אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
מכתב ראשון
עָלֶה רִשְׁרֵשׁ, חָדַל. הָרַחַשׁ שָׁח עַל אֹזֶן.
כָּאן הַשָּׁמַיִם עַל הַמַּיִם, עָנָן עַל אֲדָמָה.
רַק פְּנֵי אֲגַם כּוֹלְאוֹת בָּעֹמֶק אֶת תְּמוּנַת הַגֹּבַהּ:
יַעַר אֳרָנִים וּטְחָב, אֲפָר, שְׁבִילֵי שַׁלֶּכֶת
מְלֻטָּפִים בַּעֲרָפֶל חִוֵּר.
וְרַק פָּנַיִךְ שֶׁצָּפוֹת בֵּין הַקָּנִים לָרֶגַע
יוֹדְעוֹת אֶת מַה שֶּׁחַלּוֹנִי שָׁכַח:
כְּבָר סְתָו עָבַר וְאַתְּ פֹּה מְהַלֶּכֶת
עַל פְּנֵי הַמַּיִם הַשּׁוֹקְטִים מִתַּחַת צַעֲדֵךְ.
מתוך "שיעורים מורכבים בעניין פשוט"
אוהבת את השיר הרטוב הזה.
כל מה שסביב אהבה מים תחב ואזוב אוהבת!
שולמית, תודה. זו היתה עזיבה מאוזבת…:)
יפה ורך.
תודה יעל.
נפלא ואף יותר
אוהבת את הרחש הזה הנבלע בתוך הדממה
סביב המים. יופי של תאור הטבע
ודמותה ברקע מצטיירת כמו ישו הולכת על המים.
כתמיד, תענוג.
ליז, תודה על המלים החמות. רק בבואה… נרקיס מביט באגם ורואה שם רק את אכו – היית מאמינה?
זה יפה.
נזכרתי בדריאדה.
🙂 תודה, עדה
וד"ש מהדריאדה
בדיוק במקומות של אובדן הידיעה.
האם כשרשרוש העלה מגיע אל האוזן הוא באוזן וכבר לא בעלה?
האם כשהשמים במים הם כבר לא בשמים?
וכשהענן על האדמה הם הוא בבית?
והאם האגם כולא או מאפשר את חופש התנועה שיש במים?
ואז בחלון ואצלי במראה : מי ניבט אל מי?
תודה.
חשבתי על אותו עולם המתקיים בשולי העין, ישנו-איננו, עולם התודעה והלב שפולש אל מראות המציאות. רשרוש, בבואה, ענן (ואני קורא את זה רק עכשיו מבחוץ, כמוך) נראים לי יצורים מפוקפקים כשלעצמם.
מי ניבט אל מי?
תלוי ב"פניה שצפות"…מי אחראי על פעולת הציפה-היא או אתה.
אולי זה פשוט קורה בעולם כעובדה אובייקטיבית. ההבדל בין זה שהוא גורם לזה שהיא גורמת הוא רק ברמת השליטה (זה בזה) אבל ההיענות של העולם לרגש היא אותה היענות, לא?
תלוי בתור מה אני נשאלת. אם בתור עולם אז כן ואם בתור רגש אז לא.
בכל מקרה זו התיתה תשובתי בתור…סיגל:)
סיגל, לא הבנתי.
כמה מחשבות עברו חלפו בי למקרא השיר:
א. כמה רומנטיקה! החזרת אותי ברגע לימי לאה גולדברג והמראות מהחלון. הסתיו והמים השוקטים רק מעצימים את האווירה הקסומה.
ב. איזה יופי של מצלולים ואליטרציות, גם לכתוב על הטבע וגם לעשות את זה בלשונו של הטבע. זה היה מבחינתי "אשכרה" לחזור לרגע לאלתרמן עם השורה הבלתי נשכחת שלו "אינני רוצה לכתוב עליהם, רוצה בלבם לגעת".
איריס, תודה על המשוב העשיר. רומנטיקה היא כבר כמעט מלה גסה בשירה… טוב שיש לנו עוד טבע להביע דרכו ולתת למלים לרשרש ולנגוע מעט 🙂
כפי שאפשר לראות משירייך את יצור רומנטי די נדיר, כך שאני לוקח את זה כמחמאה מיוחדת.
רוך ועדינות. איזה יופי.
עדנה, רוך ועדינות רואה פה מי שיודע מהם… תודה.
אמיר, בבדיקת א.ק.ג לבית הראשון- מצאתי קו אפקי…כמו מוות חיי,
גם "כָּאן הַשָּׁמַיִם עַל הַמַּיִם, עָנָן עַל אֲדָמָה.
"פֹּה מְהַלֶּכֶת" –"שְׁבִילֵי שַׁלֶּכֶת"
געגוע- ראשון ואחרון.
כְּבָר סְתָו עָבַר וחורף גם.
אולי היא תשוב עם בוא האביב.
תמי הי.
דווקא קראתי המון שלווה ,ובטבע לדעתי לא צריך א.ק.ג. זה המקום להגיע לשלמות והשלמה ולמצוא את הרוגע הפנימי בתוך השקט הטבעי.
מה דעתך?
סיגל, 🙂 את דעתי כתבתי!
את יכולה לא להסכים עם מה שהרגשתי!
אוי תמי, ברור שאני מסכימה עם מה שאת מרגישה. שאלתי לדעתך על דעתי. על הדעה שבטבע אין לב יש נשמה.
🙂
אוי סיגל, את חושבת שלאדמה אין ליבה או לבה או לב ואני מרגישה שיש…
אז כיף לך.
🙂
אמיר, היא שם כל הזמן בתוך כל הרוך של הדברים, בין המילים של השקט, ברוח של השבילים. היא בכלל לא הלכה. היא שם. לא?
לא הבנתי את "הקו האופקי", תמי. תסבירי?
ותשוב? אולי, מי יודע… קודם חורף?
אמיר, קרה לי משהו די חדש בשיר הזה. תחושה שאני מסכימה ללכת אחר המילים, לקחת סיכון עד לאן שיובילו אותי. מתוך כניעה מוחלטת. זו חוויה נעימה מאוד אני חייבת לציין.
בבית הראשון:כשהעלה המרשרש חדל לרשרש אז הרעש ששח הוא רק שקט לא?
אחר כך השמים נפגשו בקו המים והענן בקו האדמה- שוב קו אופק. הפרספקטיבה מובנת רק מתוך ההשתקפות על פני האגם אבל גם שם זה כביכול מבט ציורי דוממדי והממד השלישי מושלם בקלוג"ר במוח. בתחושה הכל כביכול עצר מלכת- כאילו מת. אבל הכל כל כך חיי שם…
מכתב ראשון הרגיש לי כגעגוע, ערגה להובה.
טוב עד כאן בנתיים..:)
תמי, ראיתי שהקריאה שלך חווייתית אבל לא הבנתי קודם. עכשיו אני מבין יותר.נהדר לתת ככה למלים.
אלה הם השקט והרגיעה באלמנטים של הטבע עם המגע האופקי ביניהם.
וכן, יש תנועה אינטרוורטית בשיר הזה, גם בטבע, בין היופי לצער.
בשבילי הבבואה היא עומקים של ממלכה אחרת, מין פיירייה. והגעגוע סוחב דרך הטבע אל מעבר למציאות.
אמיר, זה נכון. ליופי יש צער. הגעגוע מאין נובע כשמביטים ביופי? אין לי ידיעה. אני מבינה שההתרגשות באה ממקומות שמעבר למציאות נוכח היופי, אבל מה הלך שם לאיבוד שכל כך מעורר געגוע?..זה נראה כאילו התשובה פשוטה, אבל זה לא. נכון?
תמי, את צודקת, התשובה לא פשוטה בכלל. זו חידת החידות. יש משהו ביופי שקשור לאובדן גדול, יופי שאיבדנו, משהו שאיבדנו בגלל יופי. עמוק בזיכרון אולי מימים שהיינו רוח.
אמיר, לפעמים אנחנו אומרים: "וואו איזה יופי עוצר נשימה" הרי בלי נשימה הנשמה לא תשאר בגוף, אז למה היופי הוא גם מוות קטן?. אולי הגעגוע להיותנו רוח, כמו שאתה אומר. כרוח בלי גוף חווינו את האחדות המושלמת. נולדנו לגוף- נפרדנו מהאחדות…הגעגוע לאידיליה הרוחנית שם, בעולמות הקסומים של הדלילות.
רודולף שטיינר מדבר על 7 שנות ילדות ראשוניות, שבהן אנחנו עדיין חווים את ההתגלמות האחרונה, הקודמת שלנו כאן. אולי בגלל זה התקופה הזו נחשבת ליפה, מלאה בטהרה ילדית…
רציתי להוסיף שתמונת הנוף בשיר מזכירה לי הזדווגות. אל תבקש שאסביר:)
תמי, לא אשאל למה, אבל כשאני קורא את זה בהבנה הזו זה לגמרי עולה מהמלים.
הכל נוגע – הרחש באוזן, השמים במים הענן באדמה, וגם הצלילה לעומק האגם -מלוטפת.
היופי הוא גם מלכודת.
רומנטי- מלנכולי קצת – רגיש ועדין.
תודה, איציק. כן, רומנטי משהו, מודה 🙂
מה שיפה לי בשיר הזה הוא שבעשר שורות כלאת וכללת
הכל בכל מכל:שמיעה, ראייה,גובה, עומק,לחות, מגע, זכרון ושיכחה, עבר הווה ועתיד,, חי , צומח ,דומם,מרחב וידיעה. שיר תענוג לנפש.
שירית, אם עשיתי לך קצת יפה לנפש, העונג גם שלי. ברגעים כאלה היופי ממלאה את החושים ומשום מה זה דווקא היופי שנוגע בצער.
כן , בהחלט, בקלות אפשר לקרוא את השורה האחרונה כך
על פני המים השוקטים מתחת צערך
או אולי סוערים
ויש בשיר גם אותך , אותי( מי שמקבל או קורא את השיר)
מעטפה עם בול
ואפילו צבי דואר ישראל מסתובב בנוף…
או מתחת צערי?
וכן כל אחד מאתנו יודע את המקום הזה…
ולמה היופי קשור בצער לדעתך?
אהבתי את השיר, הצלילים שלו, המשקלים, ותמונות הטבע המרשרשות..
שיר להלחנה בעיני.
תודה, רונית.
אני לא בטוח שזה קל להלחנה, דווקא בגלל המוסיקה שכבר יש בו משלו – שירים מהסוג הזה דורשים מגע עדין.
מאוד יפות כל הבבואות האלה- היה או לא היה, השתקפות או מציאות. נהדר
תודה, סיגל. והבבואות – היתה או לא היתה…
השיר לקח אותי לנוף אנגלי…
אילנה, כמעט שם. השיר נכתב באנאמקריג, כפר קטן באירלנד, לחוף אגם.
הרחתי…
דבר ראשון זה הריח עבר אלי מן השיר. אולי בגלל שאני מכירה את הנופים. הלכתי בזמנו בעקבות ביאטריקס פוטר
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=35&itemID=47#post47
אילנה, יש לי פה בלגן במחשב…
את פוטר כתבת לי בתשובה ל"בלי לראות, לשמוע, למשש" שנמחק לי? 🙂
נכנסתי לביאטריקס פוטר(פוסט נפלא על סיפורים נפלאים) – זה הריח?
ראיתי את תגובתך בדף הראשי ופה בפנים זה לא היה. בכל זאת רציתי להבהיר. ריח הוא דבר מאוד חושי.והרבה פעמים זה הזכרון שנשאר הכי חזק, לא? במקרה הזה ריח של מקום.
עכשיו בסדר.
אילנה, כן, אני יודע על מה את מדברת. מאוד. אבל זה לא רגיל. מעט אנשים משתכרים מריחות וזוכרים דרכם..
דיברתי רק בשם עצמי…
אני יודע, אילנה. אבל אמרת גם "הרבה פעמים זה הזכרון שנשאר הכי חזק, לא?" ולזה הגבתי.
ואת דווקא ציירת, כלומר עם חושים ויזואליים חזקים. אבל ברור שזה לא אומר שזה כל מה שיש לצייר. אילו חושים מפותחים אצל משורר?
נ.ב. אילנה – זו היתה כמובן שאלה ריטורית…
ובכל זאת עניתי. זה מעניין אותי, תהליכי יצירה ואין עובר התרגום של החוץ או הפנים אל הציור או המילה.
זה נושא מעניין ביותר. יכולה שוב לדבר רק בשם עצמי. נכון שהקליטה שלי מהסביבה היא קודם כל צורות וצבעים, אבל באמת במקרים רבים נוף לזה ריח. לגבי משוררים/סופרים/מחזאים אולי אתה תוכל לענות, זה באמת מעניין אותי. אני חושבת שהכשרון של משורר /סופר//מחזאי טוב הוא ביכולת "לתרגם" את הצורות הצבעים התחושות והריחות למילים. כלומר – לוקח אותי כקוראה בצורה מוחשית לאן שהכותב רצה ולתוך החוויה. וכשזה נעשה בצורה מוכשרת, לפעמים גאונית בעיני ע"י כותבים מסויימים, זה פשוט "מפיל אותי". מרגש מאוד.
בשירים זה יותר בולט בגלל התמציתיות המרוכזת.
אה, האמת שבמחשבה רצינית זה לא כל כך ריטורי – למעט העובדה שאצל משורר טוב זה לא מתמצה במלים.
ובעצם (כמו שעניתי לך ב"איך אוכלים מלפפון") אפשר להרחיב את התשובה גם לאמנויות אחרות.
אני חושב שאמנות טובה היא לכתוב מתוך רמה של חוויה.
זה כאילו אתה בורא עולם, ומזמין את הקורא פנימה. אם גם חווית וגם העברת – הקורא יכול להיכנס פנימה.
אפשר לשרטט ביד אמן עקבות של נמר, אבל לא יהיו להן הריח של הנמר, המשקל של פסיעותיו, התכלית…
אבל ככל שאני יכול לומר, אפשר לחוות בכל החושים גם מה שלא קורה פה ועכשיו. אם בתודעתך יש נמר – את יכולה להריח אותו, לחוש אותו לראות אותו – הוא קיים.
והחושים? אצלי החוש שפועל הכי חזק בשעת הכתיבה הוא חוש הראייה. אחר כך שמיעה, אבל כל החושים נוכחים.וכשיש רושם חושי של מגע או של ריח הוא מכה בעוצמה יוצאת דופן (כמו בחיים).
אם מותר להתפרץ לשיחה המקסימה, הקשבתי לעצמי הכותבת שבי ודמיינתי את החושים המשתתפים בפעולה. לשאלה הרטורית רוצה להוסיף תשובה משתפת משלי: לפני שכותבת עוצמת עיניים וחשה מילים בכל החושים. בתחילה יש תמונה (עדיין אין בכלל מילה), לאחר מכן אצבעותיי נעות כמבקשות לחוש אותה, ואז אני שומעת צליל,(נעה לצליליו) עדיין לא נפגשת בה, ואז נושמת…מחפשת את ריחה ואז היא נשמעת לוחשת לאוזני, יכולה לפקוח עיניים ולרשום.(חוש הטעם נחלץ לעזרי רק אם ממש לא הסתדרתי עם שאר החושים , כך חוש השמיעה מופיעה פעמיים.)
וחושבת שזה חלק ממוזה, החלק הבלתי נראה הוא המילים שנמצאות בנעלם והחלק המוחשי הוא השימוש בחושים.
ולסיום שאלה: "זה ככה לכולם?"
סיגל, תודה ששיתפת אותנו. אצלי זה לא ככה – מה שקורה עם כל תמונת מחשבה -קורה, אבל בבת אחת. (ואני קורא תמונת מחשבה לתפיסה החושית הדי מורכבת שלנו, שלא פעם כוללת כמה חושים).
מחוש הטעם, הזכרת לי, כמעט שאני לא חש אלא אם כן זה ממש נושא התמונה שאני כותב או קורא.
:0)
בגלל זה כנראה ,לי נולדת מילה, ולך נולדים שירים.
כנראה שפיספסתי את התגובה שלך ב"מלפפון" אבל אולי זה אינו דיון על רגל אחת ומגיע לו דיון בפני עצמו. בכל מקרה, מסכימה איתך בנוגע לחוויה הכוללת ולכן אני לא עושה הנחות ולא מתפשרת על אמנות. יחד עם זה הפרשנות של קורא או צופה, שוב, לא תמיד חופפת לעולמו של היוצר והיא יכולה להתחבר לדברים שלו עצמו כצופה/קורא, כמו שלי זה הזכיר טיול ביער רטוב ליד אגם ואת ריחו ואולי חוויה אישית שעברתי שם או עם מי שהייתי. אבל בשורה התחתונה – אמנות טובה גורמת לי "להרגיש".
אילנה, אני מסכים עם כל מלה. גם בעיניי אמנות היא דיאלוג, והקורא עונה ליצירה בהשלמתה מתוך חייו, רגשותיו, זכרונותיו וחושיו.
אם מעניין לך, הקדשתי פוסט לנקודה זו ממש –
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=2638
"לְקורא דרושים כמה תנאים כדי לקחת חלק ביצירה. כשהשיר מגיע אל הקורא, הוא מגיע אליו משום שהקורא מוצא בו תכנים רעיוניים ואסתטיים ומשמעויות רגשיות הנוגעים לחייו ולמחשבותיו. הקורא עונה ליצירה בעצם קריאתה: הוא לוקח בה חלק בכך שהוא משלים את התמונה מתוך עצמו, הוא מחבר את השיר להתנסויותיו שלו, לדעותיו ולרגשותיו. השיר נראה לו בנאלי בדיוק באותו מקרה שבו השיר אינו מאפשר לו להשלים את החסר לתמונת מחשבה חדשה משלו".
אני מתנצלת, לא נכנסתי לכאן כמה זמן בערך מדצמבר עד לא מזמן, ולכן אולי פיספסתי כמה דברים. אגש בהמשך לקרוא. מה שמעניין אותי בנקודה זו בכל אופן, זה תהליך היצירה ואיך נוצר – בהשואה בין יוצרים שונים, מאותו סוג ואולי מעניין אף יותר מבחינתי – דוקא בסוגי ביטוי שונים ואיך משורר, או צייר, ניגש ליצור – רק בכלים אחרים. דוקא בגלל שהמדיות שונות. מעניינים אותי התהליכים, איך זה יוצא ממשהו מעורפל, מין קולאז" או "סלט" – אל החוץ בתור "יצירה". והאם יש בכל הבדל בין יוצרים שונים .אני יודעת יותר בקשר לתחום הציור בגלל קשרים עם אמנים כמוני שכל אחד עולם ומלואו אבל השפה היא אותה שפה והתרגום/עיבוד הזה הוא באותם כלים או בכלים דומים .ואולי בציור אפילו קשה יותר למתבונן לקרוא ולהבין.
אילנה, נדמה לי שזה הפלא שבכל יצירה.
זהו הקולאז" או "הסלט" של המרכיבים שהיוצר נותן להם משמעות מאחדת. סינתזה או קומפוזיציה אינן מצב אלא פעולה. פעולת ההרכבה, שבה מה שחריג מוצא החוצה או נותר בפנים כקונטרפונקט, כנקודה מחדדת – אבל בהקשר לשלם. אני חושב שזה קורה בהארה אחת, אבל לפעמים נשאר איזשהו משהו שבולט החוצה מהנעל, וצריך לעצור לדחוף אותו פנימה או לסלק…
ההבדל בין שיר לציור או פסל הוא אולי בזה שהשיר משתרשר באופן קווי. הוא לא נוכח לעין בבת אחת, אלא מלה אחר מלה, שורה אחר שורה, כמו המחשבה שלנו. במובן זה המרכיבים יכולים להצטרף לא בבת אחת אלא בשרשרת (למרות ששורה שבסוף יכולה לחזור ולהאיר על שורה שבהתחלה).
גם ציור הוא תהליך, לפעמים מהיר כסיום והבשלה של דברים שהצטברו, או ביטוי להלך נפש שמתורגם משום מה לצורניות/צבעוניות זו או אחרת. כשלרוב הניתוח וההבנה של מה שנעשה קורה אחרי שזה מוכן ולא תוך כדי. , אבל לפעמים זה יכול להעשות כשכבות ותוספות שנעשות בכמה זמן. אני יכולה להעיד איך בערך זה עובד אצלי.אבל בשביל זה אני צריכה לשבת ולתרגם את זה לכתב…וגם האמת – זה די חושף לי את הבפנוכו מדי. אני מעדיפה שהצופה יתבונן וייקח מזה מה שהוא רוצה ושלא יידע מאין אצלי זה בא ומה הסיפור שאחרי זה.
אילנה, זה דווקא מרתק. לפחות לשיחה בינינו, היוצרים.
יהיה מעניין מאוד לקרוא את תשובתך שלך על מה ששאלת אותי…
כוונתך לתהליך היצירה שלי? ההוצאה החוצה, ה"לידה"?….
התכוונתי ל"לתרגם לכתב" כפי שניסחת את זה – לא התכוונתי להיות "חודרני" אלא בערך ברמה שאני תיארתי, בלי המעיים והבפנוכו 🙂
כן, כמובן שאני יכולה לתאר בכלליות את התהליך כפי שהוא קורה אצלי באופן אישי מתוך נסיון של איך שזה עובד בשנים האחרונות (לגמרי לא בטוחה איך אצל אמנים פלסטים אחרים)בלי להכנס ליצירה ספציפית.
ברור שבכללי לא מבינים – משהו כן, אבל לא הרבה. ניקח למשל את "אולי יום אחד עוד ניפגש". אולי זה יעזור לתרגום למלים?
הייתי מוכן ברצון לבדוק גם יצירה שלי ככה. מעניין אם יש השקה בין אמנות לאמנות, ומעניין ללכת פנימה.
אוקיי. אז אולי אני אקדיש לזה פוסט נפרד , אבחר יצירה או סידרה. יכול להיות דיון מעניין בפני עצמו 🙂
טוב, אחכה בסקרנות 🙂