באגל דמעה, בגרגר של חיטה

 באגל דמעה, בגרגר של חיטה

חזרתי מפסטיבל השירה הבינלאומי של טטובו, מקדוניה, עיר שמי שעוד זוכר חדשות מ-2001 מכיר אותה כמוקד מלחמת האזרחים בין בדלנים אלבנים לממשלה המקדונית.

שמו הרשמי של הפסטיבל  DITET-E-NAIMIT'', נקרא על שם המשורר האלבני הרומנטי נָאים פראשֶרי, שחי בחצי השני של המאה ה-19. פראשרי כתב בפרסית, טורקית ויוונית, אבל לראשונה – כתב גם באלבנית,  ואף תרגם לאלבנית את האיליאדה והאודיסיאה. פראשרי היה משורר ובה בעת פקיד עותומני רם דרג – ראש מחלקת הצנזורה של איסטנבול, לא פחות… באותו זמן כתב בעילום שם גם שירי תמיכה בפטריוטיזם האלבני.

הפסטיבל נפתח מתחת לזיקוקי דינור בין שתי שורות נערים ונערות אוחזי לפידים בלבוש אלבני מסורתי שעמדו לצד פסלו של פראשרי ויצרו לנו מסדרון חי אל אולם הפסטיבל.

לצד משוררים מרחבי העולם (בין השאר גרמניה, ארה"ב, צרפת ודנמרק, וכמובן גם קרואטיה, קוסובו, אלבניה ומקדוניה) קראתי בפתיחה את "השפה אומרת" בשפתו, העברית. 

התמונה כאן עם המנחה אנה ועם המשוררת הגרמניה ששמה נשכח ממני, היא דווקא מטקס הסיום, שנערך באותו מקום, ובו קראתי את "הברברים – סיבוב שני". 

פראשרי היה גם חסיד של הזרם הבאקטשי – זרם סוּפי שהגיע לאלבניה בלחץ החרמת המסדרים הסופיים בטורקיה. עם עליית 'הטורקים הצעירים' לשלטון וחילון המדינה על ידי אתאטורק נאסר על הבאקטשים, שסבלו עוד קודם מרדיפות של המוסלמים הסונים, להמשיך ולקיים את מנזרי הדרווישים שלהם. באלבניה, מקדוניה וקוסובו הם רכשו מאמינים רבים, וביניהם, יש אומרים, גם שבתאי צבי 'שלנו'.

הבאקטשים מוקירים את האמנויות והשירה, והגיעו גם הם לפסטיבל בראשות הבאבא מונדי, המורה הרוחני השני בחשיבותו במסדר העולמי. הם אף הזמינו אותנו אליהם ל'מוּהאבֶּט' –  לארוחה טקסית במנזרם.

המנזר היפהפה – ה'הַאראבּאטי טֶקֶה' – נבנה על ידי אבְּדוּראהְמן פאשה שאחראי לרוב שכיות החמדה בעיר. בתמונה כאן – מקום ההתוועדות של הדרווישים עם המעיין ופיתוחי העץ הנפלאים.

לאחר שבאבא מונדי נשא לפנינו דרשה על הסופיזם הבקטשי וענה לשאלות ששאלנו, הלך והתברר לי סוד קסמם. שוחחתי אתו ארוכות.

הבקטשים הם שיעים, אבל ממש לא בנוסח האיראני. הם מתפללים רק פעמיים ביום, נשים יחד עם גברים כשווים,  שותים אלכוהול, ולא מתפללים לכיוון מכה.

לאסלאם יש לדעתם פירוש פנימי והוא זה החשוב: "אם ברצונך לדעת את האל – דע את עצמך". 
וזאת למה? כי העולם כולו מצוי באל:

"אם תשאל אותנו, הדרוישים, היכן הוא האל, נאמר: 'באגל דמעה'. 
די בגרגר חיטה אחד כדי למצוא את האל היוצר רבבות עולמות."

האל הוא באדם, באני ובזולת, ולכן הבקטשי אינו מתפלל לכיוון מכה, אלא לנוכח פנים כלשהם – של דרויש אחר, או אם הוא לבד – אפילו תמונה או ראי ישמשו אותו.

איך כל זה מיתרגם לפרקטיקה של יום יום? בעבודה. "האל אומר: לך עשה מעשים מועילים. השטן אומר: ישַן", מסביר הבאבא, ונאה דורש נאה מקיים עמד שם ועזר לערוך לנו שולחן ערוך עמוס כל טוב לכֵרה אדירה של בשרים מעושנים, נתחי כבש מהבילים, מיני ירק, כבדים טחונים, מחית פלפלים קלויים, ראקי ויין.

מחוץ למנזר – בתי מלאכה של שנות החמישים שלנו, שוק ירקות וגם עצים להסקה. אבְּדוּראהְמן פאשה בנה לא רק את ההאראבאטי טקה, אלא גם את המסגד הצבעוני של טטובו, מסגד יוצא דופן שכולו פיתוחים צבעוניים בצורות גיאומטריות, מהמסד ועד הטפחות, מבפנים ומבחוץ, משטיח התפילה המכסה את כל הרצפה ועד הכיפה, היוצאת דופן עוד יותר (גלו למה).

באחת הקריאות באוניברסיטת טטובו, בין ממטר לממטר במזג האוויר החורפי, גיליתי פסל סביבתי מוזר במיוחד, אבל כנראה עכשווי לגמרי. כוננית ספרים סחופי רוח וגשם שהפכו למרכיב פלסטי בפסל. 
לשאלתי הציצו החברים האלבנים בספרים וגילו שם את כתבי מרקס ואנגלס. נקמה מתוקה? הומור אלבני? קינה? \
בבלקנים כל אלה כנראה אינם סותרים זה את זה.