בננות - בלוגים / אמיר אור / אוּמנות או אֳמנות?
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

אוּמנות או אֳמנות?

 

  הרשומה של מירי 'להפוך את הקראפט לאמנות'  הזכירה לי דברים על אוּמנות ואֳמנות שהעליתי בזמנם כצידה לדרך בחוברת מחזור של בית הספר לשירה הליקון, ואני מביא אותם לכם גם הנה. 
בסופם גם הזמנה להעמיק בענייני עריכה בבית ביאליק.

 

אמיר אור

אוּמנות ואֳמנות

 

שירה איננה רק כישרון אלא גם כושר; כושר ההבעה הוא פריו של אימון.

ראשיתו של האימון הוא אוּמנות השיר. סופו של האימון הוא אמנות.

לימוד האוּמנות הוא השגת השליטה בשלוש תיבות-כלים פואטיות: תיבת חומרי השפה, תיבת כלי הזיקה ותיבת כלי המצלול. בתיבה הראשונה – המלים, תולדותיהן ודקדוקן; בשנייה – תחביר הפָּסוק, אופני החיבור, ותבניות השיר; בשלישית – דרכי המשקל והמצלול.

אך מלבד אלה יש תיבה נוספת, רביעית.

 

התיבה הרביעית היא תיבה ריקה.

התיבה הרביעית היא סודו של המשורר; היא אינה מתמלאת אלא מתוך מעשה השירה עצמו.

אין בה כלי אוּמן וחומריו, אלא מקומות ומפות.

התיבה הרביעית היא תיבת המקום.

תמונות המחשבה וזיקותיהן הן שמונחות בה כמַפּותיו של מגלה ארצות, אבל מפותיו הפנימיות של המשורר אינן רק סימני מציאות, אלא מציאות בפני עצמה. מפות השיר הן ארצות השיר עצמן על נופיהן ותולדותיהן.

מפותיו הפנימיות של המשורר הן שערי מציאות שמבעדם הוא יכול להיכנס אל כל מקום ומקום שנברא והיה בשיריו שלו, וגם אל כל המקומות שגילה וחווה בפועל בכל שיר שהוא.

שלוש התיבות הראשונות הן תיבות הכלים של אוּמנות השיר. התיבה הרביעית היא המביאה את אוּמנות השיר לכדי אמנות.

 

אוּמנות היא השליטה בצורה ובאופן. אמנות היא חירותה של תנועת המחשבה.

אוּמנות לבדה מביאה לידי שכלול הטעם, אבל אין בה מזון.

אמנות ללא אימון וללא אוּמנות היא פרץ יצירתי, אבל עדיין איננה דרך.

האוּמנות היא המאפשרת חירות ביטוי לאמן. בלעדיה, כל הישג אמנותי, גאוני ככל שיהיה, הוא שיא חסר תשתית.

האמנות היא הארכיטקטורה של השיר, האוּמנות היא הנדסת חומריו ובניינו.

האמנות היא השגת השליטה בארבע התיבות של כלי השיר.

 

האוּמנות היא חירותו של המשורר להשתמש בכל כלי נחוץ; בלעדיה מגבלות הכלים הן שמכתיבות את מקום השיר.

שליטה מוגבלת בכלי השיר הופכת לסגנון חיצוני, שלרוב ממצה את עצמו לאחר זמן-מה.

האימון הוא שמאפשר תנועת מחשבה חופשייה ממאמץ, הנתונה למבע כשלעצמו; שליטה בכלי השיר מאפשרת שימוש חופשי בצורה, ומאפשרת התפתחות וצמיחה שאינן כבולות בסגנון.

 

'התפתחות' היא התפתחותם של הכושר והיכולת: כמו את שרירי הגוף, אפשר לאמן ולחזק גם דמיון ורגישות פואטית. חיזוקם של שרירים רוחניים אלה הוא תנאי להתפתחותם של ריכוז ועוצמה; הכשרתם היא תנאי לצמיחה. העצָמה וצמיחה הן כמו שאיפה ונשיפה של תנועת המחשבה.

העצמתה של תנועת המחשבה היא במיקוד הכוונה: בהזדהות איתה, ובתפיסתה כממשות שבפועל. סוד כוחה המאגי של המלה הוא העוצמה המתגלה בעומק הצליל.

העצמה דורשת הזדהות ואחיזה; צמיחה דורשת הזרה והרפיה.

 

צמיחה היא חידושה וריבויה של תנועת המחשבה.

צמיחה פנימית מושגת מתוך התבוננות מתמדת בהרגליה של המחשבה. התבוננות ללא התמדה מביאה לבלבול ומונעת צמיחה.

 

התבוננות מתמדת בהרגל מפוגגת את ההרגל; הרגל מודע הוא נתיב פנימי שנרכש ומעתה נתון לבחירה. התבוננות שאיננה שבויה בנתיב המורגל נעה גם בנתיבים אחרים – בחידושה ובריבויה של תנועת המחשבה.

 

אלא שלא די בהתבוננות לבדה. ללא ריכוז והזדהות, תובנות ההתבוננות חולפות כשם שבאו; לאחוז בהן הוא ליצור מהן נתיב פנימי בר-קיימא, הרגל חדש.

ההרגל הוא סופו של המאמץ.

 

תנועה חדשה הופכת להרגל חדש, הרגל חדש הוא נושא להתבוננות חדשה, וחוזר חלילה.

לימוד השליטה בכלי השיר הוא מיומנות בשימוש בצורה ובאופן; אימון השרירים הפואטיים הוא מיומנותה של תנועת המחשבה.

 

הלימוד לעולם אינו נִשלם; הלימוד הוא דרך חיים.

משורר שהגיע לשיא מסוים וחדל מלימוד, הופך את השיא החי לסגנון מת.

משורר שהתקבע בסגנון הופך לחקיין של עצמו: שירתו היא פלגיאט של עבָרו. התפתחותו מוגבלת וצמיחתו מעטה.

 

כשה'אני' רועם המוזות שותקות: גנאי ושבח הם אויבי השיר.

שבח והשתבחות, גנאי או ביזוי עצמי, מקורם בחיכוכו של ה'אני' בזולת. קלון וכבוד הם הכאב והעונג שבמשפט הזולת, ועל כן יש בהם תמיד מידה של התכחשות עצמית.

התכחשות עצמית היא צמצומה של הרוח היוצרת: העולם חדל מלהיות המשכו הישיר של ה'אני', והופך להיות משאת נפש הנפרדת ממנו.

גנאי ושבח מביאים לידי צורך, אבל מקור היצירה הוא תמיד בשפע.

 

מקור הצורך עשוי להיות נעים, אבל בכל תלות מנטלית, גם אם נוצרה מתוך גאווה ושביעות רצון עצמית, יש תחושה של ריקנות וסבל.

מקור השפע איננו בהכרח נעים, אבל בכל גאות מנטלית, גם אם נוצרה מתוך רגשות קשים, יש גם תחושת משמעות ומידה של אושר.

גנאי ושבח מתעים את המשורר מן היצירה והלאה, ומביאים לידי שפל את רוחו היוצרת.

 

***

עוד בענייני עריכה לרגל יום הולדתו ה-137 של ביאליק ביום א' הקרוב:

 

 

 

 

קישורים למאמרים שלי © על עריכה ומשוב:

 

"הקורא עונה ליצירה" -
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182

"השיר שהוא דרך, השיר שהוא מקום"

http://www.amiror.co.il/PDF/HEBREW/essays_heb/Poetry/Poetry_5.pdf

 

"הדוגמן, העורך והמורה"

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4011&blogID=182

 

"איך אוכלים מלפפון?"

 http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4012&blogID=182

 

"פוסט ניהיליזם – הגעגוע למשמעות"

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182 

 

"שהבה פתעודית משתלחנת בעיונייך"

http://www.amiror.co.il/PDF/HEBREW/essays_heb/Poetry/Poetry_7.pdf

יום נפלא ולהתראות בביאליק

 

פרק 62 מתוך "שפה שקרמה גוף", פורסם ב"חדרים".


הקודם:
אנשי השם

מההתחלה

 

92 תגובות

  1. חגית גרוסמן

    אמיר שלום, המאמר מרתק וחשוב. נראה לי כפתיחה לספר מאמרים על השירה.

    • תודה, חגית, אזכור זאת כשאחשוב על ספר. למעשה זו רשימת עיקרים די דחוסה (נגיד, לשיחה בעל פה), שאפשר היה לפרוש בה כל עניין ועניין למאמר בפני עצמו:)

  2. איריס אליה

    אמיר יקר, מאמר מאלף וחכם ומעורר מחשבה ואף, עבורי אולי בעיקר, מיטיב עם העומדים בראשית דרכם. וודאי עוד אחזור אליו פעמים רבות.ובהמשך לדבריך אל חווה, (דומני שבפוסט המשחקים שלך)בעניין המקום שיש למורה בראשית הדרך, הרי שכבר כמה זמן שאני סבורה שאתה בין המעטים הבודדים שניתן לומר עליהם שהם מורים.אשריך ושוב בעיקר, אשרינו שזכינו בך פה.

  3. "הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו; ללמוד וללמד .
    הלומד על מנת לעשות מספיקין בידו; ללמוד ללמד לעשות ולשמור"
    כנראה מפרקי אבות .
    אשריך ותודה על השיעור
    :-) אבנר

  4. גיורא פישר

    שלום אמיר
    כתבתי לך כבר בעבר כאשר נפגשתי לראשונה במאמר "הקורא עונה ליצירה" שמה שכתבת שם הוא סכום מדויק של הדרך שבה אני מרגיש צריכה להכתב יצירה ספרותית.

    אמנם הגעתי לכתיבה לפני זמן לא רב אך רוב ימי הייתי קשור בצורה זו או אחרת לאנשי אומנות מכל הז'אנרים וגבשתי לעצמי דעה על" אם אכתוב פעם באיזו דרך אבחר".
    גם המאמר הזה עונה במדויק (גם מבחינת המטפוריקה) למה שאני חושב על הקשר בין אומנות לאמנות.

    לפני קרוב לשנה העליתי פה את השיר "סוד שהמשורר מספר רק לחברים קרובים באמת" שאומר דברים דומים מאד לנאמר במאמרך.
    השיר עבר בינתיים שינויים קלים בעקבות ההערות והכנתו לספר העומד לצאת עוד מספר מועט של חודשים. מכאן הפער בין "התגובות" לשיר לבין הטקסט של השיר עצמו.

    אם מזג האויר יהיה סביר אבוא לערב בבית ביאליק.
    גיורא

    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10220&blogID=236

    • זוכר את שירך ועיינתי בו שוב. אכן, עין בעין, ואפילו המטפוריקה של השרירנות הפואטית :)
      כמובן לא תמיד די בעקרונות, שהרי כל לימוד מושתת על מתודות של התנסות ולמידה.

  5. הי אמיר, מאמר מרתק ומשכיל. קל לזכור את התיבות שפה, פסוק, חיבור. זה מצייר נשיקה.
    והתיבה הרביעית, היא, מתאימה לפוסט המשחק, כי מתברר שהיא סוד האמנות שלך, כשאתה עושה שריר היא נפתחת ומובילה אותך למעיין שבך. (לי אין תיבות של אומנות, וגם לו היה לי איזה שרירון, בתיבה הרביעית יש בטח רק שלולית וכמה צפרדעים שקצת שרות:)
    ומה שכתבתי על עצמי, מוביל אותי לשאול: למה למה למה תמיד כשאתה מפרסם מאמר לימודי, אני מבינה ממנו יותר ויותר כמה פחות ופחות אנשים, בכללם אני, נמצאים במעמד הזה שכותבים באמת שירה שנחשבת אמנות?
    נו טוב שעוד נשאר לי קצת ביטחון בכושר הביטוי שלי בתגובות, ומקווה שאין לך מאמר על תגובות, שלא יקרה לי חלילה שאתחיל לכתוב מגממגגםםם:)

    • איריס אליה

      סיגל יקרה, חלילה לנו שתפסיקי לכתוב תגובות! ואם אין לך בלוג כאן, אני כבר מזמינה אותך להעלות משירייך אצלי.
      (אגב, גם תירגומים… אם את רוצה.)

      • :)
        איריס מתוקה ויקרה הסירי דאגה אני חוטאת לא קטנה בחטא השבח והגנאי, כך שאני לנצח מתנדנדת בין אחת שחושבת שהשירים שלה הכי יפים בעולם לבין אחת שחושבת שהשירים שלה הכי גרועים בעולם. אז כשאני כותבת משהו, מישהי בי תמיד מחייכת, ועל ההזדמנות לחייך אני לא אוותר לעולם, כך שאני אמשיך להגיב בכיף, ואם לא תרגום אפרסם בבלוגך מבטיחה לחייך אצלך בכל השפות:))

    • מצייר נשיקה? :) לא חשבתי על זה…
      לא חושב שהדברים שוללים במשהו את היכולות של איש. ללמוד פירושו לא להסתפק במה שיש, אבל בהחלט לשמוח בו.

      • אמיר, לא להסתפק במה שיש זה לא משהו שהייתי רוצה ללמדו לילדיי. לללמוד צריכה להיות סיבה משכנעת אחרת ויכולה לציין שלעצמי לא מצאתי אותה, אבל לילדיי כן.

        • סיגל, סקרנות, רצון לגלות, שאיפה לדעת – כל אלה נמצאים במדור ה'לא להסתפק'.
          דרך אלה שכללה האנושית את עולמה.

          • סקרנות וכל הרשימה המצויינת הם סיבה טובה, ואז הלא להסתפק היא תוצאת לוואי ואז זה קורה באופן טבעי וחיובי.
            אבל בראש ובראשונה חשוב ללמוד כן להסתפק במה שיש, בעוד שאת הסקרנות והרצון צריך לדעת לגרות, בלי לומר לילד: אתה בינוני ואל תסתפק בזה תשאף ליותר.
            אולי הסקרנות היא משהו טבעי מולד שאצל אנשים פה ושם מצליחים להרוג להם אותה, ואז יש כאלה שבכלל אין להם אותה (בתחום הלימודים), כי אצל הבן הבכור שלי מעולם לא נתקלתי בה, למרות שיתכן מאוד שהמורים עשו עבודה טובה בלהרוג לו אותה מאחורי גבי.

          • סיגל החיבור בין "אתה בינוני" לבין "ואל תסתפק בזה, תשאף ליותר".
            לא עלה מעולם על דעתי.
            להפך, כגודל הכישרון גודל התיאבון, או כפי שאמר ישו המנוח: "מי אשר יש לו, נתון יינתן לו עוד, ומי אשר אין לו, גם זה יילקח ממנו".

          • לא חושבת שיש קשר בין כשרון לבין תאבון. אדם כשרוני שאין בו תשוקה ותהא הסיבה אשר תהא לא ימצא בו רעב. אי אפשר לדבר אל התשוקה ולפקד עליה להיות כך שלדעתי לפני ארבע התיבות הללו חייבת להיות באדם התשוקה לצמוח. אולי האדם בראשית דרכו צומח באופן טבעי בלי מחשבה כמו העץ אולם גם עץ אם לא משקים אותו נכון לא יצמח ולא יעזרו דיבורים שיעוררו אותו לצמוח, מקסימום הוא יגסוס לאט יותר, המשקה המעורר תשוקה בילד לצמוח הוא אהבה ואת זה לצערי מורים לא מצליחים להבין ותמיד טוענים כלפי שהם לא אמא ולא גננת. הם מורים. בלי להעליב את גיורא המורה לתנ"ל ואותך המורה לשירה שאין לי כלום נגדכם, אני שונאת מורים! (במיוחד היום:(

          • רוצה לקוות שלא כל המורים ככה. אבל את צודקת בקשר לתשוקה. הכשרון הוא רק מרכיב אחד בתמהיל ההצלחה של אדם בכל תחום. גם פה יש תיבות :) – לא של היצירה עצמה, אבל כן של המקום שתופס היוצר בשיח התרבות.

            הרצון, הנחישות, המוטיבציה הם מרכיב לא פחות חשוב, וכשזה חסר שום כשרון לא יועיל.
            התנהלות בעולם, תקשורת נכונה (באמנות ומחוץ לה)הם מין תבה שלישית לעניין זה.
            ויש גם תיבה רביעית :)

          • טוב שלא שאלת שאלות כמו למה ומה קרה כי בימים האלה, אני פשוט נהנית לשנוא מורים, ככה בלי הסברים, כי לא באמת משנה מה קרה. (וכבר נשאלתי וכבר שיתפתי ברמה של הרצאה, אבל התענוג שלי כרגע הוא להשתמש בשורש ש.נ.א ולחוות אותו כי אני לא מכירה אותו מקרוב שכזה:)

          • ולדבריך, נוצרה בי סקרנות איזה שיר יצא יותר מוצלח…שיר של אדם כשרוני בלי רצון, נחישות, ומוטיבציה או שיר של אדם מלא בכל אלה אבל אבוי לו חסר כשרון? המוזר הוא שהתשובה שעולה בי היא ששניהם טובים באופן זהה לגמרי.

          • ציירת מצבים קיצוניים. אדם עם כישורים וכישרון עדיין זקוק למידה של חשק ומוטיבציה כדי לכתוב בכלל.
            אדם עם כישרון שלא רכש כישורים בגלל חוסר מוטיבציה, ולא בחר בחירה שלמה בעיסוקו, יכול להבליח לעיתים, אבל עדיין אינו משורר במובן הרציני של המלה.

            אדם בעל מוטיבציה יכול להשתפר מאוד, ולמצות הרבה יותר מכשרונו מאותו מוכשר יותר שאין לו מוטיבציה.
            משורר הוא לא רק מי שיכול לכתוב טוב, אלא שגם בחר בחירה וקבע לעצמו קביעה בעולם. אבל אין בכל אלה ליצור כישרון, אלא רק למצותו.

          • גיורא פישר

            לסיגל
            זה בסדר. טוב שאני רחוק ממך היום וירטואלית.
            אין לי מושג במה את עוסקת אבל את בלי ספק בחורה מאד מאד אינטיליגנטית.
            בואי להיות מורה!

          • גיורא יקר, אני בת של מורים, והוריי היו מורים מזן נדיר ולדעתי ללא לימוד זה עבר אלי בתורשה:) אבל..אבל גדול, עבר אלי גם הזכרון של הסבל שלהם במקצוע. אני מצטערת שלא מצליחה להיות צנועה בנושא אבל אני מחשיבה את עצמי כבעלת אוזן מוסיקלית לחינוך ומה שקורה היום צורם לי וכואב לי כל כך. ממך אני מתרשמת לטובה וגם מאמיר וממשה יצחקי , אבל זה לא בגלל שאתם יודעים לדבר נכון, הרבה מורים יודעים לדבר נכון. אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד. ואני לא יכולה לראות אתכם עושים, אבל אני קוראת את השירים שלכם וחושבת שאני מרגישה אתכם מתוכם ומתוך השיח שלכם עם החברים שכאן. ולפעמים אין לי מושג אם אני בבלוגיה בגלל שאני אוהבת שירה או בגלל שאני נהנית לראות מורים שכמותכם שנשמעים לי גם בני אדם טובים ורגישים, ממש כמו שהייתי רוצה לראות יותר בתחום ההוראה.

          • לסיגל,

            באשר למורים מסכימה איתך עם כל מילה. ואפילו יכול להיות שבית הספר הפך היום להיות די מקום מסוכן.

            כאשר עזבתי את מערכת החינוך המצב היה כבר בכי רע, הן מבחינת רמת המורים בדרך כלל מורות והן מבחינת המילייה החברתי.

            אבל, ויש כאן אבל אחד גדול, אני סוברת על ההתפתחות של בנך לא המורים יכולים להשפיע.

            הרבה השפעה יש גם על הבית. כך שיכול להיות שכרגע אין ניצוצות של סקרנות, אבל אלו יכולים לפרוץ במועד מאוחר יותר. למה, נראה לי שעם הסקרנות שיש לך ועם המטען האישי – דווקא לך תהיה השפעה על הבן שלך ולא למערכת החינוך.

            ועוד, סקרנות יכולה להתפתח ולצאת החוצה בגילאים מאוחרים יותר, כאשר ניצבים לפני האדם אתגרים ואזי יוצאים דברים החוצה.

            לא הייתי נותנת משקל כל כך רב למערכת החינוך.
            תגידי, מה אני מדברת, למה שאירע לבן שלי האחריות מונחת דווקא על האב. וכאן לא אפרט. דווקא לאיתן יש סקרנות אדירה וידע בלתי מבוטל בנושאים שאני לא חלמתי עליהם.

            נראה כאילו אני מתנצלת, אולי אבל רציתי רק לומר שמשקל מערכת החינוך על ההתפתחות האישית בטלה בשישים.

            שיוך חברתי חשוב יותר, הבית לטוב ולרע ועוד היבטים אחרים.
            ולכן מאחלת לך בהצחה.

          • חוה יקרה, היום מה נראה לי שמערכת החינוך עושה, לפחות בבתי הספר של ילדיי, זה נסיונות אילוף. בלי לראות את הילד כפרט מיוחד, ובלי להתאים את חנוך לילד על פי דרכו. קשה לי לראות שמנסים לשבור את רוחו של בני הצעיר (בן 11), אני מנסה להלחם על דעותיי ואמונתיי בשיחות עם המורים וההנהלה, אבל נתקלת בחזית אחידה ואטומה שעולה לבני ביחס מתנקם מצדם. אני מרגישה שאני מנזקת בו בדרכי זו, משתדלת להתאפק שלא להגיד את הדברים הכי איומים שהם מעלים בי, ולו למען שיזכרו שהוא לא רק הבן של סיגל ה"מטורפת" הבלתי נסבלת, אלא גם ילד פרח מקסים בזכות עצמו. אבל אני נכשלת, לא מצליחה לחדור לאהבת המורה שבהם ולהעיר אותם (כי אין בהם מי שיכול להתעורר, הם לא באמת מורים, אלא טרוריסטים) והוא משלם על כך את המחיר. והוא בשלבי אילוף מתקדמים, ובקרוב יהיה כנוע ומפוחד כמו שהמערכת רוצה אותו. ואם השבוע הוא עוד עמד לצד רופא השיניים שטיפל בבתי ושאל מליון שאלות, וראשו היה תקוע בתוך הפה של אחותו כשבין לבין הוא אוחז בידה ומרגיע אותה לבין שהוא חווה עניין בלתי נדלה במעשיו של הרופא ובשיטותיו, אני כבר חוזה את האדישות העומדת להגיע בכל תחום שבו הוא יבין שיש לו קשר ללמידה. ומה כבר יש לי להעניק לילדיי בבית מלבד אהבה וקבלה את מי שהם? אצל בני נבנו רמות כאלה של תסכול שהוא הדף מורה מעליו. זאת אלימות לשמה והבית צריך לטפל בזאת בחומרה, אבל בתוך הלב שלי אני מרגישה שגם אני כבר הייתי דוחפת את המורה הזאת, ואני אינני אדם אלים. בכוחות על אני מתאמצת שלא לומר לבני:"מבינה אותך ומגיע לה".
            נהוג לומר שעם הבן הבכור עושים את כל הטעויות, ועם הילד השלישי גידולו עובר חלק כי יש נסיון, אבל איכשהו אני מצליחה לעשות את כל הטעויות באופן עקבי עם כל ילדיי. והם מקסימים ומיוחדים כל אחד במשהו אחר, והם יגדלו להיות בני אדם לתפארת, רק שעל הדרך, כל הקטע הזה עם בתי ספר של היום, שואב ממני את שמחת החיים שלי ואת היכולת שלי לכון אותם בעדינות מלטפת אל עתידם, באופן שיהיה להם קל יותר מאשר היה לי, ורך יותר.
            את יודעת חוה, אני מאמינה גדולה במשפט הפוסל במומו פוסל אבל במה שקשור בהוראה אין בי מום ואם אני מאשימה את מערכת החינוך אלו המומים של מערכת החינוך. נקודה.

          • סיגל יקירתי,

            ובכן, תנוח דעתך עליך. כאן יש לי מספר דברים לומר לך מנסיוני כמורה
            אגב, לרקורד, הייתי מורה עשרים שנה. לימדתי מיסודי ועד לתיכון. כבר בזמן לימודי האקדמיים עשיתי הסבה להוראה, ובתחילה דווקא אהבתי את המקצוע.

            בואי נתייחס לדברים שהעלית. איני יודעת אם כתבתי על כך בעבר. כאן דווקא יש לי נסיון משובח לעילא ולעילא.

            את צודקת סיגל יקירתי. מערכת החינוך היא מערכת אטומה לחלוטין. יש לשמור על שקט בכתה והיום עם כל מבחני המשוב למיניהם המורות צריכות להראות תוצאות. והתוצאות עדיין אינן טובות ביותר.

            אל תשגי, אף מורה שהולכת לבית הספר אינה אוהבת את המקצוע או את התלמידים. באופן עקרוני זו הכנסה די נוחה, במיוחד לנשים שלנו.
            נשאלת השאלה מדוע הן הולכות להיות מורות. ובכן, אז ככה לרכל בהפסקות עם המורות האחרות ולא בעניינים מקצועיים, אלא פרטיים יותר. להתקדם בהירארכיה הפנימית של בית הספר, לעשות ערבים בבית של זו או אחרת. בסוגריים מה שמציג אותן למטה מבינוניות או כפטתיות, ואפילו כפארסה ("חינוכית")

            היתה לי חברה יעל. אישה מדהימה שעשתה המון שטויות בחיים האישיים שלה. היא היתה מורה יחד עימי. מה אומר לך סיגל – האישה הזאת אמרה באופן מפורש שהיא שונאת את התלמידים. שונאת – לא פחות ולא יותר. ושנאה עזה ביותר. אבל את הערבים ואת הארוחות והפגישות אצל סיליה ורביבה היא אהבה ביותר.

            סוגיה נוספת הן ההנחתות של משרד החינוך ללמד בצורות שונות ומשונות – פעם פרטני, פעם חוויתי, פעם מחשב וכו'. אבל המורות פשוט ממשיכות ללמד בדרכן.

            הן חייבות לייצב חזית אחת של תלמידים בכתה שמונה 40 ילדים, שהפערים ביניהם מבחינת ידע, אינטיליגנציה, רקע ביתי – שמים וארץ. האם הן מסוגלות ? התשובה היא בצורה הנחרצת לא ולא!!!

            מה התוצאה – אכזריות סמויה של המורה.

            עצתי בעניין הזה – אל תתערבי, ולפי ארבע ההסכמות אל תקחי את זה באופן אישי – זה לא את!!! זה במפורש הן!!!
            לכן, הסירי מעצמך כל כינוי שאינו לכבודך.
            כל התערבות לא תעזור – איני סבורה שהן מתנקמות – הן מנסות ליישר קו עם הדרישות המוטלות עליהן .
            פשוט אל תצפי ליותר.

            סיגל, זה לא יעשה לך את החיים נוחים יותר, אבל הסירי מעצמך כל רגשי אשמה, ותני לבנך לצלוח לבדו את השנה.
            אמרנו כבר שבתחנות רוח אי – אפשר להילחם. את לא יכולה להיות דון קישוט.

            אין לי ספק, שמאמא כל כך אוהבת, כל כך סקרנית, יודעת ויצירתית – בנך קולט הרבה יותר ממך, מאשר מבית-הספר.

            כבר בסיפור שלך, הראיית – איך אצל רופא השיניים צצו כל כך הרבה שאלות שקשורות גם במיומנויות טכניות, גם במקצוע הרפואה גופא, וגם בעצם העובדה שיש בין שני ילדיך קשר טוב, שהרי בנך אחז בידה של ביתך.
            את זה הוא לא קיבל מבית הספר.
            ולכן כל התכונות שמנית בו קיימות, והן יצאו בעת הצורך.

            תנסי לעזור לבנך להנמיך טוס מהשפעתן של המורות, להשתדל לעמוד במטלות אם אפשר טוב יותר כך ירווח.

            ומשהו אישי לחלוטין. דווקא כאשר אני למדתי היו מורות טובות, הלימודים היו חשובים, לא היו מותגים והתחרות דווקא היתה על מי תלמיד טוב בכתה, כאשר למדתי עם כמה כאלו מוכשרים ביותר וכמובן המקובלות החברתית.

            הגעתי לתיכון ומכאן ואילך בהרבה מקצועות לא כל כך הבנתי מה רוצים ממני. רק בסיפרות תמיד הייתי התלמידה הטובה בכתה, השאר… אמרו להורים שלי – יש לה פוטנציאל אבל היא לא ממששת. מכיון שכנראה כבר אז הייתי מרדנית לא קטנה. בכל הכתה השמינית ישנתי. והבדיחה היתה שהכסא שלי היה מורם.

            חודש לפני הבגרויות אני וזהבה – חברה טובה שלי עשינו מרתון של לימודים התכנסנו פעם אצלה ופעם אצלי בימים ובלילות ובסיכומו של דבר הצלחתי לעבור את הבגרות בציונים 6-7. ועוד 5 במתימתיקה.

            דווקא זהבה היתה התלמידה הטובה בינינו.

            הסיפור הוא מצחיק, כי בפנטזיות הכי פרועות שלי לא האמנתי שאסיים דוקטורט. זהבה לא צלחה את הלימודים האקדמים, אבל היא אמא נהדרת והילדים שלה הצליחו בגדול.

            אז ככה סיגל – אל תנזפי בעצמך, תני לבן שלך מלוא חפניים אהבה, חוגים, זמן אישי ותאמיני בו – הכי חזק שאת יכולה. רכישה של ביטחון עצמי, גב תומך, ובית חם בגילאים האלו – יעשו כבר את שלהם.

            אוקצור, אל תייגעי את מוחך במערכת החינוך, לא הסעד, ואף לא זאת הפוליטית – כל המערכות בארץ קרסו כבר ממזמן.

            היכולות שלך יספיקו די והותר עבור בנך ועבור ביתך. ותני לבנך בן ה – 11 להבין שהחיים יכולים להיות כיף ענק במיוחד בתקופה של הילדות.

            שלך
            חוה

          • איריס אליה

            חווה יקרה, צר לי, אבל נסחפת. ובגדול. להגיע למסקנה כזאת גורפת? "אף מורה לא אוהבת את הילדים שלה" תעשי לי טובה. אני אמנם לא מורה, אני מרפאה בעיסוק, ואני מאד מאד אוהבת את הילדים שאני מטפלת בהם, ועוד רבות וטובות מחברותי. צר לי, אבל זאת מסקנה חפוזה ודי אימפולסיבית, אם יורשה לי.

          • איריס אליה

            ואגב, החברה שלך ששנאה את התלמידים שלה.אני גם בטוחה שהתלמידים שלה שנאו אותה. ובצדק.

          • יקירתי איריס, אני עם חוה עומדת מאחורי מה שהיא אמרה במילה במילה. אני לא מורה ולא מרפאה בעיסוק אבל אני כן רואה לתוך לב ושם בפנים למצוא אדם אוהב לילד באשר הוא בלי הבדלים של האם אמא שלו מוצאת חן בעיניי כמעט נדיר למצוא. את זה תמיד ידעתי ולאורך השנים או שהתחברתי עם המורות של ילדיי או שהנמכתי פרופיל מלמדת אותם ש"המורה הזאת תעבור להם" כי השנים חולפות. השנה שהיא האחרונה של בני ביסודי, התפוצצתי כמו חצ'קון בשל, כבר לא יכולה לעשות מה שנכון. למה? כי אני כל כך מלאה מה,חרא" (סליחה) הזה שנאלצתי לבלוע כל השנים במה שראיתי במוריהם של ילדיי, וגם אם לא מצאתי בהם שום דבר טוב, הודיתי לגורל שזימן להם מורים שגם אם לא הועילו, גפ לא הזיקיקו. מבחינת שעות ניתן לומר שילדיי מחתימים כרטיס בבית הספר יום יום. מבחינת לימוד אין לבית הספר שום תרומה בנידון. כל מה שילדיי יודעים זה ממני. אני יושבת איתם כמעט כל זמן שהם מאפשרים לי ומלמדת ומלמדת ומלמדת. בתי מקבלת מאיות בכל המבחנים והיא לא נשארת חייבת למורים. היא אחת שיודעת לדבר והיא אומרת להם. אני לא מצליחה בזכותכם. אתם לא מלמדים ברור. רק אתם מבינים את עצמכם. אני לומדת בזכות אמא שלי. והמורות שותקות. הן לא אוהבות אותה אבל היא התלמידה המצטיינת בבית הספר אז מה הן יכולות לעשות כדי להרע לה יותרא מזה שהן לא מראות לה שום חיבה ושום מילה של פירגון על הצלחותיה? אבל היא ואני מיקשה אחת. היא לא זקוקה למילה של חיבה או מילה של פירגון אני עוטפת אותה ולא חסר לה כלום. בניי אינם כאלה מבריקים בתחום היכולת ללמוד. בקטע של אמא שהיא גם המורה שלהם זה לא עובד. הם יותר רגישים וצריכים ממני יותר אמהות ופחות הוראת החומר הנלמד. אז אין לי ברירה ומה שבית הספר יצליח להקנות להם זה מה שיהיה נחלתם מבחינה לימודית. לפחות בשנים אלה. אבל אל תחשיבי לרגע שמשהו ממה שחוה כתבה כאן איננו מדוייק. כפי שאמרתי לך גם אמי הייתה מורה. היא אהבה את התלמידים שלה יותר ממה שהיתה מסוגלת לאהוב את ילדיה. היא מה שקוראים לו מורה לחיים והקשיים שעמדו בחייה היו בדיוק הסביבה הלימודית. המורות הרכלניות שהיו עסוקות בבגדים ובנעליים שלהן. שהיו עסוקות במי תהיה המאהבת התורנית של המנהל. שהיו משיגות באמצעות פלירט יותר דפי צילום מהמנהל והיא הייתה צריכה להכין הכל בעבודה קשה ובמינימום תקציב. למה? כי היא לא התחנפה למנהל. כי היא לא חיפשה להיות חברותית בחדר המורים. היא באה ל-ל-מ-ד ילדים! לא בגלל השעות הנוחות והחופשים. לה לא היו כאלה תנאים. היא סיימה ללמד בבית הספר וחזרה הביתה לקבל מפל של תלמידים פרטיים, היא עבדה בכל הקייטנות ובכל הזדמנות שיכלה להיות עם תלמידים וללמד. גם היום בפנסיה היא ואבי מלמדים דרך בני ברית כתרומה לקהילה, יום בשבוע בבתי ספר בנושאי העשרה ועזרה בשיעורי בית. גם לנכדיה מילדיה האחרים היא ואבי משקיעים שעות נוספות בלימוד מתוך אהבה ורגישות לכל ילד באשר לדרך שבה ניתן וחשוב ללמדו.
            לגבי מה שאני עוברתעם ילדיי, היא אומרת לי תמיד: אין מה לעשות, ככה זה הכולירות האלה, תבליגי, תבליגי, תבליגי.
            ואני הבלגתי כל החיים שלי כתלמידה. הייתי תלמידה מצטיינת כי אני אוטודידקטית ולא בגלל מורים טובים. היו לי מורים נוראיים, לא הייתה אווירה לימודית טובה גם אם לא הבנתי בחינוך באותם ימים. לדוגמא: היה לי מורה לחשמל שכשהלכתי פעם לשירותים באמצע בחינה, בני הכיתה אמרו לו: המורה לך תבדוק אולי היא מעתיקה. המורה אמר להם: ללכת אחריה לשירותים…אחחח מה שהייתי עושה לה. בכיתה שמורכבת רק מבנים הייתי מלכה אבל הייתי ילדה, וכשהם סיפרו לי את מה שהמורה אמר עלי, הרגשתי מאוד רע. פחדתי מהמורה בגלל דבריו. וכידוע פחד לא מאפשר למידה. וגם אם המשכתי להיות תלמידה מצטיינת באותו מקצוע זה בגלל שאהבתי ציונים טובים ובזמן שהייתי תלמידה הייתי משחקת עם עצמי משחק של איך אפשר להצליח בבחינות בהצטיינות בלי להבין כלום.
            ולגבי הוראה חוה, התחלתי ללמוד הוראה לתיכון וסיימתי שנה ראשונה עם ממוצע של תשיעיות. אבל גם כותונת כפיה לא הייתה מחזירה אותי לשנה ב', החברות שלי כמו בכל שנות לימודיי בתיכון, לא למדו כלום, לא התעניינו בכלום, תכננו לעצמן את העתיד בקור רוח של כמה זה מתאים להן להיות מורות כדי להיות עם ילדיהם בבית בשעות מוקדמות ואה כן, המון חופשים. אז מבחינת חומר הלימוד…אין בעיה פשוט מעתיקים מסיגל. אני לא סיימתי הן סביר להניח המורות של הדור הזה. כשהבנתי שאני הולכת להיות מורה בחברה כזאת לא יכולתי לדרוך יותר בכתלי שום מקום, אקדמי או אפידימי, אני לא שם. מי שרוצה להיות עם ילדיו שיעשה כמוני. ישב איתם בבית או ימצא לעצמו עבודה מהבית. אבל הנה מורתו שדל בני. הייתה עורכת דין מצליחה ועשתה הסבה לחינוך. שאלתי אותה: למה? והיא ענתה לי כי זה היה חלום החיים שלי". כן, כן, גם היא יודעת להגיד מה שצריך מתי שצריך אבל כשהיא התחילה את השנה כבר הבנתי, היא רוצה לגדל את ילדיה והיא רוצה חופשים. מורה? חלום? חוצפנית שקרנית. זה מה שהיא.
            ולי אומרים שאני צריכה להיות מורה. אבל חוה צודקת. אי אפשר ללמד ארבעים ילדים כל כך שונים זה מזה. לכל אחד יש יכולות שונות ורמות שונות ומצב רגשי שונה. מחברים אותם לפי גיל, וזאת לדעתי הטעות. לתקן טעויות כשאני בתוך המערכת? ואם לא בא לי לשכב עם המנהל? אז יותר טוב שאני אשאר בחוץ. לתקן טעויות מבחוץ? לא ביכולתי. כל שעלי לעשות בחיים זה לעשות מה שייעצתי לילדיי. להתאפק עוד קצת. עוד כמה שנים הסיוט הזה של ילדים במערכת החינוך יסתיים. ואז מצידי אם זה כזה טוב לכולם שיבושם להם. אני אעצום את עיניי החינוכיות ולא יעניין אותי יותר מזה ל-עו-ל-ם.

          • איריס אליה

            סיגל, דברים מאד קשים ומטרידים. אבל גם אני איתנה בדעתי שיש ויש חינוך אחר. אני מכירה אותו מקרוב.ולי היו מורים שאהבתי אהבת נפש.

          • זכית איריס. ושמעתי סיפורי זכיות כאלה מצד עוד אנשים. קוראים לכאלו מורים לחיים ולפעמים מספיק בחיים לזכות במורה אחד כזה על מנת שזה יהיה בעל השפעה מכפרת על פשעי המורים האחרים. אבל לצערי עלי לדווח לך שאני מכירה לפחות ארבעה אנשים בשני דורות שונים, קרי: ילדיי ואני שלא זכינו לכנות אף אדם בחיינו מורה לחיים.ואת באמת ובתמים חושבת שאנחנו ארבעת האנשים היחידים שיכולים להעיד זאת על עצמם?

          • סיגל, גם לי כמו לאיריס היו גם בין מוריי גם כמה מורים דגולים. זה נכון אפילו לגבי המורה שלימדה את הבן שלי עד השנה (השנה יש לו מכשפה).
            וכמוך אני בא ממשפחה של מורים – אמי, דודתי, סבתי. אבל זה לא אומר שאני לא רואה מה קורה כאן, ושאין לי, כמו לחוה ולך ביקורת קשה על מצב החינוך (כן, חינוך, זו לא מלה גסה) וההוראה.

            מאמר שכתבתי בזמנו בידיעות אחרונות הצליח להרגיז מאוד את המורים, אבל אני עומד מאחוריו, לצערי, עד היום וביתר שאת. הציצי ב'לגעת בדיבור' –

            http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=3920

          • הצצתי אמיר ונזכרתי, כי כבר קאתי את המאמר וגם הגבתי. אז עוד זכרתי איזה מורה לשירה או ספרות בריטית וזכרתי אותו לטובה, אבל זה היה קצת מידי מאוחר מידי. בזמן התגובות עוד עבדתי עם ילדים, ובמשך חיי עבדתי כמעט רק עם ילדים (וגם עם זקנים כי אני מאוד אוהבת מקצועות של נתינה) אבל גם מאז, מאותם ימים שבהם פרסמת את המאמר עברו ימים רבים ונזק ילדותי חמור משחשבתי. וכמו שאמרתי לאיריס אומרת גם לך: זכית. אבל ראית את המורות ההן. ושמעתי את עדי עסיס בראיון שלו בטלויזיה מדבר על כך שאפשר לקחת את שירי הכדורגל ולקרב דרכם את הילדים לנושא השירה. וזאת דרכי ואמונתי שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל נתחיל בזה שבשביל הרבה מורים עכשיו דיברתי גרוזינית שורשית ונמשיך אל זה שבשביל שמורים ילמדו דרך השירים האלה הם צריכים לאהוב שירה ולרצות לקרב אליה את התלמידים. אבל אם הם עסוקים בלבדוק בלוח השנה מתי יוצאת החופשה הבאה אז אין פלא שהם התנהגו ככה בהרצאה שלך ואין פלא שאני שרוצה כל כך להספיק ללדת עוד ילד בחיי, מצאתי את הפקק לרחם שלי בצורה של: עוד ילד שיצטרך לעבור את הסיוט הזה שנקרא בית ספר? למזלי זה לא היה מה שהנחה אותי בגיל צעיר יותר, ובתום לב, באופטימיות ובאושר נולדו לי ילדיי.

          • לאמיר,

            יפה שהצטרפת לדיון.

            ובכן, איני יודעת מאיזה מקום אנחנו מדברים.

            אגב, סיגל קראתי את כל התגובה שלך!!! ודברי בוודאי שמופנים אליך גם.

            האם כהורים של ילדים?
            האם כתושבים במדינה הזאת?
            האם כילדים שבנו שחוו הוראה.
            או האם כמורים בעצמנו?

            סיגל, נראה לי שהמקום שממנו את מדברת הוא כאמא לילדים אשר חייבים לעבור את מערכת החינוך. ולכן כאבך גדול מנשוא. הזמן שבו ילדינו מבלים בבית הספר הוא ארוך על רצף הזמן גם מבחינת שעות וגם מבחינת שנים.

            בעיני זוהי ההתקלות של הילד/התלמיד עם הממסד הישראלי וטפו טפו הוא אכן מורכב בעיקר מנשים.

            כאשר התחלתי ללמד וניכנסתי לחדר המורים לא הצלחתי להשתלב בו. בשום פנים ואופן לא. היתה מורה בת שישים שבית הספר היה פשוט הבית השני שלה. היא באה אליו מחמת השעמום והצורך בחברה. הקשר שלה עם התלמידים ובכן, בעיניהם היא פשוט דברה סינית. המורות דברו על צבע לשיער, ריכלו על התלמידים, מי מהמורים התגרש ומי לא. דברו על הילדים והכי הרבה דברו על קידום מי התמנתה למי. מי תהיה רכזת, מי תהיה סגנית. היועצת היתה מבוגרת ובכלל לא נחשבה. ניסיתי להשתלב בחיי – אבל הנושאים שעליהן הם דברו מעולם לא עניינו אותי עם יד הלב.

            בכתה הרגשתי טוב, תמיד עשיתי מה שרציתי, אמצתי לעצמי מתודות למידה שונות ויותר יצירתיות ומאוד אהבתי גם את המקצועות שלמדתי – כמובן ספרות, מקרא והיסטוריה – והאהבה הזאת עברה לתלמידים.

            בשלב מסויים עברתי לתיכון ונדמה לי שאפילו למדתי במקביל שתי משרות. היה שם מנהל והוא באמת שלח לי רמזים – הייתי חתיכה וגם סקסית – אבל אני החלטתי מזמן שאיני מערבת מין שבאינו מינו והשמתי עצמי לא מרגישה ועוד פעם לא מרגישה. הוא לא הפסיק לנסות, אבל מאומה לא קרה לבסוף.

            דבר אחד שכחתי לציין והוא אולי הדבר שהכי מעצבן אותך והיא ארשת החשיבות העצמית, ההתנפחות והתחושה של המורה שהיא יודעת על הילד שלך יותר ממך, והרבה יותר ממה שאת חושבת וזה הכי מעצבן. ובאמת חדר המורים היה מקום משעמם בטירוף.

            ככל שהתקדמתי בהוראה והגעתי לכתות יותר גבוהות, צברתי וותק. חדר המורים נראה בעיני המקום הנורא ביותר בעולם.

            עבדתי כמו חמור. לא רק שבכתות היו בעיות של רמות לימודיות אלא בעיות של משפחות הרוסות. מועצות המורים התארכו ברכילות על איזה אבא או אמא עזבו את הבית ואיך האם קבלה את זה או להיפך ומאיזו רמה סוציו-אקונומית מגיע התלמיד. זה נראה לכם חשוב, ובכן זה גבל ברכילות היסטרית. ואני פשוט התייסרתי.

            רמת המורים היתה בינונית ומטה והן היו עסוקים בחיים האישיים שלהם. הייתי גרושה עם ידידים משלי וזה פשוט לא עניין אותי. לא המריבות עם החמות, לא ההרגלים המשונים, לא המורות הסטריאוטיפיות שלא היו מוכנות לקבל כל צורת חשיבה חדשנית.

            את שיעורי הספרות שלי התלמידים אהבו. למדתי את שברירים של דבורה ברון, את גאווה ואת מועקה כל אלו בלא להתייחס בכלל למערכי השיעורים של מערכת החינוך. שוב היה מנהל ושוב הוא התחיל איתי זה היה בית ספר ענק המנהל היה די סקסי אבל אני התעלמתי.

            אלא מאי, עבדתי בצורה היסטרית וגם למדתי. בהפסקה רק רציתי שקט. ברגע שהתיישבתי בצד, הכי בצד שלא יראו אותי אפילו – אחרי שניה, הגיחו מורות והתיישבו לידי ושקעו ברכילות הרגילה שלהן, מי מתחתנת ומי בהיריון. אני רציתי רק עוד סיגריה ושלוק מהקפה ושיעזבו אותי בשקט.

            המסקנה. סיגל נשמה את צודקת בכל מה שאת אומרת. המורות הן עם נורא ואיום. נוסף לכל הן מרובעות, והן בורות ואת זה המערכת הכי אוהבת את המסתגלות. וכלפיך אם הן יכולות לתפוס תחת – מה טוב.

            אז תזכרי כשאת באה לדבר עם מורה שהיא אינה יודעת על הילדים שלך כלום. שבשבילה הם עוברי אורח ושבאמת – מה לך ולה? ומי היא בכלל.
            והעיקר תזכרי איך נראה הממסד הישראלי ואולי יהיה לך שקט. ולילדיך יהיה זה שיעור איך להתמודד עם הממסד הישראלי.

            מחזיקה לך אצבעות וחייבת לסיים.

            שלך חוה

          • לאיריס,

            כל מה שכתבתי על המורים היה אפילו בלשון המעטה. איני בטוחה שזהו המקום לתאר, איך נראה חדר המורים ואיך נראיית ההוראה.

            חכמה מאוד גדולה להגיד שאנחנו אהבנו את המורים שלנו, מכיוון שאז היה דור אחר. היום, ככל שהמנגנון משומן יותר ויש גם יועצות הפלונטר במקום שיתפוגג רק נעשה יותר גדול.

            אין להשוות את המקצוע של מרפאה בעיסוק, שנראה לי שעובדת בשיטה די אינדיווידואלית עם ילדים, וכאשר זו קבוצה הרי שמספרה הוא קטן יותר. אני אכן חושבת שבלימוד פרטני אפשר להשיג המון במיוחד אם אוהבים את המקצוע.

            לזה ולהוראה אין שום קשר ולו מאומה.

            אני תמיד אהבתי ללמד, גם כאשר לעסתי חומר פעם אחר פעם. גם מכיוון שלימדתי במקומות שונים, וחתכים שונים של תלמידים. כאשר ההוראה הפכה לי למטרד פשוט פרשתי לפנסיה מוקדמת – די קרוב לסיום הלימודים שלי.

            אם תרצו סיפורים ובכן יש לי למכביר מכאן ועד להודעה חדשה.

            סיגל, לא קראתי את כל דבריך, רק רציתי להגיד דבר אחד. מנסיוני עם איתן – הוא אכן תמיד רצה לראות בי אמא, לקבל את החום ואת האהבה ואת התמיכה. הוא הקפיד על איך שאני לבושה, שיהיה צנוע, וגם על סגנון הדבור שלי. זה משהו שכנראה קשור בסיפור האדיפלי. מירבי היתה צריכה את זה פחות מאיתן.

            לכן, אולי ביתך משתפת איתך פעולה, גם כמודל חיקוי, כאשר הבנים זקוקים למודל חיקוי אחר, ואת האפ הפ שומרים למקום האימהי.

            לגבי איתן, אל תטעי הוא אינטיליגנטי ברמות על. בגיל 16 עשה בגרות בהיסטוריה. למרות שדקלמתי את החומר הוא לא רצה שאלמד אותו, אבל הספיק לו שאני נמצאת בסביבה, מתעניינת ונותנת גב, כדי להוציא ציון של 83 כאשר מלכתחילה לא התמצא הרבה בהיסטוריה.

            כאשר השלים בגרויות, הוא היה בא ללמוד אצלי, ושוב חזרה אותה התופעה, מספיק שהייתי לידו, הכנתי לו לשתות, והיה לי חשוב שהוא יצליח כדי שיוציא ציונים מאוד גבוהים.

            מירב קצת יותר עצמאית, היא יודעת להסתדר לעמוד על שלה, יודעת מה היא רוצה – אגב, שני הילדים שלי, כאשר יש להם משהו להגיד הם מגיבים ישר, אפילו במקומות שאני יותר מנומסת.

            לגבי בתי הספר – מה נשאר לי להגיד לך, רק לקוות שהמורות יהיו סבירות.

            את זוכרת שכתבתי לך שכאשר הפסאדה תיסדק, נראה את כל הפגמים. כך זה ביחסי הורים ילדים וכך זה ביחסי מורים/תלמידים.

            אגב, זו גם הסיבה שמעולם לא שאפתי להיות מרצה באוניברסיטה, ועשיתי דברים לא פחות מעניינים בהמשך הדרך.

            יותר מאוחר אולי אקרא את כל התגובה.

            חוה

  6. קוראת אורח

    דברי טעם. תודה
    והערה לעניין הניקוד: בבקשה, אמנות בקמץ קטן ולא בפתח קמץ.

  7. עכשיו אני כבר מתעצבנת, משתדלת בשקט צועק…
    אמיר זה לא הוגן- מאחורי כל משפט במאמר הזה, מסתתרת הרצאה , מינימום, באורך עמוד, …איך אבין את כל המשמעויות של מה שכתוב כאן בצימצום, כמו בשפת מורס..
    אוף, איזה תיסכול.
    אשאל לאט.
    האם התיבה הרביעית היא הכישרון?
    או שיש או שאין?
    ואם כך האם יכול משורר להיות בקיע בשלשת תיבות הכילים ללא הרביעית?
    (שאלה דבילית, אך כבר קראתי שירה שהיא טובה מאוד אך חסר בה את הייחודיות הזו, את הנשמה הנעלה… שהיא כנראה התיבה הרביעית)
    אנוח עד שתשיב…

    • את צודקת ב'שקט הצועק' שלך, כי זה באמת לא מאמר אלא סיכום עיקרים, כמו מין משניה או סוטרה :)

      כדי להבין יותר מהן התיבות האלה כדאי לקרוא את שני המאמרים הראשונים בקישורים שהצעתי למטה:

      "הקורא עונה ליצירה" –
      http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182

      "השיר שהוא דרך, השיר שהוא מקום"
      http://www.amiror.co.il/PDF/HEBREW/essays_heb/Poetry/Poetry_5.pdf

      נכון שלעיתים די בשלמות טכנית לעורר אימפקט רגשי בצופה או בקורא, אבל ההבדל בין שלוש התיבות לבין הארבע בכל זאת נמדד בגובה המעוף.

      התבה הרביעית אינה 'כישרון' אלא אטלס מנטלי, כלומר רעיונות מוחשיים, תמונות מחשבה. על זה מורחב מעט ב'השיר שהוא הדרך'.

      • הלואי ונבוא אל התיבה הרביעית, עם "תמונות מחשבה" של יונים מעל ראש, כי כלו המים…:)

        • תמי, אכן, נוח וכל סיפורו גרים באושר ועושר בתיבה הרביעית :) מה אכפת לו אם קלו המים? גם מחוץ לתיבה הרביעית יש רק עוד ממנה.
          אפילו יונים.

  8. מאמר חכם יש בו אמירות מכוננות על אמנות השירה, אבל ישנן נקודות הטעונות הבהרה והדגמה כגון: למה בדיוק הכוונה ב"גנאי ושבח" הרי בכל שיר יש קצת מזה וקצת מזה

    • ואהבתי מאוד את המושג "התיבה הרביעית"
      לה הייתי קוראת רוח המשורר שבה חותם הקול היחודי שלו
      לטעמי היא החשובה ביותר היא הפיגמנט האישי שלו

      • חנה, חושב שהחותם הייחודי מתבטא בכל התיבות. בחירת המלים, המוסיקה, ועולם הזיקות של המשורר (רעיוניות, מצלוליות, תמונתיות) מבטאים גם הם את ייחודיותו. אבל בכל אלה יש שלמות הצורה, עדיין לא המעוף שבשירות האמירה והדמיון.

    • חנה, תודה, ובאשר ל'גנאי ושבח': הכוונה לא לגנאי ושבח שבשיר, אלא שבשיח התרבות, בעולם. גנאי ושבח מנפחים או מדכאים את האגו של היוצר, ושני המצבים אינם בריאים כשהם מתמשכים. "כשהאגו רועם המוזות שותקות", ו'רועם' יכול להיות תוצאה של היפגעות או של התנפחות.

      • כמו שכתבת כל אמירה כזאת טעונה פיתוח היא נושא למאמר שלם
        נקווה שפעם תתיחס לנקודה הנ"ל במאמר מורחב

  9. מאמר חובה בסדנאות ולא רק.

  10. טובה גרטנר

    היי אמיר
    מוזר שקראתי וחשבתי שהייתי מלחינה כל שורה ושורה, יש פה סוג של דיבור שמדבר על שירה, ולשיר את זה זה עולם בתוך עולם.
    להתראות טובה

  11. היי אמיר, טרם קראתי — עם כל הלחץ כאן. רק רציתי לומר לך שאנסה בקרוב להשלים את הלינק לגבי החינוך וגם שקראנו שיר בתרגום שלך בקבוצת הלימוד שלי בהרטמן אתמול! היה נעים להכיר:)

    • לאמיר,

      כמובן מאמר יפיפה ללא כל ספק.

      התיבה הרביעית לרבות חברותיה – הן כל כך אתה.

      אתה פשוט כתבת כאן את המשורר של עצמך.

      אז תגיד, נו באמת, אתה חושב שכולנו כאן מוכשרים כמוך?

      מבחינת הדרך, אבל הדרך כבר אמרת היא רק דרך ותו לא!

      • לא בדיוק מאמר – מכל מקום תודה על ההערכה, חוה, אבל חושב שהדברים נסבים על כולם, במידות משתנות.
        תמיד למישהו תיבה זו או אחרת טובה יותר או פחות משלך, והסוד הוא כמובן בשילוב.

        • לאמיר,

          בוודאי שיש הערכה ורבה כמשורר במיוחד למידת הדמיון והיכולת לשרטט אותה בשיר.

          אני אבל סבורה שתדיר יהיה בינינו ויכוח על צורת החשיבה. ואולי ההגדרה של דברים ונושאים, אולי?

          שלוש התיבות שאתה מנית מתרגמות אצלי לשלל האמצעים הפואטיים ששוקעו בשיר.

          אם אתה למשל, מדבר על תחביר ועוד על מילים, הרי למשל מימד החזרה על מילים הוא בעיני מאוד עקרוני.

          וראה, בחזרה על מילים תוך יצירה של מצלולים או אשתמש במילה שלי ריתמוס, שברי פסוקים או מה שאתה קורא תחביר, הרי נראה שכבר נעשה ונאמר הכל. אך לא כך הוא מכיוון שהשפה מאפשרת לנו מגוון של אסטרטגיות וטקטיקות פואטיות, גם מכיוון שהיא מתפתחת כל הזמן וגם מכיוון שמבנים תחביריים הולכים ומשתנים וגם – כאן אנחנו מגיעים לדמיון של היוצר.

          למה אני מתכוונת, שמה שאתה מכנה שלוש התיבות יכולות להפוך מיני וביה לתיבה הרביעית.

          זוהי סוגית המה והאיך שדבר עליה סארטר ובעצם מי לא? בשאלה מהי ספרות.

          לעיתים האמצעים הפואטיים הופכים להיות התוכן של השיר עצמו. דוגמא מצויינת אפשר לראות בשיר גאווה של דליה רביקוביץ, ובמיליוני שירים אחרים.

          הצבעתי על כך בשיר שאתה בעצמך הבאת, ולא התייחסת אבל אני חושבת שזה חשוב.

          בשיר לא רוצה למות החזרה פעמיים הופכת להיות אמירה חדשנית כאשר הלמות הופך להיות נצחי בעצם. כלומר אני לא רוצה למות כעת, בעתיד ובכלל למען איזו אידיאולוגיה מופרכת כזאת או אחרת.

          והרי זה מעניין, כי כתבת למות רק פעמים. יכלת לפתוח כל שורה במילה או בפסוק לא רוצה למות – אבל הפעמיים האלו מספיקות כדי להצביע על ארכנות ועל נצחיות ועל שלילת המוות בכלל.

          ולכן פעמים רבות שלוש התיבות או האומנות הופכת להיות האמנות עצמה.

          דוגמא למשל מתחום הסיפורת היא הכתיבה בזרם התודעה כמו הקול והזעם, או בשכבי גוועת גם הוא של פוקנר. הספרים של וירג'יניה וולף.

          כאשר הטקטיקה הפואטית הפכה להיות פסיכולוגיסטית עם הדגש על התודעה עצמה המדברת. התודעה הפסיכולוגית הרי שהיא הופכת להיות תוכן הספר עצמו. לא אפרט יותר – אבל פעמים רבות המבנים האומנותיים הופכנים להיות אלו האמנותיים. אפשר לראות את זה גם בציור – במופשט, בקוביזם, אצל פולוק, קנדיסקי ואחרים כאשר הצורה מתחילה להיות האמירה.

          אלו הן פשוט מתודות חדשות של חשיבה.
          רק מה הבעיה – שוב החברה, שוב הקורא הוא צריך את ההברקה החד פעמים שתקרא על הרצף. שהמבט יהיה נהיר לקורא ועם זאת חדשני.

          בתרבות הצריכה שלנו קשה ביותר לדבר למכנה המשותף של כל הקוראים או הקהלים שמבקשים פופוליזם וככה באמת מלמדים היום לכתוב.

          הבו לנו איזה סיפור מתח, הבו לנו קצת רומנטיקה ועוד טיפה אירוטיקה, ומרקחת של תעלומה לפענח. מה התוצאה כל אלו באים על חשבון האיכות.

          המשפט הבא אולי יהיה קצת לא ברור – אבל מרוב קלישאות גם האיכות הרבה פעמים מתמוססת ומה שאינו איכותי מתוייג פתאום כאיכותי. לא רוצה להזכיר שמות, שמא יקפצו עלי.

          אבל תנוח דעתך – צלחת את כל המבחנים. וגם את סיגל
          אל תגידי לי אני לא יודעת; יצירתיות היא ידע שלא יסולא בפז.

          מקווה שתגיב.

          שלך בהערכה
          חוה וגם לך סיגל.

          • כדי להבין יותר מה כוונתי בתיבות האלה כדאי לקרוא את שני המאמרים הראשונים בקישורים שהצעתי למטה –

            "הקורא עונה ליצירה" –
            http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182

            ו"השיר שהוא דרך, השיר שהוא מקום"
            http://www.amiror.co.il/PDF/HEBREW/essays_heb/Poetry/Poetry_5.pdf

            נכון שלעיתים די בשלמות טכנית לעורר אימפקט רגשי בצופה או בקורא, אבל ההבדל בין שלוש התיבות לבין הארבע בכל זאת נמדד בגובה המעוף. זו יכולה להיות יצירה טובה, אבל לא גאונית באמת. בדוגמאות שאת מביאה יש יותר מזה, וגם בשיר שלי, "בוא", שהתייחסת אליו –
            http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13964&blogID=182
            את צודקת בהבחנה שלך שהחזרה שם על 'למות' – פועל שמשמעותו הרגילה היא חד פעמית – יוצרת משמעות חדשה בשפה, ובמובן זה מפעילה מן התיבה הרביעית את השלוש האחרות. אלה הרגעים המוצלחים של שיר.

            התיבה הרביעית היא 'דמיון' במובן של אטלס מנטלי, כלומר רעיונות מוחשיים, תמונות מחשבה. זהו העושר התרבותי והמיתי של תרבות כשהוא מיתרגם לתמונות מחשבה בתודעתו של היוצר.

            הרחבתי על זה מעט אפרופו מטפוריקה ב'השיר שהוא הדרך'.

          • לאמיר,

            אתייחס לשני המבואות שלך בהמשך.

            היצירות בשכבי גוועת למשל היא יצירה גאונית ומורכבת ביותר מכל שלל התיבות שמנית. א.ב. יהושע אימץ לו את המשחקים האלו בתודעה במוצהר או שלא במוצהר, ואף לא הכחיש שלקח את הפואטיקה מן הספרות הזרה.

            אלא מאי, בנקודה מסויימת החדשנות הפכה נבצרת מהבנתו של הקורא והיא כוונה רק לאליטות, שהיו להם כמובן גם את הלימודים המתאימים לפרשנות ובזאת היא הגיעה לקץ דרכה.

            החדשנות היא עתה כמובן הפוסטמודרניזם או כמו שאתה כינית את זה הפוסטניהליזם ובכן, רוב הספרות שנכתבת היא אכן פופוליסטית אבל גם כאן נכתבו יצירות מופת כאשר כל התיבות שאתה מציין באו לידי ביטוי אצל מילן קונדרה במיוחד בספרו "אלמוות". גם "שם הוורד" שהזכרת כבר הרי יש בו אלמנטים של הפוסט. להעלות כאילו את הקומדיה של אריסטו שאינה קיימת ולטוות על אודותיה סיפור מתח. הספר בנוי על ציטוט מן העבר הקלסיקה באווירה ימיבינמית לחלוטין עם נזירים מגעילים לחלוטין ואיך לא הגיבור המיתולוגי "ג'ימס בונד" הוא שון קונרי. בורחס אף הוא דוגמא מצויינת לפוסט מודרניזם. כאשר מספר החול חסרים דפים על גבי דפים וישו המנוח על ממסדו הדתי תמיד יהווה קטקומבה חשוכה לטוות בה איזו אגדה בת זמננו, ואפילו להכניס לשון מהולה ארמית, עברית ומה לא – סרטו של מל גיבסון "מסע היסורים של ישו" שעורר סערה אדירה בעולם.

            אגב באמת האקלקטיקה של המיתי, הפולחן היווני עם הקשתות הרומיות וביחד עם היעדר האידאולוגיה בשל או בגלל מותן של האידיאולוגיה הגדולות שרווחו במאה העשרים הוא אותו הניהיליזם שאתה מדבר עליו, כאשר כבר פרויד הופך לסופר הכותב סיפורים ואנחנו שואטים לעבר הפסיכיאטריה לקחת עוד פרוזק עוד קסנקס/סרוקסט ואולי אסיוול וקלונקס. כי מה הפסיכולוג יודע שאנחנו כבר לא יודעים וחוץ מזה איננו רוצים ליפול למשוואה של מטפל/מטופל.

            טוב, אמיר, אלו היו רצרוצים לסבר את אוזניך, כי בתוך כל אלו מה רציתי לומר לך – מה שאמרתי מלכתחילה. כל מה שאתה מדבר עליו ניתן למצוא במאמרך המצויין כמדומתני ששמו אלו המילים. העולם ממנו אתה כותב הוא עולם ייחודי ועשיר לך. הצלחת להשתלב בחוויה של הכתיבה בתקופתנו הנבוכה בקסם רב מאוד עתיר ומיתי למכביר ויחד עם זאת עכשוי ואירוטי עם כל המרכיבים שיוצרים אכן את התיבה הרביעית. היינו, לכתוב ולהעביר את האני האישי שלך, המנטלי הרגשי, בצורה המדוייקת ביותר עד שמחשבות קורמות עור וגידים וקמות לתחיה במילים או באמצעותן. ועדיין גם עם האירוטיקה והרומנטיקה ובנוסף עליהן, החוויה היא ריאליסטית עד כאב ובממש.

            אז זה מה שאני חושבת ואפשר עוד לכתוב על זה כהנה וכהנה ולהנכיח ולהדגים מפסוקיך, מן הדיאלוגים השיריים, מן התחושות.

            עכשיו תגיד לי שלכתוב ביקורת אינו ז'אנר בפני עצמו?
            וסיגל, הי, מאמי, כן אני יודעת, השאלה היא תמיד איזה שימוש עושים בידע הזה. תשובתי היא
            אלו נכסי הצאן והרוח שלי.
            אמנם אין לי את מה שיש באמיר אור לרבות הכריזמה. אבל, באמת תסלחו לי שהרי אני בסך הכל רק אישה.

            יפה לך אמיר,
            לך האתגר, בוא נראה איך מבחינה אתית
            תגיב על הנאמר.

            חוה

          • תודה, חוה, ואם אני מבין נכון, הרי ה"מבחינה אתית" הוא אבן הבוחן ואבן הנגף של ז'אנר הביקורת. דיני נפשות שלא פעם נכשל בהם המבקר כשופט ותלין, ועוד כזה שלא אחת כותב את ספר החוקים שבו רק חוק אינטרסנטי בודד.
            מבקר שאינו כושל באתיקה אכן נבחן בכישרון, ביצירתיות, בארודיציה וביכולת הקישור והסינתזה שהיא בשורש כל מעוף מחשבתי המכיל תקופה ותרבות.

          • לאמיר,

            אם תשים לב, לאורך כל התגובות בהן עסקתי בביקורת, בהתייחס לתיבות שמנית. בעצם חזרתי לאמירה הראשונה שלי: והיא שכל שלוש התיבות מתגלמות בכישרון, בדמיון, בויכולת הכתיבה שלך גם על רגע התקופה, שהיא, אגב, קשה מאוד למשוררים.

            ההתייחסות באה מן הפואטיקה של הכתיבה שנוגעת לבסוף בכתיבה שלך. ושוב באמירה שאתה בעצם כותב את עצמך ואת דעתך בכלל על כתיבת שירה.

            מכיוון שעסקתי יותר בצייטגיסט, פחות בשיריך באופן האישי – אבל אלו די עמדו נכחי בדמיון ובזכרון, התפתח הרקע לכל מה שכתבתי.

            אכן, היתה זו מעין הדגמה לצורה שבה אני כותבת ביקורת, ואכן מבחינה אתית אין בי מתום לגבי היושרה שבה אני כותבת על השירה שלך.

            במאמר מוסגר (אתה יודע, שכאשר יש לי מה להעיר לבסוף אני מתפוצצת וכותבת). כך שפי וליבי שווים ביותר. ועוד, מה הטעם אכן לכתוב ביקורת אם אין אתיקה, מכיון שגם מושא הכתיבה הוא אדם.

            למשל, ספרו של דויד גורביץ "הפוסטמודרניזם" עליו כתבתי מאמר אחד המושקעים אשר עליו כתבתי. וכמובן שהיתה בעייתיות קשה ורבה בספר ואותה ציינתי לאורך המאמר.

            מה אני בסך הכל מנסה לומר.
            חלקתי לך הרבה שבחים בלשון צחצחות ופלאות ועדיין יכלתי לשכלל.

            אגב, יכלתי לנסות עדיין היום לכתוב מאמר ביקורת עליך, הקשרים שיש לי עדיין קיימים בעיתון 77 , למשל, (שמי עדין זכור לטוב) ועוד. אבל לא אעשה זאת, אלא אם אקבל אישור ממך, ורצון לכך מצידך.

            מה רציתי להגיד אמיר:
            לאורך כל הכתיבה שלי אני חושבת שאתה ממש נכס לשירה הישראלית וכו/, וכו/…

            ומה אתה עונה?
            תודה.
            איזה מאכזב…..

            חוה

          • ומה אומר? תודה. שבחים תמיד מביכים אותי מעט. אבל אם תכתבי – ודאי אשמח לקרוא.

          • לאמיר,

            מה אומר, לא ציפיתי שתענה.
            אני יודעת ששבחים מביכים אותך.

            בכל אופן לגופו של עניין. קיימת אפשרות גם ב- 77 וגם במאזניים – העורכת שם היום היא ציפי שחרור כמדומתני, כתבתי עליה פעם מאמר בהקשר לשירה פמיניסטית שהשווה בין השירה שלה לבין זו של מיכל גוברין.

            זה היה אחד מן המאמרים שכתבתי.
            מה השיקול, מאזניים משלמים, עיתון 77 לא. אבל כמובן, שאין זה השיקול. עיתון 77 מופץ בצורה טובה יותר.

            מה אומר לך אמיר, מכיוון שאצטרך לשירתך נטו, הרי שיהיה עלי ללכת לסיפריות ולצלם את מכלול שיריך שהתפרסמו. לרבות שיר טהירה (הספרים אינם נמצאים בחנויות, ולשקוע בה לפחות למשך איזה חודש תמים) מצטערת, אני עובדת יסודי.

            בהתחשב בבטלה המתמשכת אליה שקעתי, ובשריון הצבי של תנומת חורף ארוכה, יהיה עלי להשיל עור נחש ארוך ולהיערך למשימה.

            אגב, על ספרו של אורי "ציפור ביד" כתבתי מאמר שהתפרס על שני גליונות ב"דימוי" – לרבות ראיון עימו.

            היום איני זקוקה לראיון עימך, אני די מכירה את תפיסת העולם שלך, שהיא בפני עצמה ייחודית מאוד, אלא לצלול עמוך לתוך השירה שלך – ולכתוב.

            זה יהיה עבורי שינוי מרענן בהחלט, אולי דרך הכתיבה עליך אוכל להתחבר אל הכתיבה של עצמי, שמשום מה אני עצילה או נרתעת לכתוב.

            טוב, אמיר, הרמתי את הכפפה, הסיגנון שלי, אתה יודע לא כל כך דומה לצורה שבה אתה כותב, אבל אני חושבת ששנינו מונעים מאותו הדחף להבליט את הטוב, ואת המיוחד וכמובן את החדשני וזה בהחלט אתגר.

            יקח לי כמה ימים להתארגן בנושא ואודיעך איך נפל דבר. בינתיים יש משיריך כאן בבלוג ובאתרים שונים.

            מעניין יהיה להצביע על מרחב תפיסת האני שלך, וכמובן, בין היתר על תפיסת האהבה. שני אלו אינם חד משמעיים אלא מורכבים. אבל לא רק, כמובן.

            אתה יודע מה אני חושבת הרבה פעמים לאחר שאני שוהה כאן בבלוג וזה חשוב.

            אלו המחשבה שלנו והדמיון יכלו להוות כלי תקשורת, יותר כלי תחבורה. לחשוב בדמיון שאני בתל-אביב ולהיות שם בממש.

            למה אני אומרת את זה. ובכן בחלק מן השירים שלך, לאני אין גבולות לא של זמן ובעיקר לא של מרחק ומרחב הוא גומע את הזמן על פני שדות ענקיים של ראייה ושל תחושה. משהו כמו לעבור את מהירות האור ומהירות החושך.

            זוהי תופעה מאוד מעניינת שצריך להסביר אותה וכמובן להדגים אותה.

            האם אתה מבין למה אני מתכוונת באמירה אחרונה זו?

            חוה

    • אומי, איזה שיר? ומהי קבוצת הלימוד בהרטמן?
      והקישור לגבי החינוך – באנגלית זה מופיע בוידיאו אחד.

  12. הנה מתמוססים להם
    ספקות אחרונים
    מסטיק בטעם שום או
    קיא
    לא אכתוב שירה כי
    הסרה לי תיבה
    ואולי זו החמישית.

  13. מירי פליישר

    המשך ופיתוח של הנושא החשוב הזה שעומד בבסיסה של אמנות השיר הפיסול הקרמיקה או הסיפור. אומנות מעולה וערוצי יצירתיות פתוחים ורציפים . ועוד ועוד. מאמרך מלא כרימון גרגירים חשובים ועלי לשוב אליו בהמשך.

  14. מקורי ומאתגר אמיר המאמר שלך גורם לי לחשוב, ולהבין תהליכים של אחרים ושלי, ואיך ניתן לשמור את המקור רענן ונובע

  15. מי אם לא אני

    השיר הזה שייך לשירים על העצים או לסוד אבל הוא
    בעיקר שייך לפה כנראה…
    נראה אם הוא יצליח לצלוח את התיבות- מקווה שלא יטבע בדרך..
    כשאמות
    ארד לי לשורש
    העץ
    הגבוה
    אשב שם בדממה
    מעט
    ואחר כך
    אטוס יפה
    למרומי העלים
    אתחפש בדרך
    לציפור
    ומשם
    כנשר אחצה
    את מרחבי הימים
    ואקטוף לי עוד
    גוף ואתחיל מחדש
    או שלא

    • מי אם לא אני

      והמאמר שלך איך שכחתי לומר קודם-
      אכן צידה יפה לדרך נתת לתלמידיך ולנו
      ואיך אוכל להביע במדוייק את התודה שיש לי
      על מה שהצלחת להעביר בו בשפה כה רהוטה?
      צריך לחשוב על משהו יותר טוב ממילים.

      • יותר טוב ממלים?
        בעונג, תודה, מהר –
        לפני שאת/ה קוטפ/ת לך עוד גוף :)

        ושמח שמצאת פה משמעות להפוך בה באופן מעשי.

        • אם אין אני לי/לאמיר

          אמיר,בינתיים תודה שהושטת משוט למניעת טביעה בין התיבות.
          מחמת עומס ודחיסות בפעילות השבוע נבצר ממני להגיב ארוך יותר עם או בלי מילים.שיהיה ערב מקסים מחר בלימה.

        • אם אין אני לי/לאמיר

          באמת כתבתי את השיר כשפרידה מהגוף הזה היתה
          למראית עין לא רחוקה, אך בינתיים הספקתי לשנות את דעתי וקטיפת גוף חדש נדחתה לזמן אחר:) ,בכל אופן בינתיים אני מצאתי משהו נחמד דוקא כן במילים והיות והתפנה לי קצת זמן הערב אכתוב לך קטע קצר .
          זהו מאמר אודות הוראה שנכתב מזמן(50)- אני מעתיקה פה רק קטע קצרצר כתודה לך על כך שאתה מורה מורה. הנה הקטע.
          אם מישהו רוצה שנושא יילמד בצורה האפקטיבית ביותר, הוא צריך:
          1.להציג את הנושא בצורתו המעניינת ביותר.
          א. להדגים את השימוש הכללי בו בחיים.
          ב. את השימוש הספציפי שהתלמיד יכול לעשות בו בחיים.
          2.להציג את הנושא בצורתו הפשוטה ביותר(אבל לא בהכרח בצורתו הבסיסית ביותר).
          א. להתאים את המונחים שלו להבנה של התלמיד.
          ב.להשתמש במונחים בעלי מורכבות גדולה יותר רק כשיש התקדמות בהבנה.
          3.ללמד את הנושא עם מינימום נעלות(יוקרה).
          א. אל תחשוב שאתה חשוב רק בגלל שיש לך ידע בנושא.
          ב. אל תפחית בדרגת החשיבות של התלמיד או ביוקרה שלו בגלל שהוא לא יודע את הנושא.
          ג. הדגש את העובדה שהחשיבות טמונה רק בניומנות האישית של האדם בשימוש בנושא, ומבחינת המדריך,הייה ראוי ליוקרה רק בזכות היכולת להשתמש בנושא ולא בזכות שום מערכת מלאכותית של מעמדות חברתיים.
          יש עוד המשך אבל לא אצטט פה הכל כרגע.
          מעניין מאד הדיון אודות המורה וחשיבותו
          אני מברי המזל שמורים טובים חכמים ובעלי נשמה יתרה ריפדו את דרכם-החל ממורה להסטוריה
          , עטרה, שבהחלט היתה אישיות והשרישה בנו אהבה ללימוד ההסטוריה ועוד כמוה טיפוסים ססגוניים שאהבו את מה שלימדו ואהבו ללמד אותנו ואהבו אותנו.. באמת ברי מזל.זן נדיר.

          • כמה טוב ששנית את דעתך :)
            והמאמר – לפי מה שהבאת ממנו, ראוי ביותר להיקרא כולו.

    • למי אם לא אני

      צר לי על האירוניה וגם לא רוצה לפגוע -אבל אמרו כבר "יש ערמה של חברה על הדשא" לא יודעת אבל ככה זה התקשר לי.

      לגבי המוות – קודם אתה צריך לעבור את המנהרה אל האור הגדול. אי אפשר סתם להתיישב על עץ מכיוון שחמדת את המקום שמתחת לשורשיו.

      לגבי הנשמות, יש סברה שמנשמה אחת בעצם יכולות להיווצר נשמות רבות ולא רק אחת.

      ולכן, קח בחשבון שגם אם תתחיל מחדש, יכול להיות שרק שמץ של הנשמה שלך, יהווה את ה"אתה" ברבים, שהיית פעם.

      ולסיכום, באמת דרך מאוד טבעית/טבעונית להתחיל מחדש, כי למה לנו ניתוחים פלסטיים כאלו או אחרים.

      אז בחר לך חלקה של עץ יפה במיוחד לפני שכולנו נהפוך להיות תכנות שחיות חיי נצח.

      והנה מפציע האור עדיין אפרורי לפני יום חדש.
      ומה יביא לך היום הזה – רק חיים ורק אור, מבט על עצים קטנים או על עבותים, ממרחק מלוא העין שדה ראיה.

      אם תרצה תטפס על העץ כמו יונתן. שב עליו, תתבונן על העולם ותלגום מלוא אויר חפניים.
      תנשום… ותנשום
      שיהיה לך יום נפלא
      חוה

  16. רונית בר-לביא

    אמיר,
    הרשימה הזו כל כך מלמדת ועשירה,
    שאני אצטרך לחזור אליה כמה פעמים,
    בכדי להבין ולהפנים הכל.

    בעקרון אומנות בשילוב עם אמנות.
    נשמע מאד הגיוני ונכון, לי לצערי אין מספיק סבלנות לאומנות, אבל עם השנים זה משתפר.
    יש לי בעיה, שכשאני משקיעה בחומרים ובאפור של החיים, אני מרגישה כמו רואת חשבון או משהו כזה, ואז כבר אין לי שום חשק ליצירה, וכל המעינות שפעפעו בי קודם, מתאדים ולי יש עפרון מאחורי האוזן.

    • הי רונית, האפור של החיים מכרסם בנו כולנו. האפור הוא באמת מין מפלצת כזו עם עיפרון מאחורי האוזן:)

      קשה לגרד לעצמך אומנות בצפרניים המנטליות של עצמך לבדך. אבל בשביל זה יש מסגרות לימוד.
      האימון נשלם כשהוא כבר אינו מאמץ אלא טבע שני.

      • רונית בר-לביא

        לפעמים העצלות היא טבע שני :)

        אבל האמת היא שהתחלתי להשקיע יותר, בלימוד, לא פורמלי, וזה בהחלט מרחיב את חווית היצירה, אבל חובה להפריד בין השתים, אחרת יוצאים קירחים משני הכיוונים.

        ועפרון באוזן, נכון דימוי נורא ?
        מצד שני זה עדיף מעיפרון בתוך האוזן :)

  17. תַּלְמָה פרויד

    אמיר יקר מאוד, שלל אמירות ותובנות מעניינות ביותר העלית בזה. כל אחת מהן יכולה לשמש נושא לדיון מקיף, מאמר, מחקר, סמינר – מה לא.

    היה יכול להיות מעניין מאוד גם לעמת ולאמת אותן עם דוגמאות מן השירה (נושא רגיש?).
    אמירות כגון "משורר שהתקבע בסגנון הופך לחקיין של עצמו", "כשה'אני' רועם המוזות שותקות", "גנאי ושבח הם אויבי השיר" כמעט מזמינות "הוכחות כתובות" – בעד או נגד.
    ובהצלחה רבה בערב בבית ביאליק. נשמע מבטיח ביותר. אני בטוחה שגם יקיים :)

    • תלמה יקירתי, אכן היה מעניין לעמת את הדברים עם דוגמאות, אבל בעצם כולנו מכירים אותן. מה קרה לביאליק שהשתתק? לזך (השותק והמדבר מחדש שיר חדש)? או אפילו מה תאמרי על ההשוואה בין עמיחי המוקדם למאוחר?
      את מוזמנת ביותר.

  18. אמיר,המאמר מרתק, חשוב,נחוץ,וברור לי שאצטרך לקרוא אותו שוב, על מנת לעמוד יותר על כל המשמעויות הגלומות בו.
    אם יסתייע, אשמח להגיע ביום ראשון.
    שבת שלום,
    מיכל

  19. אמיר,המאמר מרתק, חשוב,נחוץ,וברור לי שאצטרך לקרוא אותו שוב, על מנת לעמוד יותר על כל המשמעויות הגלומות בו.
    אם יסתייע, אשמח להגיע ביום ראשון.
    שבת שלום,
    מיכל

  20. אמיר,המאמר מרתק, חשוב,נחוץ,וברור לי שאצטרך לקרוא אותו שוב, על מנת לעמוד יותר על כל המשמעויות הגלומות בו.
    אם יסתייע, אשמח להגיע ביום ראשון.
    שבת שלום,
    מיכל

  21. אם אין אני לי/לחוה

    תודה חוה על התגובה .תמיד אהבתי לטפס על עצים,
    בילדותי היה עץ שיקמים רחב ידיים שטיפסנו עליו
    רבות ופירות טעימים היו לו. אבל הפסקתי עם זה…בהווה טיפוס עצים בשבילי הוא ענין וירטואלי…ההסברים שלך לגבי הנשמה ומה קורה לה כשהיא עוזבת גוף מעניינים לכשעצמם.שבת שלום

    • אני קצת עייפה ולכן אכתוב לך
      או, גן השיקמים, כמה שירים נכתבו על אותם השיקמים העתיקים.

      בשעתו כתבתי מאמר על הפזמונאות התל-אביבית והתפתחותה, ולכן, איך אפשר לוותר על השיר גן השיקמים.

      נדמה לי, שנותרו עדיין עצי שקמים באיזור של הבימה.

      ולגבי הנשמה, זה ישמע מוזר, אבל אני באופן אישי אף פעם לא הרגשתי שהנשמה באמת מתה. טפו, טפו, טפו
      ולכן גם אף פעם לא פחדתי מן המוות.

      גם על המוות נאמר "מנוחה נכונה".

      אבל, באמת על המנהרה שמעתי מאנשים שמתו מוות קליני וחזרו. זה תמיד מכיוון שהיה להם עוד תפקיד לסיים בחיים. אנשים שהיה להם לעזור להם, כמו ילדים שצריך היה לגדל. ממה שהם ספרו זה בכלל לא היה מפחיד.

      השאר תיאוריות. על נשמות.
      דווקא על אנשים שנספו בשואה שנאמר שהתגלגו מהר מאוד בחיים חדשים. אני מרגישה זיקה מאוד חזקה לסבתי שנספתה בשואה.

      אבל, להיות מתחת לעץ – זה מקום באמת לגמרי לא רע.

      שלך
      חוה

      • מכיוון שחולדאי החליט להחריב כל חלקה טובה בתל-אביב, גם גן השקמים הזה בסכנת הכחדה.
        אפשר שבמקומו תוקם, לבסוף, סככה למכוניות פאר.
        מכל מקום, מרבית העצים בגן נראים עכשיו מצ'וקמקים. נראה שמכשירים שם מגרש חנייה.

      • אם אין אני לי/לחוה

        חוה,שמחתי לשמוע שאינך פוחדת מן המוות.זו הדרך הנכונה לחיות.:) סוף שבוע נעים ושנת 2010
        שתתחיל ותמשיך מלאת טוב לכולנו.

        • לאם אין אני לי,

          גם אני חושבת שהדרך לחיים איכותיים יותר היא לא לפחד, ובעיקר לא מן המוות.

          באשר לשנת 2010, המספר נשמע לי כל כך טוב, שנותר רק לקוות שתהיה זו שנה של יצירה, ושנה של תרומה ונתינה. כן פשוט כך.

          וגם לך שתהיה שנה נהדרת וכמובן לכולם.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור