בננות - בלוגים / אמיר אור / השפה אומרת / הברברים
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

השפה אומרת / הברברים

 

 

  

הַשָּׂפָה אוֹמֶרֶת  

 

הַשָּׂפָה אוֹמֶרֶת: מֵאֲחוֹרֵי הַשָּׂפָה

עוֹמֶדֶת שָׂפָה. שָׂפָה הִיא עֲקֵבוֹת

עֲקֻבִּים מִשָּׁם.

הַשָּׂפָה אוֹמֶרֶת: שְׁמַע עַכְשָׁו.

אַתָּה מַקְשִׁיב: הָיָה פֹּה

הֵד.

 

קַח אֶת הַשְּׁתִיקָה וְנַסֵּה לִשְׁתֹּק.

קַח אֶת הַמִּלִּים וְנַסֵּה לְדַבֵּר;

מֵעֵבֶר לַשָּׂפָה הַשָּׂפָה הִיא פֶּצַע

שֶׁמִּמֶּנּוּ  נִגָּר וְנִגָּר הָעוֹלָם.

הַשָּׂפָה אוֹמֶרֶת: יֵשׁ, אֵין, יֵשׁ

אֵין. הַשָּׂפָה אוֹמֶרֶת: אֲנִי.

הַשָּׂפָה אוֹמֶרֶת: בּוֹא נְדַבֵּר אוֹתְךָ,

בּוֹא נְמַשֵּׁשׁ אוֹתְךָ, בּוֹא תַּגִּיד

שֶׁאָמַרְתָּ.

 

פורסם ב"פדיון המת", ביתן 1994 

הַבַּרְבָּרִים: סִבּוּב שֵׁנִי                  

 

לֹא לַשָּׁוְא חִכִּינוּ לַבַּרְבָּרִים,

לֹא לַשָּׁוְא נִקְהַלְנוּ בְּכִכַּר הָעִיר.

לֹא לַשָּׁוְא עָטוּ גְּדוֹלֵינוּ אֶת בִּגְדֵי כְּבוֹדָם

וְשִׁנְּנוּ אֶת נְאוּמָם לִכְבוֹד הַמְּאֹרָע.

לֹא לַשָּׁוְא נִתַּצְנוּ מִקְדָּשֵׁינוּ

וּבָנִינוּ אֲחֵרִים לְאֵלֵיהֶם;

כַּדָּת שָׂרַפְנוּ אֶת סְפָרֵינוּ

אֲשֶׁר אֵין חֵפֶץ בָּם לָאֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה.

כִּדְבַר הַנְּבוּאָה בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים,

וְנָטְלוּ מִיַּד הַמֶּלֶךְ אֶת מַפְתְּחוֹת הָעִיר.

אַךְ בְּבוֹאָם עָטוּ לְבוּשׁ כִּלְבוּשׁ הָאָרֶץ,

וּמִנְהָגָם הָיָה מִנְהַג הַמְּדִינָה;

וְעֵת צִוּוּ עָלֵינוּ בִּלְשׁוֹנֵנוּ,

לֹא יָדַעְנוּ עוֹד מָתַי

בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים.

פורסם במוסף תרבות וספרות "הארץ"


 

17 תגובות

  1. לא לשוא חיכינו! ברוך הבא

  2. אושר גדול השירים שלך מוכרים ונפלאים.

  3. מרדכי גלדמן

    ברוך הבא. שירים עזים.

  4. אתה כותב ביד רמה, השני חלקים מתחברים ושונים… כמו שאתה אומר: השפה אומרת,
    ואתה אומר במגשים מלאי טוב.
    להתראות טובה

  5. ברוך הבא, אמיר!
    שירים נהדרים. את הראשון אני כבר מכיר טוב, אבל השני עשה לי צמרמורות חדשות.

  6. היום דווקא רציתי להגיב… כאן! דבר שלא יכולתי לעשותו אתמול למשל. (סקרן?) מוכנה להסביר.
    השיר השפה אומרת הוא שיר אהוב עלי ביותר. כפי שגיליתי זהו השיר הראשון שבחרת להציג בבלוג והשיר השני שקראתי אני כש"נתקלתי" בשיריך.
    אתמול כשראיתי פתאום את השיר, ראיתי גם את הברברים וכששני השירים האלו הופיעו ביחד לא יכולתי להגיב.
    אבל…זה היה אתמול. היום הכנתי את בתי למבחן בהסטוריה ולאחר שקראתי ,לימדתי אותה פתאום על התמוטטותה של רומא ועל פלישת השבטים הנודדים לשיטחה והתנצרותם , שפתם ומנהגיהם ואז נזכרתי בשיר והנה אני יכולה להגיב כאן…(כמובן בתקווה שאני בתקופה הנכונה בסיפור הנכון ).
    מאחורי השפה עומדת שפה והעולם ניגר, זה מושלם בעיניי, פשוט כך.

    • אני כבר די דועך (פו), אבל אם סקרן – אז לגבי תאריך "ההיתקלות" המסתורי שזרקת לאוויר והסברת רק מה הוא לא…
      האמת? באמת אין שום קשר בין שני השירים האלה. פשוט לא הבנתי שפוסט זה לא ספר. מבטיח הסבר מצדי מחר…ותודה

      • גם אני וגם הנר ולא חשבתי שיש קשר בין שני השירים אלא פשוט לא היה לי נעים להגיב רק אל שיר אחד כשהשני חידתי מידי לעיני. (תאר לך שאתה רואה תאומים לא זהים ואומר לאמא איזה תינוק יפה יש לך…זה לא נעים, נכון?)
        לגבי הסקרנות…אתה חכם…יודע לזהות אותי "הולכת"…
        אבל כמו שאמר ישו, לאן שאני הולכת לא תלך …בינתיים:0)
        יסלח לי ישו על האינציטוט.
        ליל מנוחה.

    • סיגל, בהחלט אלה יכולים להיות הברברים האלה כמטפורה לשיר ש"עונה" ל"מחכים לברברים"של קוואפיס . בשני המקרים (אצלו הם נעדרים, ואצלי נוכחים מאוד) – הברברים האלה הם כאן ועכשיו…
      אז למה היום כן ואתמול לא? רק בגלל התאומים?

      • אכן הם יכולים להיות כשיר עונה בזכות ה"לא לשווא" והם כבר כאן ועכשיו בהווה שבו או עליו השיר נכתב. אגב…מהו?בכל זאת ישנן אפשרויות לכמה הווה-ים.
        ולגבי התאומים, אז כן הם לא זהים וכן רק בגלל. (ובכל זאת מתנצלת שהתלהבתי יותר מזה שכבר מדבר).

        • לא ממש לא זהים… "השפה אומרת" מדבר על האופן שבו השפה כבר מפלטרת אותנו ומכתיבה לנו רעיונות – פוליטיים, דתיים, מיניים, חברתיים וכו". זהו המקום שממנו היא מדברת את היוצר.
          יותר מזה – זו מין בריאה שבה השפה היא בתפקיד אלוהים. בשפה הזאת מופרדת הממשות, נפצעת. המלים של השפה הזו הם בני אדם, המשפטים והפסקאות – חברות שלמות, היסטוריות, גיאוגרפיות, עולמות.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור