בננות - בלוגים / / איפה הם?
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

איפה הם?

 

 

 

איפה הם

 

הֵם הוֹלְכִים לְאִבּוּד בְּחוּצוֹת תֵּל אָבִיב,

הֵם יוֹרְדִים מִן הָאָרֶץ בְּשַׁיְּרוֹת אֶקְסְטָזִי;

צֵל וְאוֹר קוֹרְעִים אֶת גּוּפָם,

יְדֵיהֶם מוּשָׁטוֹת לְסוֹכֵךְ מִכָּל רוּחַ,

פְּנֵיהֶם פְּעוּרוֹת וְרוּחָם מְנַשֶּׁבֶת;

הֵם נוֹתְנִים בְּךָ עַיִן, וּבָעַיִן נַפְשָׁם,

וּבִרְאוֹתָם שֶׁרָאִיתָ – מִתְכַּסִּים חֲשֵׁכָה.

לֹא מוֹכְרִים לֹא קוֹנִים, נֶעְדָּרִים נוֹכְחִים,

מִתְרַסְּקִים בִּדְמָמָה, תּוֹעִים בְּלִי רַגְלַיִם

 

הַרְחֵק מִסּוֹחֲרֵי הָעֲבָדִים וְהַנֶּשֶׁק,

קֵהִים מִכְּאֵב, כּוֹאֲבִים מִקֵּהוּת,

הֵם מִתְאַבְּכִים מִן הָאָרֶץ בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט,

הוֹלְכִים לְאִבּוּד בְּחוּצוֹת הַגָּלַקְסְיָה.

כָּל יוֹדֵעַ דָּבָר עַל מְקוֹם הִמָּצְאָם

מִתְחַיֵּב בְּנַפְשָׁם,

מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ.

 

(פורסם ב"קשת החדשה")

 אמיר אור

75 תגובות

  1. שלום, עם כל הכבוד, איך זה קשור לשיר? מדובר פה על סמים, ודווקא נגד. זה לא קשור ל"עורו המעשנים". לגופו של עניין – מידע מרתק. אבל הון, שלטון וכו" זה לא רק מבחוץ. הצץ נא ב"פה קבור הכלב" http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2875&blogID=182

  2. זה תיאור יפה ומטריד ורדוף רוחות רפאים.במיוחד יפה בעיני השורה על התאבכותם מן הארץ בשקט בשקט.

  3. כותרת השיר "איפה הם", שאלה מאתגרת, מתריסה, שעל הקורא לענות עליה.
    הדובר כבר יודע את התשובה ורוצה שהקורא יקח אחריות על זה שהוא גם שותף לידיעה "איפה הם" אך לא מוכן להביט, להודות במציאות המרה.
    הקורא לא יכול שלא לראות אותם הולכים לאיבוד כי זה נעשה בחוצות העיר, שירות של בני נוער יורדים מהפסים בלקיחת אקסטזי.
    הם כבר כל כך מכורים, מחוקים עקב הסם שנשאר מהם רק צל והאור כביכול מגדיר רק את קונטור גופם.
    גוף של צל כי נקרע ממנו הבשר עד כדי כך שנשאר רק הצל. כשקוראים את השורה בקול יש משחק של האור ב- א לבין עור ב- ע.
    התאור של המכורים נורא ואיום, מעורר בכי ופלצות …
    וכי מי יכול לתעות- רק מי שיש לו רגליים, אבל להם אין אפילו רגליים כדי לאבד את הדרך שאף אותה איבדו.
    בדרוג השוליים החברתיים הם – הנרקומנים אף לא זוכים לכבוד של סוחרי עבדים ונשק ז"א הם הכי למטה בהיררכיה האנושית, הם עד כדי כך למטה בסולם החברתי שהם הופכים לגרגרי אבק.
    האבק הזה מלא כאב אך הכאב זר ומפוזר בגלקסיה. גם לגלקסיה לא איכפת מהם כי הם הולכים לאיבוד כמו צל לאבק כוכבים. למעשה כולנו עשויים מאותם חומרים (אבק כוכבים) אז כיצד אנחנו לא מודעים למצבם הקשה. ואולי דווקא בגלל זה אנחנו בהחלט כן יודעים מה קורה להם, אך מעדיפים לא לדעת, לא להביט…
    הדובר כמו נביא זעם, חושף את התרמית את הצביעות של הציבור.
    ומה יהיה גורלם של הנרקומנים בעתיד – אין תשובה כי עדיין לא החלטנו שזו בעיה.." כל יודע על מקום המצאם, מתחיב בנפשם " ועל כן מתחיב בנפשו.

    אמיר
    אולי זו רק פרשנות פרטית שלי אך בבכל מקרה זהו שיר קשה ומתריס.
    תודה

    • הי תמי, איזו קריאה! תודה.
      אמנות היא דיאלוג, אבל שירה היא גם עניין די אישי, בשני הקצוות של הדיאלוג.
      מעניין עם אילו שורות דיברת יותר ועם אילו לא.
      גילוי נאות: ב"הרחק מסוחרי העבדים והנשק" התכוונתי פשוט למציאות השוחקת של המירוץ הכלכלי והפוליטי פה. וכמו שהבנת מדובר במיטב הנוער, לא ב"נרקומנים". אנחנו מאבדים ככה דור שלם, דור האיקסטיז.

      • כל הזין.
        ככה רציתי.
        דור האיקסטזי!
        יאללה.

      • אמיר
        אתה צודק, היו שורות שחדרו בי עמוק ולא מצאתי גלגל הצלה כדי להציף אותן כך שאהיה מסוגלת לדבר עליהן.
        אני רוצה להיות אופטימית ולחשוב שכאשר מאבדים דבר מה, מרוויחים דבר מה אחר. ממד הזמן משתנה וההספק של אדם במהלך חיים אחד הולך וגדל כך שאולי הדור הזה יתרום את תרומתו הגדולה ביותר בפרק זמן הקצר ביותר. וכבר כאשר אני כותבת אני מרגישה עצמי צדקנית בפרהסיה..:)

  4. אמיר אור, כמה נרקומנים אתה כבר מכיר? וסוחרי סמים?
    האם יותר לי לשדרג? דור האיקסטיז.
    את זה אני אוהבת. מאוד. נאמר ששיתפנו פעולה, זה בסדר מצידך?
    פעם, כשהייתי חלק מזה נהגתי לומר שזה הסיקסטיז של שנות האלפיים.
    יותר קשוח, יותר ממוכן.
    (ובאמת, מה אני יודעת על הסיקסטיז ומה יודעים כאן בכלל מי שלא היה במקום, בזמן ההתרחשות? יודעת רק שאז ניצתה הידיעה שבסמים אפשר לפרוק עול)

    • שלי – דור האיקסטיז לא דמה בכלל לדור הסיקסטיז. זה כמו ההבדל בין אופטימיות לייאוש.
      חייתי בין ג"נקיז וסוחרי סמים כשאף אחד לא ידע עוד שסמים זה לא רק ניסויים בתודעה חליפית כמו שהקסלי חשב.

      • ג"ניס עם אידיאולוגיה או טראנס באקורדים צורמים וריקנות תהומית הסתכמו באותה בכחנליה צרופת הוללות יצרית ופריקת עול.

        • זה נכון כמובן. רק שהייתה אז תמימות ביחס לזה. כשאנשים שהיכרת מתחילים להימחק או למות מסביבך, זה אחרת.

          • מה שגורם לי לתהות מהו המוות ההרואי לתקופה הנוכחית, אחרי מנות היתר של הסיקסטיז, האיידס של האיקסטיז (טוב, שיישאר ככה, קליט יותר. האקסטזי, אגב, התחיל את תפוצתו במועדוני הומואים בתחילת תשעים, לא שאני אומרת שיש קשר ישיר לאיידס),
            במה מתבטא ההרס העצמי?
            מודעות יתר? מנת יתר של נוגדי דיכאון? ביצת משק סרוחה?
            מוות אורגני?

          • הי שלי, למה לך מוות הירואי? מוות זאת מין טעות, לא? ואם הכל נראה לפעמים כמו מין טעות, דווקא לחיות, בין האפור וערימות הזבל, נראה הרבה יותר הירואי.

          • אובר דוז של מותגים וניתוחים פלסטיים.
            אבל אהבתי ביצת משק סרוחה…
            ואמיר – הורדת את סיבת התודה, אבל ניחא. ננוחם בתודה… 🙂

          • אוברדוז של מותגים וניתוחים פלסטיים – זה בתור מוות הירואי? אולי אפשר להוסיף גם חיים וירטואליים?

          • ביחד. אתה לא חושב שזה הירואי? בתור סולדת מקצועית מכאלה, אני חושבת שלמות ככה זה מוות אולטימטיבי. מאד הירואי למות תוך ניסיון לשנות את עצמך בצורה שיטתית. לא?

          • שירה, באמנות לא חשובות העובדות – העיקר האמת, ואולי לא רק שם. לא לשנות את עצמך זה פשוט לתת לאחרים לשנות אותך. אין לנו משחק אחר, והמשחק הזה הוא רציני באמת, לא?

          • אין לנו על מי לסמוך אלא על…
            ?
            כאן נחלקות דרכינו. לא הוא לא רציני לטעמי.
            המצב חסר תקווה, אבל לא רציני…

          • אבינו שבשמיים? לא, בכלל לא. רק שחיים (לשון רבים בעברית) רציני, או לא, זה שם המשחק הזה. אבל אולי לא הבנתי.

          • המשחק לא רציני. זה מה שהתכוונתי. ולקחת את החיים יותר מדי ברצינות זה קצת חבל. לטעמי. אבל שוב, אולי אנחנו נפרדים בכך. טוב, אני חייבת ללכת. נדבר יותר מאוחר. יאללה באי.

          • שירה, יש אזורים רציניים ויש כאלה שלא. אחרת איך נדע בכלל מה ההבדל בין קל לכבד?

          • נכון מאד, אבל גם את הרצינות צריך לדון לכף קלות לפעמים. וגם את הקלות לכף כבדות. זה מביא הרבה איזון נפשי (והלוואי והייתי יודעת איך לעשות את זה) – הספר של ואצלאוויק דן בזה.

          • כן, שירהשיר, את עוד תסלחי לי על יהושע סובול!
            אמיר! חשבתי אנחנו מבינים זה את זה, מה זאת אומרת, למה לי מוות?
            תמיד יש מוות. זה כל יהודי מנהל יחסים קתוליים עם המוות, כשאין כבר על מה לדבר, מדברים על היחסים.
            יכול להיות התגלו אצלך סימפטומים, נראה לי נדבקת, אתה עוד תמות בשיבה טובה ומאושר, ראה הוזהרת!
            (למרות שאני לבד בשיחה, וכבר ממש מתחשק לי לצאת החוצה, האם אפשר לייחס עגבת למאה ה-18
            ואלכוהוליזם ל-19 או שזאת תהיה הכללה קפריזית ונמהרת?)

          • שלינקה, את הורגת אותי ברכות!:)

          • בוודאי, שלי, תמיד יש מוות. השאלה מה זה אומר. קסטניידה מספר שהמוות יושב לנו על הכתף השמאלית, והוא היועץ הכי טוב שלנו. בתור יועץ אני מנסה לשאול אותו מה חשוב ומה לא.

          • אני התייחסתי למוות הרואי כדימוי להרס עצמי (שגם פעמים מופיע כתוצאה, אך לא חייב)

          • המממ… אז נדמה לי שכבר אין לנו כזה.
            סתם הרס בלי דגל ובלי מזבח. מה יש להציע?

          • תודה. זה אומר שיש עוד מה להמציא ושאף אחד לא יגיד שכבר הכל נעשה.

          • הכל כבר נעשה זאת אמירה מגעילה בכל מקרה. לטוב או לרע אנחנו נמציא את הכל מחדש, כמובן. לרדיו של הראש יש אינסוף תחנות.

          • את חושבת שהתגלו אצלי הסימפטומים? אני עוד מחפש…

          • זה פשוט שהרס עצמי כבר לא באופנה. מעניין באיזה גלגול הוא יפרוץ.
            היה כיף. הלכתי.

  5. אני יודעת שככה כתבת!
    ניסיתי לשקם, אבל היה מאוחר מדי.

  6. שירה, תודה. בדיון ומציאות.

    • שיר מצויין, מנוסח היטב, חריף, לא בכדי הוא מעורר כאן הרבה הדים. כמי שנמשכת דווקא אל הפואטי המזוקק, אהבתי במיוחד את השורה "צל ואור קורעים את גופם" ואת המשחק הלשוני על העין ובעין נפשם.

        • אמיר, מזמן לא הייתי בבננות. ובכלל ופתאם ראיתי השיר הזה שלך. חזק. שורות שבמיוחד הפעימו:
          פְּנֵיהֶם פְּעוּרוֹת וְרוּחָם מְנַשֶּׁבֶת;

          הֵם נוֹתְנִים בְּךָ עַיִן, וּבָעַיִן נַפְשָׁם,

          וּבִרְאוֹתָם שֶׁרָאִיתָ – מִתְכַּסִּים חֲשֵׁכָה.

          לֹא מוֹכְרִים לֹא קוֹנִים, נֶעְדָּרִים נוֹכְחִים,

          מִתְרַסְּקִים בִּדְמָמָה, תּוֹעִים בְּלִי רַגְלַיִם

          חזק. מדהים. זה מזכיר לי את ביאליק: במקצב. נדמה לי שזה מהשיר תועי מדבר או משהו כזה.
          קומו תועי מדבר
          צאו מתוך השממה
          עוד הדרך רב
          עוד רבה המלחמה
          רב לכם לנוע לנוד בערבה
          ולפנים פרושה דרך גדולה רחבה וכו".

          • הי אמירה, אייך? כיף לשמוע ממך פה! שמח ש"איפה הם" נגע בך, ואפילו הזכיר לך את "מתי מדבר" של ביאליק. כנראה בטון…כי זו חזרה אל המדבר.

          • הי אמיר, אני בכל מיני מצבים ומקומות. וגם במדבר. במובן של השיר שלך. הוא כל כך מדייק את המצב העכשווי ואת התחושה של מה שמתרחש. ויש תחושה שהאנשים המתוארים הם מעין רפאים.

          • הי אמירה, מי זאת עולה מן המדבר? חזרי אלינו, שלא נתחייב בנפשך ובנפשנו.

          • הי אמיר
            אני כל כך שמחה שפתאם מצאתי אותך בבננות. אשתדל לחזור. נשבעתי לשוב אל היופי. בדיוק עיינתי בראיון שלך ואני הולכת לקרוא כמה מדבריך.

          • "נשבעתי לשוב אל היופי" – זו התחלה של שיר, אמירה. אחכה קשוב להמשך…

          • כי פתאם ראיתי אורות דולקים

          • כי פתאם איזה יופי מיסטי סמוי
            כי פתאם מסרים שמיימיים
            זר לא ידע אותם
            ורק הנעלמים (מהשיר שלך "איפה הם")
            ידעו לפענח את משק כנפי הרוחות

          • הייתי בקטע שנזכרתי פתאם ברוח של הספר
            "בולע האינפורמציה"

          • תחי הרוח של בולע האינפורמציה!
            תראי מה כתבת (!):

            נשבעתי אשוב אל היופי
            כי פתאום ראיתי אורות דולקים
            כי פתאם איזה יופי מיסטי סמוי
            כי פתאם מסרים שמיימיים
            זר לא ידע אותם
            ורק הנעלמים
            ידעו לפענח את משק כנפי הרוחות

          • יש לזה כמה פירושים. אתה מתכוון לכתיבה?

          • אני תמיד הולכת הרחק מהמציאות.
            אם אתיחס לרובד המציאות אז זה כולל את הכתיבה. ואם מעבר לזה ושם נמצאים הנעלמים, אז יש לי פירוש אחר. אבל כאן הסתבכתי בחשיפת יתר של תפישתי את המימדים השונים של המציאויות. ולא רוצה לסבך אותך במבוך הזה.

          • אני מאוד רוצה לשמוע, אבל יותר מזה לא רוצה לעצור את השיר הזה שהתחלת. למה שלא תיכנסי לזה משם?

          • רעיון טוב ופשוט

  7. אמיר זה ממש זה. הרי לא קראתי את השיר מעולם וכתבתי נעדר נוכח.
    היינו באותו סרט אבל בשורות אחרות.
    מדהים.
    גם כל היודע על מקום המצאם .. כי היום כאם לילדים אין לי חשק לסכן את נפשי ובכלל..
    מדויק!טוב לדעת שאני לא מתאבלת לבד .

  8. לדעתי הדיאלוג הכי חזק עם הקורא הוא כשהקורא קורא ואינו מסוגל לדאלג בחזרה עם הכותב. כמו כאן.

    • למה, סיגל? לא הבנתי. האם הוא לא יכול לראות ולהרגיש כלפיהם?

      • חלילה. לדעתי יש שירים שהקורא והקוראים אחד הם. "זה שיר טוב". "זה שיר יפה". כמו גם השיר הזה עבור קוראים. אולם לכל שיר יש גם קוראים שהם קורא יחיד שמול שיר מסויים קורה לו משהו. לכל קורא אינדבידואלי יש שיר מסויים שעושה לו את המשהו הזה שבו הוא נאלם. בעיני, כשהקשקשנית שבי נאלמת , כשהנברנית שבי מצליחה לנתק בין הכותב לבין הנכתב באופן מוחלט , בשבילי, זהו שיר מיוחד.
        (בפוסט הקודם כשכתבתי על קורא ,כיוונתי לקורא האינדווידואלי ,בשיר הזה הוא סיגל,שהרי לפניי כתבו קוראים ואף דיאלגו בדילוגים בקלילות רבה).

        • הבנתי. כן, לכל קורא יש ההבנה והמענה שלו, אבל כשהם מתחברים לאלה של אחרים נוצרת שפה, נוצרים שיח והסכמה.
          אבל את מתכוונת גם למילולו של הדיאלוג. וזה באמת פן אחר של העניין – כי אין קשר בין היכולת למלל את התגובה לבין עוצמתה או עומקה. את החוויה האישית יודע רק מי שחווה אותה.
          תודה.

  9. שיר חובה
    לפעמים אנחנו רואים פחות מידי
    זה מטלטל כמה שהשיר שלך מדבר על הנוכחות שלהם, אבל גם על הויתור שלי כאדם ליראות
    שנה טובה
    טובה

    • טובה היקרה, אם לא נתייחס למציאות הפחות נעימה שסביבנו, הרי סופה שתתייחס אלינו בדרכה…
      שתהיה לנו שנה של לב רואה ומעשי תיקון.

  10. אמיר היקר, נדמה שקל לראות את העור הקמוט מתלעות החאקי ומהומת סוף השבוע שעוברים על המתבגרים כאן, אך הנעלם נכון יותר, מטסי הנדידה הם קודם כול רצון אז למצוות לך- לך , לבירור משוואות היסוד של הקיום, העטיפה הנוצצת של הפסיכודאליה מסתירה דור שמבקש למצוא צידוקים לשיח אישי, רוחני ויצרי בתוך חברה שעסוקה או בשימור נפחד של אורחות חיים או בהתלהמות כמו הומניסטית, שנה מלאה נדודים ובקשת דעת.

    • יונתן היקר, דור שמבקש למצוא שיח אישי, רוחני ויצרי, אינו אבוד. הבעיה כפי שהבחנת היטב היא הסביבה שאותה הגדרת כ"חברה שעסוקה או בשימור נפחד של אורחות חיים או בהתלהמות כמו הומניסטית", אם לא למטה מזה. אבל גם החברה הזו אינה מיקשה אחת. הבעיה היא הבון טון הדשן שהפך לגורם מעצב, לקול שדובר אלינו מהעיתונים, מהטלביזיה ומדגמי "ההצלחה".
      שתהיה לנו שנת התעוררות.

  11. הי אמיר
    שיר חזק על דור אבוד. הדור אגב אבוד בגלל הוריו. הוריו שאיבדו את האומץ לשים גבול, משום שגם הם אבדו בים הפוסט מודרני של הסבבה והאחלה וההכל הולך.
    ומצד שני האדם תמיד חיפש את מנגנון ההשמדה העצמית שלו. החיים הפכו קשים מנשוא, לא משום שהם רעים כל כך אלא אולי דווקא משום שהכל נהיה קל כל כך. כבר לא סוחבים בלוקים של קרח על הגב.
    הקלות מכבידה.

    • מיכה, מסכים אתך ששיני הבנים קהות מבוסר שאכלו הוריהם, ומן הקלות הבלתי נסבלת של הקיום.
      חושב שחינוך שאינו מעמיד בפני ילדים גבולות ודרישות ונותן להם תחומי אחריות ("חובות" ר"ל, ואפשר גם בפחות מבלוקים של קרח על הגב) מונע מהם ביטחון ושליטה בחייהם.

  12. הי אמיר, ראיתי את תגובתך ליונתן ושמחתי על ההזדמנות הנוספת להכנס לקרוא שוב את השיר.
    שמתי לב שלכאורה השיר עונה על השאלה שבכותרת אבל פתאום ראיתי שהתשובה מלאה בנעלמים.
    "הולכים לאיבוד"- איפה זה?
    "יורדים מן הארץ"-לאן?
    "מתכסים חשכה"-לא ניתן לראותם
    "מתאבכים מהארץ"- שוב, אינם נראים
    ובדיוק כמו שהיטב לדייק: "נעדרים נוכחים", זהו מצב קשה להמצא בו .

    מצב של יש הוא מצב נוכח, בעוד שמצב של אין הוא מצב של לא קיים, אבל כשיש ויודעים שיש אבל הוא איננו, זו הידיעה שמתסכלת. וסוף השיר איננו מתייחס לדעתי לאלו שיודעים איפה הם, אלא גם לאלה שאחראים לכך, לזה שעליו כתבת: "בראותם שראית" ואחר כך מאפשר להם להתרסק בדממה. שם נמצאת כנראה נקודת המפנה שבה הכל יכול להמנע, רק נשאלת השאלה הבאה: איך?

    • סיגל, יש ארץ כזאת ששמה "איבוד" ויש המון כניסות אליה בחוצות תל אביב וגם בשאר הארץ. ככה הרבה יורדים מן הארץ גם בלי לעזוב אותה. כשאת מביטה על אחד כזה, הוא מכבה את האור. אין אף אחד בבית.
      איך כל זה יכול להימנע? בעבודה יומיומית על עצמנו. פעם קראו לזה 'אידיאלים', אח"כ 'ערכים'. בעצם מדובר באחריות לעצמנו ולסובבים אותנו במעגלים מתרחבים והולכים.
      לכן כל מי שרואה ולא מתקן – לא רק בנפשם הוא מתחייב אלא גם בנפשו.

      • ומי ידליק לאלו את האור שבעין? כל כך הרבה מתנדבים יש בארץ הזאת לכל כך הרבה בעיות ועמותות ותרומות וכל אחד עושה מה שהוא יכול למען כל מיני סוגי אבודים ובכל זאת זה עוזר כמו טיפה בים. ונכון שגם אני יכולה למצוא לעצמי איזה מעגל שמתאים לי להזרים קצת אור ממני ואני מסתפקת בנתינה של אהבה לילדיי ולאהוביי הקרובים ואני בונה איתם עולם קטן שהוא שלנו ולפעמים העולם בחוץ מפסיק להתקיים עבורנו והעוצמה והאושר ותחושת החיוּת מספרים לי שכנראה אלו מעגליי הנכונים לי, ואין שום תחושת אחריות תוקפת אותי באשר למעגלים האחרים, שבהם אני סתם טיפה שלא מעלה ולא מורידה לו לים.

        • אבל סיגל, כתבת בעבר שעבדת עם ילדים. וזה לא מעט – החינוך הוא הכל.

          • עבדתי, ועובדת, וגם אם עכשיו קצת לא, אז עוד אעבוד, ותמיד תמיד עם ילדים, כי נסיונות אחרים החזירו אותי תמיד לחינוך ולילדים. אבל אחת הסיבות שאני הולכת וחוזרת מסוג זה של עבודה אל אי-עבודה, הוא בדיוק תחושת הטיפה בים וההבנה שדרכי איננה דרכה של מערכת החינוך הקיימת, ומידי פעם אני נכנסת למן מצב של: מה הטעם.

          • הטעם הוא קודם כל בלעשות משהו שאת טובה בו, מאמינה בו, ואוהבת לעשות אותו. אם כל אלה קיימים, למה את צריכה לחשוב על מערכת החינוך כולה? הביאי מעט טוב למעטים, וכל אחד מהם יעביר משהו מן הטוב לעוד מעטים, וכך זה יתפשט כמו וירוס של בריאות.

            הרי ככה בדיוק זה עובד, אם בכיוון האופטימי ואם בכיוון הפסימי. על זה בדיוק ניסיתי להצביע ברשומה 'תזרום אחי, תזרום':
            "המחשבה שאי אפשר לשנות היא זו שמביאה לחוסר שליטה ולחוסר אחריות: אם אינך מאמין ביכולת שלך ליצור, להשפיע ולשנות דברים, לא נותר אלא… "לזרום".'

          • נדמה לי שאני לא רואה את עצמי מהזורמים שבכתבה כי במעגלים שבהם אני כן קיימת, אני מאמינה במי שאני וביכולותיי.
            פשוט אינני מחובבי הפינות. כאמא או כבת זוג אני מרגישה חלק חשוב, ולא רואה את עצמי כעוד אדם בחיי ילדיי או כאחת מיני אלף נשים אצל אהוביי, חשוב לי להיות חלק חשוב ומיוחד (לא בלעדי, אבל כן משמעותי) עבור מעגליי, ובמעגלי החברה והחינוך אני קטנה ובפינה, ואם אני עושה משהו בתחום, זה לא מתוך תחושת יכולת או רצון לשנות עולמות, אלא רק בגלל שאני אוהבת ילדים ורוצה להזין את מעגל הנתינה קבלה המופלא שמתקיים ביני לבינם, וזה קורה כתלוי רצון ולא כתלוי אידיאל.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור