בננות - בלוגים / אמיר אור / ומבטו אליה, גואה ארובותיו
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

ומבטו אליה, גואה ארובותיו

             

דברים שבשירה |   מאת ארז שוייצר                                                                 "הארץ – ספרים"

 

 

 

ומבטו אליה, גואה ארובותיו

 

 

נדמה שאמיר אור מהלך באומץ ובתמימות לא מעושה על חבל דק, עדין מאוד. לפעמים הוא נופל, אבל לעתים קרובות הוא שומר על שיווי משקל ומצייר תמונות יפות של תבונה הפוגשת את הגוף ואת הלב

 

 

תצלום: דניאל צ'צ'יק

אמיר אור הוא עורך ומתרגם בעל טעם מצוין וידע נרחב, מייסד כתב העת "הליקון" ובית הספר לשירה המסונף לו, וגם מורה ותיק בסדנאות שירה, שחנך לא מעט משוררים טובים. את כל זה יש לשכוח כאשר ניגשים לקרוא בספרו החדש "החיה שבלב". הרי הבקשה למצוא בו שירה המראה "כיצד כותבים שירה" לא תיענה כאן, ואין זה מקומה. כדי להבין ולאהוב את הקובץ המעניין הזה, כדאי לפנות לשורות אחרות בקורות החיים של אור: רועה הצאן לשעבר, מראשוני המטיילים הישראלים במזרח הרחוק, איש המדיטציה והטנטרה, מלומד בתחום מדעי הדתות ומרצה לדת היוונית העתיקה.

זהו אמיר אור של "החיה שבלב": רומנטיקן בעל נטייה שווה אל הפגאני ואל הקלאסי, אל המזרח ואל המערב, אל הרוח ואל הגוף, אל תענוגות החושים ואל מיצוי השכל. בספרו זה הוא כינס שירי אהבה ומין שכתב בשנים 2010-1990, ונדמה שיש משהו נכון בהחלטה לסכם את כתיבתו בעשורים אלה דווקא דרך זווית זו. יש בה איזו תמצית של דמותו רבת הסתירות.

הקובץ מחולק לשלושה שערים, ובפתח כל אחד מהם ציטוט נפלא מתוך ה"ויגניאנה בהייראוה", טקסט יסוד טנטרי שמקורו בקשמיר. את השער (או "השיעור") הראשון, למשל, פותחת ההנחיה "כשבחיבוק נרעדים/ חושייך כעלים/ היכנסי אל הרעד הזה". אור עצמו מעודן פחות. בעצם, הוא נע בין עידון קלאסי לבוטות פורנוגרפית כמעט. אבל יש לדייק ולומר, ואולי זה המפתח להבנת הפרויקט של אור – את הבוטות הזאת אין לפטור כמתירנות אופנתית. להיפך. נדמה כי אור מנסה להזכיר את הישירות האירוטית שהתקיימה מאז ומעולם בשירה היוונית ובשירת המזרח הרחוק כאחד.

אם כך, לא רק שורות כמו "שתה, לבי, מלב היין, כוס הרק מיש לאין" חותרות אל המבע הקלאסי, אלא גם חיווי כמו "לחדור/ להיחדר/ הוא כל מה שאנו חיים" וגם בתי שיר כמו "אך הוא, נואק בזרמתו תחתיה/ מרעיד, לופת מותניה/ ומבטו אליה, גואה ארובותיו". הזיקה לשירת הזן, צד המזרח בעולמו של אור, גלויה לחלוטין במרובע יפה כמו "מי היית לפני/ שאת הגוף הזה לבשת?/ אפילו לטבור דאגת: בדיוק באמצע", אבל גם כאן: "את לובשת את גופך/ היפה, המזדיין/ לובשת אותו/ כמו נמר את זינוקו".

כתיבה מסוג זה היא עסק מסובך מאוד. מצד ההרמזים הספרותיים היא מסתכנת באנכרוניזם ובהישבות באקזוטיקה (ואור כותב גם מעין פואמות מדבר אוריינטליות). מן הצד האירוטי, כמובן, היא מסתכנת בהתפתלות אינטלקטואלית סביב מה שמקומו בחלציים, או בגלישה מן הפיוט אל הפיתוי. במידה רבה אפוא לא קל לקבוע באילו שורות הוא מגלה תעוזה רבה יותר, "מסכה של עור חלק החליקה/ לרגע של חסד אנאלי/ ושוב חזרת אל הצל" או "בת בלי דמות/ גלי פנייך/ בחמק הצוואר הזה יפה את להכאיב".

בסיכומו של דבר, נדמה שאור מהלך באומץ ובתמימות לא מעושה על חבל דק, עדין מאוד. לפעמים הוא נופל ("אני נחש אהבה מתפתל בבשרך/ זקור בשדייך, נושך ברחמך"), אבל לעתים קרובות הוא שומר על שיווי משקל ומצייר תמונות יפות של תבונה הפוגשת את הגוף ואת הלב. כשזה קורה, אור ממחיש היטב את שתי דרכי האהבה, את הצער ואת העונג. "מביט עכשיו באח, בעץ המזדהר:/ כמוהו בלבך לבי/ בוער/ נפרד לחום ואפר"; "והלב, אהוב/ היכן הוא, הלב?/ כאן וכאן, ושם, אהובה,/ בכל מקום/ ששפתייך נוגעות בו".

 

 

115 תגובות

  1. מירי פליישר

    דברים יפים ונראים לי גם נכונים. נדמה לי שקראתי אותם לפני כמה שבועות?

    • תודה, מירי.
      וכן, הרשימה התפרסמה ב"ספרים" של הארץ. למי שמעוניין אך לא קרא – הנה היא שוב כאן.

      • מה, אתם מנסים ליחצן ולמכור זה את ספרו של זה אחד לשני?

        איזה עונג אתם שואבים למראה ביקורות טובות עד שאתם משכפלים אותם שוב ושוב ושוב…

        וביננו אמיר אור, מי זה ארז שוויצר, סופר של ספר בגרוש? למה שהאמין לו?
        ולמה שהאמין לאלי הירש? כי הוא כותב בידיעות אחרונות? הרי הוא בעצמו לא בדיוק אמן מוצלח.

        אולי די עם כל מחול התקשורת ואני ואני ואני שלכם פה בבנות בלוג?

        • יש משהו בדבריך חבל שנאמרו בצורה בוטה

        • ביקורת במיטבה היא הזמנה לקריאה קשובה.

          אתה מוזמן לקרוא את הספר ולשפוט בעצמך על פי הבנותיך שלך מה נכוח ומה לא.

          קשה לי להאמין שאתה באמת סובל כשאתה קורא דברים חיוביים, אבל אולי.

          • דברי שבח לאמן כמוהם לו כרעל מסוכן.
            יחשוב יחי אני! ישכך – הכל זמני!
            ירצה לכתוב שיר חדש, אך עטו ייבש.
            החנופה וההלל, עליו יסתמו את הגולל
            אני נפלא! יאמר בשמחה, אכתוב עוד שורה שכולם ידברו בשבחה. בטוח יהיו עוד ביקורת, עוד מאמר, ולמי אכפת מי כתבה ומי אמר, העיקר שנותנים לי אהבה וכבוד ויקר!
            ומה יקר יותר, אדוני המשורר, אהבת אם, בן, חבר, או אהבתו של ההמון, של הזר, של המבקר?
            ואם שואל המשורר כל העת, מי יאהב אותי הפעם? האם זה לא מאבד בעבורו את כל הטעם?

            ולאאסתר, ששונאת בוטות וקללות, אם המשוררים היו מקשיבים לדברייך אז אלן גינזברג, מייק ג'אגר, הפאנק, זאן זאנה, ועוד רבים לא היו קיימים. רוצה מילים יפות?
            לכי לראות ערוץ 11 רוממה, או קראי פנאי פלוס, באמא שלך, עזבי אותי מהדיבור תחת שלך הזה (תחת – מילה בוטה וגסה. זוועה)

          • דברי ביקורת כנים והוגנים
            הם כמו מי הפנים לפנים
            מביאים מסר של אהבה
            אמנות ללא התיחסות
            מות תמות
            לה בדד במגירה
            כמו מהגר בעיר זרה
            כמו בית
            בלי מבקרים
            כמו מלון אורחים
            במדבר
            נטוש וזר

          • אומנות לא זקוקה למבקרים!
            לא מדובר פה במושב זקנים!
            גדולה אמנות שמצוייה במגירה- ותבושש ממסירה. וכל דבריך הבל הינם
            והרי לדבריך וואן גוך כלל לא היה קיים!
            אף אחד לא רצה בתמונותיו, ולפי אמונתך,
            בשל זאת הוא לא נחשב.

            ומה על שאר הענקים, שבתקופתם לא זכו לקהל ולהערצה?
            האם גם לאומנתם מקום של כבוד לא תמצא?

            אז במקום לחרוז עוד שטות, ולחשוב שיצירות הן איזשהו בית זונות, שראוי לביקור, תבין אחת ולתמיד. ואומר זאת באופן ברור:
            אמנות היא אמונה. אמנות היא שליחות.
            ואם אם אלוהים לא נראה, אז גם הוא לגביך חסר משמעות?

            לה בדד במגירה
            כמו מהגר בעיר זרה
            כמו בית
            בלי מבקרים
            כמו מלון אורחים
            במדבר
            נטוש וזר

          • אסתר גנון-פיטוסי

            תסלח לי מר משיח הנכבד !
            ביקשתי ממך לעדן את מילותיך. כלום אינך מתבייש? אני מסמיקה מבושה בשמך.
            אני דורשת ממך לחדול מניבולי הפה הגסים הללו.

            בברכה
            אסתר

        • אסתר גנון-פיטוסי

          אוכל , בשם שמיים לבקשכם לעדן , ולו במידה את סגנון ההתבטאות הבוטה ?

          בכל הכבוד ! באמת בכל הכבוד !

          אנא הקדישו ולו דקת מחשבה למסר שאני מנסה להעביר.
          בברכה
          אסתר

          • אסתר גנון-פיטוסי

            תגובתי החריפה כוונה אל מר צמח זר,
            ונכתבה עם המון ריספקט

        • נ.ב.

          לנוכח דברי ההמעטה שלך בערכו של המבקר, ולאור זה שלא מחקתי את דבריך, אומר כאן לפחות משהו בעניינו:

          אני מעריך ביותר את כתיבתו הביקורתית של ארז שוייצר ולא פחות מזה את עמדתו כמבקר ואת הגישה שהוא מייצג.

          הדברים אינם אמורים רק בביקורת שלו על ספרי; גם כשאיני מסכים עם דברים שכתב, אי אפשר שלא להבחין בכך שכתיבתו ניחנה ביושר אינטלקטואלי ורצופת תובנות מרתקות. ובזה נבחן מבקר – שמעבר לגנאי ושבח תמיד שווה לקרוא אותו.

          גם לא הייתי כורך אותו ואת אלי הירש בנשימה אחת. שווייצר הוא נבון ומעמיק, והביקורת עבורו אינה קרדום לחפור בו – היא אינה מכשיר לסילוקי חשבונות או פתח פורקן תסכולים. הוא בא אליה לשמה.

          ראוי גם לומר שהפחתה שרירותית בערך הכותב אינן יכולות להחליף דיון ענייני בדבריו.

          • חוטר בית ישי

            המשורר האמיתי שואף לכתוב, לאחד דמיונו עם המציאות, לממש חזיונותיו, להביע ולתאר וגם להוקיע ולהרהר ולערער. המשורר הענק מכולם (אני כמובן) צריך גם להעביר מסר חדש, להאיר מחדש את הצפוי והנגלה. המשורר הענק בורא יש מאיין, חוקר וחותר, מצטט אחרים, ומוסיף משלו.

            תבין כבר, אמנות היא אמונה. אמנות היא שליחות. לכן אין טעם מה מבקר זה כתב עליך ומה זה חקר אותך וההוא וההוא. משעמם! ביאליק ממש התעניין בניתוחים על הבריכה שלו. שייקספיר רילקה הומורוס ממש התענגו על מה כתבו עליהם או אמרו עליהם ברבים. ברור שלא. הם כתבו למען הנצח בנסיון לתפוס את הנצח. ולכן לא ראוי שאתה מפרסם בבלוג שלך ביקורות עליך. הרי ספר אחד לא ייצא לך מזה במכירות. סלח לי על הביטוי המכובד אדוני המשורר, אבל מדובר באוננות לא יותר!

          • את ביאליק ושייקספיר בהחלט עניין מה חשבו עליהם – כי יצירה אכן אינה אוננות אלא דיאלוג עם זולתים.
            ומי אדוני הענק מכולם?

          • הענק מכולם הנעלם

  2. במעט מילים
    כורך סדרי עולם –
    מרחיק מקרב
    מואר מצל
    שם כאן
    חם קר
    ובין לבין – פעימת השירה

    אכן, שירה נפלאה.

  3. אסתר דיברה דברי טעם
    ועל דברי טעם יש לברך
    לכן נברך את אסתר פיטוסי
    על דברי הטעם שדיברה

  4. טובה גרטנר

    היי אמיר
    מסקרן לקרא מה אחרים חושבים על שירתך, זה כמו לעלות שוב את המחשבות שלי בנושא.
    מה שמענין שיש שירים שנישארים בלב גם אחרי שקראתי, אני לא זוכרת בדיוק, אבל זה שם, שוקע, ועולה במחשבותיי בלי קשר לכלום. כמו שיר. כאן וכאן ושם אהובה בכל מקום
    זאת מנטרה קיומית
    להתראות טובה

  5. איריס אליה

    אמיר יקירי, גם אני קראתי עוד כשפורסם בהארץ… כשאתה לא היית בארץ…?
    ביקורת נפלאה, כן ירבו.(תרבנה? לא משנה. כמה שיותר)
    נשיקות.

  6. יעל ישראל

    מזל טוב, אמיר, יפה לך הביקורת (והתמונה).

  7. גיורא פישר

    ביקורת יפה אמיר, צדק שוויצר כשכינה אותך רומנטיקן וירטואוז. כשאני קורא בשירים שלך עולה בעיני רוחי המוזיקה לפסנתר של ליסט.
    וכשאני רואה את התמונה שלך אני מבין למה בביקורת על הספר שלי, לא הביאו תמונה שלי -:)
    להתראות במוצאי שבת

    • תודה, גיורא.
      ליסט?! מי היה מאמין…
      ולמה אתה חושב שהוא צדק בכינוי הזה?
      להתראות
      א.

      • גיורא פישר

        שלום אמיר
        שאלת ,למה ליסט?
        עד עכשיו לא נתתי דעתי מדוע המוזיקה לפסנתר של ליסט היא זו העולה באוזני כשאני קורא בשיריך. זו תחושה אינטואיטיבית ,אבל בעקבות שאלתך אני מנסה לענות לעצמי ולך על השאלה.

        ליסט לא היה אף פעם המלחין המועדף עלי, לכן אין לי בקיאות רבה ביצירתו. בשנים האחרונות אני בכלל מסתפק בבאך שוברט ומוצרט. לפעמים אני שומע בדרך מקרה משהו ברדיו שאני לא מכיר, אשד של צלילי פסנתר רומנטי וירטואוזי שוצף ומהפנט כמו גלי אוקיאנוס. אני אומר לעצמי, זה בודאי ליסט. אני מחכה להודעת הקריין בסוף היצירה ובדרך כלל אני צודק.
        כשאני מנסה להסביר לעצמי את היחס האמביולנטי שלי לליסט וגם לשירה שלך, אני מגיע למסקנה שהפגם הוא כנראה בי. יש בי פחד להסחף לאבד את האחיזה, ואולי גם קנאה בחיות האדירה המובעת בהם בעוד אני פחדתי תמיד להסחף מחשש פן אטבע.
        להתראות במוצאי שבת
        גיורא

        • נו, גיורא, אם לא היה מדובר בשיריי ובליסט הייתי אומר "קדימה קפוץ פנימה. החיים הם לא חברת ביטוח" או אולי הייתי מוצא משהו קצת פחות בנאלי :) אבל הרי גם אני לא קופץ כל בוקר לשום נהר, רק הנפש מדי פעם רוצה …
          ברור שאנחנו מנגנים ברגיסטר שונה, וזה מה שיפה. לפעמים טוב לאחוז, לפעמים טוב להרפות.

          • גיורא פישר

            שלום אמיר
            על התכונה הזו שלי כתבתי שני שירים. האחד "כתיבה תמה" המופיע בספר שלי "אחרי זה" ופרסמתי אותו בעבר ב"בננות". משיר השני "יהירות" (שאינו מופיע בספר)פרסמתי בעבר חלק מהשיר.
            אולי באמת אעלה את שני השירים לכאן.
            ובקשר להצעתך, ניזכרתי עכשיו, תוך כדי כתיבת התגובה שגם על כך כתבתי ופרסמתי בבלוג.
            אעלה את שלושת השירים אם כי הם לא מתאימים כל כך ליום קיץ מהביל
            להתראות
            גיורא
            אבל שיהיה -:)

  8. קראתי כבר קודם את הכתבה הזו והיא מצאה חן בעיניי במיוחד, כי לדעתי הכותב מתאר אותך ואת שירתך נכונה-כבר כתבתי בעבר פה כמה חשובה היכולת לתמרן בין קצר וקולע ואחרת.(רומניקן וירטואוז זה גם קצר וקולע).בקשר לתמונה , באמת תמונה יפה שמצליחה להעביר במשהו את מה שיש שם.
    אני רוצה להוסיף מילה או שתיים בנוגע לדעתי על פירגון הדדי ומילים טובות-בקצרה אתאר זאת כ-"דגש על יכולת"- כשאתה מחזק מישהו אתה עוזר לו לסגור מעגל עם מה שהוא עשה בעבר, ויכול לפתוח נושא חדש , גם אם הוא תיקון או ביקורת שבאה באופו נכון על מנת להפרות אותו להמשך פעולה טובה יותר. אני חושבת שיש כאלה שחל אצלם בילבול בין "ליקוקים" בעלמא לבין מילים
    חמות שנותנות תוקף לעבודה קשה, השקעה,מסר שהועבר בהצלחה, אסתטיקה שהוגשמה ועוד דברים מהסוג שמוסיף יופי ותועלת לעולמנו(שכפי שכולנו יכולים לראות הוא לא במצב מי יודע מה..).שיהיה יום טוב עם הרבה מילים טובות.

    • חוה 0 הביקורת על הביקורת

      באופן יחסי לביקורות אחרות שנכתבו עליך, ארז אכן צלח את רף הביקורת.

      אבל, אמיר, באמת אולי אתה רוצה להסביר לי מה הוא אמר?

      את המאמר הזה קראתי כבר ומכיוון שהבאת אותו פעם נוספת – קראתי בעיון ואסביר:

      הוא מונה את כל תאריך ואחר – כך הוא מבקש מן הקורא לשכוח אותם? תמהתני, לטובת רעיית הצאן וראשוני המטיילים.

      לעניין זה, השיטוטים אכן הם באופייך, אבל כאשר מציגים אותך כטייל בהודו קצת ממזערים את הידע שלך בתרבות המזרח אסייתית בבחינת אופנה חולפת, שאתה היית חלוץ שלה.

      ואולם ברם, לא זה מה שהפריע לי.

      נאמר במאמר שהדמות שלך היא רבת סתירות. לאחר שאני מכירה את שירתך, וגם ראיתי אותך – התמונה היא די תואמת – באמת, אבל על אמת ואני נשבעת ביקר לי שאיני מוצאת באישיות שלך ולו אפילו סתירה אחת!!!

      ואסביר יש זאנרים שונים של כתיבה אצלך, יש תקופות שונות שבהן אתה כותב, יש כל מיני התנסויות. כל אלו יוצרים שירה שהיא מורכבת ביותר, רב- גונית, מוכיחה שליטה מופגנת בשפה הגבוהה והנמוכה, והידע המתחבר אל הגוף ואל הנפש

      והרי זה אתה במיטבך. זה בדיוק מה שאתה ומי שאתה – איפה אתה מוצא כאן איזו סתירה שהיא באישיותך

      אלוהים שהדי במרומים, ואני נשבעת טפו, טפו, טפו ואפילו סתירה אחת לא מצאתי.

      ענין שני – דווקא בספר החיה שבלב איני מוצאת פורנוגרפיה אלא, העזה וחתירה אל התיאור המדוייק.
      בשיר "אינו ידע את שמה" או שיהיה השם כשם שיהיה אפשר לקרוא את השיר כמטאפורה מוחלטת לאמא אדמה או לאם הגדולה של נוימר או לדמטר, בנושאים של פריון וקמילה וחזרנו מיני וביה אל ה מיתולוגיה היוונית ושאר מיתולוגיות למיניהן.

      נשאלת כבר על הנושא של הפורנוגרפיה. אז אני מכירה שירים אחרים שלך, שנמצאים בספרים אחרים שיש בהם איזו חוצפה פורנוגרפית אבל "בחיה שבלב" לא נמצאה לי כל פורנוגרפיה. שאלו אותך כבר את השאלה הזאת.

      פורנוגרפיה היא כאשר אסתר או מדונה מאוננת על הבמה במופע אולטראסגול וגם היא אגב יצרה פריצת דרך גדולה ביותר מבחינה אמנותית בכך שקדמה את הנושא שאכן גם נשים מאוננות, ויכולות להנות מחופש מיני.

      האם אוננת בספר ואני לא הרגשתי?

      טוב, להרגיע את הרוחות, יש בספר הזה הרבה אירוטיקה וזו אולי המילה הנכונה, אבל פורנוגרפיה (תגיד היה שם איזה איזה תמונות מסרט כחול ואני לא הרגשתי במקרה).

      ואכן האירוטיקה נעשית בטוב טעם והיה מן הראוי לחבר את הידע שלך בתרבויות הקלסיות, בלימודי הפילוסופיה אל הלב ואל הנפש ואכן להדגים את זה בשיר.

      בסך הכל, כפרה, נאמרו עליך דברים טובים, לא מעמיקים באופן מיוחד, אבל בהחלט טובים וגם זה באופן יחסי למה שעוד אפשר היה להגיד.

      כן, על היכולת לכתוב שירי אהבה בתקופה שבה אולי אנחנו כופרים בהימצאה מתוך התנסות אישית וכנות אמיתית ועדין לשמור על צורות פואטיות חדשות ומעניינות.

      אולי גופך המזדיין הוא פורנוגרפייה תמתני, מכיוון שכתבת כבר ת'לקקי לי את הזיעה מן הביצים, אז מה הוא בשבילך גופך המזדיין. אגב, הגוף הזה לובש צורה מושכלת כאשר משולבים בשיר מונחים מתחום הקולנוע כמו הלונג שוט, אשר מבטלים את הפורנוגרפיה, אך לא את האקט המיני
      מיניה וביה

      מקווה שהובנתי.

      ויש לי שאלה לגבי המועדים וטובה גם תהתה אחרי שהסבתי את תשומת ליבה. מועד א זה בסדר, אבל למה הרכינה מעל המרצה המיוזע מופיעה במועד ג' ואחרי זה עוד העזת להיפגש עימה במועד ב'.

      משהו במועדים לא הסתדר לי. הייתי מעדיפה שבמועד ג' היא תרכן מעל המרצה ואז תתגלה במלוא עליבותה המתיפיפת ותנפץ לרסיסים את ההתאהבות המתמשכת הזאת
      הלא כן?

      מבקשת תשובות
      חוה

      • לאמיר,

        ביקשת ביקורת עניינית – קבלת.

        ואיה התגובה על דברי? ואולי את ה מזלזל בהם חלילה וחס, או אולי בי?

        תמהתני גום נעלבתי!!!

        חוה

      • חוה, העובדה שאני מביא את דעתו של ארז שווייצר אינה אומרת שאני מסכים עם כל מלה בה, אבל זו ביקורת שבהחלט יש בה עניין בעיניי. וליתר דיוק – זו סיקורת ברמה – הרי אין טעם לצפות למסע מרחיב ומעמיק יותר בכל כך מעט מלים – ואין פה כמעט מלים מבוזבזות.

        הצבת רף גבוה – אבל אם תסתכלי סביב התכונות הטובות שמניתי בכתיבתו של שווייצר אינן מתקיימות ברוב רובה של הביקורת, וזה כבר הרבה מאוד.

        הרישא שלו היא בעצם מענה לאלי הירש (שכתב גם הוא על הספר ביקורת מתוסכלת ומרירה, מנקודת מבט מודרניסטית מיושנת).

        לגופו, מסכים איתך שאין פה פורנוגרפיה, אלא להפך, ניסיון להפוך את הדיבור המיני לדיבור חם ולגיטימי בשיח התרבות.

        לגבי "הסתירות" ברור שמבחינתי אין שום סתירה, אבל אני יכול להבין איך במבט ראשון המורכבות של הדברים, בייחוד לנוכח הציפיות החברתיות הרגילות, יכולה להיראות קשה ליישוב .

        • אמיר יקירי, מחמל נפשי, משוש שמחתי עלי אדמות. מה אומר ומה אדבר כפרה?!!!!

          והרי אם לא הייתי מסיבה את תשומת לבך לא היית עונה לי בכלל, הלא כן.

          אענה לך דבר דבור על אופניו.

          לגבי המועדים, לטובתך, כדאי היה שתשנה אותם, מכיוון שאתה מציג עצמך כתם גמור בענייני אהבה. ולא כך הוא. ואולי התפתחת מאז ימי האוניברסיטה?

          איני מבינה, אחרי שהשרמוטה שכינו אותה בכנס ביאליק כמטאפורה לאהבה, גהרה על איזה מרצה שמן ומיוזע.

          תגיד, זה לא הספיק לך. כולה מה היה ביניכם, איזה זיון, התערסלות של לילה. עד כדי כך אתה תם'חם, שכאשר היא סוחבת תיק של מרצה, אתה עוד נפגש עימה עוד פעם, ויש לך איזה ציפיות להתחדשות האהבה?

          ואני הפולנית? אמיר?

          אולי נשאל את תמי קאלי בענייני מזלות, אבל איך שאני מכירה אותך, הרי עם כל העדינות שיש בך, גם האגו וגם ההערכה העצמית שלך די מפותחים.

          חסרות חתיכות באוניברסיטה, מחוץ לאוניברסיטה. אם ככה בשביל מה היה צריך את מועד ג'?

          גם אם היית צעיר, וקצת מלא חישקוקים למיניהן – סברתי כבר שההשפלה היא שלה. אז הלכת להיפגש עם מישהי שהפכה כבר להיות סוג ב', בשביל מה, אני שואלת אותך. בשביל מה? זה נראה לי עוד יותר תמוה אם ככה אתה מסביר את זה

          והרי יש לנו אינסטינקטים. ונניח שהיא אכן שכבה וגם לקקה לאותו המרצה המיוזע, איך יכלת בכלל לרצות לגעת בה
          באותו מועד ג'.

          לעניין הביקורת על הביקורת. הרי לא שמת לב בכלל למה שכתבתי, ואחר כך כשהערתי לך ענית לי. אינך זוכר, אבל כשהעלית בפעם הקודמת את הביקורת של ארז – אכן צידדתי בה. והפעם קראתי אותה יותר בעיון, נזכרתי בהערות שהערת לי ונראה לי שאתה די מסכים אתם.

          לגבי כל שרבוט שמעלה איזה מבקר מר נפש, ולא מפרגן. לי באופן אישי זה לא מזיז. תראה ירדו עלי כאן בבלוג שאני טרחנית. זה לא נעים – אז מה? הייתי אומרת על…." " שלי, כלומר על מה שאין לי. יש כאלו שגם ממלאים חובתם כלפיך כדי להיות בסדר עם כולם. האם יש לכך חשיבות?

          אני חושבת שכל כתיבה מעידה על הכותב. כתיבתך שלך מעידה עליך ועל אישיותך. כתיבתו של ארז מעידה אף היא עליו. וגם כתיבתם של מרי הנפש למיניהם מעידה על מרירות נפשם, ועל אישיותם
          ובכך אידך זיל גמור.

          אמיר, יקירי, הספרות היא ביצה טובענית במיוחד בדורינו, כאשר לדאבוני קרנה קצת ירד ומי שקורא את הרלן קובן נחשב למי שאוהב ספרות יפה. מקסימום קוראים את רשימת העשירים של דה – מרקר.

          השאלה המרכזית היא, אם בכל אופן החלטת להישאר בה ואולי הייתי מעיזה ואומרת די נגזר עליך – היא, באם אתה בוחר להתבוסס בה או להתעלות מעליה.

          זוהי השאלה האמיתית. מכיוון שהכרתי סופרים מכובדים ביותר שקבלו אפילו את פרס ישראל. עיסוקם העיקרי היה מי כתב עליהם ומה כתבו עליהם. בשלב מסויים, לאחר שהתחככתי בהם זה באמת עצבן אותי בטירוף. זוהי אינה משמעות החיים ולא הסיבה לקיום שלנו.

          הרוח האנושית צריכה להתעלות מעל כל אלו ולהמשיך לכתוב למרות הכל, כי זה בדם, כי היוצר אוהב את זה, כי הוא נועד לזה.

          יחד עם זאת – גם כתיבה למגירה בניגוד למה שנאמר כאן אינה נחשבת. בספרו "מהי ספרות" סארטר טוען, כי ספרות נמדדת לפי הקוראים שלה. לפי המדד הזה, ספרות צריכה לצאת לאור ושיהיו לה קוראים. ויש לך קוראים בארץ וברחבי העולם. כל אלו אמורים ליצור תחושה של נחת, ודי שביעות רצון.

          אולי תשובתי היא טרחנית ואכן הרף שלי הוא גבוה – גם כי אתה די יישרת אותי לגבי כתיבתך – אבל
          על אפך ועל חמתך, הפולני מבין שנינו הוא אתה. אני נחלצתי ממנה מכבר.

          בסרט מוכת ירח שר אומרת לניקולס קייג' כאשר הוא מתוודה על אהבתו אליה
          snap out of it או בעברית "צא מזה".

          ובאמת שאני חושבת שאתה משורר אדיר. אבל, אני?, דעתי?, מה היא נחשבת בכלל.

          בברכה
          חוה

          • חוה, תודה על המלים החמות.
            "הפולנית" בדבריי לא היית את, אלא הלשון של יצירת אשמה ועלבון שנקטת הפעם – וכנראה בצחוק .

            אשר ל'מועדים' – אני בוודאי לא צריך לספר לך שיש פער בין החיים לבין ביטוי אמנותי. הרכבתי פה יחד כמה נמענות כדי ליצור את האנטי גיבור של המחזור הזה, אבל הגברת הזאת של מועדי ב' ו-ג' לא היתה "זיון של לילה" אלא פרשה ארוכה וכואבת.

            ואשר למשתלחים בך – לולא היית עונה להם, הייתי מוחק את התגובות. גם מה שכתבת לאיריס אליה היקרה אינו לטעמי.
            נכון, הכלבים נובחים והשיירה עוברת, אבל בעצמך ענית לעצמך – יצירה היא דיאלוג, ונבחנת בקהל שלה. לכן הקורא אינו משהו שאפשר להמעיט בערכו – ר' "הקורא עונה ליצירה"
            http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182

          • לאמיר,

            נעלבתי לא היה בצחוק, אבל צדקת, זו היתה מן פרובוקציה כזאת, לכן, נא למחוק את הפולניות לאלתר.

            "פרשה ארוכה וכואבת" אני מקווה שהזמנים הללו חלפו. וגם אם כאשר היינו סטודנטים היינו צוללים לתוך האהבות, הרי שהיום אנחנו יודעים יותר לשלוט ברגשות.

            שלא תדע יותר צער, ולא פרשיות אהבים ארוכות וכואבות. ואת הקישור אקרא בהזדמנות. הוא חשוב לי.

            חוה

          • לאמיר,

            בימינו, התיאוריות שעוסקות בקריאה מדברות גם על קונטקסט – הקשר בעברית. למה הכוונה, כאשר אתה מביא כדוגמא את שירו של ביאליק או שורה ממנו "צנח לו זלזל…" כמובן שיש כמה סוגים של דיאלוגים, כשם שהסטרוקטורליסטים הבחינו בין כמה סוגים של קוראים
            הקורא המצוי, הקורא המיומן.
            מתוך קצת בעיטה בסט. הוכנס המושג של הקשר. לכן, חשוב היום גם לקרוא את הביוגרפיה של המשורר. בעיני או לפי הפרשנויות שלי. הטענה היא שביאליק כתב את השיר בערוב ימיו ולכן, צניחתו של הזלזל והשינה יש בה מעבר למה שאתה אומר. יש כאן איזה יאוש צורב, ואולי חוסר אונים, כאשר מודעים לפרט הזה, שהמשורר אולי חושש, כי עיטו עומדת להתייבש ולא יוכל לכתוב יותר שירה.

            הערתי לך כבר לגבי שירי הדחייה של ביאליק את האהובה כאשר הוא מתאר את עצמו שנער עול יום אשר אישה דלוחה מזהמת אותו ואת בתוליו בפתוייה. כמובן שמאוחר יותר היו לביאליק גם שירי אהבה יפים יותר. כך או כך אפשר לדבר על דואליות ביחסו של ביאליק אל האהבה.

            אגב, דואליות זו אינה קיימת אצלך. משום מה האהובה היא גרגיר של אורז, היא אחת ויחידה או שאתה סובל בפרשיות אהבהבים שסופם היה רע. מצד שני, כדי לעשות דווקא אתה כותה את "ככה".

            אבל לא על זה רציתי לכתוב. בפרגמנטים שלך אתה ניגש ליחסים בין הכותב לבין הקורא כאילו לא נכתבו על כך תילי תילים של תיאוריות.

            בנוסף למה שהתכתבנו כבר על הולנד ועל גטרי ודלוז יש עוד שני פרשנים מאוד חדשים שבאמת קדמו את המחקר הפוס. מודרני ואני מתכוונת לבודרייה ולפטר ברגר, כאשר האחרון הוא המעניין באופן מיוחד.

            עד שנות השישים של המאה העשרים האמנות בעולם היתה מופנית אל איזה איליטיזם חברתי. זה המשכיל, שהיה לו ידע באמנות. לקהל הרחב האמנות היתה בבחינת סתום שאין להבין אותו. בספרות אפשר לדבר על זרם התודעה על ג'ימס ג'ויס, על הקול והזעם של פוקנר למשל, על בשכבי גוועת של פוקנר ועל וירגיניה וולף.
            בציור מדברים על הקוביזם לסוגיו. על פולק על קנדינסקי ואחרים – לא הסוריאליסטים.

            אמנם פולק זכה להצלחה מה שהביא למותו בסיכומו של דבר, ואולם האמנות המופשטת לא דברה אל ההמונים. גם המוסיקה האטונלית של שיינברג, למשל, היתה צורמת יחסית לקלאסית ויחסית למוזיקה הרומנטית.

            אם ככה, צריך להתייחס גם לזרמים באומנות. אדורנו והורקהיימר בזו לבורגנות. הם דברו על רוח הפיוט הגדולה שמעבירה הבורגנות. גם לאיוטרד בז לבורגנות.

            אלא, שזו הפכה לשכבה השלטת ואזי היה צריך ליצור אמנות שכן תתקשר עם קהל היעד שלה. לא היתה ברירה. המסחור של האמנות – ג'ימיסון, שכבת הבורגנות שגדלה והתרחבה עד שהפכה לשלטת סתמה באחת אקפרימנטים של מבעים מקוטעים למיניהם. והיה צורך ליצור נגישות בין הקהל לבין האמנות.

            קריטריון נוסף הוא זה האקדמי אשר קדשו קורפוסים של יצירות כמו שיקספיר, קאמי, בקט ואחרים. גם כאן נוצרה קנוניזציה אליה נכנסו בהדרגה גם וולך ואבידן.

            בכוונה אני יוצרת רדוקציה.

            תשאל, איפה אני נמצא.
            חכה אמיר, גם הדור שלך יזכה להכרה וגם זמנך יגיע ועדיין בחייך, שלא תהיה כמו ואן גוך, ואל תרצע את אוזנך החמודה.

            טוב, זו היתה סקירה די קצרה. השאלה איפוא אני נמצא נמצאת איפה שהוא באמצע במיצוע לפי הרמבם. יש שירים שלך מאוד קריאים, אבל אצלך גם צריך ידע קודם וגם פרטים בביוגרפיה.

            לכן לא נכון להגיד שהיית ראשון הטיילים להודו – אלא שחקרת ולמדת ותרגמת את האמנות, האמונות ותפיסות החיים ההודיות. יש לקחת בחשבון גם את לימודי התיאולוגיה, שהרי אחרת איך אפשר להבין את ישו הצלוב, או היציאה שלך נגד האל המקראי ואף לקשר את אלו לידע קודם.

            גם הבקיאות שלך בז'אנרים של שירה שאינם ידועים לקהל הישראלי כמו ההייקו וריקודי הבוטו למיניהם. זיקה אליהם יסייעו בהבנת הפואטיקה של יצירתך.

            אופס. עוד פעם כתבתי את המאמר.

            יאללה הולכת לשמוע את נתנייהו שאינו מתכוון להחזיר אסירים עם דם על הידיים.

            אגב, גם לתקשורת יש להתייחס בסלקטיביות כך לאלי הירש ולעומתו לארז.

            יאלללה בי. עפתי

            בברכה
            חוה

          • גיורא לשם

            חוה,
            השיר "צנח לו זלזל" נכנס בקיץ 1911, ובפירוש לא בערוב ימיו של ביאליק.
            הוא ראה אור ב-1911 בירחון "השילוח".

          • גיורא לשם

            בשורה השנייה צ"ל "נכתב".

          • חוה, תודה על התגובה אך עניין אחד בה אינו מוסכם עליי: לא מכיר את התיאוריות הללו, ואולי יש בהן טעם, אבל מכיר היטב איך פועלת שירה הן כקורא והן ככותב.
            מנסיוני בקריאת תיאוריות הבעיה עם לא מעט אדונים חוקרים היא שאין להם מושג קלוש איך נכתבת שורת שיר אחת.
            את המשורר לא מעניין, למשל אם מטפורה היא פירכה לוגית או לא, אלא איך ליצור אותה כמציאות חדשה בעולם. המאמר הזה דן ברובו בדילמה שהיא של היוצר, לא של החוקר – המתח שבין איכות לתקשורת.
            לכן המאמר הזה שונה קטגורית מהמאמרים שאת מזכירה.

            ועוד – מתברר ש'צנח לו זלזל' לא נכתב בערוב ימיו של ביאליק כפי שהאיר גיורא להלן, אבל בעצם אין זה חשוב כלל. בחוויית הקריאה אין זה חשוב לדעת את הביוגרפיה של המשורר, אלא להיות חופשי להשלים את יצירתו במשהו מחייך שלך.

          • גיורא פישר

            מסכים במאה אחוז עם המשפטים האחרונים שכתבת בנוגע לביוגרפיה (כשזו אינה באה לידי ביטוי בשיר)
            מתוך הנסיון האישי שלי ראיתי כיצד מרחב הפרשנות של השיר מצטמצם, והיכולת של הקורא למצוא את עצמו בשיר קטנה כשהוא מושפע מהכרת הביוגרפיה האישית של היוצר.

          • לגיורא,

            צר לי אבל אתה טועה. גם לגבי ביאליק וגם לגבי הגישה.

            ותרשה לי לתקן. השיר צנח לו זלזל נכתב אחרי ספר האגדה של ביאליק ורבניצקי. עליו כתב ביאליק כי נמנע מסאון החיים, מכיוון שליקוט הסיפורים גזלו ממנו שבע שנים תמימות מחייו.

            "מאחורי העיסוק המוגבר במסות, תרגום וליקט מעשיות

            ניצב משבר קשה בחייו של ביאליק
            כאשר במקביל להפיכתולמשורר לאומי

            יבש מעיין יצירתו השירית.

            אני מקווה שאני ברורה גיורא, על כך אמרתי שביאליק חשש שעיטו תיבש.
            הלאה..
            צנח לו זלזל אלול תרעא 1911 היוו מעין קינה מראש על האובדן הצפוי:

            ושוב יפרח אביב,
            ואנוכי לבד
            על גזעי אתלה –
            שרביט קרח לא ציץ לו ופרח
            לא-פרי ולא-עלה

            צנח לו זלזל אלול 1911

            אחרי כן כמעט שלא הוסיף ביאליק לכתוב שירה עד מותו בשנת 1934 . הוא כתב רק עוד תשעה שירים רובם לא נחשבים מפאר יצירתו. ואת נושא הטראם אני זוכרת

            עכשיו גיורא יקירי תאכל את הכובע שלך בבקשה. הייתי אומרת לך דברים חמורים באם אתה מלמד אבל אשתוק.

            לגבי הביוגראפיה נכון, עד תקופה מסויימת השתדלו באמת לא לעסוק בביוגראפיה של המשורר, אבל כעת חזרו לעסוק בה.

            ואומר לך עוד משהו – קניוק היווה רבע מעבודת הדוקטורט שלי. קורות חייו מאוד מעניינים. תחומי העיסוק שלו, כמו גם עיסוק נרחב בקבלה שאפיין חלק מן הסופרים בסיפורת דור המדינה – איפשרו לי לפרש את יצירתו טוב יותר. וכן, את הדוקטורט שלי גם עשיתי על מלגות הצטיינות.

            צריך להתפתח כל החיים גיורא, בידע אני מתכוונת.

            ולאמיר, הנה לך.
            כאשר הקראת למשל את השיר ידעתי שאת שווה חשתי שהיתה איזו אי-נוחות או השהייה במילה שווה. היא מתאימה יותר למישהו בן 28. לא היה לך נוח עם המילה,
            אבל, ככה נכתב השיר, וככה גם היה נכון לקרוא אותו, מה לעשות והמשורר קצת גדל. המשך השיר זרם.

            רגישות ספרותית הוא משהו שאי אפשר לפתח אותו – או שאתה ניחן בה או שלא.

            איני יוצרת גדולה כמוך, אבל, הספרות מחזירה את הברק לעיני והיא נותנת את הטעם לחיי. היא סייעה לי בהרבה מצבים קשים ואחרים בחיים. ובינתיים אני בסך הכל הקוראה – מה לעשות. את כל חיי כמעט הקדשתי לה שזה אינו מעט.

            עד כאן בעניין ביאליק. ומכיוון שאתה קורא היטב אנגלית – הספרים האלה כתובים מעניין והם מעניינים והם גם מעשירים את הידע.

            מה לעשות?

            חוה

          • הי חוה, אין רע בתיאוריות כשלעצמן, כשהן מחוברות לעשייה. דיברתי על כך שיש כאלה שהן לא. לגבי הרף שמציב המשורר דיברתי לקראת סוף המאמר.
            בכל מקרה יש מקום ליצירת תווך פרשני במקומות אלה (להבדיל מהביוגרפיה, שהיא חומר ביד היוצר ואינה מוגשת לקורא אלא אם כן בחר בזה המשורר).

            נראה שערבבת קצת בין גיורא פישר שדיבר על אי הצורך שלו כקורא באוטוביוגרפיה של המשורר' לבין גיורא לשם שכתב לך שביאליק לא כתב את "צנח לו זלזל" בערוב ימיו.

            אשר לי, "מועדים" הוא דווקא מחזור רטרוספקטיבי מאוחר שלא נכתב כל כך מזמן. הוא נכלל ב"החיה שבלב", ושם פרסומו הראשון בְספר.

          • סליחה אמיר,

            אז למה את שלושת המועדים אני מכירה כבר מ"מוזיאון הזמן" הה? עיין וראה, הופעתם הראשונה מוצגת במוזיאון הזמן. ובכל אופן שלא תדע יותר צער.

            בדיוק כמו שהשיר התבוא או לא תביא. שסיומו אני מגיף את הדלת עם אש הלב… שלושת האישים נכלל כבר בספר "שיר"

            צא ולמד אמיר.

            כמו שחמארה מופיע בעמ' 18 באלו תולדות המילים ומאין אני יודעת את הביוגרפיה שלך הה? אתה הגשת אותה בעצמך לקוראים.

            אגב, הספר "שיר" מוקדש לאקיקו בניגוד לשירים בחייה שבלב שטענת שלא רשמת את שמות הנמענות בשירים.

            זהו, אם היית כותב באפוריזמים הייתי כותבת לך שאתה לניטשה דמית. אבל העלית הרהורים. ואני משתמשת בתיאוריות וקצת בתובנות אישיות.

            יופי וטופי לך
            חוה

          • חוה, "שלא תדע עוד צער" היא נוסחת ניחומים למי שמת עליו קרוב חו"ח,
            אבל תודה על האיחול שלא יישבר לי עוד הלב :)

            'המועדים' אינם מופיעים ב'מוזיאון הזמן' ומקומם לא יכירם שם. אם קראת אותם קודם הרי זה פה בבלוג או בעיתון כלשהו (אחד פורסם ב"הארץ" אחד ב"הליקון" ועוד).

            ב"ואלה תולדות המלים" יש אכן מעט ביוגרפיה (מתקופות מסוימות מאוד), אבל את השירים אני מקווה שהקוראים קראו בספריי ללא רדוקציה כזו.

            ניטשה היה אהוב עליי בנעוריי (בזכות כתביו ולא בזכות הביוגרפיה הבורגנית משהו וחייו המוגנים) והדובר של "כה אמר זרתוסטרא" (בתרגום פיכמן) אכן שימש לי השראה, אבל גם לכמה דורות לפניי :)

          • גיורא לשם

            לחוה,
            יש הרבה דבים שאינני מבין ואת נמנית עמם.
            את מסכימה עמי ששירו של ביאליק "צנח לו זלזל" נכתב ב-1911 ובה בעת מבקשת ממני לאכול את הכובע!
            מה קרה? תקפתי אותך? בסך-הכל תיקנתי עובדה בחייו של משורר חשוב והבאתי לה אסמכתא.
            אחר-כך את טוענת שאני טועה בגישתי? כתבתי פה משהו על גישה?
            אינני מבין את הצורך שלך להיראות חכם מכל אדם ולפגוע בכל מי שאת פוגשת או לא פוגשת בדרכך.
            גם אינני מבין את ההערה הפתאומית על קניוק, שאינה לעניין.
            אוכל רק לציין שהתחלתי לקרוא בספריו כמעט לפני שנולדת ויש לי סיבת לחשוב שאופני כתיבתו וחייו מוכרים לי יותר משהם מוכרים לך. האם הייתי מכריז על כך לולי החלטת פתאום לשרבב את שמו ללא צורך?
            ולבסוף, מי את שתגידי לי "צריך להתפתח כל החיים, גיורא".
            מה את יודעת על התפתחותי?
            מה את יודעת מה הייתי ומה אני כעת?
            מה את יודעת על לימודי, על עבודתי, על מאבקי, על עבודתי הציבורית, על אורח חיי ועל השקפותי, הספרותיות והחברתיות?
            כנראה שהעמסת על גבך מטען כה כבד של יהירות עד כי את מחליטה לשפוך אותו על כל מי שעובר לידך, ואפילו לחצי שנייה.

          • גיורא, איזו סבלנות. אנחנו ממש מעריצים אותך. כתבת בחוכמה ובשום שכל. הצרה עם חוה זה שגם שאין לה מה להשמיע היא תמשיך ותלהג בתגובות ארוכות ומייגעות. זאת הבעיה – נפחת מוח תמידית.

          • מכיוון שאינך מבין את הקשר. וגם לא את הערתי.

            עדיף שתשאר אתה להיות מדושן עונג על נפלאות התבונה שלך, ואני אשאר בשלי.

            לא בא לי להסביר לך מה הקשר. בין קניוק לבין ביאליק.

            אומר לך רק זאת – אתה גדול מהחיים, אתה נפלא אין עוד מאור גדול ממך.

            רק יזהרו תלמידיך כאשר אתה מלמד.

            תחושה של ערך עצמי יש לי – אם אתה מתרגם אותה ליהירות

            לו יהי כן.

            ושוב, מה אומר ומה אדבר גיורא – אתה ענק!!!

            שלך בהערצה
            חוה

          • גיורא לשם

            לחוה,
            ביאליק היה הסנדק של קניוק.
            כשביאליק מת קניוק היה בן 4.
            אני בטוח שקניוק לא אמר אז "קדיש" על ביאליק בבית-הקברות בטרומפלדור.
            אינני מדושן עונג אך נפלאו ממני אופני טיעוניך.
            מסתבר שאינני היחיד בתחושה הזאת.

          • לגיורא לשם

            אני רואה שאינך מניח.

            אני ואתה איננו חולקים את אותם המסגרות של ידע. זוהי נקודת ההנחה ממנה אתה צריך להתחיל.

            בני האדם אינם שווים לא באופיים, לא בהשכלתם, לא במינם.

            אם אתה מצטרף לאלה המגנים אותי, הרי שהם מגנים אותי מסיבה אחת ואילו אתה מאחרת. ומה הרבותא בכך.

            מה עניין ביאליק היה אביו הרוחני של קניוק. ביאליק היה אביהם הרוחני של יוצרים רבים, ושיריו היו כר פורה לפרשנויות רבות.

            לא להקשר הזה אני התייחסתי. קניוק הגיע מגרמניה, ביאליק הגיע ממזרח אירופה. ביאליק עבר את האמנציפציה וקניוק לא.

            קניוק השתתף במלחמת השחרור עם ספור העייט המפורסם, וביאליק עד כמה שידוע לי היה כבר כמה אמות בקבר.

            לקניוק יש אובססיה רצינית עם גרמניה ועם הספרות הגרמנית.
            אין זו נחלתו של ביאליק.

            קניוק חי חיים בוהמייניים, הוא שהה כעשר שנים בארה"ב היה מלח על אניה תקופה מסויימת וביאליק לא.

            באדם בן כלב, ביהודי האחרון קניוק חוזר אל מלחמת העצמאות ושואל כבר אז לגבי המחיר.

            ביאליק זכה להכרה גורפת, וקניוק עד היום נאבק כאן בארץ על הכרה לגבי יצירתו.

            עכשיו גיורא, לא כל אחד יכול להבין אותי, וכנראה שאתה נמנה ביניהם.

            אז בשביל מה הויכוח. כתבתי שביאליק כתב את השיר צנח לו זלזל בערוב כתיבתו והוכחתי שבכך אני צודקת.

            כל כך הרבה נכתב על ביאליק על ידי פרופסורים ודוקטורים לספרות. אשמח לדעת אם יש לך איזה תגלית בקשר אליו שאיש אינו יודע. או שמא אתה לועס כבר דברים שנתחנו עד דק?

            שים לב להקשר גיורא – הספרות היא המצע. אני ואתה שנינו איננו ברי פלוגתא במאומה. כל מה שאתה יודע על ביאליק אני יכולה לדעת פי שניים.

            שלך בהערכה עד כאב
            חוה

          • גיורא לשם

            לחוה,
            נקודת המוצא שלך מוטעית לחלוטין.
            יש לי אלרגיה להטיות באינפורמציה טהורה.
            כאשר כותבים שביאליק כתב את "צנח לו זלזל" בערוב ימיו, זה גורם לי לאלרגיה.
            כאשר אינני מבין את ההקשר המופרך בין קניוק לביאליק, אני מגיב באירוניה.
            מידע אקדמי על ספרות נקנה בבאסטה שלי בפרוטות. כל התיאוריות האקדמיות על ספרות תופסות אצלי בארון הספרים שני וחצי ס"מ.
            אותי מעניין מה אומרים על ספרות הסופרים עצמם, או המבקרים שכותבים ביקורת כאילו כתבו יצירה ספרותית.
            האמת היא שאין לי אתך שום ויכוח. האדם היחיד שאת מתווכחת אתו באמת קוראים לו ד"ר חוה זמירי-בר.
            מדוע אני אומר את זה? משום שעד כה, בכל תגובותיך, לא גיבשת אפילו השקפת עולם ספרותית אחת שהיא שלך. תמיד מדובר בציטוט כזה או אחר, בדרך כלל ממוחזר, של לקאן כזה או אחר, או דרידה כזה או אחר, או קריסטבה כזאת או אחרת, או WHATEVER.
            באשר לשירתו של אמיר אור, שאת מכבדת אותה, אולי הבחנת שגם אני רוחש לה מידה של כבוד ושמח בפרסומה.

          • כבר כתבתי לך ששנינו באים ממסגרות שונות של ידע.

            אני מדברת על הקשר, ואתה מדבר על ביוגראפיה.

            תעריך את מי שתעריך, אלא שהערתי לך, שצנח לו זלזל נכתב שאחרון מבין השירים של ביאליק ואכן צדקתי בכך. כתבתי לפני שיבשה עיטו.

            אני טוענת שהידע שלך הוא אנכרוניסטי משהו. ומה שאני יודעת יותר חדשני.

            זוהי תפיסת העולם שלי. ומכיוון שאני מעריכה את אמיר אור, מין הסתם שיש לי איזושהי תפיסת עולם כלשהי.

            כדי לגבש תפיסת עולם רחבה ככל האפשר נדרש ידע. ושוב אנחנו חוזרים לאותו מעגל.

            תחילתו של הסכסוך הוא מתי נכתב שירו של ביאליק. אם לא נכתב בערוב ימיו\ נכתב בערוב כתיבתו.

            מרדכי גלדמן מתמחה בתיאוריה של לקאן שהיא תיאוריה פסיכואנליסטית שעוסקת במילים. המילים שאתה שופך כאן מאוד כבדות עלי. גם הויכוחים האלו. למדתי די להכיר אותך, דרך הכתיבה, ואני מבחינה בינך לבין גיורא פישר.

            גם לך יש צורך להראות כמה עשית, כמה כתבת וכמה פרסמת וכו'. אני לא פרסמתי ולא כתבתי ולכן אנחנו שונים תכלית השינוי. גם זוהי תפיסת עולם.

            גם אתה מן הסתם מסתמך על סוג של תיאוריות או ידע, מכיוון שלא המצאת את הגלגל.

            ואולי כן?
            מה אני יודעת, ככה זה נראה.

          • גיורא פישר

            שלום חוה
            הבעיה היא שאת לא מקפידה להבחין בין דברי גיורא לשם לדברי גיורא פישר.
            לכן גיורא לשם לא הבין מה את רוצה ממנו(שלא באשמתו) וכעונש על דבריו כנראה עשית נו נו נו לגיורא פישר המורה (שלא באשמתו)
            בברכה
            גיורא פישר

          • גיורא לשם

            בלא שהדבר מעלה או מוריד ביחס לשיר "צנח לו זלזל" מסתבר שיש לו הקשר ביוגרפי.
            סיפר ביאליק לפיכמן שרשם את הדברים בספרו על ביאליק, כי ביאליק "נסע בטראם וראה ענף שבור שנתלה מעבר לגדר. מיד נצנץ לו החרוז הראשון. הוציא את פנקסו ורשם עם הנסיעה בעיפרון את השיר בהעלם אחד."

          • זה מה שנפלא בשירה, זה מה שחכם בה יותר מהפילוסופיה – שהיא לוכדת בהעלם אחד רעיון שלם, במהירותה האלקטרית של המחשבה, עם כל יופיו של המבע והצליל.

          • גיורא לשם

            לאמיר,
            אכן.

          • לאמיר, ועל הדרך גם לגיורא.

            לא יעזור לכם כלום!!!
            השיר צנח לו זלזל כן נכתב באיזה קונטקסט מסויים ובא להביע תחושה מסויימת.

            כך או כך, מתוך נסיוני בפירוש יצירות הביוגרפיה של הכותב היא חשובה. יצירה ספרותית אינה נכתבת בחלל ריק.

            ולגיורא, אם כבר הבאת את ליסט אז אני יכולה להביא את רחמנינוב אולי ,כמשהו מלווה ליצירות של אמיר. דרך המוזיקה של רחמנינוב אפשר ממש לחוש בסערות הנפש שלו ובתחושות שלו. תנסה את הקונצרטים שלו לפסנתר 1 -4 תענוג לאזניים. ובנקודה מסויימת גם את ברליוז שהשתמש בחלק מן היצירות בעוגב.

            אמיר, יכולים להנהן לך כל יושבי הבלוג, ולהסכים עימך על כל מה שתאמר. אומברטו אוקו למשל שהיה יוצר – היה גם מייסד תיאוריות אותן או חלק מהן ניסה ליישם על היצירות שלו. הרי אתה בעצמך הזכרת את שם הוורד.

            יצירות אינן נכתבות בחלל ריק. מצטערת. ושאלת הנגישות די מציקה להרבה משוררים באם הם נקראים או אינם נקראים ואיני רוצה להביא ראיות.

            ניסיתי לצדד דווקא בשירה שלך ולא הצלחתי. בוא ניקח לדוגמא את השיר על שלושת הג'ארות בשר מעות פנים, או איני זוכרת את הסדר. האם אתה חושב שהקורא הממוצא מבין בכלל על מה אתה מדבר?

            וכאשר קראת לספר שלך פדיון המת – האם אתה חושב שמישהו מן הקהל הפשוט יודע מה זה פדיון מת, את העובדה שיש אירוניה קשה בשם על הסידור ועוד, ומאיזה מקום הוא נוצר.

            יש לך שירים שיותר קלים לעיקול, סליחה לעיכול – וידוי למשל, ויש לך שירים כמו שירי השיירה שלך שצריך לקרוא פעם ועוד פעם, וכן צריך תיאוריות לפעמים ולקרוא הרבה כדי להבין את השירה שלך.

            כאשר הבאתי את התיאוריה של הולנד, איך ידעתי שהיחס שלך אל הקורא הוא נינוח יותר מאשר של יונה וולך למשל, שכורכת תפילין על הדגדגן שלה
            הה?, תגיד לי הה?

            גיורא, אתה יכול להתמוגג מעצמך ומאמיר אור. אבל, אין לי ספק שההתייחסות שלי לשיריו של אור היא שונה מזו שלך. אתה קורא אותם אחרת ממני. לי, למשל, הם אינם יוצרים איזושהי היסחפות.
            פשוט שום כלום.

            אני יכולה להתרגש כן מהוירטואוזיות של השימוש במילים, מיכולת ההבעה של הרגש, אני יכולה להתפעל מן האקסטזה וההעזה של השיר מן המילון הלבן. אבל כל אלו הם בבחינת הערכה לאמיר, ועדיין תמיד יש לי בזווית העיין גם את יכולת ההשוואה של שיריו עם אלו של אחרים.

            שהרי, אם אמיר היה המשורר היחיד בעולם, איך הייתי יודעת אם הוא טוב או לא.
            אם לא הייתי יודעת שהוא למד תיאולוגיה, או קוראת את התרגום של הבשורה על פי תומא שלו – האם השירים שלו בהקשרים הללו אינם מקבלים משנה עומק.

            אמיר, יש לך נסיון כמקריא שירה וכמקבל תגובה. זה נכון. אבל אולי תגיד לי האם באותו הערב בקרית טבעון כולם הבינו את השירים שלך באותה הצורה. אולי הם התרשמו מזה שאתה גם חתיך. הה? סליחה, אבל אי אפשר להתעלם מזה, או בנונשלאנטיות של הישיבה שלך, או מן הקול השקט והחנוק. או מן הטון והאינטואציה.

            תשמע, אני אגיד לך פעם אחת ולתמיד. עצם העובדה שאני מכירה את התיאוריות האלו וערכתי מסע למידה מפרך אחר שירתך, הופך אותי חד משמעית למבקרת טובה יותר של השירים שלך.

            יכולים להיות יותר טובים ממני, כמוני, אחרים ממני. אבל התיאוריות הללו. הקונטקסט של "אלה תולדות המילים" שמדבר על מאין נחלתי את שירי הופך אותי – כן, אני הקוראה, ממש הממוצעת לקוראת לא רעה של השירה שלך.

            ואמרתי לך ואני אומרת לך עוד פעם. לא בגלל שאתה נראה טוב. לא בגלל שאתה נוסע לפסטיבלי שירה. ולא בגלל שאני צריכה להגיד לך או אמיר אתה מהמם, כמה נהדר, אלא מכיוון שהתעמקתי, יש לי יכולת השוואה, יש לי את ארגז הכלים שלי להבנה – שהוא שונה משלך, יש לי יכולת השוואה למשוררים אחרים.

            בגלל שהתעמקתי אני מוצאת שאתה משורר
            "שווה" מבחינת משמעות (לאו דווקא מראה), ואתה יודע מה בזכות התיאוריות האלו, ובזכות ההקשר.

            זהו!!!
            ודי

            וכמה כיף לך גיורא שאמיר מאשר את דבריך הה?
            לגבי ביאליק אבדוק.

          • גיורא פישר

            שלום חוה
            משתתפים כאן בדיון שני "גיורא". גיורא לשם וגיורא פישר. כל אחד מאיתנו תרם דבר אחר לדיון.
            ולגופו של עניין, אין ספק שכל יצירה נובעת בדרך זו או אחרת מתוך הביוגרפיה של המחבר. ולחוקרי הספרות ולאוהבי הרכילות יש בהשפעות ההדדיות עניין.
            אני מאמין שיש לשפוט ולהבין את היצירה לפי מה שכתוב בה. יוצר אחראי יודע שד"ר חוה זמירי לא תלווה בפירושיה כל קורא וקורא ,וגם לא המורה לספרות אסתר.
            ובקשר למוזיקה ,אני מכיר את כל הקונצ'רטי לפסנתר של רחמנינוב ,גם את הוריאציות לפסנתר ותזמורת על נושא של פגאניני (שתראי שאני יודע -:)
            מה לעשות, לי מזכירה הכתיבה של אמיר את זו של ליסט ולא של פגאניני.
            מה תעשי לי?
            בברכה
            גיורא (פישר)

          • לגיורא

            תרחק נפשי מרכילות

            טפו…טפו…. טפו..

            שירתו של אמיר אינה מזכירה לי לא את ליסט לא את רחמנינוב ולא את שיינברג.

            היא מזכירה לי את אמיר אור.

            ואגב, אני מעדיפה יצירות לפסנתר על פני כינור. נגנתי פסנתר כשבע שנים.

            יחד עם זאת המבין במוזיקה קלאסית אשריו וטוב לו והערתי נתונה אליו.

            מה תעשה לי? ומה אעשה לך.

            שומכלום!!!
            הגבתי וזהו.

            לגבי שיריו של ביאליק אכן, השירים שכתב בגלות הם הטובים בעיני. אני אוהבת את השיר "לפני ארון הספרים" באופן מיוחד.

            כאשר הייתי מורה הייתי מקריאה אותו בפאתוס ובהתרגשות. התלמידים לא הבינו מה אני רוצה מהם. וממה אני מתרגשת. למעשה, חלק גדול מהם לא הבין את ביאליק בכלל כמעט.

            מה עשו לי.
            אני עשיתי. נמאסה עלי ההוראה ויצאתי לפנסיה מוקדמת.

            תודה לאל.

          • משורר קשיש

            כן, כולם מתים על ביאליק. הגדול מכולם. אבל אתם הבורים לא יודעים שמיטב שירתו נכתבה בטרם עלה לארץ. השירים באידיש שלו הם היפים ביותר שלו. שם מגלים משורר צעיר פרוע מאמין באלוהים, יצרי ואוהב. כן גם אח"כ יש לו שירים יפם בהחלט-זכה בצדק בתוארו. לעומת אלתרמן הפטפטן, או דור הביניים אבידן וולך הבינוניים (ואם הם בינוניים-מה על אמיר אור?) ולגבי צנח לו זלזל – ביאליק ראה את עצמו כאותו זלזל הצונח וניתק מן העץ, והעץ היא אמונת בשם. אני זוכר איך הוא אמר לי ב1914 – הם רודפים אחרי ואלה קושרים לי כתרים – וסך הכל מדובר בשירים.

      • גם מועד בי"ת וגם מועד גימ"ל מתרחשים לאחר שהסתיימה מערכת היחסים הכושלת בין הדובר לבחורה הזו. במועד בי"ת יש ביניהם נתק והוא כמו אוויר עבורה. במועד גימ"ל יש פתאום תקוה מחודשת שמרימה אותו לנפילה נוספת וסופית.

    • אפתח כאן נושא שאותי מאוד מרגיז, ואיני חושבת שיש לכך תשובה ולא כפרה.

      בעיקבות ביקורו של עזיז בבלוג בננות, חסמת כנראה בהוראתה של יעל ישראל את הבלוג שלך לתגובות.

      לא פוסט אחד, אלא יותר,

      הבנתי מן הספר שאת מתעתדת להוציא שיש משהו נועז בכתיבתך, לדאבוני אין הוא נמצא בהתנהגותך.

      לחסום בלוג לתגובות בין אם מתוך צייתנות, או מכל שיקול אחר הינו מעשה של פחדנות, חשיבה שאין בה עצמאות והכנעות על הסף ומתכתחילה לנורמות.

      אבל את אינך היחידה, כמוך נהגו עוד בלוגריות נוספות.

      שורי וראי – יעל ישראל הציבה עצמה כבלוגרית הנקראת ביותר – אבל אין היא בהחלט מן הנקראות ביותר. בעיקבותיך הלכו עוד מספר בנות, שכתיבתן היא בבחינת הרהור.

      סבורתני, כי אישה שרוצה להיות סופרת ועוד אולי גם פמיניסטית יכולה להתמודד גם עם פלישות לבלוג שלה. נזקקים לזה הרבה אומץ לב, עצמאות ובטחון עצמי.

      צר לי מאוד עבורך על התנהגותך, כדאי היה שתשימי לב איך התמודדו אמיר, שחר מריו, טובה גרטנר ואחרים.

      מכאן, מה הערך כבר לדבריך, כאשר יכלתי לומר גם עליך בדיוק את אותה התופעה שאת מדברת עליה.

      מאוד חבל לי עליך איריס עליה.
      באמת חבל, נשאר לי מה זה טעם רע בפה.

      ולאמיר, שאפו וכל הכבוד לך על ההדורים שישבת כאן – לא האמנתי אבל עשית זאת וראית גם איך.

      חוה

      • כרגיל חוה שוב מקשקשת בקומקום ומבלבלת לכולם את המוח. איזו טרחנות פתטית.

        • םטאתי הוא זה שמגיב ואינו מזדהה.

          מצטערת באמת שלא כתבתי
          אמיר יקירי,

          או במקרה לא התחנפתי למישהו.

          או שלאחר יש קשיים בהבנת הנקרא.

          דיון ענייני בביקורת הוא נבצר מהבנה.

          ולא אוסיף – פחדנים יש כאן הרבה.

          • עזבי חוה, את עושה כאב ראש לכל הבלוגייה הזאת בתגובותייך הטרחניות והארוכות. אנחנו לא מוסמכים לענות בשם אף אחד, אבל האמיני לי שאת תיק, את לטורח.

          • מאוד מעניין,

            ואני רואה לטורח את כל החנפנים למיניהם. את כל מלחכי הפנחה שמציפים כאן את כל הבלוגיה הזאת.

            פשוט דוחה.

            יכלתי לתאר ארוכות מה היה כאן בהיעדרו של אמיר. האם היתה כאן איזשהי בלוגייה? כל נקיבה העלתה איזה סוג של הרהור וכמה אחרות מחאו לה כפיים ואמרו – נהדר, נפלא.

            אחרות מרוב פחד פיארו עצמן הלוך וחזור ייחצנו עצמן וסגרו את הבלוגים שלהם לתגובות.

            האם חוץ ממתי מעט נמצאים כאן אכן אנשי ספרות אמיתיים? כמה מהם מופיעים ברשימה ואינם מפרסמים מאומה.

            חוץ מאור ושחר מריו ועוד כמה מעטים. בננות הפכה עצמה לחוכא ואיטלולא.

            והמגיב, ושוב בעילום שם, שמא אינו מבין בספרות, או שמא הוא מעדיף תגובות שיש בהן התייפיות ולא מעבר לזה.

            הרבה תיקים ריקים מתוכן אכן מסתובבים כאן.

          • אסתר גנון-פיטוסי

            כאחת שמאוד מעריכה את תגובותייך הנהדרות , אני מקוה שתמצאי את הדרך לפרגן לכותבים והכותבות, ושתהא הפרייה הדדית.
            כך נצא כלנו נשכרים

            בברכה והערכה

            אסתר

          • הגננת מהגנון

            אסתר, רוצה בטוסיק ?

          • מועד ג', מועד ד', מועד ו' – שוב דבר לא יציל אותנו מציפורניה של ד"ר חוה זמירי.

          • לכבוד ולעונג לי.

            מפאת כבודו של אמיר אור, כל מה שנאמר היה אף בלשון המעטה. כי אם באמת יכלתי לדבר, ללא כל סייג, ועידון

            הצפרניים היו הופכות מטאפורית למשהו הרבה יותר חזק.

            אגב, אני את המועדים כבר סיימתי מזמן, אבל יש כאן הרבה שיכלו להתמחות קשות במדעי החיים.

          • לכבוד ולעונג לי.

            מפאת כבודו של אמיר אור, כל מה שנאמר היה אף בלשון המעטה. כי אם באמת יכלתי לדבר, ללא כל סייג, ועידון

            הצפרניים היו הופכות מטאפורית למשהו הרבה יותר חזק.

            אגב, אני את המועדים כבר סיימתי מזמן, אבל יש כאן הרבה שיכלו להתמחות קשות במדעי החיים.

      • התגובה השנייה היתה מכוונת לאיריס אליה.

      • הסיבה כי הבלוגים היחידים שפתוחים כן לתגובות ללא סינון הם כי העומדים מאחוריהם הם משוררים עם ביטחון עצמי שלא נעלבים ומתמוטטים מכל ביקורת מנאצת ככל שתהיה. איזה פחד נפל על יעל ישראל ושאר משוררי הבלוג מליאור עזיז, כאילו הוא איזה טרמינייטור שוורצנגר אכזרי ומשמיד? כולה תגובה בפוסט? ואולי – המראה שהוצבה בפני לא מעט אנשים פה – חשפה את האמת הלא נעימה לגביהם? ואז הם ניסו להסתיר את האמת הכעורה הזו מלצאת לעולם? ממש אמיר אור, טובה גרטנר או שחר מריו, נותנים חשיבות לתגובה בפוסט מעזיז או ממישהו אלמוני אחר.
        פתחו הבלוגים לתגובות. הראו לנו כי אנו נאורים ומכבדים כל דיעה. או שבננות בלוג נוהג כמו משטרים חשוכים – שבהם שליטה הצנזורה-הקו הישר המקובל-סתימת פיות.
        אה?

        • אסתר גנון-פיטוסי

          ליאור הנכבד !
          הייתכן והתגובות שאתה מנפק גסות מדי עבור חלק מהאנשים ?
          אני שוב חוזרת ומתחננת בפניך לעדן את הביקורת ואת המילים , וכך נצא כולנו נשכרים !

          בהערכה רבה
          אסתר

        • גיורא לשם

          לשושא,
          אנשים נאורים צריכים לכבד רק דעות שראויות לכיבוד.
          אנשים נלוזים יכבדו כל דעה משום שהם חסרים את כושר ההבחנה המוסרי.

    • תודה, שירית, וכמה חשוב מה שהוספת פה.
      באמת לפעמים נדמה שיש כאלה שכל מלה חיובית היא בשבילם בעיה. אבל זה רק נדמה. הרי גם הם זקוקים

  9. אהוד פדרמן

    אמיר,
    את ספרך עדיין לא קראתי, אך אני מצטרף לעמדתך בנוגע לאיכות מאמריו העניניים של ארז שוייצר בנוגע לספרי שירה.

    בעקבות המאמר הוספתי את הספר לסל הקניות שלי

  10. יפה הכתיבה על כתיבתך.
    משום מה אצלי על המסך הקצה השמאלי חתוך מעט, אבל הצלחתי להבין. לחיי ההצלחות הבאות

  11. יפה ויפה לך אמיר :)

  12. ביקורת משבחת, ובצדק.
    (לאחר קריאת הספר).

  13. רק נחת.
    קובץ שובה לב.

  14. רונית בר-לביא

    איזה כייף.

    אני זוכרת את הרשימה הזו,
    וגם כתבתי לך אז שיצאת כוסון :)

      • רונית בר-לביא

        סליחה המורה החדשה,
        שיצאת יפיוף :)

        אמירוש, קראתי שוב את הרשימה, ברכותיי, היא מאד מפרגנת.

        • תודה יקירתי. ועכשיו מחכה לך העיקר :)

          • רונית בר-לביא

            שהוא ?
            בת האיכר ?
            :)

            סתם, אם אתה מחזיר אותי לנמרים – אז די,
            הספקתי לשכוח סופסוף.

            אתמול בכלל רעיתי עם עדר כבשים מקסימות ומקסימים באחו. ויש לי תובנות ..

          • חס וחלילה, רוניתוש, שאזרוק בחורה נחמדה כמוך לנמרים! ומה יישאר לכבשים?
            אבל זה חם, מתחמם, מתקרב – בעניין החיות, כי בת העיקר – היא כמובן החיה שבלב :)

  15. תַּלְמה פרויד

    איזו רשימה מפרגנת!! אהבתי במיוחד את ה'משנה' שנלקח למעשה מן הפיסקה המסכמת כל כך יפה. ברכות, אמיר.

  16. אמיר, ברכות (לא יצא לי לברך, למרות ששמעתי מזמן). רשימה יפה ומעוררת.
    שיר שלך מתחת לביתי, כך שאנחנו נפגשים על בסיס יומי.
    בהצלחה!

  17. נראה לי שלאף אחד לא היה קל בסיפור הזה, אבל מכיוון שהבלוג שלי אינו לוח מודעות והסיפור לא קשור לביקורת שפרסמתי כאן, קח אותו למקום אחר. אתה מוזמן להמשיך ולהגיב בנושא הפוסט.

    • ג'ייונט לג'יינט יביע אומר

      מילא המידה של הסיפור לא נכונה, מילא מצאת סיפור זול יותר במקום אחר, מילא לא אהבת מול המראה בבית, אבל ככה סתם להחזיר. ומה עזיז יעשה איתו? ישלח להוצאה לאור בספרייה החדשה? בקיבוץ המאוחד? בהוצאת קשב לשירה (אשכנזית)?
      ומה אתה רוצה במקום סיפור? ביקורת של מנחם בן?
      אתמהה!

      • בבקשה. ביקורת על שיריי שייכת לעניין הפוסט – השאר, עם כל הכבוד, לא שייך.
        מכיוון שסיפורים ארוכים גם מכבידים על פתיחת הרשומה – זה פעמיים לא לעניין
        הקיצור – נושא הדיון כרגע הוא "החיה שבלב" והביקורת של שוייצר.

  18. אסתר גנון-פיטוסי

    אני שבה ומבקשת בכל לשון של בקשה- אנא חדל משימוש בשפת ביבים.
    לא נעים לעין לקרוא את הטכסט.
    אשמח לקרוא טכסטים נקיים שלך.

    תבורך
    אסתר

  19. לא קראתי עדיין את הספר, אבל הרשימה, מאד מושכת אל השירה.

      • לחווה זמירי
        אני לא מבין את הטענות שיש לך כנגד הבלוגרים כאן תמיד את יכולה לנטוש וללכת ענין סינון וסגירת תגובות לא קשור לבטחון עצמי יש כאלה ורובנו ברוך השם שונאים זבל בפתח הבית מעדיפים לנקות אותו כי זבל מריח רע
        ומעורר בחילה ולמה כל זה?
        את מתלוננת על רמת הכותבים את עצמך לא כזה עילוי שגיאות הכתיב שלך צורמות וגסות
        פינכה כותבים בכ' ולא פנחה
        ועוד דוגמאות שלא לדבר על הישירות הבוטה והמביכה שבה את כותבת על ענינים שבינו לבינה בלי מעצורים שזה מביש! את מתלוננת?
        לא נאה הדירה בעיניך טלי את עצמך ולכי אבל קודם כל טלי קורה מבין עיניך!!!

        • חד פעמית,חוה אל תזוזי

          לאאאאא!
          חוה אל תעזבי ותשאירי אותנו יתומים!
          מה היינו עושים בלעדייך? מי היה מפרשן
          לנו חיים וספרות?!

          • אני ואני ואני ואין אני

            וגיורא לשם האנכרוניסט והנשכח מספר אנדקוטות שלא מעניינות אף אחד. ועוד יש שיר גרוע כהרגלו של אמיר אור, שחושב שזה שהוא מלומד ומוציא ספרים בהוצאות מכובדות וכותבים עליו בהארץ הופך אותו למשורר חשוב או טוב.

            פוסט מכאיב לעיניים ומדיף ריח רע לאף.
            לקרוא תגובות ופוסטים של אמיר אור זה כמו להסתכל לשמש ישירות ואח"כ לשטוף את הפנים באסלת בית השימוש.
            לא נעים.

          • עזיזי, קשה קשה עם התסכול הזה של קטנים ועלובים כמוך שמרגישים מוישה גרוייס כשהם מפליצים על הגדולים.

        • תשובתי מופיעה בפוסט הבא.

          לגבי שגיאות הכתיב הן נובעות ממהירות הקלדה בלא לערוך הגהה.

          עד כמה שראיתי התנהגות של אנשים, זה לא בדיוק שכולם, אבל כולם ניחנו בביטחון עצמי – נהפוך הוא!!!

          ועדיין רובכם מקטרים בהמוניכם מבלי לנקוב שמות.

          חברה, אמיר אור הוא באמת די ואולי היחיד שאני מעריכה אותו כאן, מעבר לכך, יש ממש אנשי ספרות שממשיכים ליצור ואינם שייכים לכאן.

          ועד מתי תמשיכו עם ההסתבכויות האלה של עצמכם, הרחמים העצמיים והפאטיות.

          לגבי היותי עילוי – אני מעולם לא טענתי כך. ופרטי האישיים, זה היה כל כך מזמן, אבל בכך אכן נמדדים אנשים שמחפשים לתפוס מישהו אחר.

          הרבה מכם אינם יודעים עלי מאומה – אבל ממש מאומה, מעבר למה שאני כותבת כאן, ומהיכן לכם שאין הדברים פיקטיביים. אבל אתם מסרבים לשכוח.

          מה שאמרתי הוא עדיין מאוד מצונזר וזה מפאת כבודו של אמיר, אם באמת הייתי כותבת על התנהגותכם בפועל הייתם שבים ומתקפלים.

          אבל באמת – מה לי ולכם.
          הדירה של אמיר אור תמיד נאה בעיני.
          והשאר ישאר כמובן ביני לביני

          וכעת תמשיכו לפרגן לעצמכם ביניכם לבין עצמכם, ולעודד את עצמכם, בקשר לאשפה – ובכן בזמן משבר אכן נמדדים דברים בפלס הנכון.

          • נו חוה,באמת!
            כמות הפרטים האינטימיים (בלשון נקייה) שגילית עד עתה מדעת ובלי דעת תאפשר כתיבת ביוגראפיה מפורטת בת חמש מאות
            עמודים.
            ועל הפאראדוכסים והאבסורדים בכתיבה שלך
            אפשר לכתוב דוקטוראט.

            אבל עוקבים בעניין אחרי כל מילה שלך,
            וזה העיקר.

            את בלבבנו,כמו שאומרים.

  20. גיורא לשם

    רשימתו של ארז שוייצר טובה ככל שניתן כיום לפרסם בעתונות.
    עם זאת, אני רוצה להסב את תשומת הלב לרגישות מלולית אופיינית לאמיר אור, שאי-אפשר היה לקחת אותה בחשבון במאמר קצר כשל ארז. הנה השורה:
    "כשבחיבוק נרעדים/ חושייך כעלים/ היכנסי אל הרעד הזה"
    הרגישות המלולית מתגלה דווקא בצירוף צלילים פשוט להפליא, שכדאי לשים אליו לב: הקשר הקליל, ועם זאת המכריע, בין המלה "כְּעָלִים" והמלה "אֶל".
    כאן, בצומת השקט, החרישי, מפעילה השירה את כוחה הסוגסטיבי.
    כמובן שזאת אך דוגמא אחת מני רבות בשירתו של אמיר והבאתי אותה משום שאפשר לאתרה ברשימה של ארז.
    באשר לביקורת ספרות עלי לומר למגיבים אחדים כי ביקורת ספרות בתפקודה המלא היא גם ביקורת התרבות והחברה.

    • תודה, גיורא, ויקר השבח מפיך. אבל למרות שאתה מציין שההצללה הסוגסטיבית הזו מצויה לרוב בשירתי, ולמרות שאני מזהה את הדבר, דווקא כאן איני ראוי לשבח כיוצר, כי המשפט שבחרת הוא להדגמת העניין הוא תרגום ולא מקור. תרגמתיו מן הטנטרה של ה'ויגניאנה בהאיראווה'.

      • גיורא לשם

        לאמיר,
        אינני חוזר בי מדברי השבח.
        לא אתימר לומר שזיהיתי את המקור.
        אף-על-פי-כן אטעים רעיון אחד שנראה לי נכון ואמיתי, והוא ביסוד השבח.
        מכיוון שאתה אותו האדם כמשורר וכמתרגם, הרגישות למצלול אחת היא!
        אני מניח שמשוררים שאינם רגישים למצלול (הו, יש משוררים כאלה, ואפילו טובים מאוד!) יהיו גם לא רגישים בתרגום. החכמים שבהם ימשכו את ידם מתרגום!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור