בננות - בלוגים / / כי עודני מאמין בכם
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

כי עודני מאמין בכם

  
צילומים: רוני צפריר

 

29.10.09

פסטיבל השירה הבי"ל 
אמיר אור / דברים בפתיחת 'שער'

   

ערב של השראה ושירה לכולנו.

הפעם, בשנתו התשיעית, פסטיבל השירה הבינלאומי "שער" ניצב על קווי העימות שלנו. כל אירוע מאירועי הפסטיבל מוקדש להיבטים שונים של עימותים בעולם, בחברה, וגם במשפחה.

על קו העימות שעליו עומדים כולנו, ומרכינים היום ראש לזכרו של יצחק רבין,  התרחשה השנה מלחמת עזה.  עוד סיבוב של כאב  בתוך שנים של פגיעה   בְּאזרחים פלסטינים וישראלים  בָּעימות הבלתי נגמר  שקורע את הארץ הטובה הזאת,  ארץ שיכלה להיות ארץ חמדה לכל יושביה.

המלחמה הזאת הייתה תזכורת נוספת לשבירותו של המקום הזה, המקום שממנו אנחנו יכולים לעמוד פה היום, ולומר מילים שלא קוראות לשנאה ומוות, אלא לחיים.

ראינו לפנינו הזדמנות לעצור, להביט במראה, לגעת בַּפצעים,  ולהשמיע את קולם של משוררים ואנשי רוח כמשקל נגד לפוליטיקה של הפחד.

והזמנו  גם משוררים מאזורי עימות אחרים להצטרף אלינו ולומר את דברם. משוררים, שמביאים איתם את הטראומות של עימותים קשים מטיבט ומסין, מקפריסין ומבוסניה, מצפון אירלנד, מעיראק ומקוריאה. 

אבל קו העימות הוא לא רק בגבול, אלא גם בחברה, במשפחה, ואולי קודם-כל בנפש פנימה.

גל של פשעי שנאה ורצח עבר השנה על החברה הישראלית, ומשמעותם של עימותים לא פתורים בּנפש ובחברה התגלתה בפניה היותר נוראים. שירים "על קו העימות" נושאים גם את קולו של ילד להורה מתעלל או של עובד זר, של בן זוג תחת דיכוי, או של בן מיעוטים. 

עימותים בין אנשים, בין מדינות  ועמים, בין עדות ואמונות, מלוּוים ברגשות קשים, אבל לא ניתן לברוח מהם. אי אפשר לאורך זמן לטאטא ולהעלים אותם. אם לא נלמד לחיות יחד, במוקדם או במאוחר, אנחנו עלולים  למות יחד: רק נגיעה בפצע הֶחשוף יכולה לאפשר ריפוי. 

באמונה הזאת  נשתדל להישיר מבט אל המציאות שמסביבנו,  ולחפש בנפש דרכים להבנה ולעשייה. המחשבה שאי-אפשר לשנות, היא זו שמביאה לחוסר שליטה ולחוסר אחריות: אם אנחנו לא מאמינים ביכולת שלנו ליצור, להשפיע ולשנות דברים, לא נותר לנו אלא להתכווץ לראש קטן, להיסחף הלאה בזרם האירועים, וּלהחזיק חזק חזק  את קערת הסיפוקים הקטנה שלנו.

אסקפיזם יכול להיות מגפה. אסקפיזם הוא מסימניו של הייאוש. לקיחת אחריות ושליטה על מעגלי האני והחברה שבה אנו חיים – הם ההיפך מזה.   והאחריות הזאת  – היא שלנו; בין אם נכיר בזה ובין אם לא. וכל אחד יכול לעשות משהו – כפי יכולתו.  גם אם לרבים מאיתנו יש יותר שאלות מתשובות, הרי עצם העובדה שכולנו כאן היום,  היא סוג של מעשה כזה,  של לקיחת האחריות בחזרה, אל עצמנו.  


על רקע הפוליטיקה הצינית והחברה שנעשית גם היא כוחנית יותר ויותר, דברם של משוררים ואמנים הוא מענה, שבוודאי אינו מספיק; ולכמה מאיתנו  הוא אפילו עלול להיראות בלתי הולם; אבל אנחנו, בהליקון, מאמינים שמשוררים ואמנים נוגעים לעומק בְּליבה של החברה שבּה הם חיים. משוררים יוצרים בחומר המיוחד של מחשבה ורגש: החומר שממנו אנחנו חושבים ויוצרים את המחר שלנו.

"שער" מציע את עצמו ככיכר רעיונות, כבמה רחבה לקשת של דיעות, לדיון ולדיאלוג.

הוא מתחיל כאן בְּזיכרון,  ביום השנה בו נרצח יצחק רבין, ואיתו – גם התקווה שפיעמה אז בּלב. משוררים, אמנים ואנשי רוח יקדישו כאן שירים לזכרו.  אבל עוד לא אבדה תקוותנו. ועלינו להיות מוכנים לקראת מעשים כאלה. יש בינינו אנשים   שתודעתם התקבעה אי שם בין מצדה לאושוויץ, והם עלולים תמיד לקטוע את היד שמושטת לשלום,  גם אם היד הזאת  היא ידנו שלנו.

כאן, ב"שער" אנחנו מאמינים בכוח המפגש וההידָברות. אין לפנינו דרך שפויה אחרת. אנחנו אומרים לא לשנאה, לפחד ולאדישות, כי עודנו מאמינים בכם, ובשאיפתנו כולנו לעתיד טוב יותר של שלום וחופש, סובלנות ואיכפתיות. 

 

הייד פארק שירה. צילום: רוני צפריר.  


ככה זה התחיל

השנה חזרנו לתיאטרון הערבי-עברי עם זכרונות משנות הפסטיבל הראשונות:

קליפ שער 2003 ביוטיוב

הצילומים 
משער 2009:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13806&blogID=182

 

43 תגובות

  1. איזה נאום ,אמיר כל, מילה בסלע!
    ואני אתמול ברכבת פגשתי במונה א צעירה ערביה מלוד עטוית רעלה לבנה,ודיברנו- אני על "תהילים" והיא על סיפורו של "יוסף הנביא" מהקוראן שקריאתו נחשבת בעיני המוסלמי ,כך אמרה, לסגולה, ואחר סיפרה דברים שלא ידעתי על עקידת ישמעאל המקבילה אצלנו לעקידת יצחק, והתרגשנו כשנפרדנו ואמרנו כמה אנחנו דומות, ואיזה חוט של חסד קושר בנינו בני האדם, ואיך כולנו מחפשים אותו הדבר: מנוחה, רוגע שלום פנימיואהבה
    "זה רק הפוליטיקה הארורה" אמרה והסכמתי
    ואתה אמיר אמרת: עימותים לא פתורים בנפש
    ואם לא נלמד לחיות יחד אנחנו עלולים למות יחד
    ואיזה שער פתחת לנו!
    תודה על הנאום והמפעל האדיר הזה תבורך משמים איש יקר.

    • תודה, חנה יקרה. סיפור זוליכה ויוסף הוא סיפור תשוקה שזכה לעיבודים מופלאים, גם בשירה (אצל ג'אמי למשל).

      בל תישכח האפיזודה שהמשרתות המקלפות תפוחים כה מתפעמות מיופיו של יוסף שהן חותכות את אצבעותיהן בלי להרגיש.

      ואם יורשה לי לצטט משורר צעיר אך לא בנפשו, מרואן מח'ול, "אין הבדל בינינו. / אין הבדל כלל".

      • שלום לך,
        יש לך מושג היכן אני יכולה למצוא את סיפור זוליכה באינטרנט (לא את הסיפור מהקוראן עצמו).
        תודה שרה.

        • לא ממש, שרה.
          חיפוש מהיר העלה את http://www.sacred-texts.com/isl/bkt/bkt08.htm

          אבל תוכלי לחפש בשיריו של ג'אמי.
          אחד מקטעי השיר המדהימים שלו מוקדש לתיאור השפחות הקולפות להן פרי, ומרוב אובדן חושים מיופיו של יוסף ממשיכות וחותכות בסכיניהן את אצבעותיהן מבלי לשים לב מה הן עושות

    • גיורא פישר

      לחנה
      גם התנ"ך מכיר ב"עקידת ישמעאל" קראי את בראשית כ"א (הגר וישמעל במדבר)וראי איך מופיעים בו אותם מוטיבים שמופיעים בבראשית כ"ב (עקידת יצחק)כולל הופעת מלאך ה' ברגע האחרון.
      שבוע טוב
      גיורא

      • גיורא, מעניינת ההקבלה בין הפרקים ועם זאת נדמה לי שלמרות המלאך קשה לקרוא לזה עקדה. הגר פשוט נואשה מחייה וחיי בנה.
        באיסלאם ישמעאל ולא יצחק הוא זה שאברהם מצווה להקריב לעולה.

        • גיורא פישר

          לאמיר,
          אני יודע שכך בקוראן.
          אך לא במקרה "הניח" העורך את שני הסיפורים זה לצד זה. שניהם מסתיימים בהבטחת הזרע,
          ברגע האחרון באה הישועה(האיל, והבאר).
          שני הסיפורים גם מסבירים את התקדשות המקום (הר המוריה ובאר לחי רואי), ובשני הסיפורים ה' מצווה על אברהם לעשות את המעשה שלא יעשה.
          שבוע טוב
          גיורא

  2. איזה יוזמה ברוכה. ברוכים תהיו!

  3. אין ארוע מרגש ומטעין כמו זה.
    פעם נהגתי להשתתף בפיסטיבלים של "רוחניקים" ניו-אייג'יות..הכל היה שם- מלבד משמעות- תוכן…
    בפסטיבל "שער" יש מפגש לבבות, מפגש דעות, מוזיקה, משחק, מילים שחודרות וממלאות את המרקם המגוון של שמיכת הטלאים בתודעה התרבותית.
    פסטיבל אוונגרד, שכולי תקווה שלא יהפוך ל"מיין סטרים"..
    יישר כוח אמיר- עד שנה הבאה נצפה בכיליון אוזניים ועיניים…
    לא פלא שרבים וטובים רוצים להשתתף בפסטיבל- להנחות, לקרוא, לנגן, לרקוד ולשיר..הכל על במת הלב, מהחזון שלך.

    • הי תמי, מאוד משמח שככה הייתה ההרגשה.
      לשנה הבאה נקווה שיהיה לא פחות נפלא, ביפו הבנויה 🙂

  4. מירי פליישר

    ברכות אמיר על המפעל ועל הדברים שאין יפים ונכונים מהם. יישר כוח!

  5. שולמית אפפל

    מאד יפה, אמיר.

    • אמיר, עקבתי מרחוק אחר האירוע המבורך הזה
      בשם "שער" שהכותרת שלו – 'עודני מאמין בכם'
      ואולי מוטב לומר – 'עודני מאמין בנו' ?
      זה נראה כמו טיפה זכה – בים המיאוס שאני חשה לאחרונה.
      לנו החוטאים בכתיבה – הכאוס הזה אכן משפיע על הנפש פנימה.
      תבורך – האנרגיה שלך שפותחת שער לכל האנשים האלה.

      • עדות ממקור ראשון- היה ממענין, וחשוב, ודיבר על סוגים שונים של קווי עימות, וזה היה היחוד של הפסטיבל הזה, והוקראו בו שירים שחלקם אינם נימצאים בחוברת שקצרה ידה מלהכיל את העושר שנישמע בפסטיבל. והגדילה גם השנה ארנה גל לעשות שהציגה ציורי ילדים בנושא האחרות, הפחד והתקווה לשלום , וגלויות בשילוב קטעי שירה של משוררים בנושא. יישר כוח גם לבאות.

        • תודה, אורה. את העימות הזה אי אפשר להפסיק 🙂
          "מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?" היתה השאלה שהופנתה לילדים בבתי ספר עבריים וערביים, שעליה ענו בציורים ובמלים. יוזמה ויצירה מרגשות ומרתקות כשלעצמן.

      • טימה, שמחתי לפתוח איזשהו שער.

        אירוניה עצמית זו של ה"חוטאים" בכתיבה, עלולה לפעול כמין סוגסטיה עצמית. אבל כמובן הכתיבה כשלעצמה היא זכות אדירה. "חוטאים" בקהות הלב והמוח, בעצלות, בראש קטן וכו' 🙂

        ובאשר לכותרת – נכון, אני בכלל ה"עודני מאמין" הזה. אבל רציתי שההתייחסות לשירו של טשרניחובסקי תהיה ברורה –
        "שחקי, כי באדם אאמין / כי עודני מאמין בך".

    • שמח שנעם לך, שולמית

  6. דברים יפים. ואהבתי את האלוזיה לטשרניחובסקי, שנראית לי מתאימה מאד.

    • תודה, עדה, ואת טשרנחובסקי, לא בכדי, הבאתי כמוטו מקדים למבוא לספר הפסטיבל העברי.

  7. הכל נראה ונשמע נהדר ואני מ אחלת הצלחה לכל הפרויקט הזה – אבל המקום שבחרתם – ממש ההיפך. צפוף, מעורר קלסטרופוביה ואפס השראה… חבל.

  8. איריס אליה

    אמיר, וואו!
    דמה קריאת התפעלות גדולה חוצה אוקיינוסים.
    דבריך חכמים ונוגעים, הקליפ מדהים!
    איזה פרוייקט אדיר!
    אני מלאת הערכה לפועלך המבורך, החשוב. מי יתן וירבו אנשים כמוך.

  9. טובה גרטנר

    הייתי, ונהנתי, גם להיות שותפה, וגם כצופה, עיש משהו מקצועני באויר, גב…
    הדברים נעו וקרמו ונוכחו על הבמה, והרי אני יודעת כמה זה מסובך ליצור את הנשמה של הדבר.
    זן ומקצוענו זה צוות מנצח.
    להתראות טובה

  10. אכן פסטי פסטיבל משובח משובח
    נהנתי כל רגע
    מחכה לעוד תמונות
    ווידאו

    • עדי, עוד תמונות בקישורים שבסוף הפוסט. ועוד הרבה במחסני המחשב 🙂 איך נגמר שם עם הערק?

  11. רונית בר-לביא

    כל הכבוד, מכל מה שקראתי וראיתי כאן, נראה אירוע ממש מיוחד.

    אהבתי את מה שאמרת על קערת הסיפוקים הקטנה שלנו ובכלל על העניין של לקיחת אחריות במקום יאוש ואסקפיזם.

    גם אני הייתי משנה ל"עודני מאמין בנו",
    אתה חלק מהכלל, לא ?
    הראייה הזו של התיקון העצמי קודם כל מרכזית בעיני.

    • תודה, רונית, ובוודאי שאני חלק מהכלל.
      זה די מובן מתוכן הדברים.
      אבל רציתי שההתייחסות לשירו של טשרניחובסקי תהיה ברורה –
      "שחקי, כי באדם אאמין / כי עודני מאמין בך" – ולכן השארתי בגוף שני.

  12. דברים כדורבנות, אמיר. מפעל חשוב. באמת באמת כל הכבוד על היוזמה והאנרגיה! לא נראה לי פשוט להרים דבר כזה.

    • לאמיר,

      טוב שיש בך עוד תקווה.

      חוששתני שאני את שלי אבדתי.
      לא רק בגלל הדברים הגדולים, אלא אפילו דווקא בשל הדברים הקטנים שבחיי היום-יום.

      חוה

      באשר אליך, שחקי, שחקי על החלומות,
      מסתבר שרק החולמים הם החוזים הגדולים של ההיסטוריה.

      ואולי טוב שאתה נמצא במחוזות השירה והאמנות – ולא הפוליטיקה.

    • יעלה, מקזבלן למדתי שבשביל כבוד צריך לעבוד, אבל יש כיום גם אסכולות אחרות 🙂

  13. נאום חשוב.

  14. המשפט החשוב הזה:"אבל קו העימות הוא לא רק בגבול, אלא גם בחברה, במשפחה, ואולי קודם-כל בנפש פנימה", אני לא בטוחה לגביו. יש לי הרגשה שבלב פנימה דווקא, הקו מטושטש יותר, אם קיים בכלל. כי האנושי עומד בבסיס. ויש יותר דברים משיקים מאשר מפרידים.
    פוליטיקאים ואנשי דת, אופורטוניסטים ואינטרסנטים בוחשים לנו בנשמה ומקדיחים תבשילים. יכולנו להסתדר לא רע בלעדיהם.

    • בטוח שהיה לנו עדיף בלעדיהם, לוסי, אבל עדיין העימות בנפש פנימה מלווה בהרבה בלבול, תעייה, ויצרים.
      חושב שטוב, רע והבחירה ביניהם – בפנים לפני שבחוץ.

  15. שירית קופה

    אמיר,את הנאום שלך אהבתי מאד וחבל שלא יכולתי לשמוע אותו חי.היה טוב שכתבת כי עודני מאמין בך כי תוך כדי סיכום ניירת יומית, מצאתי את עצמי מזמזמת את שחקי, שחקי, ומצאתי שם את השורה שלך,
    ואחר כך נהניתי בהתרגשות מהשורה , כי עוד נפשי דרור שואפת…ורוח עז. כל אלה ועוד היה להם מקום של כבוד בפסטיבל היפה הזה ולמרות שטעמתי ממנו כה מעט, ההנאה היתה רבה אחרי שנים של הפסד.
    מצא חן בעיני גם קרון הספרים שהיה מלא כל טוב.
    ואת החוברת אני קוראת לאט שלא ייגמר מהר .
    והסרטונים ביו-טיוב מחממי לב מזכרונות.
    טוב, בחזרה לעבודת הניירת -בתקווה לימים עם טיפה יותר דקות פנאי.

    • שירית היקרה, שמח שהגיע ונגע. השיר הזה של טשרנחובסקי היה פעם מעין המנון, המנון האדם. עבור רבים עדיין נשאר כזה, אבל צעירים רבים כבר אינם מכירים – לא את השיר, ואולי גם לא את החזון שבו, למרות שהוא כתוב בנפש.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור