בננות - בלוגים / / שני שירי ילדות וחושך
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

שני שירי ילדות וחושך

 

  

 

   

קָמֶרָה אוֹבְּסְקוּרָה 

חֹשֶךְ    לֹא מַבְדִּיל בֵּין דְּבָרִים

לֹא מַכִּיר אֶת פָּנֶיךָ

רַק אֶת קוֹלְךָ    הַתּוֹעֶה בֵּין הַהֵדִים

אֶת רֵיחֲךָ הֶחָמוּץ מִפַּחַד

                       אֶת תְּשׁוּקָתְךָ

לִקְרֹעַ אֶת דְּמוּתְךָ מִן הַחֹשֶךְ

לִקְרֹעַ לְךָ צֵל

              מִן הַצְּלָלִים.

 

חֹשֶךְ     רֶחֶם בְּלִי דְּפָנוֹת

רַק עַצְמִי       בְּתוֹכִי.

בַּחֶדֶר הַנָּעוּל הָאָפֵל

יֶלֶד לוֹמֵד     לְהַקְשִׁיב     לָגַעַת     לִהְיוֹת

דֹּפֶק וְעוֹר.

 

 

בָּבוּאָה

 

זֶהוּ חֲדַר הַמַּרְאוֹת שֶׁל הַזִּכָּרוֹן

אֵלֶּה הֵן הַבָּבוּאוֹת     שֶׁקָּפְאוּ לָעַד:

יֶלֶד בַּחֹשֶךְ    מְשַׂחֵק מַחֲבוֹאִים עִם צְלָלִים

שׁוֹקֵעַ בְּסֵתֶר מַדְרֵגָה

הוֹפֵךְ לְצֵל.

יֶלֶד נִפְרָד מִדְּמוּתוֹ     חוֹלֵם אֶת פָּנָיו פְּנִימָה

בְּמַרְאָה שֶׁל חֹשֶךְ

                 הוּא מְגַלֶּה אוֹר

וְרוֹאֶה.

 

 

*  קמרה אובסקורה: מילולית – 'חדר חשוך'.

 

מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2007:

צל – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=3046#post3046
אוניברסיטה – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3111&blogID=182
באביב הם ישובו – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3144&blogID=182
הנוף הנכון / אמנות –  http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2966&blogID=182
מיטת אהבה – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3011&blogID=182
משורר – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2479&blogID=182
לידה: המסע אל העולם – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3222&blogID=182
המבוך – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2497&blogID=182

 

41 תגובות

  1. יֶלֶד לוֹמֵד לְהַקְשִׁיב …
    יֶלֶד נִפְרָד מִדְּמוּתוֹ

    עדין ורגיש ויפה. ומאוד נכון לילד.

    • תודה, איציק. מעניין שעצרת על השורה הזו ("נפרד מדמותו").

      • מאד אהבתי, מדברת אלי הבדידות בילדות
        ובמיוחד ילד … חולם את פניו פנימה"
        שירים מרגשים ונוגעים מאד

        • אורה. הילדות כל כך שונה מהרומנטיזציה שעושים לה, לא?
          כשאני שומע איך דברים שונים נוגעים פה באנשים שונים – "חולם את פניו פנימה" אצלך, אבל "נפרד מגופו" אצל איציק, אני נעשה לרגע (אולי גם בגלל הנושא) לקורא חדש של שורותיי שלי. תודה.

          • אמיר, במקרה או שלא במקרה תראה איך יקיר ענה לך ב ניפרד מגופו

          • איזה בלוף הרומנטיזציה, הרי אנחנו שבויים בקונספציה של הסביבה( הורים, מורים, סביבה חברתית, מדינה) לגבי מה ואיך עלינו להיות, ומחפשים כל החיים מחפשים את מי שהיינו צריכים להיות על פי טיבעינו.

          • כן, אורה, לגמרי כך.
            מצד שני, כדי לחזור למקום הזה שאת מדברת עליו, מאוד עזר לי לחזור לחוויות ילדות כן מאושרות ולהיות שוב מי שהייתי אז.

          • מזלינו כילדים שלא ניתן היה לחדור לפנים החי שבנו. וכן היו רגעים ואפילו שעות וימים נהדרים, אבל קו של בדידות נידמה לי נילווה לכל ילד.אם הוא מודע לזה או לא זו שאלה אחרת.

          • כן, אורה כפי שתיארת (במקרה הטוב). "מודע" כלומר – זוכר במודע, אני מניח, רטרוספקטיבית? אני חושב שאם לא זוכרים יש לזה סיבות – או שהיה כואב מדי, או שהיה "שכנוע" שזה לא היה וכד".

          • אה, בהחלט. Great minds think alike 🙂
            – מדובר לגמרי בזה.
            בשיר אחר אני מספר איך אני מוציא את הגוף לטיול…

  2. אמיר, תודה על שני שירים מדברים.
    מדברים אל תוך ה-"רֶחֶם בְּלִי דְּפָנוֹת"
    כמו ילדה לומדת להקשיב, לגעת, להיות דפק ועור.
    אולי מה שהציל אותי היה-
    "חוֹלֵם אֶת פָּנָיו פְּנִימָה
    בְּמַרְאָה שֶׁל חֹשֶךְ
    הוּא מְגַלֶּה אוֹר
    וְרוֹאֶה.

    • כן, זה גם מה שהציל אותי… הכל כל כך דרמטי ובמימדים גדולים כשאנחנו כל כך קטנים, לא?

      • כשהייתי קטנה נולדתי זקנה. היום אני ילדה, גדולה. באותם ימים , עולם המבוגרים היה נראה לי דרמטי מאוד ואני רק רציתי להביט על הגרניום, על עץ הלימונים ולהקשיב לנחליאלי.

  3. יפה מאוד מאוד אמיר.

    אגב הרומנטיזציה שעושים לילדות. באיזה ערב ספרותי לכבוד הספר השני שלי "רואות מכאן את כל העולם", שרואה את הילדות באור עגום מאוד, המראיינת, אישה מאוד נחשבת, לא הבינה למה אני טוענת שילדות היא תקופה קשה להרבה מאוד ילדים. והיא הביאה כדוגמה את ילדותה "הנפלאה" באיזה קיבוץ חחחח.. כמעט הקאתי עליה. כמה אפשר להיות עיוור. זה הוציא לי סופית אצת החשק לערבים ספרותייפ.

    ואגב, אצל מאיה ערד בספר החדש שלה, שאני בדיוק קוראת, יש תיאור כזה של ערב ספרותי פאתטי שאיש בעצם מהמראיינים והדוברים לא מבין את הסופר והספר.

    • מסכים אתך… לגבי המראיינת בערב שלך אני לא מתפלא.
      יש כמובן רגעים מאושרים בילדות, אבל ההוורדה הכללית של התקופה הזו באה לא פעם בגלל נסיונות השכחה די מוכוונים או תיקון רטרואקטיבי של נרטיב הילדות מצד המבוגרים שאחראים על הילדים אבל פגעו בהם לא מעט.

    • נ.ב.
      ילדות בקיבוץ היא אחד מסוגי הדיכוי הקיצוניים של ילדים – חברה סגורה, וחצי יתמות (תלוי בקיבוץ).
      תודה.

      • מיכל ברגמן

        שירים יפים שמתארים את האימה והרכות שבילדות. ילדות והורות – שני ניירות לקמוס לא רעים כדי למדוד עד כמה אדם מסוגל להיות כנה.

        • תודה, מיכל.
          תסבירי?

          • מיכל ברגמן

            אנשים אוהבים לתאר את ילדותם הנפלאה והרי גם היו בה צדדים נפלאים עצם היותך קטן ותלוי ורבים הדברים שלא ברורים והדמיון שמעורב עם המציאות – די בכל אלה להפחית קצת בתואר "ילדות נפלאה".
            כנ"ל לגבי ההורות שבה אתה כבר גדול אבל היא מטלטלת ודוחקת אותך למקומות חדשים. זה לא שהיא לא נפלאה אבל היא ודאי לא רק כזו וילד, כמו כל אדם, יכול להיות מעצבן. אז פעם היו מתעצבנים מדי. והיום מתחנחנים מדי – בקיצור – מי שלא מוריד את הזבל של עצמו הוא לא.

          • הבנתי. מסכים אתך – ילדות היא הרבה מצבים שאתה לא בשליטה, שלא לדבר על דברים גרועים יותר (כמו שקראתי כרגע אצל שירה).
            והכנות נבחנת בעצם בכל אינטרקציה אנושית, אפילו עם עצמך.
            אבל נכון שהורות היא סרגל יומיומי – ולא רק שלך אלא גם של הילד שלך. גם שם זה טנגו של שניים.
            וסוף דברייך – "מי שלא מוריד את הזבל של עצמו הוא לא" –
            רציתי לשאול לא מה, אבל זו בעצם שורת שיר. הוא לא הוא בכל היבט.תודה.

          • מיכל ברגמן

            תודה גם לך בכלל ועל השירים האלה במיוחד.

          • גן העדן של ילדות ברוב המקרים אינו גן עדן, אבל יש חלמות ונראה שאולי הכל אפשרי, (עם קצת מאמץ)ועם חלוף השנים אנחנו לומדים לדעת מה שכבר לא נהייה, אבל תמיד אפשר להמשיך לחלום.

          • בוודאי, דבי, שנמשיך לחלום, וגם להתעורר ולגלות שזאת מציאות. זה מבט הנו-נו-המפוכח של המבוגרים שבשבילו אנחנו צריכים גירוש שדים מהיר.
            המציאות שלנו היא מה שאנחנו חולמים, רק קצת יותר מוצק.

  4. שיר של תחושות סינסתזיות וזכרונות עם תובנות אסתטיות, וטעם המטפורות היפות נשאר גם אחרי הקריאה, כמו קריעת הצל מן הצללים.

  5. מקסים!
    נהניתי מכל מילה!
    ילדות זו תקופה ללא גבולות.
    כולנו ילדים.
    כולנו נכנסים ללבד החשוך שבתוכנו.
    כולנו מחפשים את בבואתנו.
    לפעמים יש צללים לפעמים מוצאים את האור.

  6. שני שירי ילדות וחושך? ברגישותי הרבה לילדים ולצבעים שניים זה המון חושך. ואיזה מזל שהאור שלך גם הוא שניים.
    בשיר הראשון ילד בחושך-לומד,
    בשיר השני ילד בחושך-משחק.
    זה היופי בילדים ויופים של שירים שידעו לספר.
    מקסים.

השאר תגובה ל סיגל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור