הודו 15 – נאגארְהוֹלֶה
מלא חיוּת אני מתעורר לפני הזריחה. שבת בבוקר, ואני סובב את האגם, נושם פנימה את המראות הערפיליים של דמדומי השחר. עם הזריחה מופיעות כמה אגמיות על החוף ועל האי הקטן העצים עמוסים בשקיטנים ושקנאים. מצחיק איך העופות הלבנים הגדולים האלה יושבים להם על ענפי העצים כאילו היו להקת דרורים.
אני קורא היום משירתי במארימָאלאפּה קולג' – בית ספר לבנות שנבנה בתקופת המהרג'ה. כמו כל מבני הציבור הרבים שבנו פה המאהרג'ות, הקולג' הוא שכיית חמדה אדריכלית. לאחר תה של היכרות עם המנהל ושאר בכירים ובכירות, אני נכנס לאולם הקריאה עם המורה המארחת – ד"ר נאליני צ'נדהאר היפה – וכל התלמידות נעמדות כשאנחנו נכנסים, ומביאים לנו פרחים. אחת התלמידות פותחת את הקריאה ושרה בקול ערב להפליא את המזמור לסאראסוואטי, אלת החוכמה והאמנויות. לאחר הברכות אני קורא להן שירים ומספר להן על העולם שממנו באים השירים – השפה העברית, התנ"ך, ההשראה. נאליני היפה מתרגמת, והתלמידות מצחקקות בשירי האהבה, מוחאות כפיים ושואלות שאלות אינטליגנטיות להפליא – למה לשיר על אהבה שלא מומשה קוראים "צל"? האם החיים שלא נחיו הם צל של החיים שכן נחיו? או סתם היעדר?
אנחנו שוב בחדר המנהל. אי אפשר לעזוב בלי פרידות ותודות ומתנות – ציור שמן, סלסלת פירות – תשתו צ'אי? – לא, תודה. מאהאדווה ואני ממהרים.
אנחנו אוספים את מאנג'וּ, בן דודו, ואת נאראיאנה ונוסעים אל נאגארְהולֶה – 'נהר הנחש' – שנמצא במרחק ארבע שעות נסיעה ממייסור, עמוק בתוך הג'ונגל. מנג'וּ נוהג את הוואן של מאהאדווה עד העיר הוֹנסוּר, שם אנחנו עוצרים לקנות בשר. כבשים וחזירים פשוטי עור תלויים על אנקולים בסוכת הקצב, שחותך את הבשר בקופיץ על בסיס של גזע עץ ענק. אחרי הוֹנסוּר המטעים נעלמים והיער הולך ומתעבה. משפחת צבאים רועה בשלווה לצד הדרך – זכר מסועף קרניים לתפארת ושלוש נקבות. נאגארְהולֶה היא כשלושים קילומטר בתוך הג'ונגל. עצי טיק זקופים כתרנים, סיסם הודי, תמרינד וקנים. אנחנו עוברים על פני כפר של בקתות קש, שיושביו גרים פה בין העצים והחיות. אלה ציידים שהפכו לעובדי מדינה, ומפעילים את נאגארהולה.
אנחנו משתכנים בקומה השניה של בית יער. מבשלים לנו ארוחת ערב, עם כדורי ראגי וקארי מהכבש שמנג'ו קנה בהונסור. בינתיים הלילה יורד ואסור לצאת מן החדרים. נמר נראה משוטט שם אתמול. החשמל אינו פועל ואנחנו יושבים סביב המנורה הסולארית, היחידה שיש לנו כאן. מהדווה פוצח בשיר ערש קרנאטקי:
"בוא יקירי, / ארחץ את רגליך בעסיס קוקוס רך / אשטוף את פניך הזהובים"
אני מסביר שאין בישראל מוזיקה מסורתית אחת, ויש עדות שונות עם מוזיקות שונות. אני מדגים לו ב"צ'יריבּים צ'יריבּוֹם" מצד אחד, ובשיר התימני "אם ננעלו" מצד שני. מהדווה אומר שזה מזכיר מוזיקה של קאנְדאפּאדְיה – שירת הפרוזה שבה שרים את האפוסים, הרמאיאנה והמאהאבהאראטה. הוא מדגים ושר את האפיזודה של המפגש בין הגיבור ארג'ונה לבין בנו, בּבְּרוּוהאנה, שהופך לריב. ארג'ונה שבא כקורא תגר על מלכי המקום, לא זוכר כלל את נישואיו לאמו של הבן, צ'יטראנגאדה, ומפרש את ברכותיו כמורך לב. 'אילו היית בני, היית נלחם בי', אומר ארג'ונה, 'אתה כנראה בן של איזו זונה'. 'כל הנצחונות שלך היו בזכות קרישנה', עונה הבן. 'עכשיו כשבאת בלעדיו, אתה משול לגרגר אבק'. בסופו של הריב בּבְּרוּוהאנה מביס את אביו והורג אותו.
מאהאדווה נכנס למוזה, וממשיך למחרוזת שלמה של שירי סרטים הודיים.
עם הזריחה אנחנו יוצאים לספארי עם הרכב של האתר. הצבאים רועים בכל מקום, וקופי הלנגור קופצים מעץ לעץ. תל החפרפרות גדול נראה כמו גדם עץ שפוסל מאדמה חומה. הרכב עוצר כשחזירת בר שחורה חוצה בדהרה עם בנה את השביל. שיח מטפס על קבוצת קנים שקרסו, ועליו פרחים ורודים סגולים ענקיים, כמו מן האגדות. בריכת יער, ואחר כך הנהר.
הפילים, כך אומרים לנו ייצאו לשתות רק אחרי הצהריים. חיי המתבודדים ביער שעליהם מסופר ב'ספר היער' שבמהאבהאראטה, מקבלים עכשיו ממשות פסטורלית, ונראים יפים כמו שהם מתוארים שם.
אני נזכר בשמותיהם האקזוטיים של העצים ביער מתוך קטע מן המהאהבהאראטה שתרגמתי לפני שנים. ב'ספר היער' מסופר על קדשה מחופשת לברהמין מגיעה לפתות את בנו של קדוש הגר עם אביו ביער. הבן, ריש יאשְרינְגה, מציע לה כמנהג ממאכלי היער:
פירות בשלים, אדון, אתן פה לפניך,
אגוזי תולענה ופרות אמְלָג,
גרגרי ג רוֹיה, ענבות אינגוּדה ודַנְוָן
גם פרות פְּריאלָה, ערבים לחך.
הוא לא שמע מעולם על נשים, אבל ה'פרוש' המוזר מסעיר את חושיו. יש לו כדור בידו, ועל חזהו יש לו עוד שניים, חמודים למראה… הקדֵשה מלבה את אש החשק עד שרישיאשרינגה נופל ברשתה והולך אחריו אל העיר הגדולה.
שלושה טווסים ותרנגול בר אחד משוטטים בין עצי הטיק. עץ שנשבר חוסם את השביל ואנחנו עוקפים בזהירות בין העצים. מקהלה של קולות ציפורים שונות ממלאת את האויר, ושמש הבוקר מרצדת ברוך בין העלים.
מההתחלה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22620&blogID=182
המשך: http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22789&blogID=182
שלום אמיר
הפוסט לא עלה.
יום טוב והמשך מסע מרתק
תודה, גיורא. עכשיו בסדר, לא?
היי אמיר
אין מילים, אתה כותב כל כך יפה, על מקומות כל כך נידחים, ומעוררי השראה
להתראות טובה
אוהבת את התמונות מביאות ריח וארומה…
הי טובה, טוב לפגוש אותך כאן!
אמיר, קראתי בעניין והתמונות מביאות מעט מהניחוח הרחוק.. מסקרנות אותי התגובות והפרשנויות של השומעים בהודו לשיריך.אשמח לשמוע על כך יותר.
שלום נורית,
ככלל פגשתי שם הרבה אנשים אינטיליגנטיים ביותר, ושוחרי שירה אמיתיים. השיחות הגיעו בקלות שוב ושוב לרמות של דיון פילוסופי ותרבותי וקצר המצע מלתאר. כך למשל – עניין אחד שהזכרתי – בשיר "צל" עבר הדיון למוטיב הצל בכלל, ובשיר זה בפרט – הצל הוא חיים שלא נחיו, הצל העדר חיים שמוטל על ידי החיים שאנו כן חיים. רק בזה נוכל לדון לאורך דקות ארוכות…
העניין שלהם בשואה נראה לי מפתיע.
היי אמיר
יופי שזכינו לעוד פרק
משום מה זכור לי שאמרת שאתה חוזר ב15 לפברואר
על כן חשבתי שכבר קראתי את פרק הסיום
מצידי מתאים לי שתמשיך להיות שם ולהעלות פרקים נוספים
אני חייב לציין שכתיבתך מעולה
אני בכל מקרה אמשיך לקרוא וכשתסיים אקרא הכל שוב
העולם הזה מאד מסקרן אותי
זה מזכיר לי משהו מדרום אמריקה נסיעה שבה הייתי אורח של המקומיים
זו הדרך הטובה ביותר לחוות ארץ
תודה
דוד, אם אתה לא בטיול חמישה כוכבים, אם אתה מתחכך עם החיים שם, צריך כוחות להודו. היו לא מעט פעמים ששאלתי את עצמי מה אני עושה שם 🙂
מרתק מפרק לפרק
וחיי המשורר לפי הספר ההודי ולפי המציאות- מצא את ההבדלים
האמת היא שהמוזה יכולה לתקוף אותך אפילו בתוך אוטובוס מיוזע וצפוף
גנים ועצי פרי לא תמיד עוזרים
הם מנעימים
וכמה התמונות מוסיפות
חנה יקרה, לי הם בהחלט עוזרים 🙂
הטווסים גדלים פה בטבע, ואפשר לראות אותם ביער, ולפי הקוויה מיממסה יש גם משוררים שגדלים כך.
כיף להם אמיר
הטבע בהחלט עוזר אין ספק
אבל אינו הכרחי ליצירה
חזרת הביתה?
חנה יקרה, האמת שכבר שנים רבות איני כותב בתוך אוטובוס צפוף, וגם לא מתכנן להיות משורר שחפן בעליית גג טחובה.
נכון שלמוזה חוקים משלה, ובכל זאת יותר קל לפתוח לה את השער מתוך שקט וריכוז.
לי גנים ועצי פרי וכו' תמיד עוזרים 🙂