כי עודני מאמין בכם

29.10.09

פסטיבל השירה הבי"ל 
אמיר אור / דברים בפתיחת 'שער'

ערב של השראה ושירה לכולנו.

הפעם, בשנתו התשיעית, פסטיבל השירה הבינלאומי "שער" ניצב על קווי העימות שלנו. כל אירוע מאירועי הפסטיבל מוקדש להיבטים שונים של עימותים בעולם, בחברה, וגם במשפחה.

על קו העימות שעליו עומדים כולנו, ומרכינים היום ראש לזכרו של יצחק רבין,  התרחשה השנה מלחמת עזה.  עוד סיבוב של כאב  בתוך שנים של פגיעה   בְּאזרחים פלסטינים וישראלים  בָּעימות הבלתי נגמר  שקורע את הארץ הטובה הזאת,  ארץ שיכלה להיות ארץ חמדה לכל יושביה.

המלחמה הזאת הייתה תזכורת נוספת לשבירותו של המקום הזה, המקום שממנו אנחנו יכולים לעמוד פה היום, ולומר מילים שלא קוראות לשנאה ומוות, אלא לחיים.

ראינו לפנינו הזדמנות לעצור, להביט במראה, לגעת בַּפצעים,  ולהשמיע את קולם של משוררים ואנשי רוח כמשקל נגד לפוליטיקה של הפחד.

והזמנו  גם משוררים מאזורי עימות אחרים להצטרף אלינו ולומר את דברם. משוררים, שמביאים איתם את הטראומות של עימותים קשים מטיבט ומסין, מקפריסין ומבוסניה, מצפון אירלנד, מעיראק ומקוריאה. 

אבל קו העימות הוא לא רק בגבול, אלא גם בחברה, במשפחה, ואולי קודם-כל בנפש פנימה.

גל של פשעי שנאה ורצח עבר השנה על החברה הישראלית, ומשמעותם של עימותים לא פתורים בּנפש ובחברה התגלתה בפניה היותר נוראים. שירים "על קו העימות" נושאים גם את קולו של ילד להורה מתעלל או של עובד זר, של בן זוג תחת דיכוי, או של בן מיעוטים. 

עימותים בין אנשים, בין מדינות  ועמים, בין עדות ואמונות, מלוּוים ברגשות קשים, אבל לא ניתן לברוח מהם. אי אפשר לאורך זמן לטאטא ולהעלים אותם. אם לא נלמד לחיות יחד, במוקדם או במאוחר, אנחנו עלולים  למות יחד: רק נגיעה בפצע הֶחשוף יכולה לאפשר ריפוי. 

באמונה הזאת  נשתדל להישיר מבט אל המציאות שמסביבנו,  ולחפש בנפש דרכים להבנה ולעשייה. המחשבה שאי-אפשר לשנות, היא זו שמביאה לחוסר שליטה ולחוסר אחריות: אם אנחנו לא מאמינים ביכולת שלנו ליצור, להשפיע ולשנות דברים, לא נותר לנו אלא להתכווץ לראש קטן, להיסחף הלאה בזרם האירועים, וּלהחזיק חזק חזק  את קערת הסיפוקים הקטנה שלנו.

אסקפיזם יכול להיות מגפה. אסקפיזם הוא מסימניו של הייאוש. לקיחת אחריות ושליטה על מעגלי האני והחברה שבה אנו חיים – הם ההיפך מזה.   והאחריות הזאת  – היא שלנו; בין אם נכיר בזה ובין אם לא. וכל אחד יכול לעשות משהו – כפי יכולתו.  גם אם לרבים מאיתנו יש יותר שאלות מתשובות, הרי עצם העובדה שכולנו כאן היום,  היא סוג של מעשה כזה,  של לקיחת האחריות בחזרה, אל עצמנו.  

על רקע הפוליטיקה הצינית והחברה שנעשית גם היא כוחנית יותר ויותר, דברם של משוררים ואמנים הוא מענה, שבוודאי אינו מספיק; ולכמה מאיתנו  הוא אפילו עלול להיראות בלתי הולם; אבל אנחנו, בהליקון, מאמינים שמשוררים ואמנים נוגעים לעומק בְּליבה של החברה שבּה הם חיים. משוררים יוצרים בחומר המיוחד של מחשבה ורגש: החומר שממנו אנחנו חושבים ויוצרים את המחר שלנו.

"שער" מציע את עצמו ככיכר רעיונות, כבמה רחבה לקשת של דיעות, לדיון ולדיאלוג.

הוא מתחיל כאן בְּזיכרון,  ביום השנה בו נרצח יצחק רבין, ואיתו – גם התקווה שפיעמה אז בּלב. משוררים, אמנים ואנשי רוח יקדישו כאן שירים לזכרו.  אבל עוד לא אבדה תקוותנו. ועלינו להיות מוכנים לקראת מעשים כאלה. יש בינינו אנשים   שתודעתם התקבעה אי שם בין מצדה לאושוויץ, והם עלולים תמיד לקטוע את היד שמושטת לשלום,  גם אם היד הזאת  היא ידנו שלנו.

כאן, ב"שער" אנחנו מאמינים בכוח המפגש וההידָברות. אין לפנינו דרך שפויה אחרת. אנחנו אומרים לא לשנאה, לפחד ולאדישות, כי עודנו מאמינים בכם, ובשאיפתנו כולנו לעתיד טוב יותר של שלום וחופש, סובלנות ואיכפתיות. 

ככה זה התחיל

השנה חזרנו לתיאטרון הערבי-עברי עם זכרונות משנות הפסטיבל הראשונות:

קליפ שער 2003 ביוטיוב

הצילומים 
משער 2009:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13806&blogID=182