קָמֶרָה אוֹבְּסְקוּרָה
חֹשֶךְ לֹא מַבְדִּיל בֵּין דְּבָרִים
לֹא מַכִּיר אֶת פָּנֶיךָ
רַק אֶת קוֹלְךָ הַתּוֹעֶה בֵּין הַהֵדִים
אֶת רֵיחֲךָ הֶחָמוּץ מִפַּחַד
אֶת תְּשׁוּקָתְךָ
לִקְרֹעַ אֶת דְּמוּתְךָ מִן הַחֹשֶךְ
לִקְרֹעַ לְךָ צֵל
מִן הַצְּלָלִים.
חֹשֶךְ רֶחֶם בְּלִי דְּפָנוֹת
רַק עַצְמִי בְּתוֹכִי.
בַּחֶדֶר הַנָּעוּל הָאָפֵל
יֶלֶד לוֹמֵד לְהַקְשִׁיב לָגַעַת לִהְיוֹת
דֹּפֶק וְעוֹר.
בָּבוּאָה
זֶהוּ חֲדַר הַמַּרְאוֹת שֶׁל הַזִּכָּרוֹן
אֵלֶּה הֵן הַבָּבוּאוֹת שֶׁקָּפְאוּ לָעַד:
יֶלֶד בַּחֹשֶךְ מְשַׂחֵק מַחֲבוֹאִים עִם צְלָלִים
שׁוֹקֵעַ בְּסֵתֶר מַדְרֵגָה
הוֹפֵךְ לְצֵל.
יֶלֶד נִפְרָד מִדְּמוּתוֹ חוֹלֵם אֶת פָּנָיו פְּנִימָה
בְּמַרְאָה שֶׁל חֹשֶךְ
הוּא מְגַלֶּה אוֹר
וְרוֹאֶה.
* קמרה אובסקורה: מילולית – 'חדר חשוך'.
מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2007:
צל – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=3046#post3046
אוניברסיטה – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3111&blogID=182
באביב הם ישובו – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3144&blogID=182
הנוף הנכון / אמנות – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2966&blogID=182
מיטת אהבה – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3011&blogID=182
משורר – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2479&blogID=182
לידה: המסע אל העולם – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3222&blogID=182
המבוך – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2497&blogID=182
יֶלֶד לוֹמֵד לְהַקְשִׁיב …
יֶלֶד נִפְרָד מִדְּמוּתוֹ
עדין ורגיש ויפה. ומאוד נכון לילד.
תודה, איציק. מעניין שעצרת על השורה הזו ("נפרד מדמותו").
מאד אהבתי, מדברת אלי הבדידות בילדות
ובמיוחד ילד … חולם את פניו פנימה"
שירים מרגשים ונוגעים מאד
אורה. הילדות כל כך שונה מהרומנטיזציה שעושים לה, לא?
כשאני שומע איך דברים שונים נוגעים פה באנשים שונים – "חולם את פניו פנימה" אצלך, אבל "נפרד מגופו" אצל איציק, אני נעשה לרגע (אולי גם בגלל הנושא) לקורא חדש של שורותיי שלי. תודה.
אמיר, במקרה או שלא במקרה תראה איך יקיר ענה לך ב ניפרד מגופו
איזה בלוף הרומנטיזציה, הרי אנחנו שבויים בקונספציה של הסביבה( הורים, מורים, סביבה חברתית, מדינה) לגבי מה ואיך עלינו להיות, ומחפשים כל החיים מחפשים את מי שהיינו צריכים להיות על פי טיבעינו.
כן, אורה, לגמרי כך.
מצד שני, כדי לחזור למקום הזה שאת מדברת עליו, מאוד עזר לי לחזור לחוויות ילדות כן מאושרות ולהיות שוב מי שהייתי אז.
מזלינו כילדים שלא ניתן היה לחדור לפנים החי שבנו. וכן היו רגעים ואפילו שעות וימים נהדרים, אבל קו של בדידות נידמה לי נילווה לכל ילד.אם הוא מודע לזה או לא זו שאלה אחרת.
כן, אורה כפי שתיארת (במקרה הטוב). "מודע" כלומר – זוכר במודע, אני מניח, רטרוספקטיבית? אני חושב שאם לא זוכרים יש לזה סיבות – או שהיה כואב מדי, או שהיה "שכנוע" שזה לא היה וכד".
אה, בהחלט. Great minds think alike 🙂
– מדובר לגמרי בזה.
בשיר אחר אני מספר איך אני מוציא את הגוף לטיול…
אמיר, תודה על שני שירים מדברים.
מדברים אל תוך ה-"רֶחֶם בְּלִי דְּפָנוֹת"
כמו ילדה לומדת להקשיב, לגעת, להיות דפק ועור.
אולי מה שהציל אותי היה-
"חוֹלֵם אֶת פָּנָיו פְּנִימָה
בְּמַרְאָה שֶׁל חֹשֶךְ
הוּא מְגַלֶּה אוֹר
וְרוֹאֶה.
כן, זה גם מה שהציל אותי… הכל כל כך דרמטי ובמימדים גדולים כשאנחנו כל כך קטנים, לא?
כשהייתי קטנה נולדתי זקנה. היום אני ילדה, גדולה. באותם ימים , עולם המבוגרים היה נראה לי דרמטי מאוד ואני רק רציתי להביט על הגרניום, על עץ הלימונים ולהקשיב לנחליאלי.
למה את קוראת לזה "זקנה"? ואם ככה, מה פירוש שהיום את "ילדה"?
המראות שראיתי, התובנות שהיו לי היו כמו של אדם זקן שמביט על העולם כצופה, המום ולא שייך.
היום אני מרשה לעצמי להיות ילדה כדי לגלות שוב את העולם סביבי ולאט מתוך אימון ואמון אני לומדת כיצד לקום על הרגליים.
הבנתי – ועדיין מוזר לי האופן שבו את רואה את הזיקנה. יש הרבה גילוי וחופש גם בצפייה בלימונים ובגרניום אובקשב לנחליאלי. איכשהו זה נשמע כמו שתי הכנפיים שנחוצות למעוף טוב, ושאי אפשר לוותר על אף אחת מהן.
בזיקנה יש תבונה, השלמה, יכולת לפנות מקום ולהפוך לצופה על העולם. זה משהו לא רע אלא מצב. ניסיתי לסביר שכאשר הייתי ילדה הייתי כזקנה ולא לקחתי חלק בעולם הילדים. הייתי חולמנית, שתקנית, כצופה על העולם. כביכול חיי צעדו בהיפוך. כיום אני יותר "ילדה" אבל כבר ילדה גדולה.
זה בטח נשמע לך מוכר, לא?
הבנתי.
האם זה מוכר לי?
כן, שניהם. אבל בבת אחת.
מזתומרת – שניהם בבת אחת?
ימים, שבועות או חודשים מזה וימים וכו" מזה. מעברים – מאז ילדותי – בין זה לזה.
כן, אני מכירה את מה שאתה מתאר, קפיצות בתודעה. בדרך הזו אין שיעמום…:)
גאות ושפל.
הגאות של הזרימה האחת היא השפל של של השניה.
נעים לשמוע את זה כך…:)
יפה מאוד מאוד אמיר.
אגב הרומנטיזציה שעושים לילדות. באיזה ערב ספרותי לכבוד הספר השני שלי "רואות מכאן את כל העולם", שרואה את הילדות באור עגום מאוד, המראיינת, אישה מאוד נחשבת, לא הבינה למה אני טוענת שילדות היא תקופה קשה להרבה מאוד ילדים. והיא הביאה כדוגמה את ילדותה "הנפלאה" באיזה קיבוץ חחחח.. כמעט הקאתי עליה. כמה אפשר להיות עיוור. זה הוציא לי סופית אצת החשק לערבים ספרותייפ.
ואגב, אצל מאיה ערד בספר החדש שלה, שאני בדיוק קוראת, יש תיאור כזה של ערב ספרותי פאתטי שאיש בעצם מהמראיינים והדוברים לא מבין את הסופר והספר.
מסכים אתך… לגבי המראיינת בערב שלך אני לא מתפלא.
יש כמובן רגעים מאושרים בילדות, אבל ההוורדה הכללית של התקופה הזו באה לא פעם בגלל נסיונות השכחה די מוכוונים או תיקון רטרואקטיבי של נרטיב הילדות מצד המבוגרים שאחראים על הילדים אבל פגעו בהם לא מעט.
נ.ב.
ילדות בקיבוץ היא אחד מסוגי הדיכוי הקיצוניים של ילדים – חברה סגורה, וחצי יתמות (תלוי בקיבוץ).
תודה.
שירים יפים שמתארים את האימה והרכות שבילדות. ילדות והורות – שני ניירות לקמוס לא רעים כדי למדוד עד כמה אדם מסוגל להיות כנה.
תודה, מיכל.
תסבירי?
אנשים אוהבים לתאר את ילדותם הנפלאה והרי גם היו בה צדדים נפלאים עצם היותך קטן ותלוי ורבים הדברים שלא ברורים והדמיון שמעורב עם המציאות – די בכל אלה להפחית קצת בתואר "ילדות נפלאה".
כנ"ל לגבי ההורות שבה אתה כבר גדול אבל היא מטלטלת ודוחקת אותך למקומות חדשים. זה לא שהיא לא נפלאה אבל היא ודאי לא רק כזו וילד, כמו כל אדם, יכול להיות מעצבן. אז פעם היו מתעצבנים מדי. והיום מתחנחנים מדי – בקיצור – מי שלא מוריד את הזבל של עצמו הוא לא.
הבנתי. מסכים אתך – ילדות היא הרבה מצבים שאתה לא בשליטה, שלא לדבר על דברים גרועים יותר (כמו שקראתי כרגע אצל שירה).
והכנות נבחנת בעצם בכל אינטרקציה אנושית, אפילו עם עצמך.
אבל נכון שהורות היא סרגל יומיומי – ולא רק שלך אלא גם של הילד שלך. גם שם זה טנגו של שניים.
וסוף דברייך – "מי שלא מוריד את הזבל של עצמו הוא לא" –
רציתי לשאול לא מה, אבל זו בעצם שורת שיר. הוא לא הוא בכל היבט.תודה.
תודה גם לך בכלל ועל השירים האלה במיוחד.
גן העדן של ילדות ברוב המקרים אינו גן עדן, אבל יש חלמות ונראה שאולי הכל אפשרי, (עם קצת מאמץ)ועם חלוף השנים אנחנו לומדים לדעת מה שכבר לא נהייה, אבל תמיד אפשר להמשיך לחלום.
בוודאי, דבי, שנמשיך לחלום, וגם להתעורר ולגלות שזאת מציאות. זה מבט הנו-נו-המפוכח של המבוגרים שבשבילו אנחנו צריכים גירוש שדים מהיר.
המציאות שלנו היא מה שאנחנו חולמים, רק קצת יותר מוצק.
שיר של תחושות סינסתזיות וזכרונות עם תובנות אסתטיות, וטעם המטפורות היפות נשאר גם אחרי הקריאה, כמו קריעת הצל מן הצללים.
תודה, איריס.
מקסים!
נהניתי מכל מילה!
ילדות זו תקופה ללא גבולות.
כולנו ילדים.
כולנו נכנסים ללבד החשוך שבתוכנו.
כולנו מחפשים את בבואתנו.
לפעמים יש צללים לפעמים מוצאים את האור.
תודה דבי. (בשבילי "למצוא את האור" יוצא די אישי) אני מאחל לך ולכולנו שתמיד נישאר עם הלשד המפעפע והעיניים הפקוחות אל העולם החדש תמיד (גם כשהוא נורא) שהתגלה לנו אי אז בילדות.
ושתמיד נדע לישמור על הילד שבתוכנו. הוא זה שבסקרנותו ובתום שבו גילה את החדש והנפלא.
אמן…
שני שירי ילדות וחושך? ברגישותי הרבה לילדים ולצבעים שניים זה המון חושך. ואיזה מזל שהאור שלך גם הוא שניים.
בשיר הראשון ילד בחושך-לומד,
בשיר השני ילד בחושך-משחק.
זה היופי בילדים ויופים של שירים שידעו לספר.
מקסים.
סיגל, בעצמי לא שמתי לב – עור ואור, כן. (עוד אחת מהפעמים שהשיר חכם מהמשורר). ולא שהכל כל כך מואר פה, אבל בסוף… כן.
תודה.