בננות - בלוגים / אמיר אור / שיעורים מורכבים בעניין פשוט
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

שיעורים מורכבים בעניין פשוט

 

שיעורים מורכבים בעניין פשוט

 

גַּלֵּה לִי אֵיךְ להִלָּחֵם בְּךָ.

- אֲני מחזיק בּראשֵךְ. הלילה עולֶה מן העשׂב.

גַּלֵּה לִי אֵיךְ להִלָּחֵם בְּךָ.

- אני פוסֵע אל ממלכה אחֶרת. אין לי פֶּה.

גַּלֵּה לִי אֵיךְ להִלָּחֵם בְּךָ.

- אֲני שׂוֹחֶה סְביב לִבּי כמו כָּריש.

עכשו אני רוֹאָה אוֹתְךָ. אינְךָ קַיָּם.

 

גַּלִּי לִי אֵיךְ להִלָּחֵם בָּךְ.

- אני מחזיקה בראשךָ. הלילה עולה מן העשׂב.

גַּלִּי לִי אֵיךְ להִלָּחֵם בָּךְ.

- יש לי פֶּה. אני מניחה מקלוֹת אכילה על פּנֶיךָ.

גַּלִּי לִי אֵיךְ להִלָּחֵם בָּךְ.

- אני יושֶבת על לבְּךָ כּמוֹ חתוּל. רָחוק מן המים.

עכשיו אֲני רואֶה אותָךְ. אֲנִי רָעֵב.

 

 

פורסם ב"עיין ערך שירה " גליון 15  http://saritpoetry.co.il/yarchon.html   

ובו גם:  מחזור השירים "אהבה מכושפת" והמאמר "הגורל והמוזה": "… במבט לאחור על המאה העשרים אפשר שניתן להצביע על מספר "טיפוסי משוררים" שטיפח הדימוי החברתי: "המקולל", "המוכיח בשער" ו"מכשף השבט"… המשורר עצמו נדרש להגיב, במודע או שלא במודע, מרצון או מאונס, לכל הקטיגוריות כולן".

48 תגובות

  1. אז בסוף זאת מלחמת המינים? לא יודעת אם מסכימה. בטוח שזה עולה כמו לילה מהעשב וזה מופלא.

    • תודה, מיכל. יש פה עדינות ויש פראות. יש שליטה ויש אסטרטגיות…
      לא מסכימה למה בדיוק?

      • למבט הצייד. יש מצוד ויש מצוד הדדי וגם מלחמה. אבל יש עוד דברים והם חסרים לי כאן.

        • מסכים אתך מיכל, יש עוד דברים אבל… הם לא בשיר הזה. גם בחיים יש כל מיני רגעים, לא? בכל זאת ברקע הלילה עולה מן העשב. ולפעמים הרוגע האינטימי הוא רקע נאה לסערה.
          אם רק נהיה חברים קרובים של בני זוגנו, אהובינו/אהובותינו – ספק אם תישאר תשוקה. בשביל זה נדמה לי צריך מתח.

          • כנראה שאתה צודק. זאת דילמה בלתי פתירה.

          • למה דילמה בלתי פתירה? בין קרבה למרחק?
            יש חברות שבהן שמים רעלות ומחביאים את הנשים בשביל המתח הזה. יש חברות שבהן המין חופשי – אבל די אלים. ואצלנו יש זוגות שיוצרים הזרה בלבוש, מחליפים אווירה או סתם רבים ומשלימים. אבל נדמה לי שזאת הדינמיקה האנושית, לא? תשוקה דורשת מתח, מתח דורש סוג כלשהו של מרחק שצריך לעבור אותו.

          • כשיש חברות קרובה לרוב זה על חשבון המתח. ודאי שאפשר להחיות אותו אבל הוא לא במקום שבו הוא היה בעונת הצייד.
            הדינמיקה האנושית היא הכל מכל כל. אין ממש כללים בדבר הזה. זה חלק מהמתח של החיים בכלל וזה טוב.

          • אין ספק, מיכל. זה לא יכול להיות אותו דבר. עניין של הדגשים ומציאת דרכים – וזה שונה מאדם לאדם ומזוג לזוג. אבל כללית, בזוגיות צריך כנראה את שתי הכנפיים (קרבה ותשוקה) כדי ממש לעוף בכיף.

          • מיכל, זה עוד בעדינות. אם משחקים – אז משחקים, לא? משחקי תפקידים, משחקי ציד…
            בכל אופן (גילוי נאות, הודאה באשמה והתראה מראש:) כתבתי בנושא שירים הרבה יותר מסתכנים. בוא יבואו.

          • אני מבינה שאני צריכה לדעתך להתכונן ? לקחת משהו להרגעה? לא ולא. זה כלל לא מפחיד. אדרבא. רק שמשהו באווירת השיר היה מתכתי מדי עבורי וזה לא פוגם מיופיו כלל. עניין של העדפות אישיות.

  2. אז אתה הולך לטרוף אותה?

  3. מקסים.
    אני מכירה יותר:
    גַּלֵּה לִי אֵיךְ להִלָּחֵם בְּךָ.
    – הא?

    גַּלֵּה לִי אֵיךְ להִלָּחֵם בְּךָ.
    – למה להלחם?
    גַּלֵּה לִי אֵיךְ להִלָּחֵם בְּךָ.
    – את מרגישה טוב?
    עכשו אני רוֹאָה אוֹתְךָ. נרדם.אינְךָ קַיָּם.
    דיאלוג כזה אמיר, כל כך מאוזן, כל כך באותה שפה כמו בשיר שלך כאן, הוא חלום. מעניין אם יש זוגות המסוגלים לדיאלוג שכזה -במילים, אולי זה יכול להכתב רק בראש אחד, בראש של משורר.

  4. שיר הצייד. המתח ההכרחי כדי לסקרן את החתול, הניצוד.
    אני יושֶבת על לבְּךָ כּמוֹ חתוּל. רָחוק מן המים." רחוק מהחלב הבנאלי, כביכול אנטיתזה לרומנטיקה.
    עכשיו אני רעב, אשה אוכל!
    והיא…היא מתה על זה. היא לא מגלה לו כלום שהוא לא יודע, אבל זה המשחק, משחק החיזור הפראי, תשוקות חייתיות- כנראה הכרחיות למורכבות בעניין כה פשוט.

    • כן! ובכל זאת על הלב היא יושבת, לא? לא על שום מקום אחר…
      לא בטוח שזו אנטיתזה לרומנטיקה, אולי רק בדיקה ממה היא עשויה …

      • אמיר יש הסברים טנטריים מאוד יפים על ההבדלים בין המינים. אחד מהם הוא הרצון של אשה לחבר/להזרים אנרגיה מהלב אל השרש. אצל גבר זה בהיפוך, הרצון שלו להזרים אנרגיה מהשרש אל הלב. סכה"כ יש מעגל אהבה סגור ומושלם/שלם.
        הדינמיקה של השיר כובשת ויוצרת מעט אי נוחות בשבילי וזה טוב ומסביר לי ממה אני פוחדת..:)

        • המממ… אני בדיוק בשלבי סיום של ספר שאני כותב על הטנטרה.
          ההבדל בין המינים כפי שאת מתארת אותו לא מוכר לי. נשמע לי וריאציה ניו-אייג"ית. מאין שמעת?
          בטנטרה יש שיוה ושאקטי, גבר פנימי ואישה פנימית בכל אדם, באופן תודעתי וגם פיזי – בעצבי השדרה(אידה ופינגלה). איחודם הוא הג"יוואן מוקטי ("הארה בחיים"). הנקבי והזכרי מופיעים כעקרונות בריאה רק ברמה ה"אלוהית" – אבל מופיעים במעורב במיקרוקוסמוס וגם במקרוקוסמוס (=תורת ההכרה, התרגול, הקוסמוגוניה וכו" – הם תורה אחת שם).

          • איזה יופי…:)
            אשמח מאוד לקרוא את הספר לכשיצא לאור.
            "נשמע ניו-אייג"י" מושג מעט חדש לידע מאוד עתיק, לא?

            קראתי ככל שיכולתי על תירגול טנטרה כדי להבין את קו האמצע.
            המלחמה הפנימית של שיוה בשאקטי בתוכי מביאה לא פעם לבלבול זהות לא פשוט. נכון?

          • אשמח גם כן, אבל אני מקווה שלא תתאכזבי :)
            מה שעשו במערב הוא לקחת מהטנטרה רק את האסאנות המיניות, בעוד שזו דרך חיים ופילוסופיה הרבה יותר רדיקלית, וממש לא מדריך לשיפור חיי המין.

          • לא חשבתי שזו פילוסופיה שמסבירה פעולות עשה ואל תעשה, כספר להדרכה מינית.
            הכרתי אדם שנסע לערוך מדיטציה טנטרית עם הדלאי לאמה.
            קראתי ואני עדיין קוראת את הלנה פטרובנה בלבצקי- "הדוקטרינה הסודית".
            התחום הזה מאוד מסקרן אותי.

          • לא מכיר את הספר הזה של בלבצקי. התיאוסופים היו חלוצים די מוזרים במזרח.
            הטנטרה הטיבטית די שונה מההינדית בפרקטיקה, אבל דווקא העקרונות הפילוסופיים דומים מאוד.
            נראה, אולי אעלה פה בהמשך קטעים מה"ויגניאנה בהייראווה טנטרה". אם כי ללא הסברים ורקע לא בטוח שזו הבמה המתאימה.

          • הגישות השונות בסופו של דבר כאשר הן "האמת" הן זהות..:)

            אני לא מבינה בבמות אבל לך יש דרך מיוחדת להרחיב את הדעת אז אולי יש מקום גם למאמר כזה..:)

          • אני דווקא חושב (כמו הטנטרה) שהעיקר בתורות רוחניות הוא בפרקטיקה, ושם ישנו כל השוני. אבל נעזוב – הרי אנחנו יכולים לגעת בזה כאן רק רעיונית.

          • תמי, אני לא יודע איך לענות לך על ה"נכון?" – אני חושב שאנחנו גברים ונשים בחלק יותר קטן מחיינו כבני אדם ממה שהתרבות והחברה נוטים להדגיש (אבל גם את החלק הזה שווה לחיות מאוד).

  5. אלה שיעורים מורכבים ומאוד כואבים.
    ובכל זאת זה מה שיש מתחת לריב על השמיכה.

    ואאולי זה קשור למה שנכתב על הפמיניזם אצל אליענה: הגבר הלא-קיים, הרעב, חסר היום את המלים לבטא את פיתוי הציד. במקום זה יש לו סלולרי.

    • הי רונן, טוב שנכנס הנה גם עוד גבר לשיחה… מי שרוצה לדעת על מה אתה מדבר רק צריך לפתוח את "סימני נשיכה" שלך כדי לצלול למעמקי הייסורים והאקסטזה. הגברים היום מאותגרי פמיניזם… לא אשכח איך הסבירו לנו, מוזמני תכנית הכתיבה הבי"ל באיווה, שבמתחם האוניברסיטה מבט ממושך שאתה תוקע באישה עלול לסבך אותך בהאשמות על הטרדה מינית. כמו שמישהי יעצה לי התשובה האולטימטיבית להאשמות מסוג זה (סלולרית או לא) היא "את כל כך מזכירה לי את אמא שלי", אבל זו חוכמה של מדוכאים…

  6. הצייד לעולם לא יסתיים, ואת שני צדדיו, כשהניצודה הופכת לציידת, או לפחות מתעתעת בצייד- הצלחת ליצור באופן שיש בו עוצמה בסיסית ופראית. יש עוד המון דברים, כמובן, אבל השיר הזה נכתב על משהו מורכב ופשוט מאוד. משהו עתיק ובסיסי.

  7. נורא יפה.

  8. אין לכם סיכוי!

  9. שיר יפהפה. בייחוד אהבתי את השורות – אֲני שׂוֹחֶה סְביב לִבּי כמו כָּריש.

    ו- אני יושֶבת על לבְּךָ כּמוֹ חתוּל – שמעבירה לי במדויק תחושה שאני מכירה ממש.

  10. היי אמיר
    אוהבת את המשחק עם הזכר והנקבה, אוהבת את הכריש, החתול, יש פה משחק חזק עם הסמוי זה משאיר מקום למחשבה.
    למוזה
    להתראות טובה

  11. wow איזה יופי של שיר, קצבי וחכם.

    "הלילה עולה מן העשב" – תיאור מקסים. איזה עונג לקרוא אותך אמיר.

  12. רונית בר-לביא

    איזה יופי של שיר.
    שיר טורפים של זאבים וזאבות,
    ולעומתם,
    הלילה הרך העולה מן העשב.

  13. אמיר, איזה שיר נהדר. העלה לי את הדופק השיר שלך. נפלא.

  14. סבטלנה אורסקי

    ריח יומי
    נספג בריח יצועי.
    את אומרת לי "בוא"
    אני אומר לך "לא
    אני
    במלחמה עם עצמי
    נגדך"

    "מי מנצח"
    את שואלת

    אני עונה
    "מי את
    שתשאלי"

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור