני בזה, אך לה" וציויו לא.
אביטל, כל הכבוד על הדבקות בדרך הישרה ולא בדתיות הלא כלכך ישרה.
אני איתך בכל זה כשמדובר בדברים שבין אדם לאדם. לעומת זאת כשמדובר על ציוויים שאינם קשורים לאתיקה (כשרות, תפילין, קשר בין המינים) רק האנתרופולוג שבי זוקף עין ואוזן.
זכותך.
מבחינה הומאנית כשרות דווקא שומרת על זכויות בעלי החיים שלצערי הולכים ונכחדים,כל מיני זנים נדירים צדפות, סרטנים שנזרקים למחבתות רותחות וכ"ו.כרישים ולויתנים שנעלמים מהעולם, מה שמצער אותי מאד!
דרך אגב יש לי גם בעיה עם הגידול האכזרי של הפרות והתרנגולות. לדעתי חיה סובלת ומפוטמת בהורמונים עושה לנו רע לבטן ואני בספק אם לזה ה" התכוון.
אביטל, סחתיין על הטיעון המקורי.
זה קצת סוטה מהטענה שלי, אבל אם כבר מדברים, אז כמו שאמרת, אנחנו מתעללים לתאבון בתרנגולות, הודים, פרות, אווזים ושאר חיות כשרות שמגודלות בתנאי אושוויץ למאכל אדם.
כיום, אגב, זה כבר כולל גידול דגים וסרטנים בחוות ימיות, ודווקא בהשוואה – גורלם של אלה טוב יותר משל כל תרנגולת שתשווק למקדונלד ברגע שתגיע למידות הכלוב.
הציד מחסל מינים שונים (לאו דווקא הנדירים, אלא האכילים) בלי קשר לכשרות. זה קורה גם לשלווים, דגים שונים וכו". האיום האמיתי הוא הבלגן האקולוגי – העברת מינים ממקום למקום בספינות, הרס בתי גידול וכדומה.
כן, אבל כל התרבות המגעילה שהשתרשה , של גברים יוצאים לצייד, ושם הם רוצחים להנאתם צבאים , כל מסעות הצייד המלווים בכלבים מזי רעב ומה שלא יהיה לא באה מעמנו.
יש הטוענים שגם התאילנדים העמידו מלכודות בלב שמורות טבע, כאן בארץ. לא בדקתי את הטענה הזאת.
אבל הרצח הזה בזוי בעיניי ופעם כשחבר שלנו התגאה בפנינו בבשר הלא כשר שאכל באפריקה, הבטתי בו בתיעוב תרתי משמע.
כמה חיות עוד ישארו לנו בקצב הזה, מדובר ברוצחים, שרצחו כבר דורות של זנים נכחדים.
תודה לאל שבתורתנו אוסרים על כך.
אביטל, אני לא מצליח לרדת לסוף הקישור הכשר הזה. חסרות חיות כשרות לציד?
אני לא אוכל בשר, אבל עד כמה שאני מבין הצבאים והאיילות כשרות למהדרין, והציד לא נאסר גם על פי תורתכם.
נ.ב.
ועוד משהו, אביטל – לפי ברית נוח, בכלל הבשר "בתאוותם ניתן להם", כי בבראשית אין זכר למזון כזה שניתן לאדם. בקיצור, דווקא ה" הסכים לרצח החיות המסכנות.
אבל לא את כולן.
בקשר למסעות צייד מי שערך אותם לא היו היהודים שהיו די לבנבנים ונחנחים ועדיף ככה.
מי שצד חיות יצוד גם בני אדם וראינו שזה קרה בפועל .
לבנבנים מרוב ישיבה בחדרים סגורים, לא מהצד האחר של המילה. ( מקווה שאני מובנת).
איזה לבנבנים ונחנחים?
ראשית, לא היו יהודים בזמן התנ"ך. זה קרה רק אחר כך מהמאה החמישית-שישית לספירה (כמו שכתבתי ב"בראשית – המיתוס היהודי"
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3616&blogID=182
ושנית, מי מידד את מואב בחבל? מי חיסל את עמלק עד הילד האחרון? מי גייר את האדומים בכוח? ומי אם לא יונתן המכבי שחט זקנים נשים וטף בערים הלניסטיות?
חמוצים מדם, אביטל, כשרק היה להם הכוח.
לא חושבת כמוך.
ונראה לי שגם אם כן אלפיים שנות גלות גם היטלר ושותפיו לא קיבלו.
נראה לי שדי מיצינו כי כל צד מתחפר בעמדותיו וזה מה שיפה בבלוגיה , שיש כל מיני נופים וגוונים.
זה בסדר גמור אביטל.
ורק עוד דבר: היטלר לא יכול להיות תירוץ לשום עבירה קלה כחמורה, ושום דבר לא יכול להיות. הכי טוב לחזור לרמה האישית. שם זה יותר בידינו.
כמובן, לכן חזרתי בתשובה. לא בגלל חברה חרדית כזאת או אחרת בגללי.
וזה המוטו של חיי .
אביטל, על זה אני כמובן יכול רק להעריך אותך.
לא ידעתי שאת חוזרת בתשובה. הצמא הוא אולי אותו צמא. מעניין איך קורה הדרך הזו.
שפי היקר, תודה לך על המחמאה המדכדכת משהו, אבל למקרא ההמשך אני בספק אם היא מגיעה לי.
צא וחשוב קצת למה התחכם המשורר – למה ה"עוינו" הוא זה שבשמים, ולמה חבל יש לנו ולא לחם.
הבנתי שגם עם "ירבו ריבית" יש בעיה. נמוך לך מדי, אבל יש לו תקוה בתכניות הבידור בטלויזיה.
קראתי את שירך ונרגעתי מעט. תודה על עצותיך.
איזו תגובה עוקצנית.
מאכזב, אמיר, וגם לא תורם לך רוחנית, לתשומת לבך
תורם מאוד, שלי.
אני לא רואה בשיח כזה תרומה לא לי ולא לאיש כאן בבלוגיה. שיח לא דיאלוגי, שמפזר הערכות בלי לעצור לחשוב ולשאול. עם עיקש תתעקש.
🙂
קראתי שוב. אני חוזר בי מההערות, משאיר רק את המחמאות. לא איכפת לי איך הגבת, המחויבות שלי היא למה שכתבתי על השיר. הערה אחת שאני כבר לא יכול למחוק היא שפה-ושם יש בשיר הזה קשיים שהקורא הקצת-מתחת-לממוצע כמוני עלול למעוד בהם. אין לי אלא לאחל לך קוראים נבונים ומהירי תפיסה ממני.
שפי, זה לגיטימי לגמרי לדון בכל דבר, אבל יותר נעים בלי חלוקת ציונים כששנינו מגובה העיניים. זה גם בסדר אם לא הבנת את כוונתי בשיר – חומר למחשבה, שלי או שלך. רק בנועם וכבוד.
ואני מאוד מעריך את זה שחזרת עם התגובה הזו – נעים להיפגש ככה. תודה.
אנסה אצל החבר"ה שם. תודה.
אני לא אוהב השתלחויות פחדניות בעילום שם, לא בי ולא באחרים. ובוודאי לא בבלוג שלי.
דקה אחת להזדהות – לפני שאני מוחק.
תצטט נכון – "בנוגע לשאלת המוסר", ולא "הכל שאלה של מוסר"…
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=164&itemID=3184#post3184
ועוד דבר, היא לא טענה לרוחניות.
תודה, לא ידעתי. איפה הוא כתב את זה?
בסיפור שלו "כותב המכתבים" הרמן, גיבור הסיפור, מספיד את העכברה שבילתה במחיצתו חלק נכבד מחייה, ומבקר את האדם, נזר הבריאה, הנוהג כאילו כל שאר היצורים לא נוצרו אלא כדי לספק את צרכיו. בין השאר הוא אומר: "ביחס לבעלי חיים, כל בני האדם הם נאצים, וכל יום הוא טרבלינקה".
כנס לקישור –
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=718578&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0
אהה. לא קראתי. תודה על הקישור.אכנס לקרוא.
בעונג רב.
חביבי שפי, איזה פה מפיק מרגליות. אבל למה כאן, למה? יש "רשימות", שמה אוהבים את הרטוריקה המכובדת שלך.
שיר יפה. כבר ראיתי אותו, איני זוכרת איפה. מביע מאוד את הניתוק בין היהודי לאלוהיו.
הלואי ונצליח לשנות משהו.
את מכירה אותו מהספר או מהליקון, אורנה.
הנתק בין היהודי לאלוהיו הוא הנתק בין היהדות לאלוהים.
חבל מאוד, שהדיון כאן נגרר למקום של השסעים החברתיים בין החרדים לבין הדתיים. חבל מאוד שהדיון כאן נגרר למקום של עמדות ודרך חיים.
אולי אני מגיבה מאוחר, אבל השיר הזה בעיני הוא אוניברסלי. ראיתי שהוא נכתב בשנת 1994. אם היית כותב אותו היום האם היית משנה בו משהו? שהרי הדברים נמצאים כל – כך באסקלציה וכן, כן לשירים שכאלו אני מייחלת.
(רק שניה, אמיר סגריה וקפה ואני חוזרת)
לא הייתי רוצה להוריד את השיר הזה למקום ארצי יותר מידי.
בחקר המקרא ליבוביץ טוען שהאל נברא בגולה בדרך ממצרים לארץ המובטחת וכן, תדיר אנו נהיה עם של גולה.
לפי חקר המקרא שצמח בגרמניה דווקא והמשיכו אותו קויפמן ובניימין אופנהיימר, האל אכן נברא כמרד של העם העברי בדת המצרית, למעשה, הטענה היא אם אני זוכרת שהיה סמי מונותיאיזם במצרים ביחס של אל השמש – והעם העברי יצר את המונותאיזם שאל יחיד כל יכול. אני בכוונה איני רוצה להיכנס לשמות. מכיוון שאלו היו קורסים במקרא שלמדתי מזמן עוד בשנות העשרים שלי בחוג למקרא באוניברסיטת תל-אביב. (כן, התואר הראשון שלי הוא דווקא בהיסטוריה ובמקרא)
אבל גם על זה לא רציתי לכתוב. השיר מזכיר לי דברים של עמיחי, כאשר הרחמים נותרו אצל האל והאדם הופקר למוות בשדה הקרב . למשל.
משיכת העט כאן היא הרבה יותר גדולה, אירוניה והרבה סארקזם על דמות האל, טקסט חתרני על הסידור ועניינו היחסים שבין האל הבורא לבין האדם והיהדות בכלל. הרבה הטחת כעס, על העלמת הפנים.
ניטשה טען שהאל מת. האקזיסטנציאליסטים טענו שהאל לא מת, שאם היה מת, הרי היינו מכירים בקיומו (המיתוס של סיזיפוס) משניטל ההגיון מאחורי העונש של זיסיפוס, או פרומיתיאוס על- ידי שמיטת האלים מן הקיום האנושי, או ה"אלוהים" היחיד למה נשארנו.
והנה מופיע האל שוב – והוא עולה על המוקד במילות התפילה אליו עצמו והוא נצלב בהבטחות שפוזרו לכל עבר. נכון האל הוא אל קנא ונוקם יותר מאשר הוא אל מלא רחמים והוא מתגלה בקול ולא במראה. אבל הוא עקר, הוא נעקר מאנושיותו, ומאלוהותו והוא נועד לסקילה במילות השיר עצמו.
ולפי תפילת 18 האם הטל והמטר אכן יגיעו, האם הם קשורים למה שעשינו – או שהנוכחות שאנחנו במו ידינו הענקנו לו היא רנדומלית.
האם אלו דברי כפירה – לא השאלות בהחלט מוצדקות. לאדם החילוני, ולאדם הדתי כל השאלות האלו הינן חיוניות לעצם קיומו. לא הייתי אדם דתי אבל אני כן. האם אנחנו בעצם מעשינו נגזרנו לנו, או שגזרו עלינו להיות כל-כך מוגבלים וחסרי אונים כמו ילדים נותרנו ללא השגחה.
טוב השיר הזה בעיני. הוא נכון גם להיום, ואי-אפשר לומר את הדברים יותר חריף מיום ליום, ובמיוחד בימים אלו. נראה לי נכון להביא אותו מחדש על כל עוצמתו – ואולי בהקשר של "אתה בחרתנו מכל העמים" ועל חזון וכתתו חרבותם לאיתים שהובטח לנו ואינו מתגשם ודם בנינו נשפך לשוא לכל עבר
ואזי נשאל את האל אייך – באותו ההיפוך שהוא מופיע כל – כך נכון בתדר בשיר?
ואולי התהפכו היוצרות? כך – או כך מי יעזור לנו בצר לנו – על כל ההבטחות. אגב עם סגולה הביטוי סגולה באשורית או אכדית הוא כינוי לעבד.
ואם נגזר לנו על-פי החוזה להיות עבדים מיהו האדון? אל לי להכביר מילים הכותב עשה זאת טוב ממני.
חוה, תודה, ומה שכתבת על האל הוא יצירה קטנה בפני עצמה. השראה שרתה פה עלייך.
ואשר ליהדות – לא אשחית מלים על מיתוס של ליבוביץ' וגם לא על חוקר מוטה כקויפמן, וגם לא אפנה אותך לרשומות שלי בעניין חו"ש, אבל פשיטא -היהדות היא דת די חדשה, שנוצרה בבבל בהשפעה זורואסטרית (ר' ישעיהו השני, ושיבת ציון בחסות כידוני כורש). לפי המקדימים במאה ה-5 לפנה"ס ולפי המאחרים במאה ה-3.
הדת העברית הקדומה דמתה יותר למה שאפשר למצוא בכתבי אוגרית או בכתובות (כמו זו של כונתילת עג'רוד):פנתיאון אלים שאותם עבדו יחד בביהמ"ק.
התנ"ך כפי שמן הסתם ידוע לך הוא טקסט ערוך בידי עורכים מאוחרים שניכסו אותו ליהדות.
שמחה שמצאת, אתה רואה – אני הולכת בעצמי לפוסטים שמעניינים אותי, ולא צריך להפנות אותי.
בוא נעזוב את המחקר הגילוי של קויפמן בשיעור של אופנהיימר עצמו היה בעיני מדהים. הוא פשוט פירק את המקרא מכל קדושתו. אם אינך מקבל אותו ומחקריך אחרים. זה לא העניין כאן. אשמח ללמוד את מה שבשבילך הוא משיכת עט אחת או שתיים.
מה פירוש, מה שכתבתי כאן הוא יצירה בפני עצמה, נחה עלי ההשראה. זה אמור להיות עלבון או מחמאה.
סיפור. תמיד נמשכתי לשירה, וכתבתי למשל "כל הנשמה תהלל יה על מה שאינו שלם" למשל. מישהו שאנחנו מכירים אמר לי שמשוררת לעולם לא אהיה. וזהו נסתם הגולל. מאז הופניתי אל הפרוזה. לא בגלל זה שאלתי אותך אם מלמדים שירה. זה פשוט מופיע ביצירה שלך.
תראה בהקשר הזה באמת, שאלת תם השיר הוא אדיר. לא אני לא מתחנפת. הוא כל כך חזק והוא כל כך נוקב, אין מילים בפי ואפשר כל כך להזדהות עימו דווקא היום, ודווקא עכשיו עם קשי היום, ועם הסכסוך על כל נגזריו. האם יש אפשרות להעלות אותו מחדש – האם אתה יכול לחשוב על משהו מבלי להגרר לויכוח דתי/חילוני. פשוט להביא אותו מחדש?
חוה, התכוונתי לגמרי למחמאה, כלומר, שבאמת נחה עלייך הרוח ונהניתי לקרוא. זה הכל.
כל הרעיון של אל אישי אבל לא אישי, חצי מופשט, חצי עם אישיות, ובלעדי לגמרי (שוב המונוגמיה) נראה לי כסוג של ירידה ולא עלייה. בסה"כ ה'מוסריות' של היהדות (ועוד יותר של הנצרות) הפכה לכלי פוליטי, מעין אסטרטגיה של הפרד ומשול בתוך האדם, שמופעלת על המאמינים.
לא הבנתי אם את מעוניינת בהפניה למה שמופיע פה בנושא או לא.
אם כן – "בראשית – המיתוס היהודי" (על אונס התנ"ך והולדת היהדות)
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3616&blogID=182
"איך ילד אדם את חוה אמו" –
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=3650
ועוד. בכל מקרה אלה רשומות ולא מאמרים (שפרסמתי גם, אבל לא פה).
ומה פירוש להעלות מחדש? השיר פורסם בספר.
לא דברתי על אל מופשט, או אל אישי – אלו הן דקויות שאיני מתעסקת עימן. נהניתי מן השיר, דווקא מן ההתרסה, תוך שימוש בשפה עצמה. נהניתי מן הבקיאות שלך בלשון מקראית, משנאית, סידורית וכו… היכולת להשתמש בה כדי להפוך את היוצרות על פיהן.
תודה על המחמאה. כן אני מעויינית בידע שלך על התפתחות היהדות ואפנה אל הפוסטים בקצב שלי.
השיר פורסם בספר, אבל אני שאלתי אם אפשר כאן בבלוג להעלות אותו מחדש לדיון, אולי מזוית אחרת, שהרי עברו 15 שנה. אתה יודע היה פעם מיתוס שבארץ ישראל אין אנשים רעבים. אבל היום יש קו עוני שהולך ומתרחב כל הזמן.
מישהי דברה בהקשר של הנסיעה שלך לקפריסין על הקאסמים, על מבצע עזה ובכלל על עצם העובדה שאין לנו יותר מלחמות, אלא מבצעים, כדי שמשרד הבטחון לא יצטרך לשלם פיצויים על חיילים שנופלים, שהופכים להיות נכים.
עלייתו של נתניהו לשלטון, והדגשת הפער בין העניים לבין העשירים, שהרי אנשים כאן מתעבים את נתניהו שהרחיב ביותר את השסע הכלכלי.
תראה, אני נכנסת לקטנות, אבל היו לנו שתי עליות בשנים האלו, והרבה מנהיגים כושלים שיצרו חוסר אמון גורף.
איך זה קשור לשיר שלך. בהכללה מותה של האידיאולוגיה הציונית ואני לא רוצה להתעסק כאן בפוסט ציונות, מבחינתי היא אינה קיימת.
אלוהי היהודים – לא היה קיים אף פעם. לא בגולה.
אלוהי הנצרים נתן את הלגיטימציה לשפוך נהרות של דם ברחבי העולם, עד כדי כך שהאפרטהייד בדרום אפריקה הסתיים רק בשנת 1996 עם עלייתו של מנדלה לשלטון, באמריקה זהו ההיפוך של שלטון האדם הלבן בשחור. כל אלו הינם תוצאה של הנצרות כדת מסיונרית. אנחנו שבנו לכאן (ולא לאוגנדה) בגלל ר' יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל שסדר לנו כלי גולה במרכז ביבנה.
כל אלו הם תוצרי לוואי של מיסוד הדת לכך ולאלוהות אין מאומה. אבל אנחנו ממשיכים כאן בארץ לחגוג חגים דתיים שרוקנו בעיני מכל משמעות והפכו להיות לנטל (גם המשפחה) אגב מתפרקת. אז מה נשאר הפרנסה וקדושת החיים ואלו הרי הוזלו כל כך. ואני שואלת איך מרגיש אב שהבן שלו נפל. או אם שאבדה את בנה. את האנשים הללו אני פגשתי ואין לכך כל מחיר וכל כפרה.
ומה על העוני, ומה תפקיד המדינה במקרים האלו שהרי בתעודת הזהות היהדות כרוכה בישראליות.
השאלות הן קשות. אני לא מתעסקת בנושא של עם כובש העמדות האלו משתנות כל הזמן בעיני העולם ובעינינו ועובדה שאנו הופכים ליותר ימניים ואולי טוב שכך.
אני שואלת במישור של הכאב האישי של הפרט, החיים כאן כל- כך קשים והם נוקשים כמעט על כל דלת וכאן רלוונטי בעיני השיר שלך, והשימוש הנפלא שאתה מטיח את המילים בעוצמות תוך כדי שימוש במילים של תפילה שנאמרות שגור על פיהם של כל כך אנשים, יום אחר יום. ושכל זכר ישראלי יודע להניח תפילין.
שאלת אמיר לגבי הרגש. הכאב שלי ביחס לעם הזה הוא גדול. אני מדברת עם אנשים בחיי היום-יום איני מתנשאת. אני שומעת דברים מן האדם הפשוט ועד לאינטיליגנטי. הקושי הקיומי הזה. העדר שהפכנו להיות, חוסר הציוויון שהולך ומתפשט. תסתכל על הרחוב על האנשים שמסתובבים בו מה אתה רואה ומה אתה יודע. כל כך הרבה השתנה.
זהו המקום, לעניות דעתי להביא את השיר מחדש, להעלות אותו מחדש. כי בהבזק אתה נתפס במילים ובשורות, שחלק מהם כל כך נהיר וכל כך נוגע וזה מחזיק אותך בנשמה ולופת אותך בגרון ואתה שואל אנחנו בארץ-ישראל, "בזכות היסטורית"!? האמנם?
ההקשר התקופתי המשתנה חשוב.
שפכתי כאן את מיעי ואת קרבי צר לי. אלו דברים שאני מתלבטת בהם – לא בממש, אבל השאלות אינן מרפות, וצורות ההבעה שלך אליבא ד'זך בהקשר אחר "הייתי רוצה שתפגע בי כמו ברק, מה אני אומר רק תיגע בי" (אולי ההקשר לא מתאים) תחפש את השיר. התכוונתי פתאום הם חדרו המילים אוינו/אבינו הכפירה הזאת ההטחה הזאת באמת כמו ברק.
צר לי, אבל באמת שאיני מתחנפת. ניסיתי להגיד כאן משהו.
חוה תודה. לא פלא שדתות שבהן כל אחד הולך עם האמת (האחת והיחידה) בכיס, מולידות פנטיות, חוסר מוסר, וכל מה שהוא ההפך מדת במובן האמיתי של המלה.
כשחושבים על האלוהים במונחים האלה, אלוהי היהודים אכן איננו אלוהים אלא סוג של דמיורג רשע.
אמיר שלום,
תפילה יפה השיר הזה.
אהבתי את עווינו/ אבינו
את רוחנו המרחפת על המים. ובעיקר: אני חושבת שנדרש אוממץ גדול לכתוב את ערוות קדשך. וזה נכון.
גלית
גלית, אם אהבת את התפילה הזו כולה שלך. אבל סתמת ולא פירשת – נשמע שיש הרבה מאחורי "וזה נכון" שאת אומרת על "ערוות קודשך". אולי תסבירי?