בננות - בלוגים / אמיר אור / משחקים בבננות: הסוד
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

משחקים בבננות: הסוד

 

 

 

 

משחקים? – הסוד

 

לא, זה לא הסרט ההוא, אלא הסודות האמיתיים.

נכון שאף אדם שפוי לא ישפוך פה את הסודות האמיתיים שלו?


אז זהו, שדווקא כן
J

האל אפולון, "אדון האורקל שבדלפוי, אינו מגלה ואינו מסתיר אלא רומז" (הרקליטוס, קטע 93). 

בכך התייחס כנראה הפילוסוף היווני לדרך הנאותה להעברת ידע באופן חווייתי.  

גם לנו השירה מאפשרת לרמוז כמו אפולון,
ולפעמים דווקא להפך, לפרוֹק את הדיבור – כמו הרועה שצעק את סודו לגוּמה באדמה: "למלך יש אוזני חמור".

אז איך? – בואו נגיד שלכרגע, לכולנו כאן קוראים "אני" ונרשה לעצמנו.

וגם ההפך בסדר, מתברר שלכמה מאיתנו האנונימיות לוקחת מהמשחק את הכיף (לשמוע את הסודות של אחרים?:) 
אבל אם באמת –  אז  בבקשה, קדימה – לכו על זה בלי המסכה!


עכשיו כל שנותר הוא להכנס פנימה, לחבר מילים החוצה ולעוף. 
האם השיחרור לא שווה את המאמץ? משַחקים הכי קרוב למציאות…

הרקליטוס  ידע להיות קומפקטי – וגם אנחנו ניקח לכבוד העניין הזה מקסימום שמונה שורות. לא יותר.


מפתה? דורש אומץ? דבר אחד בטוח, מובטחת לנו חוויה.

אז יאללה, בואו נשחק בשירים.

 

 

עוד משחקים:

 

משחקים בבננות: גברים, תשוקה, יין, קלפים

 

חידון האחד באפריל

 

משחקים בבננות: YOUR WISH IS MY COMMAND

 

מה נשאר לי לומר לכם?

 

ספר השירים של גברים, תשוקה, יין קלפים

 

83 תגובות

  1. גיורא פישר

    שלום אמיר
    אני אוהב משחקים ורוצה להשתתף ,ומקווה שלא אהיה זה "ההורס מסיבות". אבל לא כל כך הבנתי מה צריך לעשות במשחק הזה:
    האם "לזרוק" משפט חושפני שלא העזתי לומר בשמי האמיתי?
    או שמא מדובר בשיר חושפני שאני לא רוצה לפרסמו תחת שמי האמיתי?(אין לי כזה)
    אפשר להבהיר קצת יותר?
    גיורא

    • היה לי חבר שאהב אותי.
      היתה לו כלבה שאהבה אותו.
      כשהוא היה מזדיין איתי
      הייתה היא מלקלקת אותו.
      החבר היה אוהב וגומר
      אך את הכלבה הוא אהב יותר.
      שמונה שורות זה ארוך מדי
      ויוציא לי עוד סוד, אז מספיק ודי.

    • גיורא, אפשר גם זה וגם זה.

      • הי אני, זה כנראה סיפור שחוזר אצל בחורים שאוהבים כלבים :)
        הזכרת לי חבר שהכלבה שלו כל הזמן הכניסה בוץ הביתה בשניה שהייתי מסיימת לשטוף, עד שיום אחד פקעה סבלנותי ואמרתי לו: "או אני או הכלבה כי שתינו לא מסתדרות והוא ענה לי מיד: "הכלבה".
        מי יודע אולי גם היא הייתה מלקקת אותו ואני לא ידעתי:)))

    • גיורא, רואה שלא חזרת לזה, אבל מה באמת הכוונה? "סוד" הוא משהו שמפריד אדם מאחרים. אבל ה'גילוי' מקרב.
      זה יכול להיות משהו שדורש ממך אנונימיות, כי הוא קשה,
      אבל לא בהכרח.
      כי זה לא חייב להיות סוד נורא – אלא גם סתם משהו שלא יודעים עליך כאן ואתה רוצה לשתף בו.

  2. אצלנו היו משחקים את המשחקים האלה בפורים. אבל למה בחנוכה לא הבנתי… ויש לי הרבה סודות. אבל איזה משמעות סודות מקבלים בשמות בדויים? הרי זה כמו לרכל על מישהו, בלי לתת את כל הפרטים הפיקנטיים.אבל אני במשחק.

    • מקבל את הביקורת על האנונימיות, שהצטרפו לה גם יעל ישראל ואיריס אליה. אדרבא.

      אז אוקיי, תוקנו הכללים! הלאה המסכות!
      ו… נראה אתכם עכשיו :)

  3. שׁוּרוֹת הַתְּלָמִים בַּשָּׂדֶה
    מִתְקַבְּצִים לִנְקֻדָּה
    עַל קַו הָאֹפֶק
    כִּבְשָּׂה אַחַר הָרוֹעֶה
    וְאֵינוֹ נִרְאֶה.

    גֵּהִנֹּם צָלוּי
    לֶאֱהֹב אוֹתוֹ גָלוּי.

    זְנַבי אָבַד בִּשְׁעַת וִדּוּי.

    • צ"ל : שורות התלמים מִתְקַבְּצוֹת

    • הזנב הלך לאיבוד? – זה בסדר :)

      שיר יכול להביט לסוד בעיניים, ו'לפרק' את המטען שאצור בו דרך היצירה.

      לא פעם "הסוד" והשיר מצטללים יחד תוך כדי הדיבור והעבודה. בהתחלה קשה להוציא אבל אחר כך לומדים יותר איך לעשות את זה, וזה מתחיל לזרום.

      • קוראת שיר שיר ומנסה להגיב וכאן ממש נכנסתי על קצות האצבעות כי לא בטוחה שהזנב אבד, כי לאהוב בגלוי ושיהיה כמו גהנום צלוי נשמע סוד אאוטש שורף ומאוד כואב. וחושבת על זה שאכן סודות אהבה הם סודות לא קלים ונושא גילוי העריות שהוא בעיניי אחד בנושאים הקשים שישנם אלו באמת נושאים שאפשר להתעמת איתם בשיר, אבל אני מניחה שזה כמו שעשתה פיונה סמסון בשיריה, אם הבנתי את הסברך נכון,(אז, בפוסט של שיריה) היא כתבה אותם ממרחק של זמן אחרי שכבר הגיע לפיוס עם מה שקרה לה.

  4. פיתחי את רגלייך
    פיתחיהן רחב
    עבור יעבור בך גברבר הזהב
    אבא ואמא ודוד ודודן
    ואל תשכחי להגיד לו תודה

    • צ"ל
      במקום אמא, "ואח"
      ולהוסיף כותרת: דבש עריות

      • הכותרת "דבש עריות" די מנחמדת את המטען הבוער הזה, לא?

        • איריס אליה

          מקבלת, אמיר חכם. יש לך כותרת אחרת?

          • לא ולא. הרי את הטון קובע בעל הסוד או יוצרו.
            פשוט "דבש עריות" נשמע שהיה בסך הכל די מתוק.

          • איריס אליה

            שוב מקבלת, ומכיוון שאני כתבתי תהיתי. במקור חשבתי דבש עריות בהפוך על הפוך.

          • איריס יקרה, "הפוך על הפוך" תמיד אפשרי, אבל מכוון לאיזורי העונג או היעדרם.
            חושב שמטען הכאב (כולל כאב העונג אם נחתם בתודעת הקורבן) לא פותח פה דיו על מנת שהאירוניה תהיה מובנת מאליה.

          • two little secrets
            and there are more
            sweet as you my love
            shell I open up this door?

            see, when you say
            with your tender voice:
            'come
            sit on me' leaving me no choice
            I am coming.
            you can tell that by my voice.

            I can't tell my honey bee
            that it is just so new to me
            had never done this love before.

            and now your tongue that asks for more
            asks me why I say 'no' to you
            it is because it is so new
            and I can't be always that close
            especially not when a distance grows

          • and yet, isn't NO a part of distance?
            :)isn't YES – of intimacy?

          • NO, IS THE LAST PART OF THE DISTANCE ACT
            YES, COMES OUT OF THE INTIMACY PART
            WHEN ITS THE DISTANCE SHOW IT DOOMS TO GROW
            AMID THE YES THERE WILL BE NO
            THOUGH
            IT WILL BE WRONG TO STOP THE FLOW
            TIME SHALL CREATE MORE UPS LESS LOWS
            BUT CAN LOVE MEND
            THIS WHOLE SHARRADE?
            AFTER THE PAIN WILL BE A GAIN?
            CAN BIRDS BEGIN TO SING AGAIN?

    • הבודק בציציות

      מישהו שכח בין דוד לדודן להכניס את הדגדגן

    • אין גבול לחושך?

      נכנס יין יצא סוד
      אולי כדאי למחוק תגובות פורנוגרפיות הסודות האלה מתאימים לתאי וידויים חשוכים יש גבול

  5. סוד כמוס היה
    פה לא סובב לא בוער
    נר ועוד נר ועוד נר…

  6. אז מה, ערב כיתה? מי אחראי על הכיבוד?

    יאללה. גם אני רוצה להיות במקובלים.
    כל החיים חלמתי להיות במקובלים.
    הלוואי גם אני אהיה בין המקובלים.
    הנה, שלושה סודות לפי הכללים.

    • הינה אתה מקובל
      מקובל
      מקובל
      מקובל
      מקובל
      מקובל
      מקובל
      בשמונה שורות

      • ואיך תדע כי אני מקובל
        בלי לדעת את שמי כלל?
        כלום בז אתה לשירי
        משוררי, חברי ואולי יקירי?
        רק שירים על זיונים מתקבלים כאן בברכה?
        או שמא אלו אך העדפותיך שלך?1?

  7. למה בלי שמות? לוקחים פה את ההנאה מכל דבר…. אם כבר סטריפטיז… אז יאללה, להתפשט ממש.

    • איריס אליה

      יעלה צודקת… אמיר יקר.
      זה מרגיש כמו סטרפטיז בחושך.

      • המציאות – כמחזה

        מִדֵּי פַּעַם אֲנִי כּוֹתֶבֶת פֶּרֶק
        ומְאוֹתֶתֶת לִדְמוּת
        לְהַפְעִיל אֶת דִמְּיוֹנָה
        הִיא מְצַיֶּתֶת

        נְכוֹנָה לַחֲזוֹת בִּדְמוּתָהּ הָאַחֶרֶת
        כְּמִיהָה – לְשַׁעֲשׁוּעִים

        וְאֵין הֲנָאָה שׁוֹבָה יוֹתֵר –
        מִלְּהוֹצִיא אוֹתוֹ מִקִיבְּעוֹנוֹ
        שֵׁיָזִיז חֲפָצִים בִּמְעוֹנוֹ
        לַחֲזוֹת בְּזָוִית רְאִיַּיתוֹ
        מְשַׁנָּה כֵּיוָן.

      • אוהב מסיכות

        בינתיים זה נראה
        כמו הוראות הפעלה
        של איך, ומה, ומי
        נגד מי

        השירה כאן מועטה
        ואין כאן אפילו קמצוץ יצירה
        אז בנות, תתחילו לכתוב
        ודי עם השאלות, (ועם זיוני המוח)גם

    • חס וחלילה שאני אקח לך את ההנאה, יעלה. מה משאלתך – ותיעש. הנה, שיניתי כבקשתך. ובכן? :)

  8. אני יודעת שאתם מצפים לשיר זימה

    כדורים טובים

    הָרוֹפֵא הִצִּיעַ לִי
    כַּדּוּרִים טוֹבִים:
    לֹא מַרְדִּימִים
    לֹא מְמַכְּרִים
    לֹא מְזִיקִים.
    כָּאֵלֶּה הַמְרַטְּשִׁים אֶת הַזִּכָּרוֹן

    • שירה היא כלי שקשה להפריז בערכו בכל הנוגע להתעמתות עם עצמנו ו/או עם אחרים בחיינו.

      ה'סוד', יהיה אשר יהיה הוא מטען נצור, משהו שכובל חלק מהכוח שלנו תחת מסגר ההסתר והאיסור.

      אף אחד לא מצפה לכלום. לא פעם מה שעבור אחד הוא סוד נורא, עבור השני הוא עניין פעוט.

      • אהבתי את התשובה הזו, אמיר.
        על ההסתר ועל הסתר פנים, על הכבלים ועל אהבות שאי אפשר.

        אשאר מחוץ למשחק, אבל קפצתי להציץ.
        :-)

        • שחר, ההסתר יכול להיות מענג, והאהבות אפשריות ולא אפשריות בו בזמן.

          כי אף אחד לא מחוץ למשחק הזה, גם אם אינו כותב פה :)

  9. כשכואבת הבטן, מתפוצצת מצחוק
    אומרים שזה טוב לבריאות.
    סוד בבטן לא בריא לשמור
    עלול לקדוח במוח חור.
    סוד או לא, זה המצב
    מה שבבטן כואב לי עכשיו
    עם כל העניין הזה של בריאות
    זה שיש לי הבוקר עצירות.

    זה נחשב?

  10. אם אגלה את הסוד
    לא אוכל לכתוב עוד
    כי הוא מה שמדליק ומעיר
    ורוקם מאותיות שיר
    וחוצמזה את הסוד השמור, האפלולי
    לא גיליתי אפילו לי………

  11. עם פסטיבל המסכות שיש במקומותינו כל הימים לא יזיק פעם להוריד ולגלות את הפנים האמיתיות:)))))
    אבל כמו שאומרת ,חני, אם יגלו את הסוד לא ישאר הכיף האפלולי המתוק, שאפשר להמתיק בו את צחיחות היום יום.
    דילמה קשה מאוד!
    וכבר שנו רבותינו:
    האדם המשחק הוא האדם היוצר.

    • חנה, מסתורין הוא אכן סם מעורר לא מבוטל כלל.
      מה היה הסוד אלמלא ההסתר מזה והסקרנות
      מזה. אבל סוד גם יכול להיות אפל באמת, תקוע בגרון או בבטן, מחסום בין אדם לבין עצמו או בין אדם לזולתו, לכסות על פשעים, פחדים ומה לא…
      לכן נחוץ וכדאי לשחק עם הגילוי והכיסוי שבסוד, ופה יש הזדמנות לזה :)

      • היה היתה נערת פרא
        גברים טוותה בפלך ועילוסים
        היו בעינייה חמד ודבשה ועוד ויותר
        היא רצתה את זה ואת ההוא רק לא ההיא

        באישון לילה עיניו טרורות מקנאה וכעס
        בא אהוב ליבה המיוחד, לו מקום בליבה
        פלש לחדרה בחצות חרבו הוציא מנדנה
        עד מה מר גורלה, ומהו סודה?

        • צ.ל. עיניו טרוטות

        • צ.ל. עיניו טרוטות

        • אז באמת מה הסוד?

          • מחכה בחלון

            יש לי סודות אפלים
            יש לי סודות מפחידים
            יש לי סודות אימתניים
            האם סבורים אתם שיש בכם יכולת
            אותם להכיל?

            עם כל הפתיחות לכאורה
            אתם די חיים בעולם מרובע
            ולכן הסודות הנוראיים ישארו אצלי!!!

          • יו איזה מפחידה…
            אבל בינתיים זאת את שמרובעת, ממוסגרת בחלון בטוח :)

          • מחכה לאביר

            איזה דמיון
            ומשחקי לשון
            אוהו ואהה, מחכה בחלון לאביר
            כי לאהוב היא מורידה צמה
            אפשר גם מן המרפסת.

            איזה סוד נורא היא נוצרת
            כי, הכינויים שייכים לאגדות
            אבל בחיים – הרבה סודות ומפחידים.

  12. הי אמיר, איזה כיף לקרוא את הכותרת האהובה עלי: משחקים בבננות!
    נכנסתי, קראתי, חשבתי והחלטתי 'לשוחח על' מאשר 'לכתוב את'…
    וזאת למה? לדעתי המשחק מדליק אבל הסודות נשמעים לי יותר משחק מאשר באמת סודות וזה קצת כמו להמציא, נכון?
    ממה שקראתי בתגובות שלך אתה מציע ממש להכנס לאיזה סוד ולחטט בו באופן כזה שיוליד שיר.
    אין לי מושג אם אפשר לעשות דבר כזה תחת "פקודה", חושבת שאולי זה קורה באופן טבעי כשסוד כבר יושב טוב טוב קרוב לגרון ועומד לצאת אז מדברים אותו בשיר.
    זוכרת שזה קרה לי לפני המון שנים, בפעם הראשונה שנכנסתי למחשב והבנתי, שאני יכולה לכתוב ולא רואים אותי, או מכירים אותי, ואני יכולה לכתוב מה שאני רוצה.
    אז כתבתי: "הולכת על חבל דק
    נהנית מהמשחק
    ןלי יש סוד ועוד סוד
    ועוד".
    ואז, מאוד מהר פגשתי את "חבורת הזמר" שכתבה שם גם, ואז…כבר לא יצא לי להתמודד עם הסודות כיוון שבמפגש פנים אל פנים אין לי ממש סודות…אני מאלה שמספרים "הכל".
    ולמה הכל במרכאות? כיוון שמה שאני לא מספרת פנים אל מול פנים, אני גם לא כותבת, זה לא יושב לי בגרון וזה על גדר: בסדר לגלות ובסדר גם לא :)

    • אני התכוונתי לסודות סודות, לא כאלה שממציאים, אבל למה שאגביל את המשחק?
      קדימה.
      'חבורת הזמר' שלך שרה לך ברקע איזה סוד או שניים, לא?

      • אוהוהוהו…אמרת ולא ידעת מה אמרת :)
        חבורת זמר כיניתי את החבורה הכותבת כי לכולם היו סודות וכולם נהיו משוררים. ואני עם ה"חבל הדק" וה"סודות" שלי הייתי ביניהם כמו דויד עם רוגטקה בחברת המאפיה הסיציליאנית.

        • גם אז בעצם לא גילית כלום – רק נהנית מההסתרה, וגם זה כמובן, בסדר:
          "הולכת על חבל דק
          נהנית מהמשחק
          ןלי יש סוד ועוד סוד
          ועוד".

          וגם עכשיו "המאפיה הסיציליאנית" היא כמובן טיזינג רציני לסקרנות שלנו :)

          • כמו שעניתי בארוכות לחוה, חוץ מטיזינג לסקרנות מה זה בכלל מעניין ולמה? :)
            לספר בשביל לזעזע? להעציב? לשעשע? לאפשר מציצנות?
            לא מאמינה בזה ואין לי צורך כזה.
            מה שכן, אני אדם שמאמין בקרבה דרך שיתוף, וכן בעד לשתף אנשים קרובים בחיים שלי. אבל החיים שלי לא בנויים ממסתורין או מסודות. הסיפורים הכי נפלאים בעיניי הם לספר על הילדים שלי. ואם קורה לי משהו כזה או אחר ביום יום אז לדבר עליו. לעיתים אצל הקרובים לי אני מזהה חוסר עניין, ואחרי שאני מסיימת את סצינות ההעלבות הפנימיות שלי, אני מרפה ומוותרת על כל העניין הזה של שיתוף. במשוואה של שיתוף=קרבה זה יוצר בעייתיות כלשהי עבורי, אז במקרים כאלה אני מגייסת את האמונה שלי שדברים קורים כמו שצריך, בדיוק ולא בערך, וזה הכי מדוייק שצריך להיות. ובכך נקבעים המרחקים והקירבות שאמורים להיות עבורי עם חברים.

  13. כשסבתא שלי מתה
    לא הייתי עצוב
    כי לא אהבתי אותה.
    כשדוד שלי ימות
    אפילו אשמח.
    למה כולם מפחדים
    להראות את מה שהם מרגישים ?

  14. יעל רוזן- בר שם

    להבדיל מהמאה הקודמת וגם אחריה, אנשים בהרבה יותר פתוחים, הרי שאז לספר את האמת היה זה בושה, לא תואם למעמדו של האדם.

    כיום החיים בהרבה יותר משוחררים, אם-כי זה נכון שעדיף לספר בגלוי ולא בסוד או ברמז, אבל אז נעלמת המיסתוריות שקושרת את האדם לעולם שמסביבו.

    נתחיל אולי באדם שיהיה גלוי עם עצמו, האחרים יכולים לחכות עוד קצת.

    יופי של פוסט, וחומר למחשבה בכמויות. תודה רבה.

    • יעל, תארי לך לרגע, שכולנו היינו טלפתים. לא היו לנו סודות, כי אי אפשר היה להסתיר שום מחשבה או רגש…
      זה היה עולם מדהים, אני חושב.

      • המחשבה, רק הרעיון שמישהו יקרא את מחשבותי וכי כולנו נהייה טלפטיים היא היסטרית וממש מאיימת עלי.

        כפל פנים, לכאורה, אני נראיית אדם מאוד פתוח, מביעה את דיעותי ואת תחושותי – אבל כמה הרבה אני מסתירה, וכמה הרבה אני חושבת לעצמי ולא רוצה שאף אחד ידע.

        זה עדיין משאיר לנו שאריות של פרטיות, אחרי שמספר הזהות שלנו הופך להיות והפך כבר למאגר של אינפורמציה.

        ולסיגל,

        את כל כך טובה בכתיבה יצירתית,
        הבי לנו שמונה שורות שמצפינות סוד
        ממתינה לשורותיך.

        • חושב שיש בזה גם הרבה מאוד חופש. בעולם טלפתי – אין מה להסתיר עוד, כי אי אפשר. זה בהכרח יהיה עולם אחר, שבו כולנו רגילים לעמת אמת כנתון בסיסי של החיים.

          • לאמיר,

            ראשית, זו אינה ביקורת, אבל רק משהיה של כמעט חצי שנה ויותר אצלך בבלוג, צא וראה באיזו חברה שיפוטית אנחנו חיים. באיזו חברה שבאמת מחפשת לתפוס את השני בליקוייו/מחדליו.

            אמנם התרגלת להרבה פרגון, ורובו בצדק – הפוסט החדש. אבל דווקא אני ואולי גם אתה – אבל אני במיוחד, שנמשכת אל הלא קונבנציונלי, חרף כך שלפעמים אני ממש מרובעת, כאילו אל החשיבה האקדמית – הרי מזמנת לעצמי חוויות שלא בדיוק כל אחד עובר.

            וגם ההתבוננות שלי על החברה – נושא שדשנו כבר משחקי המינים – לא הייתי רוצה שידעו בדיוק מה אני חושבת.

            כאשר באמת יפעלו למען זכויות האדם ולא יהיו אלו אותיות מתות על הנייר – הזכות לחיים, הזכות לחופש ואפילו הזכות לרכוש – הייתי אולי מסכימה עמך.
            אבל בינתיים הא לך דוגמא.

            אהבתי אותך עוד מן הרחם
            ידעתי שאתה תהיה לי לבן
            כאשר הגחת מתוך מיים רבים
            לאויר העולם – אחזתי אותך על בטני
            לא היה אדם מאושר ממני בתבל
            כאילו גופי עבר בום על-קולי
            לא נרדמתי
            כי אותך כה אהבתי.

            ובאותו היום של הלידה
            אמא היתה לידי ושאלה,
            עם כל ציר שקבלתי באהבה
            למה היית את כל זה צריכה

            בשביל מה לך עוד ילדים
            (אמא עשתה המון הפלות להעניש את אבא)
            היום אני תוהה – האם היתה זו עין רעה
            האם זו גזירה משמים
            או אטימות החברה.

            ואתה איתן אומר לי:
            אמא, את סולחת לי?
            אמא רע לי
            אמא, תגידי למה אני חי
            ומי אני?
            ולמה אני כל כך סובל
            ובין התרופה לבין הסם
            אני אותך מבינה ועדיין אוהבת
            בדיוק כמו אז.

            אתה הפצע העמוק של חיי
            שלא ירפא
            ואין לכך מחילה, ולא כפרה.

            כמה בכית באזני לפני התפרצות המחלה
            ואני כבולה הייתי מלהושיע
            וכמה כעס.

            זה אחד הסודות אמיר, אותו ובו אפשר עדיין לסבר את האוזן של החברה האטומה שלנו, אשר מתרחקת מוירוסים לא מקובלים (מטאפורה)

            אבל יש עוד, חמורים יותר. ועדין אני מקדשת את פרטיות המחשבה שלי.

            יחד עם זאת, עם כל המגילה אולי יש משהו תמים ואפילו נאצל בתחושה שלך שאחוות האדם אכן אפשרית.

            ולא בכדי אתה עוסק בשירה
            כמו שתהיתי האם יש הבדל בין אתיקה לבין הומניזם?

            מצטערת על האורך.
            חוה

          • תל אביבית נוספת

            חוה חוה מתי תנוחי, חוה ?
            את עושה פקק תנועה רציני בפוסטים של אמיר עד שקשה להכנס,
            בלי רמזורים בלי תמרורים אוטוסטרדה של מלל. תנוחי כבר ,חוהל'ה
            זה טוב.

          • ותל אביבית נוספת

            כקוראת של הבלוג אני רוצה להביע את המחאה שהרוע שלך כלפי חוה מעורר.אחת הזכויות הבסיסיות שיש לאדם היא הזכות לבטא את רגשותיו.אם לא נעים לך לקרוא את מה שיש לחוה לומר- דלגי הלאה..

          • תודה, תלאביבית, אבל אני לא זקוק לשוטרי תנועה :)
            למה שלא תגידי מה שיש > ל ך < לומר?

          • תודה חוה על מחמאת היצירתיות :)
            לגבי סוד, אגלה לך בסוד שקל לי לעשות, כמו שאמר אמיר, טיזינג רציני לסקרנות, אבל אם אני אפרוט את זה לפרוזה או לשיר זה לא כזה מעניין או שווה שיר. ולפעמים לכתוב משהו שיושב לי בבטן ומאיים להציק, נשמע לי סתם התבכיינות מפונקת, לעומת אנשים שיש להם באמת בעיות.
            וקראתי את השיר שלך שהיה לי מאוד עצוב וראיתי דרכו איזו אישה ואם אוהבת וחזקה את.

          • חוה, חושב שכבר העברת את עיקר תכניה של החוויה הכאובה הזו, ובכל זאת בשיר הזה עובר עוד משהו נוסף מעוצמת הרגש – בפירוט הקונקרטי שמצירי הלידה ועד הדיאלוג המיוסר.

            וכן, אני חושב שלמרות שהאדם מסוגל ליפול לשגיאות שיפוט נוראות ומעשים נוראים, טבעו טוב מיסודו, וניתן לתיקון בדרך כלל. בשביל זה אנחנו כאן.

            ואשר לאתיקה והומניזם – עניתי לך ברשומה שבה העלית את השאלה. יכולה להתקיים גם אתיקה אנטי הומניסטית, אתיקה מסולפת או מרושעת. לא צריך לחפש רחוק.

          • לאמיר (וגם לסיגל)

            תודה על התשובה, הטריד אותי באמת ההבדל. אתיקה/הומניזם

            כבר בתגובתי טענתי שיש בך משהו נאצל ומפרגן שלי, אגב, אין אותו בכלל.

            לא, איני שוגה בטבע האדם כלל. ובעיני למצוא אדם ישר, טוב לב ונעים בהליכותיו הוא דבר מאוד נדיר במחוזותינו – אגב טלפטיה.

            לגבי השיר על בני הוא הגיע מכיון שאת זה כבר חלקתי עם אנשים כאן בבלוג – והוא נועד בעצם להסתיר סודות יותר קשים – שאין לי ספק שאם אכתוב אותם כאן – איש לא יקבל אותם.

            צא וראה לגבי אימי שצויינה בשיר – מישהו כתב כאן על סבתו שכאשר היא נפטרה הוא לא בכה.

            ובכן איני מקדשת את החיים כלל, (אולי את אלו שאחרי המוות) אבל היתה לי אמא ממש מפלצתית, את מעלליה אי אפשר לשטח כאן בבלוג, ומשאלת המות לגבי אבי – ובכן גם זה עלה כבר בשירים – תקיפה גם לגביה.

            ובכלל

            יש לי שני הורים ניצולי שואה
            אני דור שני להורים ניצולי שואה
            אבל אל תטעו – לא היה בבית חום
            ולא היתה שם אהבה בכלל.

            אמא היתה צריכה תשומת לב של אבא
            היתה לי אמא אינפנטילית
            משה, היא היתה קוראת לאבא:
            היא עשתה לי, היא אמרה לי

            אבא היה יתום מן השואה
            הביתה היה בא, את החגורה מוריד
            ומכותיו בי מפליא, עם הפנים אל הרצפה
            היה מכה בכל הכוח על הפנים ועל הגוף.

            ויש עוד,
            ולכן, אני לוחשת חרש: שימות כבר האבא שלי.

            טוב, על זה כבר פסקל פטיט כתבה. אני לא אזכה לשבת ליד מיטתו של אבי לפני מותו – אבל חוויותיה של פסקל פטיט אינן זרות לי כלל.
            וכן, לגבי הורי
            ובכן יצא עוד סוד, אבל את זה עדיין החברה יכולה לספוג,
            זה בקטנה, כאשר אבות היום רוצחים בנות בנות שלוש.

            אז איזו פרה קדושה נוספת ניתצנו
            אהה – את מיתוס המשפחה.

            ולגבי ההערה על פקק התנועה.
            טוב, מכיון שאני קוראת לפעמים כל מיני תגובות אני לפחות שותקת, לא מגיבה למרות שאני רואה. לכן לא הייתי רוצה חשיבה טלפטית. והמבין יבין.

            ולסיגל,
            את זוכרת שאמיר כתב הנהון, מסכים.
            ובכן יש לך יכולת להמחיש דברים בכתיבה, כאילו בראייה

            לא אלחץ, רק אפציר
            מספר שורות של סוד

            חוה

          • הי חוה, למרות ששתינו כותבות מגילות :), אני מוצאת ששתינו קוראות זו את זו ולי זה מאוד נעים. לא תמיד נוצר מצב של המשכיות בשיח. לרוב זה נקטע או מסתפק בתגובה נעימה, אך כבר הבנתי שלאנשים לא ממש נעים שקוראים את מה שהם כותבים ואחר כך הם משוחחים עם אנשים כמוני וכמוך שהם בבחינת אויר מדבר:),
            למעשה בבלוג של אמיר מהבחינה הזאת הכי קרוב למה שאני מכנה קהילה, וזאת לדעתי אולי מכיוון שאמיר פחות צריך חיזוקים למה שהוא כותב, כיוון שמוכרותו והצלחתו הינם עובדה, ונראה לי שהדיאלוג עם אנשים שיהיו אשר יהיו מהנים אותו לא פחות מאשר אותנו.
            מאין לי הביטחון? מכך שתמיד הרגשתי כאן טוב ומוגנת, וכל מי שהגיב או מגיב כאן זוכה למשהו מהאדם שבו, שבעיניי יש לכך חשיבות גבוהה מזו של היוצר שבאדם, כי האחד הוא הלשד והאחר הוא כישרון, ולא משנה בעיניי כמה כישרון יש באדם, קודם כל שיהיה אדם. (זה לפחות מה שאני מאמינה בו והדבר היחיד שמנחילה לילדיי ממני).
            אז לעניין הסודות…סוד זה עניין יחסי משהו, כיוון שסוד מוחלט בעיניי הוא בעצם משהו שלא סיפרתי לאף אדם.
            ובכן אין לי דבר כזה. אלא שלא כל דבר אני משתפת את כולם. אז בעצם כל דבר חדש שאכתוב כאן על עצמי הוא בבחינת מה שמכונה גילוי, וזה שמעולם לא כתבתי את זה, איננו מסיבת הסתרה אלא מסיבת אי רלוונטיות או ממחשבה שמה זה יעניין אנשים שלא מכירים אותי?
            יש לי כמה סיפורים לא מעניינים באמתחתי, כמו הורים שלא חסכו ידם בשבט, שעשו ועושים הפליה בין ילדיהם ומאוד נהנים משיטת הפרד ומשול, שיש בכוחה לפגוע בי לו הייתי יותר תמימה.
            יש לי כמה סיפורי so called אונסים שיכלו להגיע להתעסקות עם אנשי חוק ובתי משפט ואפילו חבר אלים שהצלחתי בצעירותי להמלט בנס מציפורניו. אבל, כל אלו לא יצרו בי פגיעה אלא חישלו אותי וחיזקו אותי ועיצבו בי אישיות מפוכחת שיכולה לראות דברים באופן רחב, ולפעמים אני קטנה וטיפשה בעיני עצמי, אבל לרוב אני מצליחה לזכור את מה שהחיים לימדו אותי ולהתרומם לגובה הראוי למי שאני.
            ובכל זאת יש בי תחומים שנהרסו. העצוב שבהם הוא היכולת ללמוד. לא נעים לי להתנדנד בתוך האישיות שלי בין המחשבה שאני טיפשה לבין האמונה שאני יותר מזה. עכשיו…מכאן ועד לכתיבת שיר נורמלי פרושה תהום של מחשבות שלא מאפשרות לי לכתוב. בקיצור אין לי השכלה מספקת בשביל לעטוף סיפורים במטאפורות או איך שקוראים להן. מקסימום תוכן שאני יכולה ליצוק זה לדווח מהשטח, והשטח היחיד שבו אני הולכת בביטחה הוא החיים שלי. עכשיו תאמרי לי רק דבר אחד: את מי זה אמור לעניין, ולמה? :)
            עד כאן תשובת הרהוריי הליליים.
            ליל מנוחה וחלומות פז למי שישן בשעות הנכונות של היום.

          • לסיגל,

            ואני באמת מקווה שתקראי וגם תגיבי.

            קודם לכן, לא קראתי את תגובתך לאמיר. ובכלל יש בינך לבין אמיר דו-שיח שלא תמיד אני פולשת אליו.

            אבל, עכשיו קראתי את מה שכתבת ובכן את צודקת במאה אחוז ואולי ביותר. כאשר את מדברת על ילדיך ועל עצמך ויש לך תחושה שזה לא באמת מעניין את הצד השני.

            למה את צודקת – נשמה – זה לא את, זה לא הסיפורים שלך – זה פשוט הם.

            אומרים, אדם קרוב אצל עצמו, ובכן אנחנו הישראלים מן הבחינה הזאת ממש אוטיסטים. כלומר, את צריכה באמת לעשות הרבה רעש, וצלצולים כדי שאת מישהו יעניין מה שאת אומרת, מספרת. למה סיגל חביבתי – החברה הישראלית פשוט שקועה בתוך עצמה, וכל אחד פשוט חי לעצמו.

            תראי איזה פרדוקס יוצא מכאן שאנשים משעממים, בהמיים, הרבה פעמים אינפנטיליים, קרוב לוודאי אפילו מוזרים, פשוט שקועים בעצמם.

            את יודעת מה מעניין אותם: אז ככה, מה הם אכלו? הכלב שלהם, האם הם תופסים את מרכז הבימה. ההיא הבלונדית הדחויה שהפכה כבר לבדיחה פטתית, דואגת שאולי הלילה מישהו ישים אליה לב, אחרים תמיד מקטרים כמה הם עובדים קשה ואיזו עבודה חשובה הם עושים. ועש כמובן עוד..

            כאשר, תתבונני עם העין הבוחנת שלך, ויש לך את תראי בעצם – שמושג האימהות שנתפס אצלך כאידיאלי, אצל אחרים הוא פסאדה.

            ועכשיו באמת אגלה לך סוד. היו לי חברות שמה זה עשו הצגות שהילדים שלהן הם הדבר הכי מעניין שיש בחייהן. ככה בערבי שישי וביום יום.
            מה היתה האמת. האחת עזבה את הבית ואת שתי הבנות שלה בשביל הפנטזיה על הגבר האביר הלבן זה עם הסוס – את יודעת. אגב אני הכרתי אותו – נכון הוא היה חתיך עם זין ענק אבל משעמם במיטה בטירוף. מעבר לזה האישיות שלו לא התקרבה לרמה שלה היא היתה רופאה בכלל – אז היא הקריבה הכל וכן גם את הבנות.

            חברה אחרת שהיתה מספרת איזה אמא נפלאה היא, כאשר באת אליה והיא היתה עסוקה בענינים שלה – מה שהיה כמעט עשרים וארבע שעות עד שגם היא מצאה מאהב – כאשר הילדים שלה הפריעו היא פשוט קראה להם ,עוף לי מהעיניים קרציה, לא רוצה לראות אותך בעינים שלי וצורחת עליהם עד לב השמים.

            אלו הם רק פכים שלמדתי במהלך חיי.
            ולכן אני רוצה להגיד לך פשוט לא להעלב, בשום פנים ואופן לא להעלללב – זה לא את זה הם. זה פשוט הם החברה שלנו כל כך שקועה בעצמה. אז אם בא לך לדבר תדברי, אם לא תפנימי דברים פנימה גם העולם הפנימי שלך יכול להכיל את אימהותך.

            ובכלל, חייך אינם קלים ועם אמיר באמת מצאת שפה משותפת יוצאת דופן. לגבי מעשי אונס אומר לך רק מה אני חושבת.

            מדברים הרבה על זכויות האשה, אבל אישה שנאנסת – אז מה, את חושבת שהמשטרה תעשה מאמצים למצוא את האנס?
            את באמת חושבת שיש אירגוני נשים – אין. פשוט אין. לא אפרט את נסיונותי בעניין אומר רק שכאשר מדובר בקצב – זהו סיפור לקחת עליו טרמפ ופשוט להתפרסם. תראי איך צמחה כנרת ברשי מכל העניין. כאשר אני כותבת על סודות יותר גדולים אני מתכוונת לדברים קרובים לאלה – אבל מזה החברה מפחדת.

            אנחנו רוצים לחשוב שאנחנו חיים בחברה שמתפקדת – אבל אנחנו לא!!!

            אז סיגל, יקירתי, מקווה שדברי היו לך סימן להבנה – שלי אותך.
            ואת צודקת – את הסודות האמיתיים אולי כדאי לשמור בבטן – כי האחרים גם מפחדים – חשבת על זה?

            זה עדין לא מונע מבעדיך לשרבט כמה שורות.

            מחכה לתשובה (שלא תמיד היא מגיעה, וזו אינה נזיפה)
            חוה

          • אני מכירה את הצד הזה שעליו את כותבת חוה, אבל גם כאן אני מביטה בצמצם פתוח שאיננו מאשים בכלל. אינני נוטה לשפוט אמהוּת של נשים ואפילו אינני מחשיבה את עצמי כאמא נפלאה, אני פשוט נהנית לספר על ילדיי, ומבינה שמאחר שהם עולמי, כל פיפס שלהם עבורי הוא סיפור חשוב. ומה לעשות שזה לא מעניין אחרים? ישנן שתי אפשרויות לסיבה שכך הוא, האחת שאני מהיותי אמם, מוּטה, ורק בעיניי הם "וואוו תראו מה יצרתי בעולם הזה", והאחרת שאני פשוט לא מספרת סיפורים מוכשרת מספיק לייצג את סיפוריי. (פעם הצלחתי להרגיז אישה שהייתה נוסעת איתצי במשך תשעה חודשים ללימודים באותו רכב עד שהתפרצה עלי בזעם כשאמרה: "מה את חושבת לעצמך שאת האישה היחידה בעולם שנכנסה להריון?" וגם כשפתאום קלטתי שכך אני נשמעת, וגם כשפתאום קלטתי שאני ממש לא, עניתי לה בשלווה מעצבנת:" אם זוהי תגובתך אז כנראה אני האישה היחידה שחושבת שההריון שלה הוא הדבר הכי מופלא בעולם שקרה לה בחיים":)
            ולגבי החברה, אני חושבת שהיא בהחלט מסוגלת להקשיב אבל לכל אחד יש את גבולות הקשב שלו, אז אולי אני פשוט דורשת יותר תשומת לב משהאחר מסוגל לתת, ולכן, אני מנסה ללמוד לבלוע קצת את עצמי, וזה לא שאני יושבת לי בגרון, אבל איפשהו אני חיה בתחושה של אדם לא מעניין ,ומכאן גם יוצאות הקשותיי לגבי נאהבוּתי. כלומר, עולמי נחלק בין אלו שהיו מוכנים להציע פני עבור מחשבותיי, ואלו שמתנדבים לשלם דולר ובלבד שאשמור את מחשבותיי לעצמי:)
            ולגבי הסודות שאת שומרת לעצמך מפאת שמירה על השפיות החברתית, אין מה לעשות יקירתי, אנחנו יצורים חברתיים, ועל מנת להיות חלק ממנה אין לנו ברירה אלא לחיות על פי הקודים החברתיים שלה, ואם את חשה שהחברה לא בנויה לשמוע את מה שיש לך לספר, את כנראה כמוני, בולעת חלקים מעצמך. אבל החברה כן מסוגלת היום לשמוע סיפורי התעללות או אונס, היא תשתתף בצערך ותציע לך חיבוק מנחם, ואפילו טיפול אם יש בכך צורך, כי היום יש מודעות ויש כלים ולא מתייחסים לנפגעי התעללויות כאל חריגים. למה זה עובר חברתית ולא מאיים? כי אלו סיפורים שהם יכולים להגיד לעצמם:"מסכנה, היא לא אשמה".
            אבל… אם את חיה חיים פרועים, אם את נניח עוזבת את ילדייך בגלל אהבה, את נשפטת. בעצם בדיוק כמו שעשית כאן כשסיפרת על אותן חברות. ולמרות שיש ילדים בסיפור וקשה לי להבין פגיעה שכזו בילדים, אני טוענת שצריך להרחיב צמצם ולנסות לקבל גם נשים כאלה. מה אנחנו יודעים באמת על אותן נשים שקמות ועוזבות את ילדיהן? רק איך שזה נראה כלפי חוץ. נטישה. ומה לגבי הזכות של האדם לאושר? ואם החברתי היה מקדש את אושר הפרט? אז בעצם מבחינת הילד אולי זה לא היה נחשב לנטישה, כי לא היו עיניים מרחמות של החברה, אלא כולם היו חושבים שזה טבעי ללכת אחרי אושר, והילד היה גדל בידיעה שככה נהוג ונוהג אף הוא בבחירת האושר בהמשך חייו. אבל זה חריג. ובחברה שלנו האמהות האלה נחשבות למפלצות.
            לפעמים האמהוּת קשה לי, ולפעמים אני חושבת מחשבות של לקום וללכת. אבל אינני מעיזה. פה ושם אני מותחת גבולות חברתיים ומשלמת עליהם מחיר, אבל מכיוון שמרכזתי את קיום ילדיי להיותם מרכיב באושר שלי, יודעת שאם הייתי קמה והולכת, הייתי הולכת מהאושר שלי, ולכן לשמחתי לפחות בתחום אחד החברה יכולה לטעון נגדי מה שתרצה לגבי דרך התנהלותי כאם. אני אם שלמה ומאושרת וחיה הכי קרוב למסגרת,כלומר, הכי קרוב שיכולה.
            ולנושא האונס, לעומת המקרים האלה שבהם נשים ונערות עוברות אלימות ואכזריות, ובכן אינני מאלה ותודה למזלי הטוב. שני מקרים שקרו לי נקראים כך בהגדרה, אבל הם הרבה יותר רכים להאזנה, ואינם מהסוג שמעוררים רחמים. אולי מהסיבה שלא לקחתי אותם כארועים שיש לעשות סביבם רעש, ודי טיפלתי בהם בכוחות עצמי הקטנה. אלו היו אנשים שהכרתי. האחד ניצל מצב שבו היה לי חום גבוה והתנגדות אפסית. השני ניצל מצב שבו הייתי מתה מעייפות ושוב כוח התנגדות אפסית. מין איננו כזה מפחיד או מאיים מבחינתי, אז חוץ מלהגיד "לא" חלש ולא משכנע, שתקתי וחיכיתי שהקטע הלא נעים הזה יגמר. כשפגשתי שוב את אותם אנשים, הסברתי להם שמבחינתי כשבחורה אומרת "לא" וכופים עליה מין זה אונס, ואם הם יתקרבו אלי אי פעם בעתיד, ימצאו את עצמם בכלא. חושבת שזה הפחיד אותם מספיק, ובזאת הסיפור נגמר מבחינתי. ולימים הללו נהיו בעלי משפחה וחיים טובים ואני שמחה שלא הרסתי למי מהם את החיים, כי בעיניי הם אינם אנשים מסוכנים לחברה, אלא סתם מסכנים שצריכים לחיות עם עצמם.
            ואיפה בעיניי נכשלה החברה? החברה ממלמלת ללמד אותנו:"קבל את השונה ממך", מי מאיתנו באמת מסוגל לעשות את זה בכל מאת אחוזיו? מה מונע מאיתנו להצליח בכך? כמו שאמרת…פחד. החברה פוחדת מהשונה, חושדת במה שהיא לא מסוגלת להבין, חוששת שהשונה ידבק בה או ישנה אותה, והפחד משינוי הוא זה שבעוכרינו.
            אז פה ושם יש לי הצלחות פרטיות, וככל שאני מצליחה בכך כך אני נהיית יותר ויותר חריגה, ואז אני כבר נהיית בעצמי השונה, ולא פשוט לחברה לקבל אותי. וגם את זה אני מסוגלת להבין. אז הצורך החברתי הפעיל שבי לימד אותי לחיות בשתי שפות. האחת בשפתי הפנימית והאחרת בשפת החברה כמה שניתן.
            ואז יש את בנך איתן, שאני מאמינה שיש בו דברים נפלאים, ושאת כאם מכירה ויודעת. ומסוגלת רק לדמיין שנתקלת באטימות חברתית לאורך החיים, כמו גם באותם פחדים ממה שאינו נחשב לשפוי. ואין חייך קלים, לא בתוך החברה ולא בין כתלי ביתך ומתארת לעצמי שהכי קשה זה מה שאת חוֹוָה אצלך פנימה. וקצרה ידי מלעזור מעבר מלהציע לך חיבוק וירטואלי ותזכורת שהחברה איננה גוש, אלא מורכבת מפרטים, ויש בתוכה כמה פרטים כמוני, שמצדיעים לך על האמהוּת הלא פשוטה שנכפתה עלייך, על הכוחות שבך, ועל האהבה ויכולת הנתינה המיוחדת שבך.
            ולסכום טענתי לגבי סוד לעומת שיתוף, הרי שההתכתבות בינינו איננה מבחינת גילוי סוד אלא מבחינת שיתוף ועומדת על דעתי ששיתוף הוא בעצם כלי לקֵרוב. מה דעתך?:)

  15. אם אין אני לי..

    סוד יכול
    להיות מעצמך
    ממישהו אחד
    או מרבים
    או מכולם שהם לא אתה
    סוד יכול להיות סוד
    ואחר-כך לא עוד
    סוד יכול להיות מר
    או מתוק
    או גם וגם
    או חינני
    הסוד שלי הוא אני

    • שלום 'אם אין אני'.
      יצקת בפראזה הזו מובן חדש :) אם "הסוד שלי הוא אני" מה באמת קורה "אם אין אני לי"?

      • אם אין אני לי

        תודה אמיר. אם הסוד שלי הוא אני, משתמע מכך שאפשר ללמוד עוד ועוד ועוד ועוד אודות אני. לא? ובסוף לגלות .
        והסבר מפורט לכך אפשר למצוא באחד ? אלוהינו?שלך.

        דרך אגב , שמתי לב שלא הערת לי על כך שחרגתי מ-8 השורות שהקצבת לנו במשחק שלך.ויפה מצידך. אך יש לי כמה שאלות , האם יש סיבה מיוחדת לכך שבחרת ב-8 שורות לצורך המשחק? או שזה מספר שרירותי שעלה בדעתך.ובכלל, אין לי מושג חוץ מאשר בתחושה מתי "נכון" לסיים שורה.בקיצור מרובה הלא ידוע מן הידוע במקרה שלי- מה שמשאיר שפע של מקום, אך חוסר משווע בזמן , לרצון להשתפר.
        וכמו כן אני רוצה להודות מאד לכל מי שקרא את הסוד שלי בבלוג שלך ולא ירד עלי בעילום שם, או בהזדהות.:)

        • הי אין אני, למה שירדו עלייך? הסוד שלך הוא את וזהותך וזה פשוט מקסים.
          ובדרך כלל,
          היורדים הם טרולים מכוערים שזהותם היא סוד גלוי ולא מסקרן:)

        • לא הבנתי בדיוק מה הקשר בין "אחד? אלוהינו?" לעוד ועוד אני? תסביר/י?
          והשמונה שורות – מסגרת שרירותית, אך לא חונקת אני מקווה. משחק בלי חוקים והגבלות אינו משחק עוד, לא?

          • השאלה "אם אין אני לי, מי לי" היא עמוקה מני ים. מה יש אם אין 'אני'?

  16. והנה חווה לבקשתך וגם מתוך אהבת המשחק שבי החלטתי להצטרף בשיר:)

    שלום, אני פרח פקעתי
    סליחה, שחורף אינו אהבתי

    שלום, אני אינני אחותי
    סליחה, על כל רגעי הציפיה
    שהביאו אחריהם
    בסך הכל אותי.

    כבר מזמן הייתי אומרת, שלום וסליחה,
    אך אתה אומר שאיתי יש לך שמחה….. סליחה?

    • לסיגל,

      העלית כל כך הרבה דברים, שלחלק מהם אתייחס בהמשך.

      בבקשה ותודה וסליחה שהייתי כאן
      ועכשיו אני הולכת
      כמו הבית ששמר אותי בין חלונותיו.

      פעם באמת הייתי צריכה להתנצל על שהייתי קיימת, אבל היום זה עבר.
      אז אגלה לך עוד סוד סיגל בינתיים. אם לא ידעת יש לי גם בת.

      מירב היום נשואה כבר ואמא לשני ילדים. היא בריאה תודה לאל וברוך השם. וכן, היא גננת ומנהלת בית למופת ומגדלת ילדים כאמא באמת אולטימטיבית.

      למה זה חשוב. שוב, את יודעת רבות מחברותי יש להן בנות שבשל הנסיבות בבית לא נשאו. הורים גרושים, אמא ששעזבה בעל למען גבר יותר צעיר ממנה שאחר כך גם בגד בה וכל עולמה התרסק עליה. הבת שלה בחרה בקריירה ולא התחתנה.

      ובכן אצל אמהות כאלו, כאשר הבנות אינן נישאות לדאבוני זוהי בכייה לדורות ושוב אנחנו מגיעים ללחץ החברתי. מירבי ביתי חזרה בתשובה בגיל מאוד צעיר – 14 הייתי נוסעת לבקר אותה בירושלים ונותנת לה הטוב ביותר שיכלתי באותה תקופה ושוב ללא עזרה, חרף העובדה שהורי מאוד אמידים. אבל אל תטעי איני קורבן. מה שלא קבלתי מהורי ניסיתי לתת לילדי.

      בגיל 21 מירב נישאה, למדה הוראה והיא חיה טוב מכל בחינה שהיא. היא מצאה מישהו שהוריו מסודרים, אבל היא עובדת קשה, אינה מתפנקת ומנהלת בית אוהב למופת. הרבה פעמים היא גם עוזרת לאיתן והולכת לבקר אותו.

      ולמה, אז למה איתן הוא בראש מעייני ובכן – התשובה היא ברורה מאליה.

      בעניין ילדים רציתי לומר לך משהו. עם השנים ככל שהתבגרתי הפכו ילדי להיות הדבר החשוב ובראש מעייני. ואולי כאן אענה לך משהו. אף פעם לא אחכה בחלון לגבר, אף פעם לא אהפוך אותו לדבר החשוב בראש מעייני, זאת מכיוון שלמדתי ולמדתי קשה לא קבלתי מאומה על מגש של כסף כמו אמיר – אז יש לי עולם משלי לצאת אליו.

      אבל מה שאנחנו מנחילים לעולם הוא את הילדים שהוצאנו מרחמנו לפחות אני ואת כנשים ויש לנו את האחריות המלאה לדאוג להם ולטעמי גם להכיל אותם מכל בחינה שהיא מכיוון שהם בשר מבשרינו.

      מה את חושבת שאני לא נמאסתי עם הסיפורים על איתן כאן, אבל לפעמים אני מעלה ולפעמים זה כואב בשקט.
      לגבי מירב אני מאוד מרוצה מעולם לא היוותה עבורי מקור לדאגה אלא להמון אהבה.

      ועוד אני חושבת שאנחנו צריכים להשקיע בילדינו, כי עתידם תלוי בנו לטוב ולרע לכל החיים. ואת המקסמימום שאפשר לעשות למענם. זוהי תפיסת העולם שלי. לא נולדתי אתה, היא בגרה אצלי בהדרגה, ככל שלמדתי לקחת אחריות.
      וגברים פחח. טוב, אבל מה היינו עושים בלעדיהם – כדי שיהיה קצת יותר מעניין לפחות.

      אם את חושבת שהחברה למדה להכיל את כל מקרה האונס. יש לי שאלה – למה לקח למשטרת טבריה למצוא את עצמותיה של דנה בנט בטבריה שש שנים תמימות?

      האם אנחנו כחברת חוק באמת עושים הכל.
      כאן באמתחתי סיפורים שלא ארצה להעלות אותם על הכתב. כאשר ניסיתי בעבר להוציא משהו מהם החוצה אנשים פשוט ברחו אחורה בבהלה.

      מצטערת אמיר, יצר לב האדם אולי טוב מנעוריו – אבל בנושאים של גברים דווקא בגלל הסיפורים המטופשים של חברותי שרצו לראות בגברים את כל עולמם אני עשיתי דווקא ולא פעם הסתבכתי. וזה גם לך לסיגל.

      איתך בעניין גידול ילדים עד הסוף
      חוה

      אולי ארחיב מאוחר יותר. רק עכשיו התעוררתי ואתמול הייתי הרוגה עד מוות.

      • הי חוה, מכל מה שאני זוכרת כאן בבלוג לא קרה שברחו בבהלה ממה שכתבת,לדעתי, זה רק שהכניסה שלך הייתה קצת תוקפנית, אז זה יצר התרחקות.
        עם הזמן למדתי להבין גם, שהיית מורעלת ברכילות של אנשים נגד אמיר, עקבתי בשקט וראיתי איך שאת מתנקה ובודקת בשם עצמך, ומצליחה לראות לבד, שלפעמים המרעילים הם הרעל, וסיבותיהם עימם.
        אז מבחינתי, מה שתרצי להביא ממך אני לא נבהלת, ובאמת עוד לא קרה שנבהלתי מאנשים, מה גם שלא יצא לי ממש להתקל באנשים שיש בהם אכזריות, דבר שכן מבהיל אותי, חוץ אולי מטרולי הבלוגיה המכוערים שמתאמנים פה ושם על פגיעה בדרך המילים, אבל הם ממש לא מפחידים אלא רק יוצרים תמונה פאטטית של עצמם.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור