אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

המבוך

 

 

  

הַמָּבוֹךְ

 

בְּצִדֵּי הַשְּׁבִילִים / הַמּוֹבִילִים זֶה אֶל זֶה / שִׂיחִים צָמְחוּ פֶּרֶא / הֶעֱמִיקוּ צְלָלִים / וּשְׁרָכִים זָחֲלוּ / מִתְרַפְּקִים אֶל תּוֹכָם. / שָׁם / בְּעוֹדוֹ מְהַלֵּךְ לְאִטּוֹ / הוּא מַבְחִין בַּפְּרָחִים הַמְקַנְּנִים בַּיָּרֹק / נוֹגְהִים לֹבֶן רַךְ / חָפוּי בַּיְשָׁנִי / וְיָפְיָם צָלוּל וְקוֹרֵא אֶל נַפְשׁוֹ. / מְכֻשָּׁף / הוּא בּוֹהֶה בָּהֶם / אָחוּז גַּעְגּוּעַ / מְלֻטָּף עֲלֵיהֶם / וּמְלַטְּפָם בְּעֵינָיו; / פּוֹסֵעַ רַכּוֹת / הוּא לוֹגֵם אֶת רֵיחָם – / כְּשֶׁלְּפֶתַע נִזְכָּר – / עָלָיו לְמַהֵר / לִמְצֹא פֹּה דְּבַר-מָה / הָלְאָה / בִּפְנִים / בְּלֵב הַמָּבוֹךְ – / שָׁם יִתְגַּלֶּה לוֹ יִעוּדוֹ / בְּעוֹלַם הַחַיִּים.

בְּלֵב מְמָאֵן / הוּא מִזְדָּרֵז לְדַרְכּוֹ בְּעִקּוּלֵי הַדֶּרֶךְ / מִתְגַּבֵּר עַל קְרִיאַת הַיֹּפִי סָבִיב. / מֵחִישׁ צְעָדָיו / וְעַכְשָׁו הוּא כְּבָר רָץ / – אֵין דֶּרֶךְ   חֲזָרָה / לֹא מַבָּט לְאָחוֹר – / עוֹד רֶגַע עוֹד שְׁנַיִם / וְהִנֵּה הוּא מַגִּיעַ / אֶל פְּנִים הַמָּבוֹךְ: / שָׁם עַל הָאָרֶץ / מֻנָּח פֶּרַח לָבָן / דֵּי דּוֹמֶה בְּמַרְאֵהוּ לַפְּרָחִים בַּשִּׂיחִים – / אַךְ גָּדוֹל מֵהֶם וְשׁוֹפֵעַ יוֹתֵר / מְרֻבֵּה עַלְעָלִים / וּפְנִים דְּמוּי כַּר לוֹ / מִתְנוֹעֵעַ, נוֹשֵׁם / מַחֲלִיף מַרְאֶה  וּגְוָנִים. / הוּא מִתְיַשֵּׁב תַּחְתָּיו / מְשֻׂכַּל רַגְלַיִם / מִתְבּוֹנֵן וּמְנַסֶּה / לָרֶדֶת לַפֵּשֶׁר: / כֵּן, הַפֶּרַח יָפֶה / אַךְ לֹא יוֹתֵר מִקּוֹדְמָיו – / וְכִמְעַט מֻגְזָם / פָּחוֹת טִבְעִי לְמַרְאֶה, / מַמָּשִׁי לְמֶחֱצָה. / הוּא נוֹעֵץ בּוֹ מַבָּט / מִצַּד זֶה / וּמִזֶּה / – מִכָּל אַרְבַּע רוּחוֹתָיו – / סוֹבֵב וּמַבִּיט / וְאָז רוֹחֵף מֵעָלָיו בְּעוֹדוֹ יוֹשֵׁב / מְשֻׂכַּל רַגְלַיִם בַּחֲצִי הָאֲוִיר – / אַךְ לֹא חָכָם בִּמְאוּמָה מִכְּפִי שֶׁהָיָה. / אַחַר זְמַן מְהֻסָּס / עוֹלֶה בְּדַעְתּוֹ / שֶׁמֶּרְכַּז הַמָּבוֹךְ / הוּא אוּלַי עוֹד קְצָת הָלְאָה – / בְּהֶמְשֵׁךְ הַשְּׁבִיל, מֵעֵבֶר לָעִקּוּל. / הוּא הוֹלֵךְ לְשָׁם וְרוֹאֶה / חוֹר שָׁחוֹר פָּעוּר עַל פְּנֵי הַדֶּרֶךְ / וּמַנִּיחַ לְעַצְמוֹ / לִפֹּל אֵלָיו פְּנִימָה; / קְצָת חֲסַר עִנְיָן / אַךְ עֲדַיִן מְיַחֵל / שֶׁזֶּה יִהְיֶה כְּבָר מֵאֲחוֹרָיו, עָשׂוּי וְגָמוּר, / הוּא נוֹפֵל / לָנֶצַח / בְּלִי לָנוּעַ בִּכְלָל – / עִדָּנִים שֶׁל נְפִילָה / חוֹלְפִים וְחוֹלְפִים / עַד שֶׁסּוֹף-סוֹף לְמַטָּה / הוּא מִתַּחַת לָאָרֶץ / בִּמְעָרָה כַּבִּירָה / כֹּה

גְּדוֹלָה עַד שֶׁיֵּשׁ בָּהּ / גְּבָעוֹת, צִמְחִיָּה, שָׁמַיִם מֵעָל / וּמִין חַיִּים מוּזָרִים סְמוּיִים מִן הָעַיִן – / וּבְלֵב הַמָּקוֹם / אוֹתוֹ פֶּרַח עַצְמוֹ / רֶגַע קָמֵל וְרֶגַע זוֹהֵר / נוֹשֵׁם וּמַחֲלִיף רֶגֶשׁ וְצֶבַע.

עַכְשָׁו הוּא מֵבִין שֶׁעוֹדֶנּוּ נִמְצָא / בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁעָזַב מֵאָחוֹר / וּמְיַחֵל, כָּל-כֻּלּוֹ גַּעְגּוּעַ וְנֹחַם / שֶׁהָיָה נִשְׁאָר הֵיכָן שֶׁהִתְחִיל, / עִם הַפְּרָחִים בַּשִּׂיחִים / בָּעֶדְנָה הָרוֹגַעַת / שָׁם יָדַע רַק שַׁלְוָה, מַשְׁמָעוּת, נוֹכְחוּת, / מִתְעַנֵּג עַל הַכֹּל / מִתְאַוֶּה לְלֹא-כְלוּם. / הוּא רוֹצֶה רַק הַחוּצָה – / אָנָּא, הַחוּצָה – / וּכְשֶׁמִּתַּחַת תְּבוּסַת מַבָּטוֹ הֶעָצוּב / הַפֶּרַח עוֹדוֹ מִתְכַּנֵּס וְנִפְרָשׂ / נוֹשֵׁר מַבָּטוֹ / כְּמוֹ עָלֶה, אֵלָיו פְּנִימָה – / וְהוּא רוֹאֶה / שֶׁהוּא מַבִּיט / בְּכַף יָדוֹ: נִפְתַּחַת / נִסְגֶּרֶת.

 מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2007

48 תגובות

  1. כמה עצוב וכמה נכון. מצד שני יש תקוה

  2. המבוך הזה מרגש אותי מאוד.
    כאן הוא בוחר מתוך סקרנות לרדת אל הגוף. נראה שהסקרנות הזו עלתה לו ביוקר אבל אין דרך חזרה והוא מבין שהיה מלאך שנפל… כולנו למעשה כך נפלנו…התאור של התהליך כל כך שמיימי שגם כאשר הוא מבין שנפל הוא עדיין לא מלוכלך מהבלי העולם הזה. הוא לא מתמרד לתהליך הוא מקבל אותו בהכנעה מעציבה. קשה לי שהוא בודד בתהליך.

  3. פסיכודאלי משהו, או כמו חלומות שחולמים כשכמעט ערים…

    • שלום אילנה! שמח לראות ששרדת את הפסח בשלום (?) ואפילו (להבדיל) את המבוך :)
      לפחות פה לא הולכים לגמרי לאיבוד, אני חושב. אולי להפך.

      • אני מאלה שצריכות לקרוא כמה פעמים כדי "להבין". כרגע לוקחת את זה כחווייתי בלי להבין יותר מדי… (שרדתי ונוסעת לרודוס)

        • לא ממש צריך "להבין". רק להיכנס לתמונות, לראות מה את רואה מתוכן, וליהנות.
          איזה כיף לך – רודוס – תעשי חיים!

          • מוצא חן בעיני המבוך בלי להבין עדיין לגמרי (המבוך בדרך אל עצמו?)

          • נראה לי שאת די מבינה לאן הוא מוביל, מה מחיר ההלאה הזה, ולאן (למזלו) מגיע ההולך.
            שאסביר?

          • לא, עוד לא ,אני אתמודד עם האתגר ואם אתקל בקשיים אבקש help. בינתיים מרגישה כמו עליסה בארץ הפלאות…אבל כבר אהבתי את הפרח והיד.

          • נפלא. אז תיהני. מחכה לך שם פרח :)

          • קודם כל תודה על השיר, הוא גאוני לדעתי במיוחד בגלל הסוף. יש פה חיפוש דרך כאשר ישנן 2 אפשרויות להבין את המסר (כפי שהוא מועבר אלי כקורא). 1- אנחנו מחפשים בחיים אחר עוד ועוד, פסגות, יופי, כשבעצם הכל אינו שם בחוץ אלא דוקא בתוכינו. 2- אפשר להבין גם בצורה יותר פשוטה: יש בחיים עליות מורדות, מבוכים, קשיים, נפילות ועליות אבל כל זה אסור שיגרום לנו להיות תקועים באיזה שלב נחמד רגוע ומשעמם (ובטוח). שילוב של 2 האפשרויות: אל תפחד מן הדרך, כל הכל בידך. תודה אמיר על שיר נפלא!

          • אילנה היקרה, כן, כל זה…
            עברת אותו בשלום ויותר מזה – מצאת את כל הפרח(ים):)

          • מחפשת עדיין פרחים אבל לא פוחדת (כל כך) מנפילות…

          • הפרח כבר אצלך ביד. עכשיו נשאר רק לפתוח אותה לפעמים ולסגור לפעמים :)
            מה כבר יכול לקרות?

          • :)
            מאחל לך כמה פרחים גם ברודוס.
            חשבתי שאת נוסעת, לא?

          • נוסעת ביום שלישי (פעם חמישית נדמה לי)…

          • לענייני מבוך כרתים יותר מתאימה:) אם כי המבוך שם לא היה הכי סימפטי..
            זו לא המלצה – בשני האיים האלה לא הייתי אף פעם.
            פעם חמישית – נשמע ששווה מאוד.

          • מה שנכון שרודוס תיירותית יותר כאי, אבל לנופש משפחתי קצר זה שווה במיוחד אם שוכרים אוטו. יש חופים שקטים ונקיים וטבעיים דוקא בחוף המזרחי ומקומות לטייל בטחים הפנימיים בין הכפרים העדיין אוטנטיים. גם בכרתים הייתי – כרתים הרבה יותר פראית ושומרת על הצביון הטבעי במיוחד הנוסף המדהים של הלגונות שלמרגלות הצוקים שיורדים היישר אל הים. (אם כי רודוס גם שומרת על פשוטתה בסך הכל). אולי אפרסם כמה תמונות פה. וכמובן שיש אתרים ארכיאולוגים אם רוצים.

          • כן, העלי נא כמה תמונות לטובת שומרי החומות פה… ושתהיה נסיעה נפלאה.
            נו, כמה טוב שיש עוד מקומות לא מוכרים לצפות להם.

          • וזה כל כך קרוב. ומי שנשבה בקסם הפשטות היוונית (ורוח הים) רק ירצה לחזור.

          • אה, את הקסם הזה אני דווקא מכיר היטב, ומתגעגע אליו. רק שזה היה באיים אחרים.

  4. כל כך אוהבת שירי פרחים עד כי נעתקת כאן נשימתי למקרא. עולות בי דמעות במחשבה על היכולת הזו לשעבד את כל המילים הכי יפות והכי ציוריות ולשזור אותם לשיר מופלא שכזה. הכתיבה הזו דומה בעיניי למנצח על תזמורת המפיק ממנה את הצלילים הכי שמימיים.מקסים!

    • הי סיגל, תודה. הסתובבת קצת בין הפרחים :)?
      את הפרחים האנושיים שאנחנו לפעמים מפספסים ככה, אבל העונג…

      • הי אמיר, בכיף. אחרי פרחים אני אלך, ארוץ, אפול וגם אם אסתיים במערה והפרח יהא כף ידי ,אין מאושרת ממני. וגם אנשים הם פרחים, צבעוניים, מרתקים ומיוחדים ,שאני משתדלת לזכור, שאפילו בקקטוס יש פרח.

    • מדהים איך כעבור הזמן (כאן עבר חודש), אפשר להכנס לכאן ולקרוא את השיר ולקרוא את התגובה שלי ולהבין שאני נמצאת בכלל במקום כל כך אחר. פתאום, לא התחברתי אל הפרחים כמו שאל המבוך כמבוך. וכל התובנות וכל הפרחים וכל הידיים פרחו ממני וכאילו בנקודת ההתחלה. פשוט מדהים.

        • אני מניחה שהתכוונת לשאול: ואל מה כן? ומכיוון שרק בעקבות "ליד המקדש" גיליתי שענית לי כאן, ומכיוון ששוב עבר זמן ,אז כבר אין לי מושג בעצמי אל מה התחברתי באותו הזמן ,וכל שיכולה לעשות הוא להתחבר בשלישית אל המבוך, והפעם חושבת בכלל על השפן מ"עליסה בארץ הפלאות" שאצה לו דרכו בעוד שהוא נמצא במקום פנטסטי והמיקוד שלו נמצא בכפפות , דבר הנובע מהפחדים שלו (מהמלכה), ולתוכו מתמזגת עליסה מלאת הפליאה, הנופלת לתוך העולם הקסום ,ומוצאת את עצמה בסוף ה"מבוך" כשחוויותיה מוכלות בתוכה ,והיא אותה עליסה רק עשירה יותר.

          • צודקת, סיגל, זה מזכיר את עליסה.

            "מֵחִישׁ צְעָדָיו / וְעַכְשָׁו הוּא כְּבָר רָץ / – אֵין דֶּרֶךְ חֲזָרָה / לֹא מַבָּט לְאָחוֹר" כמו השפן עם הכפפות הלבנות.

            "הוֹלֵךְ לְשָׁם וְרוֹאֶה / חוֹר שָׁחוֹר פָּעוּר עַל פְּנֵי הַדֶּרֶךְ / וּמַנִּיחַ לְעַצְמוֹ / לִפֹּל אֵלָיו פְּנִימָה;" – כמו עליסה בארץ הפלאות.

            ולבסוף, עליסה מתחת לעץ, אבל עם תובנה אחרת, לא?

          • "הַפֶּרַח עוֹדוֹ מִתְכַּנֵּס וְנִפְרָשׂ / נוֹשֵׁר מַבָּטוֹ / כְּמוֹ עָלֶה, אֵלָיו פְּנִימָה – / וְהוּא רוֹאֶה / שֶׁהוּא מַבִּיט / בְּכַף יָדוֹ: נִפְתַּחַת / נִסְגֶּרֶת".
            כן. אולי אפילו אותה תובנה שנולדת ממבוך דרכנו אל העצמי היפה שאנחנו, והיוצקת אל תוכנו את המודעות לעיקר שבחיים.

          • סיגל, כן, הדרך אל "העצמי היפה שאנחנו", שבעצם הוא בכף ידנו, במקום שבו אנחנו מקור המציאות הזאת. זה מה שאנחנו עושים כל בוקר, בלי לשים לב שאנחנו עושים.
            ואפשר ליצור עם זה כל מיני דברים – היפה? כאן כן, ובכל מקרה זו כבר בחירה די משתנה.

      • כן, התגובה הראשונה הייתה די פרחונית. הפרח הוא בעצם בפנים, והמבוך – החיפוש, החיים, אפילו אלה הפנימיים.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור