אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
פְּרִיחָה
כְּשֶׁהַמֵּתִים מְתַכְנְנִים אֶת לֵדָתָם הַבָּאָה
בָּתֵּי הַקְּבָרוֹת מְרִיחִים כְּמוֹ אָבִיב.
הֵם מִתְקָרְבִים יוֹתֵר מֵחֲלוֹם –
תּוֹעִים מֵעוֹלָמָם לָמוּת אֶל הָעוֹלָם.
אַתָּה קוֹלֵט אוֹתָם פִּתְאֹם גּוּפְךָ מַרְתִּיעַ –
הֵם חוֹלְפִים עַל פָּנֶיךָ כְּמוֹ הָיִיתָ רוּחַ.
כִּפַּת הַנּוֹף – שָׁמַיִם, כַּמָּה עֲנָנִים קַלִּים
הִיא מָסָךְ דַּקִּיק
שֶׁאֵין בְּכֹחוֹ לְהָגֵן.
קוֹל קוֹנְכִיּוֹת וּפַעֲמוֹנִים צוֹלֵל בְּאָזְנֶיךָ
עִם כָּל נְשִׁימָה אַתָּה שׁוֹאֵף נוֹכְחוּת.
בָּאָבִיב הַכֹּל שׁוּב מִתְגַּלֶּה בַּבָּשָׂר.
מַרְאוֹת נוֹצְצוֹת תְּלוּיוֹת בָּרוּחַ עֵינַיִם פּוֹרְחוֹת בְּכָל מָקוֹם.
מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2007
שיר יפה.
שיר יפה ומרגש.
עדנה
יש לי ריטואל קבוע לפני שאני קוראת שיר חדש. קפה, סיגריה, שקט סביב.
זה כמו לפרום עטיפת מתנה.
(גילוי נאות, יש לי את הספר "מוזיאון הזמן" וכבר קראתי…) אבל עכשו זה שיר חדש!.
כל כך הרבה תקוה בכל כך מעט מילים, טוב לא כל כך מעט אבל המון תקוה- לאהבה/לחיים שתשוב עם בוא האביב.
השיר כתוב כמו רוח/נשמה ש"בָּאָבִיב הַכֹּל שׁוּב מִתְגַּלֶּה בַּבָּשָׂר" והיא תתגלם חזרה- בגוף ותוכל להשתתף בחגיגת החיזור של האביב- "עֵינַיִם פּוֹרְחוֹת"
פעם ראשונה שאני מרגישה שבית הקברות לא מעורר בי דחייה אלא הפוך, כמיהה להימצא בו.
בשבילי זהו שיר מאוד מיוחד כי הוא מדבר מנקודת מבט של נשמה מהעולם שמעבר לעולם הזה ושם כבר הייתי, שכן מתתי מוות קליני…:)
תמי, מאוד מרגש לשמוע איך את מבינה את מקום הפריחה. בלי ההבנה הזו כל חלקו השלישי של המוזיאון אינו אלא סיפורים… תודה.
נ.ב.
כבר מתנו. ונולדנו. אבל את זוכרת מכאן?
כן, אני זוכרת ולעיתים מתבלבלת בעולמות. אולי "אני לא בעולם הנכון, לא. הכל עינים האנשים הקירות גם כשהן עצומות הן זרות לטושות אל פני הזרים באור הגפריתי" (תמונה 15)
ושוב חזרתי אל התמונות
"והוא רואה/ הוא יודע-/ אבל לא יכול לעמוד/ בפתוי/ ההתנסות./ והוא לוקח את התמונות/ להיות לו לגוף, לצלמו ודמותו:/ לעבדו/ לשמרו/ לענותו ולסגוד לו."
ושוב אני מבינה:
" ליד המקדש/ אסד מקבץ בשר/ מוסטפה- צדפים/ עומר- קירות./ ליד המקדש/ אין שום/ מקדש."
ציטוט מתוך "מוזיאון הזמן"
כן. זכרונות, לא רק מטפורות. פה נגמרות לי המלים שאפשר לכתוב.
🙂 אמיר,
הכל כבר נכתב על ידך, בספרך "מוזיאון הזמן" המופלא.
שיר שמסתיר הרבה וגורם לחשוב.
אביטל, תודה.
מה את חושבת שהוא מסתיר?
זה מאד אסוציטיבי . יש לי חברה חולה מאד אבל קיימת מאד. מה יהיה אם חלילה היא תמשיך להיות קימת אך לא עבורי.
מילים זורקות אותך לכל מיני מקומות.
על זה השיר, אביטל. שהיא תמשיך להיות קיימת עבורך. אפשר לאבד הרבה, אבל לא הכל אפשר לאבד.
תודה על המילים, אני אקח אותן.
באמת כשכותבים מבינים , שלא הכל אפשר לאבד.
יש מתנות.
נ.ב. אביטל, זו לא נבואת שחורה חלילה. זו דרך האביב, גם אחרי מאה ועשרים.
מקסים ומטריד, תודה.
נראה שהנוכחות היא פיזית – ניגוד לתפיסה המקובלת של "רוחות רפאים".
לאו דווקא פיזית, אבל מוחשת. ("פיזי" הוא רק מצב פרטי של מוחש, לא?)
אוהב את השיר הזה. המשורר תמיד שב ונולד. ראה אצל אליוט שמוטיב המוות והלידה מחדש הוא אחד המוטיבים המרכזיים שלו.
תודה, מוטי. אכן, גם אצל אליוט ובאופן מעניין. האם אין זה מוטיב יסודי של האנושי עצמו?
אמיר. יש לא מעט אנשים שאינם מודעים לכך שהם מתו מזמן. יש כאלה שיודעים שמתו אך אינם מאמינים בתחייה. יש כאלה , בעיקר אמנים,שהמוות והתחיה הם מעגלים טבעיים ומתמידים בשבילם. כתבתי בספרי על ביאנקה אשל גרשוני על מעמד המעגל הזה ביצירתה. כך היא מנסחת לעצמה את חייה כאמנית ואדם: מחזורים של מוות ותחיה.
מוטי, זהו מוטיב נצחי כנראה. קסטניידה טען שהמוות הוא היועץ הכי טוב שיש לנו ביחס לחשיבותם של דברים, והוא יושב תמיד על כתפנו השמאלית.
"יש צורך בהרבה לידות. היוולד מחדש שוב ושוב" (טצומי היג"יקטה)
תודה
אנחנו צריכים למות כמה פעמים כדי להיוולד עבור כל אותן מיתות.
שיר יפה ואפילו אופטימי.
מסכים אתך בכל לבי. אני חושב שרק במידה שאני שממשיך להיוולד אני ראוי לתואר חי. תודה.
נ.ב.
מה הפלא? אצלך האביב כבר בתוך האיציק!:)
שיר נפלא ומרגש. המשפט "עם כל נשימה אתה שואף נוכחות" מאפשר לי להרגיש אחרת את המשמעות של נוכחות.
תודה, אמיר.
אמיר היקר
אין לך מושג כמה התרגשתי כשקראתי את השיר הזה. בגלל אבא שלי. האם אתה מכיר את שירו המדהים "בסיבוב כפר סבא?" אם לא אני מפנה אותך לקובץ "עד כה"- ע. הלל
הוצאת הקיבוץ המאוחד.
השיר שלך העיר בי את קיומו הויטאלי של אבא שלי עד יומו האחרון- את אהבת החיים שבו שהתדפקה באופטימיות על דלת החיים שנסגרה לו פתאום.
כי האביב – מעבר להיותו פולחן החיים
על טוטליותו הבוערת פריחות – הוא אהבת החיים למי שאינו לוקח את קיומו כמובן מאליו, שחושפת את הרצון הבלתי מעורער לחיות. כלומר להרגיש. לנצוץ. לפרוח. להתאהב.
ואני, בכל שנה, איך שאני מריחה את פריחת ההדרים- אני מאוהבת קשות ואין לי מושג במי.
הי נולי, מוזר לחשוב על האביב בסערה הזאת, אבל דווקא בגללה הריח הזה של החיים נוכח מאוד, כמו מין געגוע.
תשלחי לי בבקשה את השיר של אבא שלך?
קיבלתי את המסר. תודה. רק תמשיכי להיות מאוהבת קשות בהכל בין ההדרים 🙂
תודה, מעין. בשבילי זו מין הגדרה לרגעים הטוטליים האלה של אושר ומשמעות. עם כל שאיפה לשאוף נוכחות.
זה שבחר בך,
שפרח בך,
שעורר נוכחותך,
חביב עלי.
סיגל, אני קצת נבוך אבל לא אתחבא.
מה עוד אפשר לבקש?
תודה שאת שם.
לא זו הייתה כוונתי , (הבכה), כתבתי זאת מתוך אמת.
אני יודע, סיגל. בדיוק משום כך זה הגיע אל ליבי. והמבוכה – היא רק סוג של עווית רגש קלה, לא? תודה.
כעת קול קונכיות ופעמונים צולל באוזניי, לא אביב אלא משב רוח חמים.
תודה לך.
🙂
"אַתָּה קוֹלֵט אוֹתָם פִּתְאֹם גּוּפְךָ מַרְתִּיעַ –
הֵם חוֹלְפִים עַל פָּנֶיךָ כְּמוֹ הָיִיתָ רוּחַ."
מעברים, משחק חושני ובלבול חושים
בין גוף לרוח
בין חליפה (גם מלשון לחלוף) לקליטה
ואתה בכלל כמו הרוח שמרתיע
אותם החולפים…
איזה ריכוז משמעויות בשתי שורות של פתאום.
(לזה התכוונתי שאני יכולה להשתהות על שיריך רק ב-טיפין טיפין…)