בננות - בלוגים / / כמו עץ ביער, כמו איתן טבע
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

כמו עץ ביער, כמו איתן טבע

 

כמו עץ ביער, כמו איתן טבע

 

אמיר אור, 31 בדצמבר 2009

 

דני נפל. כמו עץ ביער נפל, כמו איתן טבע. בלי שהות פרידה, בלב המעשה, באמצע הבמה. 

הכל אהבו את דני, וכולנו, כל חבריו ואוהביו נאספנו ללוות את הגוף שבו, עד אתמול, היה דני; והנה, לפתע – קדיש.  הכל נראה כה זר ומוזר.  אנשי חברה קדישא, הטקס היהודי. 

גם אני גרפתי במעדר עפר  לכסות את הקבר, גם אני הנחתי זר. וללא מלים אמרתי לך: דני, מה אתה אומר על כל זה? אבל אתה, שאולי צפית בנו מאי שם בעין דאואיסטית, כבר הצטרפת בעצמך לבדיחה הקוסמית הידועה "ללא מלים", אותה בדיחה שאף פעם לא רצינו להבין באמת. 

הדאו שלך טייל באותה קלות בין שירי יין לכתבי זן, ובין הנזיר לפילוסוף; משכרונם הפקוח של 'עלי עשב' ועד הארוס של 'מחצלת הבשרים', מהלדרלין ועד אוקטביו פאס, מרמנוג'אן ועד שודיפ סן. דרך רחבת ידיים הלכת, ודרך  אל דרכים רבות פרשת גם לנו. יש חברים לעט, יש חברים לראש ויש ללב. אתה היית כל אלה יחד. תם ולא נשלם.

 

רק לפני שבוע ומשהו ישבנו בקפה מסריק, ושוחחנו על הא ועל דא. סיפרת לי על מפעל התרגום שהתחלת בו,  תרגום "המסע למערב" מסינית לעברית. למה שלא תתרגם את  "סיפור שלוש המלחמות", שאלתי. את זה בטוח שיקראו, לפחות בגלל האקשן. הסכמת איתי, וסיפרת לי בהתלהבות האופיינית לעניינים כאלה, על הסרט 'הצוק האדום' שמבוסס על סצינה מתוך הסיפור. אבל אולי טעינו. אחרי הקרנה קצרה עוד באותו שבוע, הורידו את הסרט.

 

ובלי שום סיבה אני נזכר איך הורידו לנו שנים קודם את מועדון "שחיתות" המיתולוגי, למרות ששם הספקנו עוד שנינו לפזז במרץ. זה היה לפני שהגוף התחיל לבגוד, לאורן של סיגריות ז'יטאן וסיגריות אחרות, כשהיית בעיניי כאחד מאותם משוררים סינים עתיקים שהניחו ליין לדבר את מלוא חוכמתו מגרונם.

 

ואולי חשבתי על זה מפני ששאלת מה דעתי על "האיש היפה" – שירו של סְה-מָא שְיָאנְג-רוּ, אותו משורר ומאהב ידוע מתקופת שושלת האן. דווקא השיר הזה, שעם כל ההוללות בכל זאת מקדש את הזוגיות, היה כנראה השיר האחרון שעוד הספקת לתרגם. אמרתי שגם אני חשבתי שהשיר משעשע, ושהגיליון ('תמונות מחיי זוגיות') או-טו-טו יוצא, שבועיים, מקסימום שלושה. ועכשיו אני אומר שאולי, בלי משים, הקדשת כך את התרגום האחרון לאדם הראוי לו מכל, לבת זוגך, גבי.  איש רעים היית אבל בו בזמן גם איש המשפחה, והכל באותה זרימה שנוגעת וממשיכה הלאה.

 

באותה פגישה אחרונה דחקת בי למהר ולהעביר לך את תרגומיי לשיריו של ידידנו, המשורר ההודי שודיפ סן. סיפרת שאתה מתכנן לנסוע  לסיים אצלו בניו-דלהי את תרגום ספרו. לרגע לא חדלה רוח המסע לפעם בך, ולא רק המסע הפיזי. אם יש משהו שהחמצתי אתך, הוא שלא הצלחתי להתפנות ולנסוע אתך להודו אפילו פעם אחת.  בתחילת השבוע צלצלת להודיע לי שהתרגומים הגיעו. והכל באותה זרימה, שבה אף הנקרולוג הזה, שאינו משבח ומפרט את כל השגיך ומעשיך כחובתו של נקרולוג ראוי לשמו, מתבטל מול נקרולוג גדול יותר הראוי שייאמר אחרי הנהר שהיית ועודך:

 

"החכם – מתגורר במעשה שבְּאי עשׂיה,

מנהיג את הלימוד שבְּאין-מלים.

ריבוא הדברים קמים מתוכו והוא אינו ראשיתם,

מולידם ואינו עושה אותם קניינו,

עושה למענם ואינו בא בתביעות,

משלים פעֳלו ואינו שוכן בו;

ומשום שאינו שוכן בו,

משום כך לא יחדל פעֳלו."

 

(ספר הדאו בתרגומם החדש של דן דאור ויואב אריאל, חרגול ועם עובד 2007)

 

 

 

[פורסם  בנוסח שונה מעט ב'הארץ – תרבות וספרות']

 

 

19 תגובות

  1. מרגש מאוד מה שכתבת אמיר

    • אמיר. קראתי את ההספד שלך לדן דאור במוסף הארץ.
      רגיש,מרגש, וחבר קרוב כל כך.

      והשורה הראשונה בשיר – הפילה אותי.
      החכם מתגורר במעשה שבאי-עשייה
      איזה יופי – מה יפה היא שתיקת החכם.

  2. איריס אליה

    אמיר יקר, גם אני קראתי. חושבת שהפלאת לכתוב. ומכיוון שזו הרשימה השלישית, דומני, שמתפרסמת פה, במטע, וכולן כותבות את האיש באהבה גדולה, אין לי אלא להבין שהייתה בו אהבה גדולה. משתתפת בצערכם.

  3. איזה אדם, חוששני שפס היצור לאנשים כאלו נגמר, מרגש הפוסט הזה אמיר, מאוד

  4. תקופה של הספדים.

  5. כמה יפה כתבת אמיר. כמה יפה. כמה מרגש. גם אני אתגעגע אליו.

  6. שירית קופה

    יפה עד מאד-ההספד שלך על דן וגם השיר. מאחלת לדני שימשיך במסע לחיים חדשים בזרימה טובה.

    • שירית, הוא לא אהב פרידות. רבים היו שמחים במוות כזה, בלי ייסורים, לפתע.
      אבל לנו פה היה קשה לעכל את הפתאומיות הזו של האובדן.
      ייסע לשלום וישוב בשלום.

  7. לבנה מושון

    יפה דיברת, אמיר. עוצמת האדם היא באי ודאות של הקיום, בזמניות. החרדה והדאגה מולידות את האהבה.

    • לבנה, לא בטוח שהבנתי. העוצמה היא בזמניות ובאי הוודאות? החרדה והדאגה הן יסוד האהבה?

  8. הי אמיר, משתתפת בצערך, ממה שכתבת מבינה שאיבדנו מתרגם חשוב ואיבדת חבר.
    את הספר שמתוכו ציטטת אני מכירה בתרגום אחר של ניסים אמון ונזכרתי שפעם יצא שציטטנו באותו זמן מהספר הזה, אני בבלוג אחד ואתה בבלוג אחר וכשציינתי את זה (כי יש לי נטיה להתלהב מדברים דומים שקורים בו זמנית), הסברת לי שיש הבדל בין התרגומים, ואני הסברתי שיש לי חיבור רגשי מיוחד לספר שבידי, כעת אני מבינה שגם לך יש חיבור רגשי לתרגום האחר שנכתב על ידי חבר טוב לך.
    יהי זכרו ברוך וניחומיי גם לחברי הבלוגיה שלאחרונה חווים אובדנים של אנשי רוח שנגעו בחייהם.
    לסיום, התרגום: מי שאינו שוכן בפועלו פועלו לא יחדל. האופן שבו נכתב הטאו כל כך נחרץ שנותר רק להגיד וואוו כמה נכון, אבל בתוכי קיימת מחשבה שזה כתוב הפוך לדעתי, או שפשוט דעתי לא יורדת לסוף דעתו של הטאו.

    • סיגל, מעבר לאבל, אמרת כאן דבר על הדאו דה צ'ינג.

      הדאו מלמד עשייה דרך אי-עשייה. מין זרימה שאינה כופה עצמה על הדברים.

      ובמוסגר: אני מבין את הקשר שלך להומז' של נסים לדאו דה צ'ינג, אבל לא הייתי קורא לזה 'תרגום'. נסים
      הוא מורה למדיטציה.

  9. תודה לכולכם. תגובותיכם ריגשו אותי.

  10. צר לי בצערך, אמיר.
    לא פשוט לעמוד מול המוות, בטח כשהוא מפתיע, מעבר לפינה. (למרות שלעצמי אייחל- הלוואי כך. כך להסתלק מהעולם!)
    "הנזיר והפילוסוף" שדן דאור תרגם מצרפתית, נדמה לי, היה אחד הספרים שהתענגתי עליהם כמו מפרורי שוקולד לבן. ראיתי בספר המשך לנרקיס וגולדמונד של הסה.
    חבל שלא כתבתי לו, כמו שתכננתי, על כמה אני מודה לו שבזכותו קראתי את הספר המופלא הזה.

    • אכן ספר מרתק ומעורר מחשבה בענייני יסוד (ואולי במובן זה חיברת אותו לנרקיס וגולדמונד?) על הנזיר והפילוסוף כתבתי בזמנו ביקורת אצל הנדלזלץ ב'ספרים'.
      כמו שכתבתי לשירית, הוא לא אהב את ה'רגשי' המוחצן, ובאמת, איזו עזיבה!
      רק לנו כנראה, קצת קשה עם זה, כמו הלם, אבל אולי בסופו של דבר, אחרי ההלם, כך קל יותר.

      • כן, נראה לי שהאחד המשך של השני, אמיר.
        המורה, הנזיר והתלמיד, גולדמונד, הדו שיח על משמעות האמן, משמעות האמונה באל, בעיקר על ה"דרך" שהיא החיים.
        הנזיר בשיח עם הפילוסוף, על הבודהיזם
        ומשמעות החיים…
        בשני הספרים הרגשתי כמו "זבוב על הקיר, בפינה"- מקשיבה….
        (יש בידך קישור לכתבה ב"ספרים"?)

  11. ריגשת אותי הוגן עד דמעות. כתבת ברגש עצום, כאב לי בלב פטירתו של דני כמעט כמוך, כאב לי עד עצמות, איזו הערכה רכשת אליו. לפעמים, בא לי ליהיות לבד, בלי ידידים שלא אסבול בליבי היעדרותם כי זה קשה, קשה מאוד להיפרד מיקירים, כל כך קשה, זה מעיק לי ואני בוכה כילד אומלל…אני קם להירגע….למה צריך לקרוא לנו, למה החיבה לא מגנה את אהובינו כנדג המוות, למה?…והיא מפתיע אותנו, וקורעת את ליבנו ולא יכולים יותר להכיל עצב כה גדול, ללא תועלת…אויי אמיר, החיים הם קשים ומאכזבים ונותרים לבד,ריקים, חלולים מבני אדם. אני נוגה, שטוף עצב עליך, על חסר, על חבר שלא תראה לעולם ועד, למה?… לא יכול יותר…בהבנה ובהזדההות עמוקה. כל מה שקורה לך, קורה לי, לטובה או לרעה…:-((((

השאר תגובה ל סיגל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור