בננות - בלוגים / / תזרום, אחי, תזרום
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

תזרום, אחי, תזרום

 

 


היום ב'הארץ':

 

תזרום, אחי, תזרום

 

 

תזרום, אחי, תזרום
מאת אמיר אור
ולמה בעצם לא לחיות את הרגע? הרי בין כך וכך אי אפשר לשנות כלום. אבל המחשבה שאי אפשר לשנות, היא זו שמביאה לחוסר שליטה ולחוסר אחריות
תגיות: אמיר אור, משאל
 
אמיר אור
תצלום: דודו בכר

על שקיעת הרוח מקוננים עוד מאז קום המדינה, ואולי בצדק. אבל פניה של שקיעת הרוח בעשור האחרון הן בהחלט פנים חדשות – פניו של האסקפיסט. "תזרום" ו"תחיה כאן ועכשיו" הם שני הציוויים הניו-אייג'יים שעליהם גדלו כאן לפחות שני דורות. תרגיע, קח את החיים באיזי. בריז אין, בריז אאוט. אבל עם כל כך הרבה שאנטי וזרימה נטולת התנגדויות, איך זה שהמדינה שלנו עדיין לא הגיעה להארה?

תשובה לפרדוקס הקוסמי הזה יש אולי באופן שבו מצא לו האסקפיזם הישראלי את צידוקיו. ה"כאן ועכשיו", שבסבנטיז היה מחוז חפצם של מודטים טרנסצנדנטליים, נהפך למוטו של קייטנה רוחנית חדשה שבה החוויה האישית היא תכלית החיים. אם אתה כאן ועכשיו, לא משנה במה תמלא את חייך. העיקר שתהיה "קול" ותעביר לך את הזמן בכיף ובסיפוק: אכול ושתה, אחי, כי אין מחר. ולא שיש משהו רע באוכל, בכסף, בסקס, ובכל הפריפריה של העיסוק בהם. אבל אם כל מה שיש באדם הוא הגוף המתכלה והחומרים שסביבו, אדם לאדם מצרך. ולמה בעצם לא לחיות את הרגע? הרי בין כה וכה אי אפשר לשנות כלום.

המחשבה שאי אפשר לשנות היא זו שמביאה לחוסר שליטה ולחוסר אחריות: אם אינך מאמין ביכולת שלך ליצור, להשפיע ולשנות דברים, לא נותר אלא… "לזרום". ואם כל מה שיש לך הוא רק ה"כאן ועכשיו" לפחות יורדת ממך האחריות המעיקה לכל מה שמתרחש מסביב. עוולות החברה, האי-צדק שנעשה לחלקים ממנה, ואפילו רצח בשכונה או השחיתות הפושה בכל שדרות השלטון – כל אלה אינם נוגעים בך. ראש קטן, ראש לרגע. מטבע בקערת סיפוקים קטנה.

שמו הנסתר של "הרגע" הקדוש הזה הוא חוסר התקווה והמשמעות, ובעקבותיהן ההתכחשות לאחריות שיש לנו על מעגלי האני והחברה שאנו חיים בה. אינך מתעלם ממשמעות חייך, ממשפחתך, מקבוצות השיוך שלך, מכלל האזרחים של ארצך, מתושבי העולם, מעולם החי וכו' – אם אתה באמת לוקח שליטה ואחריות על עצמך. הצד השני של מטבע "הרגע" הוא הידרדרות החשיבה, הידע וההבנה. ובדיוק אלה הם האמצעים לשליטה במאורעות חייך ולהיכרות עם עולמך ולנטילת אחריות עליו. התוצאה היא ניוון ובערות.

הצד השני של המטבע הוא בלתי נפרד מהראשון. אסקפיזם הוא מסימניו של ייאוש, אבל אין זה אומר שהדור הצעיר אינו חש שהמציאות הנתונה לא מוליכה אותו מראש אל המבוי הסתום שמגביר את התחושה הזאת. ברמה הפוליטית, שיטת הבחירות עם הפריימריז הסגורים מונעת מהאזרח להשפיע וליצור את השינוי המתבקש, שיטה שמונעת מהציבור לבחור בנציגים בעלי יכולת, שיטה שלא ברור מה יכול לשנות אותה, כשהמופקדים בה על השמנת הם החתולים.

השחיתות והעבריינות בכל שדרות החברה, המעילה באמון הציבור בכל הנוגע לחינוך ולהשכלה של הדור הבא, ניצול האזרח העובד בידי קבוצות אינטרסנטים – תדירותן של תופעות אלה הפכו אותן לנורמה, והקהו אותנו לכדי משיכת כתפיים אפאטית: "תזרום, אחי, תזרום"… בהוקעת השלילי, כמו גם בטיפוח ערכים הומניים והשכלה, לא די בחינוך לאזרחות ולאתיקה ונחוץ גם מופת חברתי שיעמיד ערכים ותרבות כדגם האנושי הראוי. הדור הבוגר נושא עיניים אל מנהיגיו ואל התקשורת. הדור הצעיר מתבונן בנו, המבוגרים, ולא מוצא חזון ותשובות. 

הם הולכים לאבוד בחוצות תל אביב,

הם יורדים מן הארץ בשירות אקסטזי;

צל ואור קורעים את גופם,

ידיהם מושטות לסוכך מכל רוח,

פניהם פעורות ורוחם מנשבת,

הם נותנים בך עין, ובעין נפשם,

ובראותם שראית – מתכסים חשכה.

לא מוכרים לא קונים, נעדרים נוכחים,

מתרסקים בדממה, תועים בלי רגלים

הרחק מסוחרי העבדים והנשק,

קהים מכאב, כואבים מקהות,

הם מתאבכים מן הארץ בשקט בשקט,

הולכים לאבוד בחוצות הגלקסיה.

כל יודע דבר על מקום המצאם

מתחיב בנפשם,

מתחיב בנפשו.

השיר בבננות עם הכותרת והניקוד

 

 

 

שנה מתוקה לכולנו    עם כל שמייחל לו הלב  

 

153 תגובות

  1. אהבתי אז וגם עכשיו ואף התכתבנו על כך ועל האובדנים.
    שנה ברוכה.

  2. שיר שמניח את האצבע על דופק הזמן
    'צל ואור קורעים את גופם'
    אנו רואים ונקרעים יחד איתם חסרי אונים
    זה הזמן המשוגע שבו אנו מתבוססים
    קראתי את הכתבה שלך בהארץ – תזרום אחי, תזרום,
    בתקווה שבסוף שנה הבאה יהיה מעט יותר קל

    שנה טובה לך אמיר ולכולם כאן.

    • הזמן משוגע, אבל נשתדל שלא להתבוסס. תודה ושנה נפלאה לך, טימה.

      • נרים כוס לקראת השנה החדשה.
        ואולי יותר מכוס אחת. שתים שלוש ועוד

        אפשר שעדי עסיס ואני נראה את ישבננו אל מול כל דורשי טובתנו וחיינו
        ונגיד להם
        על החיים ועל המוות.

        כי בזמן המשוגע, אפשר שנשתגע גם אנחנו
        בפיקוח
        נפש לקראת יום הכיפור הנורא.
        אלוהי היהודים
        אתה מעלינו.

        ונוכל לתהות ולשאול שאלה אחת או שתיים
        לחיי הבינוניות
        שנואת הנפש, לחיי ההתבוססות במי אפסיים
        והאם הגאונות יצאה מאיתנו?
        כי כאן, נסתכל במורד הרחובות
        ונבכה את מות האהבה.

        נזכור את אושוויץ ואת בירקנאו
        ואת כל מה שעשינו לשרידים
        אבל נפנפף בשירטוטי המחנות
        קבל עולם.
        כי הכל מגוייס
        וגם אנחנו לתת את נפשותנו
        על מזבח.

        הכיעור, הכניעה האזרחית, הכניעה האישית. הכניעה לכלום ולפחדים שלנו.

        אתה איתי עדי עסיס?
        נכון גבר יכול לירות. אבל
        גם בנות אוחזות היום בעוזי.
        אז… גגבר יכול להתריס
        אבל הוא יכול גם לבכות

        נרים כוסית לכבוד השנה החדשה.
        נמהל אותה בבירה, בהר חרמון אדום
        ברמי מרטין או בוויסקי משובח.
        ומה נאחל לעצמנו לקראת השנה החדשה.

        שנוכל קצת להשתגע, קצת לשבור את השיגרה.

        לכתוב מילה או שתיים שתהיינה בהם השראה, ונשלמד.
        נעזוב את הבינוניות, אם נוכל, ואם בכלל יכולים אנחנו
        את הצחוקים והדקחות, את הפלגנות, את ריבוי הדעות, כל אחד יודע יותר טוב מן השני. כל אחד באגו… כי קיים אנוכי..
        ככה נגזר לנו מן השמים ומן האדמה

        ונלמד להוקיר, את אלו שהצליחו לצמוח.

        אלוהים שבשמים, רואה?
        מאזניים,
        דין וחשבון. מי ימות, מי יחיה ולמה?

        ומאחל לעצמנו שאיתו או בלעדיו
        נוכל להראות את ערוותנו בציבור,
        כי חזקים אנחנו, אם צלחנו, ואם לא

        נרים כוסית לחיי הפחדים, לחיי החרדה מן האובדן האישי בין כולם, האנונימיות וחוסר הזהות.

        ונגיד, חיים רק פעם אחת
        ומבעד לקנה הרובה
        נחזיר לחיים מלחמה שערה
        במעשה, במילה או שתיים או הרבה.

        • עדי עסיס חושף בשירו משהו אחר, אבל כמובן לא זה מה שחשוב…

          בשיר יוצא לך מיצוי זורם של האמירה עם הרבה טוב – שכמו הישבן, לא תמיד נחשף כך בפשטות 🙂

  3. שיר חזק ,אמיר, המבכה את אובדנו של הדור הצעיר העורק מאיתנו בחיפוש אחר משמעות ופיסת אושר, וכמה מתאימה הכותרת המשדרת זחיחות ומבטאת את תרבות ה"סמוך והסבבה", שנזכה להשיב בנים ביתה שהרי הבנים האובדים הם בסופו של דבר אנחנו לא?

    • ושתהיה לך שנה טובת לב ומאירת פנים שנת יצירה ואור

    • מסכים אתך, חנה, שאנחנו – הם, ופני הדור פנינו. הרי לא מדובר בפריצת גבולות כזו או אחרת (שמי מאיתנו לא בדק אותם בצעירותו?) אלא ברוח שבה נעשים הדברים. בייאוש ובאפתיה.
      עבדתי די הרבה עם צעירים, וברור שיש לא מעט שלא איבדו את האמון והכוח והתקוה. אבל הזרם נגדם, ואנחנו כחברה הזרם הזה.
      מה לעשות? קודם כל לשנות את דרכנו, אני חושב. אם כל אחד יעשה את שלו, מתוך שאיפה להגדיל מעט כל יום את מעגלי האחריות שלו, גם האמצעים לשינוי כולל יותר יימצאו.
      תודה, חנה יקרה, ושנה יפה לך.

  4. שנה טובה ומתוקה אמיר. כל הכבוד. אומי.

  5. עדנה גור אריה

    קראתי את הכתבה בהארץ. נגעת בעיקר העיקרים. מקווה שבכל זאת דברים ישתנו.
    בתקווה לשנה טובה יותר.
    עדנה

    • לאמיר,

      טוב, ראיתי שהחליפו את התמונה. זה נראה כבר יותר טוב, אבל עדיין חמור סבר, לטעמי.

      רציתי לבקש ממך טובה, לפני שאני נכנסת לעמקם של הדברים.

      לפוסט הקודם פלשו כמה אבמים וחייזרים, שאינם מרפים בהכפשות ובהשמות. והרי נדמה לי שעל זה בדיוק אתה כותב.

      ובכן שמתי לב, שיש לך יכולת לזהות את משביתי השמחות למיניהם וכל מיני פולשניים וגם להעמידם על מקומם.
      אני איני מצליחה להיפטר מהם.

      רציתי לבקש את עזרתך.

      מעבר לזה, רציתי להגיד לך שנה טובה, ובעיקר פוריה. הרבה כתיבה הרבה יצירה והמשך בדרכך זאת.

      ועוד, ובכן אלת ההשתנות. לא הספקנו להניד עפעף ועוד פעם החלו החגים, ושנה חדשה יוצאת לדרך.

      אתה יודע מה אומרים – כל מה שאתה מאחל לעצמך שיקרה לך.

      חוה

      • תודה, חוה, ואני הייתי אומר, שהטוב שאת מאמינה בו ביחס לעצמך ומאחלת לעצמך יקרה לך 🙂

    • בסך הכל זה אומר שהשינוי בידינו, עדנה. בתקווה שנעשה יותר בלי להתייאש ונזכה להביט בגאווה אחורה בראש השנה הבא 🙂 שנה טובה!

    • אמן. ושלא נהיה כמים הנגרפים אלא שנפלס את דרכנו כמו נהר.

  6. שנה דבש, אמירוש. שיריך מייפים אותנו.

  7. איריס קובליו

    הנוכחות הנעדרת הזו מאד נוכחת מבין סורגי המילים, אפשר ממש לצייר אותה
    שנה טובה אמיר

    • איריס, רק את מסוגלת ממש לצייר נוכחות נעדרת! 🙂 אבל שמח שגם המלים מעבירות בהצלחה את תמונת המחשבה.
      שנת שמחה ויצירה, איריס.

  8. מירי פליישר

    אמיר היקר עד מאוד
    לב ענק לך להכיל את כל הטוב והיופי של כולם. שיהיה בו מספיק גם עבורך בשנה חדשה זו.
    זו בקשתי בשבילך.

  9. שנה טובה אמיר
    שנה של המשך עשייה , דבקות במטרה ואהבה
    קראתי את דברייך ואם היתה עצומה הייתי חותמת 🙂

    • ריקי, זו בהחלט עצומה, ואת מוזמנת לחתום עליה. היא תוגש לכל אחד מאיתנו 🙂
      שנה טובה!

  10. שנה טובה, אחי אמיר, מה רע בלתקן את המעגל הקטן שלי, ורק שלי, ולזרום – כי את שלך אינני יכולה לתקן, רק אתה יכול. ואין אחד שאין לו מעגל משלו.

    • לבנה אחותי, אין שום רע בלתקן את המעגל הקטן שלך, ותזרמי כאוות נפשך. אבל איפה מתחיל המעגל הקטן שלך ואיפה הוא נגמר? והאם תמיד היו לו אותם גבולות והקף? האם הוא נגמר בגוף? ביצירה? בילדים? בחברים? בשכונה?
      שנה של התרחבות, אחותי, שיפוצו מעיינייך ותזרמי הרחק.

      • כשאני אומרת "המעגל שלי" אני מתכוונת להיקף המזוהה שנוגע לי במישרין ובעקיפין, זה משפחתי, במעגל הקרוב והרחוק, זה שכניי, זה אנשים שיש לי מגעים ומשאים ומתנים איתם מכל הסוגים, סופרמרקט, מקום עבודתי, תומכי תחביביי, אנשי השירות שמגיעים אלי =מחשב, מכונת כביסה, חשמל, וכו וכו'; – ואם אדאג לנקיון החלקה הזו, ואתה תדאג לנקיון החלקה שלך, וזולתך ידאג לשלו, אולי נתקדם ונשתפר… וזו הזרימה.

        • אם מצבו של השכנים הקרובים מדורדר זה משפיע עלייך. את יכולה אולי לעבור שכונה. אבל אם כולם ינהגו כך, אחר כך תצטרכי לעבור מדינה, יבשת, עולם.

          אבל את צודקת, שזו ההתחלה. אם נתקן את זה נתקן הרבה. אבל אנשים נבדלים בגודל המעגל או במספר המעגלים שהם מסוגלים לקחת עליהם אחריות. מעבר למעגלים שציינת ישנם עוד עובדים במקומות עבודה אחרים, עוד משפחה מורחבת, שכונה, עיר, מדינה, יהודים וערבים, עולם, טבע, רוח.

          • או לסיכום, לבנה, המשוואה היא כזו: ככל שיותר אנשים ייקחו יותר אחריות על יותר מעגלים נחיה בעולם טוב יותר.

            ועוד משוואה: ככל שאדם לוקח יותר אחריות על יותר מעגלי חיים, יש לו יותר שליטה בחייו.

  11. תַּלְמָה פרויד

    קראתי וקראתי (את השיר והמאמר). נכון, כואב ומתריס ואנה נוליך את הכאב?
    לא נותר, אמיר, אלא לאחל ולקוות שנתקדם השנה מן התחתית אל האמיר ושנראה גם אור.

    שתהיה לך שנה טובה ומיטיבה, אמיר אור:)

    • תלמה יקירתי, אין לנו לאן להוליך את הכאב מלבד אל הבושה. הידיים ידינו, והקול קולנו.
      כולל את עצמי בשמחה בברכתך, ומאחל לך שנה של אושר.

  12. וואוו, אמיר, אמיר, אמיר, אין לי מילים. לא אחרי מילים כל כך מדייקות ומדוייקות.
    מאחלת לך מהלב שנה נפלאה בחיים, שם במציאות, שבה האויר הוא לא וירטואלי אלא נכנס ישר למערכת הנשימה.
    כאן בבלוג, מאחלת לך שנה של המשך פרסומים מעלפים וטונות של קוראים וקוראות קשובים, שיזהרו לאורו של טרול התמיד, שמושך עכשיו בשערות שאין לו:) .
    המון הערכה וחיבה,
    סיגל.

    • הייתכן? הייתכן שהיא לא ביקרה פה, הדוקטורית הטרחנית, שהופכת כל תגובה מילולית ליללת תן ארוכה ומשמימה?

      • בטח ביקרה, איפה הבחנת הנקרא שלך? רק מה? יש אנשים שיש להם חיים ולא נמצאים עשרים וארבע שעות ברצף בבלוג של אמיר אור.
        שנה טובה לך דוד גיבור אשר על המשמרת.
        (מבטיחה לנסות לחזור בערב, בינתיים נסה ללמוד את התגובות בע"פ או משהו).

    • אין כמו אורגאזמה בשידור חי.

      אבא שמע על זה?

    • סיגל היקרה, שנה טובה עם הרבה שמחה ואוויר גם לך, ושנמשיך לשוחח באותו עונג גם השנה.

  13. מסכים עם ההבחנות – לא קשה לקבל את הפרוגנוזה, השאלה מה נעשה אחרת בתש"ע להושיע את עצמנו ולהסיט את אפיק הזרימה הזה. שתהיה לך שנה נפלאה אחי כנגד הזרם:)

  14. ראיתי את זה בעיתון אתמול, ואני באמת לא מאמינה גדולה באסקפיזם. מצד שני, אני גם לא מאמינה שאי אפשר לשנות. תמיד אפשר, וכל שינוי נחשב, אפילו אם הוא במנות זעירות. או, בפרפרזה על דברי מלך צרפתי מפורסם, ולמרות הפריימריז: המדינה – זה אנחנו.
    שנה טובה!

    • עדה היקרה, אנשים כמוך שמאמינים שאפשר לעשות ולשנות הם תקוותנו, אבל קשה שלא להבחין ברוח המנשבת בעיקר בדור הצעיר יותר, זה שמטבע האדם צפוי היה להיות מהפכני ומורד בניוון האתוס החברתי הרבה יותר מאיתנו.
      מסכים אתך שכל שינוי נחשב, ונדמה לי שלהתעוררות לעמדה כמו שלך קראתי ברשימה הזו. נאחל לעצמנו שנה של יותר אחריות אישית על מעגלי חיינו ונאחל לנו בזה שנה טובה יותר 🙂

      • לאמיר –
        אני לא כל כך מסכימה אתך בעניין הדור הצעיר יותר. טענות על "זה נוער זה?" נשמעו כאן אפילו בימים שאני עוד לא הייתי נוער. האמת היא שהדור הצעיר איננו הומוגני, ויש בו כל מיני מגמות. על המגמות הטובות (שאת חלקן אני דווקא מכירה) לא כותבים בעיתון – לא רק מפני שיש לזה פחות רייטינג, אלא משום שהכותב עלול להיות מואשם, רחמנא ליצלן, בהצגה מתקתקה של המציאות.

        הביקורת המקוננת מאד אופיינית לחברה המודרנית, לא רק אצלנו – אלא שבסיר הלחץ שלנו כאן, היא איכשהו יותר אפקטיבית. אנשים קוראים ושומעים אותה ומשתכנעים, שישראל היא באמת המקום הגרוע ביותר עלי אדמות, מכל הבחינות – מוסרית, משפטית, בטחונית, כלכלית, חינוכית, פוליטית, וכך הלאה. מהמצב שבו נהגו לטעון כאן שאנחנו מקימים חברת מופת, אור לגויים, קפצנו לקיצוניות השניה – עכשיו אנחנו הכי גרועים. האמת, כרגיל, היא תמיד (ותמיד היתה) איפה שהוא באמצע.

        מה שהמבקרים אינם לוקחים בחשבון הוא שהביקורת הזאת, גם אם היא מוכיחה את שאר רוחם ומוסריותם של המבקרים, היא בעלת ערך משתק. יש מי שלוקח אותה מאד ברצינות, גם בקרב הדור הצעיר שהזכרת. דווקא בשל ערכה המשתק, היא לא מותירה אצל הקהל שלה את האופציה למרוד. מה שנשאר לאלה שהם נוחים במיוחד להתרשם ממנה הוא אסקפיזם, או פשוט עזיבה: הם נוטלים את מקלם ותרמילם, והולכים לחפש מקום אחר. חבל.

        • עדה, אני חושש שאת מחטיאה את אופי הקריאה שקראתי ברשימה הזו.

          אין זו ביקורת על הנוער. אם יש מקום לאצבע מאשימה הוא דווקא אל הדור המבוגר שלא עשה די לאפשר להם אקלים שמעודד אופטימיות, שליטה ואחריות. קראי ב"לגעת בדיבור"
          http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=3920

          הקריאה היא לכל אחד ואחד מאיתנו – לא לברוח פיזית או נפשית, אלא להפך, לחזור אל עצמו. "אינך מתעלם ממשמעות חייך, ממשפחתך, מקבוצות השיוך שלך, מכלל האזרחים של ארצך, מתושבי העולם, מעולם החי וכו' – אם אתה באמת לוקח שליטה ואחריות על עצמך".
          גם פירשתי שהחשיבה, הידע וההבנה "הם האמצעים לשליטה במאורעות חייך ולהיכרות עם עולמך ולנטילת אחריות עליו".
          אולי היה ראוי לנסח את האמור לא על דרך השלילה, אבל חושב שהדרך שאותה הצעתי – ברורה, ואינה בכיוון שאת מבקרת.

          • לאמיר –
            לא ביקרתי את הרשימה בכלל – במה שכתבתי על הנוער התייחסתי רק למה שכתבת אתה בתגובה קודמת (הבוקר, בשעה 08:52), לאמר:
            "אבל קשה שלא להבחין ברוח המנשבת בעיקר בדור הצעיר יותר, זה שמטבע האדם צפוי היה להיות מהפכני ומורד בניוון האתוס החברתי הרבה יותר מאיתנו."
            חשבתי – ואני עדיין חושבת – שבקרב הדור הצעיר הזה מנשבות רוחות מכיוונים שונים, לא רק רוחות רעות. נכון שהדור הצעיר של היום מתבגר ומתפכח יותר מהר ממה שהיה פעם – אבל זה לא בהכרח, ולא תמיד, דבר רע.

          • אם ככה, אנחנו מסכימים בעצם. הקישור שהוספתי לך רק מבהיר את דעתי על הדור… המבוגר.
            הנוער אינו פחות טוב או מוכשר, אבל חושב שהוא גדל לתוך אקלים של ראש קטן יותר וחזון נפרץ פחות, ציני, מיואש ומזניח יותר. האתגרים המוצבים בפניו גדלים והולכים.

          • לאמיר –
            כן, גם לי נראה שבגדול אנחנו מסכימים בעניין הזה – אלא אם כן תתחיל שוב לדבר על גורלה האיום של הלשון העברית, שאז מן הסתם יתחדש הוויכוח 🙂

            אשר לקישור שהוספת – הלכתי לבדוק וראיתי, שלא רק שקראתי אותו בזמנו, אלא שגם הגבתי עליו, וגם החלפנו לא מעט תגובות בעניינו. משעשע (ומבהיל) לגלות עד כמה דומה הדיאלוג ההוא לזה הנוכחי.

          • עדה, זה רק מראה כמה אנחנו נחושים, יציבים ועקביים, כמובן 🙂 למרות הידרדרותה של העברית אל עברי פי פחת, שתהיה שנה משעשעת…

  15. שנה של התעוררות הרוח, של הצלחה ויצירה. כל הטוב בך ולך.

  16. יופי של מאמר
    אהבתי
    עכשיו לא אוכל להגיד
    תזרום אחי תזרום
    בלי להיזכר במבטך עז המבע 🙂

    • תגובה עסיסית

      ועזת מבע
      ובעיקר זורמת

      • לאמיר,

        טוב, לפני שיגידו שאני גרופי וכל זה, מה שכבר מתחיל לעצבן. תגובתי:

        אני מניחה שהמקום שניתן לך היה מוקצב מראש. ובכל אופן מצמרר. קודם כל המאמר לפני השיר בסוף.

        הטון האירוני, הציני, הסרקסטי ויחד עם זאת כל כך אוטנטי נוגע באמת בכל אחד ואחד מאיתנו ולא רק בצעירים. אינך מתאר לעצמך כמה כאן בחיפה, כל הנהגים והעובדים מתעבים את השלטון. כמה יאוש אבל לא רק, גם כעס המון כעס על איזו תחושה שזה אותם האנשים כל הזמן, וכמה באמת אתה עומד חסר אונים ולא יכול לשנות.

        אתה יודע, הבטיחו לנו דמוקרטיה, רצינו מדינה ציונית – ישראלית וכמה מהר כל- כך מהר נוצרו כאן הזילות בחיים, השחיתות והבורות, דקדנטיות וניוון.

        באשר לי אישית, כבר אמרתי לך שביליתי 7 שנים בבתי משפט ויצאתי כמעט בלי כלום עם המון הרס. ראיתי את המערכת מלפני ולפנים ומאז מאומה לא יכול להיות כמו קודם. אני חושבת שאנשים אפילו אינם קולטים לאיזה עומק מגיעה השחיתות, וכמה אין כל ממשק בין הרשויות השונות.

        בשנה הראשונה כאן בחיפה כתבתי המון מכתבים. לבית המשפט העליון, למשרד המשפטים, לשר המשטרה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין. מחלק מהם לא קבלתי תשובות. ממי שכן קבלתי תשובות הן היו כל כך אפטיות כלפי כולנו אנחנו האזרחים.

        זה הרתיח אותי ולא יכלתי לעשות מאומה.

        היו לילות בשנה הראשונה שפשוט הייתי מתעוררת בבהלה מתוך מחשבה שאני כאדם פשוט איני קיימת – אני תיק, אני מספר, המכתבים שלי מתוייקים. וזאת הרגשה איומה של התאיינות.

        שלא לדבר על זכויות בסיסיות בחוק כבוד יסוד האדם וחירותו – עודכן לאחרונה בשנת 1993. ותחילתו לאחר הקמת המדינה. הזכות לחיים.

        עברתי מסע, בידיעת שופטים בבתי משפט ואחרים בו השליכו את כל רכושי. והייתי רחוקה כפסע במשך 4 שנים ממות. פשוט כך. המסקנה, לא ברואנדה כאן בארץ זכויות יסוד של האדם מופרות תדירות וחדשות לבקרים.

        מאז לא חזרו חיי למסלולם כקדם. אבל,

        אתה יודע, אורציון ברתנא, כתב בשיר שלו פעם "והמיים זולגים וזולגים ואינם יכולים להמס אחת אמירה"

        לדאבוני הרב, מודפסים בארץ יותר מידי ספרים, שלא לכולם יש ערך רב. אבל תדיר, ולאורך ההיסטוריה המערבית החדשה היה להוגי הדעות, לפילוסופים, הסופרים והאמנים את החובה לשנות.

        איך כתיבה כמו שלך, מעוררת למודעות, וצריך עוד הרבה שיכתבו ככה, ואפילו יותר חזק וצריך לכתוב על זה בשירה, בספרות – אתם האמנים הם האנשים שהיה להם את תוואי הדרך לשנות אמונות והשקפות של אנשים להזדהות עם המילים הכתובות ועם הדברים.

        ונזכיר בין רבים אחרים את מונסקיה, הובס, סטיוארט מיל, קאמי, סארטר ואחרים = אליהם באמת נושאים אנשים את העיניים.

        והשיר – ההתמסמסות היא לאו דווקא ירידה בארץ, כי הרי כל העולם המערבי מתמוטט אלא מן התמוססות כזאת עם הזרימה ללא משב רוח ולכל עבר בחלל סתם.

        יפה לך אמיר.
        הדברים שכתבת חשובים
        ומה שעוד יותר חשוב
        תמשיך ככה בשנה הבאה…
        וגם בשנה הבאה
        שימותו הקנאים.

        ולך, מה אאחל לך…
        שמן האישיות הפרטית שלך תצמח אישיות ציבורית גדולה, ועוד.. אתה כבר בדרך.

        חוה

        • ועוד,

          לגבי השיר: כאשר הוא מתחבר עם המאמר הוא מקבל אפקט מדהים – שילוב של דברי תוכחה עם דברי רוח, שמרימים את המאמר לגבהים מרקיעים.

          כאשר קראתי את השיר לבדו חשבתי לעצמי,
          לא מזמן הייתי בתל-אביב בשמש הקופחת, שמאירה כל פגם בעיניים (גם את שלי סביר להניח) את חנויות הסמרטוטים באלנבי, את הפליטים ואת העובדים הזרים בתחנה המרכזית. את הישנים על המדרכות ליד דיזינגוף סנטר למרגלות חלונות ראווה שמציגים קולקציה חדשה בהון תופעות שעוד מעט קט ותהפוך לסוף העונה ובתי הקפה. כל המוזרים, כל הסרוטים, אלה שעוברים לך בשיירות על הפנים. אלה שמדברים כאילו באמת יש להם מה להגיד.

          את המגננות שמכסות על חרדות, למצוא איזה פינה להיות קיים להיות נוכח, לראות, להיראות מצעד בלתי פוסק פיח מתערבל מחנק ואין אויר.

          וזה מחמיר משנה לשנה. כתבת והופס צריך להוסיף שורה או שנתיים לצניחה חופשית אל תוך האדמה.

          אני רק מסתכלת מן הצד, וחוזרת הביתה לארבע קירות להיות מוגנת מן החוץ המוטרף הזה. עולה אל הכרמל. אותם אנשים בדיוק אותם האנשים – אבל הנוף למלוא העין, לנשום אויר ולא צריך יותר מאומה.

          רק בקשה אחת לכל המציצנים שפלשו לכאן, ואין להם גבולות – להם באמת אין מקום בפוסט הזה.

          וחוץ מהם מה נאמר אלא כמילות שיר האהבה
          "הכל דבש"..
          לכול…………ם

          חוה

          • חרגת מהמקום המוקצב מראש במאתיים אחוז
            חג שמח לכל בית ישראל
            ושיהיה לכם צום קל
            שמעת על תענית מילים,חוה?

          • הי חוה, מצחיק, אבל בהחלט הקטנת את אמנון עבוט ב"לחופש נולד". הוא כבר יכול להרים את עצמו ברמה מרוב שהוא קטן. היפו במשקל קל. שקוף, כמו שהוא במציאות. חוה די, רחמים, מסכן 🙂

            את בטח מבינה כבר שהוא כותב בלשון נקבה ובלשון רבים כדי לנסות ליצור נפח של הרבה אנשים מגעילים אבל בבננות בדרך כלל זה רק הוא הפירומן, שמחפש לו מקום להבעיר אש. שני צול בחלומות שלו, אז למה שנתיחס בכלל?

            שנה טובה לך .

            ולטרולנו הטיפשון, דוד גבור אשר על המשמרת, שפרש כבר שק שינה בבלוג הזה ועבר לגור, מאחלת שיישן קצת בין התגובות.

          • ואו סיגל סיגל סיגל אין לי מילים
            אחרי המילים שלך אין לי מילים ואו
            ואו אחרי מילים כל כך מדוייקות כמו שלך הההההההה נעתקו המילים אחרי —-
            הו! הו!
            תזרים אחי,תזדררררים
            הו!

            (איפה הילד? עומד בפתח ומסתכל? אוי!)

            נ.ב.
            (ובלטינית: מה שמותר ליופיטר אסור לפרה הסגולה)

          • אורגזמה בכלא 4

            ביום אחד,ביום בהיר
            שפט אותי קצין בכיר

            על ברדק,סירוב פקודה
            ועל זלזול בעבודה

            אמרתי לו,אני מודה
            אך תתחשב,מצב של אמ'שלי קשה

            אמר לי ששים וארבע
            ימי מחבוש בכלא 4

            ולמחרת האזיקים ואחר כך,הטרטורים
            מלפפון,ביצה קשה והכניסו אותנו לתאים…

            למחרת,לקחו אותי,למרפאה לבדוק אותי,
            רופא נמוך קיבל אותי,מה יש לך,שאל אותי

            אמרתי לו כואב לי פה,כואב לי שם —
            ובלי לבדוק – וכבר רשם

            אמר תלך אל החובש – יתן לך –
            גם כדורים וגם משחה

            -אבל דוקטור,זה לא הכל,יש לי גם פה כאב גדול,אמר לי תסתלק מפה לפני שאתקע לך תלונה

            מייד קיבלתי עצבים,זרקתי לו הכדורים
            אמרתי לו,תדע לך,שהסנדלר יותר טוב
            ממך

            מייד לקחוני לצינוק,קיבלתי ימים נוספים,שלילת עישון ומכתבים—

            ———-

            בצינוק אני יושב,ועל האמא אני חושב
            וסורגים שמפרידים אותי מכל החיים—

            איני יודע מה לעשות,
            אני שקוע בצרות
            מתי כבר שוב,אוכל לראות
            את החשיש והזונות!

            מוקדש לאמא חוה ואמא סיגל מדור הזורמים.

          • זה מתחיל להשמע כמו הציטוטון של השעממון של נבות שרני שיווק עד זרה לפני כמה פוסטים אצל גיורא.
            היתכן שמדובר בשיווק אגרסיבי נוסף?

          • איפה הילדים נבוט? אתה לבד בחג? הלב נשבר אבל קשה להאשים אותם.

          • איפה?
            ???????????????????????????????????
            ???????????????????????????????????
            מילא איפה הילדים, איפה החג? אבל מעניין למה הכותב עלום השם נעלם אחרי הניחוש-זיהוי של סיגל?

          • לסיגל
            חביבתי, יפתי ושנונת הלשון,

            רציתי עוד אתמול לכתוב לך על הסגנון, על התשובות שנראה כאילו נשלפו מן השרוול, והמון תודה על שהתגייסת למאבק בכל אלו שאין להם מקום לישון, ואיפה לשים איזה מקום דחוק משלהם.

            ראיתי ושמתי לב שיצאת יחד עימי למאבק בכל שוחרי הרע, ומה לעשות הקצף העכור הזה יצא גם אליך ועליך
            אם בכלל היה שם משהו

            ורציתי להחמיא לך על השנינות שלך ועל הלויאליות שלך, ובכל על הכל, היופי האישי שבלב שאת מגלה בכל מילה שאת כותבת.

            אתמול בלילה כתבתי לאמיר שהגיע הזמן לנקות את מי השופכין שהתנקזו כאן אל תוך הפוסט החשוב הזה וההוא הקודם.

            אבל, אני רואה שאמיר איננו וזה עדין אני ואת.

            טוב היצור ממשיך לחרטט בתקוה שמשהו מן המילים שלו יתיז אלי או אליך. וכל זה ללא הבחנה עד שהוא וכפיליו לסוגיהם ולמיניהם זכרים נקבות וקהלים הוא בורא את עצמו ממשיך ללא מעצורים.

            את יודעת נשמה שלי אתמול הוא עוד הרגיז אותי – אבל כמו שאת אומרת מה נשאר – כלום. תראי איך אדם זקן, בודד אומלל דחוי מחוץ ומבפנים מתעקש לגרד בשמלה שלי ושלך ולדחוק,

            בבקשה תשימו אלי לב, תנו לי קצת התייחסות.

            אבל סיגל יקירתי מה נשאר אני ואת והידידות היפה שנרקמה כאן בבלוג.

            ונבוט ושלוחיו שיהלמו בקירות שידפקו
            והרי כבר טענתי עושים להם פו… והם פחות מאבק. ואני כותבת את זה מידע בדוק.

            רציתי להגיד לך תודה, המון חיבה וכל טוב לך והמון דבש אבל בטונות שתעבור עליך ועלי השנה הבאה בכיף, והעיקר שתהיה לך כל שנה יותר קלה באמצעות הצחוקים ואישיותך המלבבת.

            שלך, בהמון חיבה
            חוה

        • חוה, מאז ומתמיד האמנתי בכוחה של המלה להניע רגש ופעולה. על רקע פוליטיקה צינית והתנהלות חברתית שנעשית כוחנית יותר ויותר, דברם של משוררים ואמנים הוא מענה שבוודאי אינו מספיק, ולאחדים אף עלול להיראות בלתי הולם, אבל משוררים ואמנים נוגעים לעומק בחשיבה וברגש של החברה שבה הם חיים. הם יוצרים בחומר ההיולי של מחשבה ורגש: החומר שממנו אנחנו חושבים ויוצרים את המחר שלנו.

          אמנים דוכאו ביד מכוונת זה דורות, ולא חסר אסקפיזם גם בין שורותיהם. אבל מאמין שדברים קשובים מוצאים הד. אפילו בעקבות הרשימה הקצרה הזו קיבלתי עשרות מכתבי קוראים.

          במשך שנים חשבתי שיש לטפח את השירה ואת האמנות בכלל למען שפיות החברה, אבל למרות שהצלחתי לעשות משהו בכיוון בתחומי, הבנתי שאין די בכך. כשמפעל חשוב כמו הכיתה הערבית-עברית של הליקון נסגרה מחוסר תקציבים, התחלתי להבין, בלי קשר לעצם העובדה המעציבה הזו, שההתייחסות האפתית לנושא הזה נובעת מחוסר אכפתיות עמוקה בהרבה מזו "הפוליטית". משהו השתנה: האיום על החינוך, על התרבות במובנה העמוק, ועל השפיות בכלל – התעצם מאוד. ואכן, להבנתי נדרשים כיום מעשים אחרים.

          • לאמיר,

            אשתדל לשמור על טון מאופק בתגובתי זו.

            הפוסט הזה מלוכלך בשפע דברי בלע. לא אני לא נעלבת מהם, אבל זהו ראשיתו של השינוי לו אנחנו נדרשים. מכיון שאני יודעת שאתה רוכש לי כבוד, מן הראוי היה בהמשך למאמר לנקות את כל הפולשנים שמרחו תגובות מאוסות בפוסט הזה. זהו שינוי קטן – אבל ממנו צריך להתחיל.

            תגובתך לדברים שכתבתי אינה מספקת. מכיון שמשוררים והוגי דעות, גם אם דוכאו ופעלו בסתר הצליחו להרחיב מעגלים גם לאיזורים ולארץ נוספות. כמו כן גם סופרים. ובסיכומו של דבר להשפיע ולהשאיר חותם על ההיסטוריה. קיימות תיאוריות שונות בביקורת הספרות היום, כיצד מצליחים המילים הכתובות כן להשפיע וכן להמיר דעת קהל.

            אלא מאי, אולי התחושה שלך נובעת, מכך שאין היום מבנה מאוחד, או קבוצות מאוחדות אצלנו, אני מתכוונת, שפועלות ביחד כדי להוביל לשינוי. כמו קבוצת ה – 47 בגרמניה שנסתה להאבק בגרמניה הנאצית, בין סופריה היו גינטר גראס, זיגפריד לנץ ואחרים. גם קאמי וסארטר פעלו בתוך קבוצות מגובשות. גם אצלנו בארץ בדורות ההקמה של המדינה היו קבוצות שפעלו כדי לעודד את בניית המדינה, ולשיריהם, וגם לכתביהם אנחנו מתגעגעים. גם אנשים כמו גרשום שלום וליבוביץ, לדאבוני אפסו מן הארץ, השופט חיים כהן ועוד רבים וטובים אחרים. אנשים מעין אלו השפיעו רבות, שלא לדבר על אורי צבי גרינברג, על רטוש ועוד אחרים וטובים.

            מה עולה מכאן, שאנשים כמוך צריכים להתמודד עם אנשים באותו התחום כאשר אדם לאדם – זאב, והמאבק הוא על תקציבים וגם הקנאה היא על תקציבים. קשה ביותר לפעול ללא שיוך לקבוצות מגובשות, שפועלות למטרה אחת – כי אין כאלו, וכאשר יש או שהם נגועות בקנאת סופרים, סנוביזם, תקציבים ושאר מריעין בישין.

            אני מניחה שהתשובה המתבקשת שלך אלי, היא שאתה די בודד במערכה. לא בודד מבחינה אישית, אלא מכיון שהאינדיווידואליזם והתחרותיות, הקנאה וחוסר הפרגון חוגגים עם עליה של קאפיטליזם שחוק עד אימה.

            התחושה הזאת היא באמת מאוד מעציבה, ועדין, יש לך מה לעשות מבחינת השפעה ציבורית- שהרי אתה בעצמך כתבת שקבלת הרבה מאוד מכתבי קוראים. כל אלו צריכים לחזק את ידך ולהעניק לך כוח, גם הערכיות שבשליחותך אמורה לתרום לתחושה של התחזקות.

            מכל אלה עולה שראשית, יש לנקות את הבלוג הזה.

            באשר לשינוי, אכן הוא אינו מדבר רק על הצעירים, אלא גם על המבוגרים. לא בכדי אנחנו מוצפים בנבואות על קץ העולם. ואכן יש זילות נוראית עד שכמעט ולא נותרו לנו ערכים להיאבק עימם ועליהם.

            ארצנו לוקה בליקויים חמורים ביותר, חלקם גלויים והרבה מהם נסתרים מן העין. הדור הצעיר הוא חלול, והוא תחרותי והוא אומלל, ומי שזורם סופו להגיע אל מי שופכין, כמו גורלה של מארי פיזם. אלו סיפורים שעולים על כל דמיון אנושי ואולי הם שייכים לתקופות פרה היסטוריות.

            מה עשתה הקדמה, התפתחות הטכנולוגיה – הזיקה מכל בחינה שהיא. איך משנים. אין לי שמץ של מושג.

            את תחושת העצבות, אני מבינה וגם את תחושת התסכול – אם יש לזה מזור אין לי שמץ של מושג. באשר לך, תמשיך לכתוב, ומה שאתה מאמין בו תמשיך לכתוב ולפרסם, ולדעת שהדברים הם מתדרדרים, ושהמילה הכתובה נשארת, גם אחרי שאתה הלכת.

            מצטערת, אין בי כל אופטימיות. אני רואה, ואני יודעת – ואני מודעת לאבסורדים וגם לכאב שמסתתר מתחת להתגוננות, וגם לבורות שמאחורי הצחוקים.

            באשר יצרת לך במה ויש לך את שטחי הכתיבה – תכתוב כל אתה יכול, ויהיה זה אפילו נר קטן אחד בתוך החושך הגדול.

            ולא אנחנו לא בחנוכה – אנחנו בערב יום כיפור. זאת החברה שלנו, וככה אחנו נראים ובכלל, את הביטוי תזרום
            אני באופן אישי מתעבת.

            חוה

          • חוה, לא הכל שחור, ובשנות הפעילות שלי גיליתי גם אנשים נפלאים ששווה להילחם על עקרונות וערכים איתם ובשבילם.
            גם כשהדרך נראית ללא מוצא, בסוף נפרץ המוצא. תהליכים כאלה לוקחים זמן, ותלויים בסופו של דבר במעשיו של כל אחד מאיתנו.
            את הליקון התחלתי מתוך דירה ורעיון בלבד, וידענו לא פעם ולא פעמיים סכנת סגירה. אבל הצלחנו במה שעשינו בדיוק בגלל רוח ההתנדבות והאידיאליזם של רבים, והאמונה בדרך שהלכנו בה.

            אשר לניקיון – אולי לא תמיד כדאי לנקות אחרי המלכלך. דבריו אינם מעידים דבר עלינו, אלא עליו. כל מי שעיניו בראשו רואה.

          • לאמיר,

            קצת אני יודעת על השתלשלות פועליך, וגם על אוייבך כתבתי כבר בפוסט הקודם.
            בתוך עמי אני יושבת.

            ועצם העובדה, שהבליח אצלך האור, אותי היא מאוד משמחת. ואני יודעת שתמשיך, וואני גם יודעת שתגדל, אני רואה מן הצד את התפתחותך, ולכן כתבתי שהפכת מאישיות פרטית לאישיות ציבורית.

            ראיתי גם את העריכה של קובץ השירים שהוצאת אחרי מלחמת לבנון השניה. קראתי בקובץ השירים הלוך וחזור, ותחושות אינסופיות אפפו אותי. מאוד רציתי לקנות את הקובץ, אבל אתה יודע בסוף ויתרתי.

            והרי אתה שגריר של רצון טוב, גם בפסטיבל השירים בו שהית בקו התפר שבין קפריסין לבין תורכיה. כל אלו הן פעילויות שאינן בטלות בשישים.

            אם קראת את תגובותי לאותם הפולשים, שהרי אני די מכירה את השדות בה רועה היום הספרות העברית. איך? ענין של המון אינטואיציות.

            אמרתי לך שאני מאמינה בך כבר.
            אם לא – אז הנה אני אומרת.
            אם כן והרי אמרתי את זה בכל כך הרבה צורות וגוונים.

            באשר לי, אני ואחי שהוא בטווח גילך ויושב באמריקה – התפייסנו והשלמנו אחרי מעגלים של חיים.

            אתמול הוא התקשר לאחל שנה טובה ומאוד התעניין בוועידת הפסגה בוושינגטון, קראתי כל חומר במשך היום והתקשרתי אלים. יידעתי אותו שנתנייהו אמור מחר לנאום בעצרת האום על האישום המגוחך של פשעי מלחמה. השעה של הנאום היתה שונה, אבל בסיכומו של דבר הועברה לשעה שמונה בערב זמן ניו-יורק.

            אחי, התעניין, ומסתבר שאחר כל כך הרבה שנים באמריקה – הוא די מרגיש ישראלי, ובוודאי שהוא יצפה בנאום. בארץ הוא ישודר בסביבות 13 בצהרים.

            והרי זה שינוי – לא כן.
            חוה

          • רק שקבוצת 47 לא נאבקה בנאציזם,היא קמה בשנת 47 שנתיים לאחר חיסול השלטון הנאצי ובין חבריה ,מסתבר,
            חלק ניכר היו חיילים בוורמאכט.
            מטרות הקבוצה היו הדאגה לגרמניה ולא
            הנאציזם הכבוש.
            רוב בריאות ואושר

          • להדיוט

            קבוצת ה- 47 הובאה כדוגמא לקבוצה שהיתה די מאוחדת במצע שלה. היא הובאה כאן כדוגמא, ולדאבוני הרב שוב אני רואה את הבורות משתלטת ואיך מנסים לתפוס אותי.

            אז ככה, קבוצת ה- 47 עסקה בסוגיה האם גרמניה עברה תהליך של אבל, לאחר שבצעה את זוועות הנאצים. התשובה שהופיעה בספרי המחקקקר של אילנה המרמן ואחרים בנושא היתה שכנראה שלא.

            עוד סוגיה היתה הפער בין דור האבות שהשתתף במלחמה ושתף פעולה לבין דור הבנים, שנוכח לדעת מה עשו הוריו ואיך הוא התמודד עם הבעיות הללו. שאלה שמופיעה בצורה נוקבת בספר השיעור בגרמנית, וגם בספר המופת.

            כמו כן עסקה הספרות בשאלה אם יש תווי אופי גרמניים והתשובבה של הקבוצה בספריה היתה שכן. הציות לסמכות בצורה עיוורת, הקפדנות המופרזת, הבעיה הרגשית, כל אלו הופיעו כבר במשפטי נרנברג המזעזעים.

            במסגרת לימודי עסקתי באופן אובססיבי למדי בספרות הזאת לתואר המוסמך שלי.

            על הספר המופת כתבתי גם את עבודת המסטר. הספר הוא מזעזע ועוסק גם בשאלות שאמיר העלה – התרבות הפוסט – תרבות הצריכה. אחת הבעיות היה סיפור שהביאה הקבוצה המתוארת בספר -לפיו חלק מן הבנים התאבדו, לנוכח מעשי האבוד. בשיעור בגרמנית הכותב בגוף ראשון לקה בשגעון, כאש נודע לו שהאב שיתף פעולה עם הנאצים והוא ניסה לכפר על מעשי האב.

            לא אפרט כאן את הציונים שקבלתי בגין העבודות שכתבתי. חלק מן השייכים, כמו גינטר גראס בכלל גלו מגרמניה ואינם יושבים בה יותר.

            אלא מאי, בעבודת הדוקטורט שלי עסקתי שוב בקבוצת ה – 47 מנקודת מבט ישראלית, לפי ספרו של יורם קניוק, היהודי האחרון שנולד בגרמניה, והיה ועדין אחוז אובססיה בשאלת גרמניה, כמו כן חוזר אצלו ספור העיט בסיפורים שונים על מפקדים ישראלים שנטשו חיילים למטח ערבי בשדה הקרב וברחו.

            בספר הזה עוסק קניוק בקבוצת ה – 47 והפעם מתוך האשמה והתרסה נגד הקבוצה. טענתו היתה שגרמניה לא בעצם התמודדה עם בעית השורה – והוא מאשים את הספרות שכתבה בסמלים כמו דג הפוט, תוף הפח, ובכך בעצם פטרה עצמה מלהתמודד עם השואה שהתרחשה בגרמניה. והזוועות שבאמת התרחשו במלחמות.

            היהודי האחרון מונה 500 עמודים, תוף הפח אף הוא מונה 500 עמודים ויורם קניוק מפנה אצבע מאשימה כלפי גנטר גראס שבעצם המשיך לדמות את היהודים לכינים.

            כתשובה על המריחה של ההתמודדות של קבוצת ה – 47 עם מה שבאמת ארע במחנות הוא נוקט בנאטורליזם קשה ביותר ומתאר את הכלב – היהודי שמופיע עכשיו בסרט – אדם בן כלב. כמו כן הוא מתאר בפרטי פרטים מה ארע, כאשר נפתחו המחנות. איך אנשים נחנקו למוות כאשר ניתן להם נקניק לאכול, וגוועו מחמת הרעב. איך הם נצמדו לגדרות ועוד לפני שנצלו נפחו את נשמתם בם בבגדים המפוספסים.

            לא אכביר יותר מילים.
            זה הבלוג של אמיר, הוא אינו נועד להרצאות מסוג זה. התשובה היתה למי שמנסה לתפוס אותי על חוסר ידע, ולומר שאת הידע הספרותי שלי שאבתי ממגזנים חסרי משמעות.

            יריעת הכתיבה שלי בנושא רחבה ביותר והיא לא תובא כאן, אבל לכל מי שמעיר הערות אני מציעה לבדוק את הנושא לפני העברת הביקורת – אני עצמי יכלתי להעביר קורס שלם על קבוצת ה – 47. ומה שכתבתי כאן הוא די והותר.

            ולא רק אלא על נושאים אחרים.

            יש עוד מישהו שמנסה לתפוס אותי בסבוב אם אני יודעת ספרות או לא.
            השאלות המרכזיות הוצגו והקבוצה אכן ניסתה בדרכה שלה להתמודד עם זוועות הנאצים.

            אגב, יצא סרט מבצע ואלקירי על נסיון של קצינים גרמניים לרצוח את היטלר. גם ממזרים חסרי כבוד עדיין מנסה לשכתב את התנהגות הנאצים במלחמת העולם השניה, ואת השואה שלא במהרה תשכח.

            אגב, לכן אנחנו כל כך מפחדים מן האיום הגרעיני ושומרים בינתיים על מאזן המלחמה הקרה למרות הירושימה ונגאסקי, מונח אנכרוניסטי שטבע קיסינגר והוא מתאים גם למה שקורה כרגע עם איראן.

            יש עוד מישהו שרוצה לבדוק אם אני יודעת ספרות כאן, או להעיר הערות מטופשות.

            בפעם הבאה לא אהיה כל כך מנומסת.

            חוה

            ואתה – תזרום אחי תזרום אל מי השופכין של הבורות, וחוסר הביטחון בהם אתה שרוי.

          • את כתבת "קבוצת ה47 שניסתה להילחם בגרמניה הנאצית"

            ועכשיו את משנה את הנוסח ועוד מאיימת
            על אחרים בגלל בורותם.

            מילא,הכל נסלח.עוד מעט יום כיפור.

            גמר חתימה טובה ושיהיה לך צום קל.

          • התמודדו עם זוועות המשטר הנאצי. ואפילו לידיעתך נלחמו עם כל המצעים של הנאציזם וההיטלריזים.

            ואיני זקוקה למחילתך,
            תנועות נאו נאציות קיימות עד היום.
            והבונקר של היטלר הפך למקום של עליה לרגל, ושל הערצה.
            ואילולא הספרות הזאת, והשאלות שהועלו על ידיה אולי התופעה היתה יותר רחבה.

            יש תנועות ניאו – נאציות שפשטו לאמריקה ואף למדינות אחרות שהוציאו נגדיהם תקדימים משפטיים. שלא יוכלו לקיים מצעדים בנוסח גרמניה ברחובות.

            אני מאחלת לך שכף המאזניים תעביר אותך שתיכתב לחיים.
            אני עדין מאמינה בשכר ועונש.
            תתפלל הרבה למען ימחל לך
            כפרה!!!

          • לא התמודדו חוה

            אלא באופן עקיף מאוד.

            חלק גדול מהם היו חיילים בצבא הנאצי
            למחלקותיו.

            הם דאגו לגרמניה ולאי חזרת הנאציזם

            אבל זאת רק לאחר שנוכחו בתוצאות.

            רוב הכתיבה שלהם לא עסקה בנאציזם,אלא בהווה הגרמני של חברת השפע האובססיבית
            ובסאדו מזוכיזם של ה'נשמה הגרמנית'
            ׁ"המופת" ללנץ,למשל.

            בקיצור….

          • לתגובה לפני ולזו מאחורי

            אני די רואה זאת לפחיתות כבוד לענות לכם. ואפילו לא בא לי להתעסק עם אנשים שאינם מבחינים בין סיבה ומסובב.

            מעניין אותי, אם מישהו כאן קרא את המופת של זיגפריד לנץ. ולא מנסה להראות שהוא בר – פלוגתא עימי.

            הביטוי לקלל הוא מופרך מעיקרו. אינני מן האנשים שנשארת חייבת. בדרך – כלל. מי שמבקש להתכתש עימי, כדאי שיקח בחשבון שאני יכולה גם לענות, לשנות פאזות פה ושם.

            לגבי הערצתי לאמיר אור, אבקש להירגע. הביטוי אלוהימה לקוח מן הסרט דוגמא. הוא הובא כאן כביטוי של חיבה ולא סגידה.

            ומי שמטריף לי מוסר כל כך ברצינות. שולמית רימון קינן היא דוקטור לספרות ולא לבלשנות. ספרה החשוב – הספורת במאה העשרים שופך אור על התפיסה הסטרוקטוליסטית כולה של ניתוח ופרשנות של טקסטים בראש ובראשונה ספרותיים.

            לכל אלו שטוענים על התייבשותם של חוגי הספרות למיניהם וסגירת כתבי עת ספרותיים, שהיו להם בשנים רחוקות עורכים שדאגו לטפח את הספרות העברית, הרי שאמיר אור צריך להיות להם קרן אור בתשפוכת המילים שנכתבת היום והוא קרוייה לגמרי בטעות הסיפורת העברית. המכנה המשותף של רובה הוא נמיכות הקומה – דבר שאיני יכולה להגיד על אמיר.

            ומכיוון שאיני רוצה שתרבות הישראלית תעלם לחלוטין יש לטפח אנשים כמו אמיר אור ולא לפלוש לבלוג שלו, ולנסות לערער את יסודותיו מלמטה. כי רק מלמטה. אלו שעושים כן אין להם כל גבהות קומה.

            כדאי היה לקרוא את כל הרעל שהצטבר כאן ההשמצות נגדי, נגד סיגל , נגד שירית וכל כולן מטרתן לא היתה לנהל איזה שיח ישראלי, אלא להיטפל לאנשים,לכנות אותם בשמות גנאי, לכתוב חרוזים חלולים וכו/ שמראים על אינטיליגנציה של פחות מכתה א'.

            ואחר – כך הם מלינים.. למה ולמה..

            את הדיון על קבוצת ה47 אני סיימתי מהיעדר ברי דו – שיח לדיון בכלל. וגם לענות לגחמותיכם שאינן קשורות בנושא הפוסט גם לא בא לי יותר. טרוניות, מענות ושאר הטרדות למיניהם לא יענו, מתוך נקודת מוצא, כי הדיון כאן בעיני צריך להיות ענייני ולא לשאת עימם ספיחי עודף של נויירוזות של כל בר – בי רב המבקש לפרוק תסכולים אישיים לחלוטין שאינם כרוכים בהוייה הישראלית בה אנו עסקינן.

            בקיצור, מה שאני מנסה לומר הוא, שבאמת חמודים שלי אולי נפתח לכם גן בשוליים, נארגן לכם גננת ונעשה לכם ריכוז לכל הטיעונים הלא רלוונטים, הבלתי מבוססים שהותזו כאן לחינם.

            במציאות שמחוץ לפוסט – אפילו לא הייתי טורחת לענות. תגובותי הבאות תהיינה התעלמות מוחלטת שכן אתם מייגעים ומשעממים אותי עד מוות בחוסר היכולת שלכם להבחין בין עיקר וטפל, ובמשוגותיכם הילדותיות והאינפנטילות יש לומר.
            לאלה הסבלנות שלי, כאמור, מאוד קצרה.

            סחטנות ריגשית תנסו במקום אחר. היבבות שלכם מותירות אותי אדישה ואתכם הרחק מאחורי.

          • אני לא מעורב בויכוח.הנטייה שלך לקלל
            ולנבל את הפה ולהזכיר לאנשים את גודל
            הזה ההוא שיש להם בתחתונים כלפי תגובות עיניות או לא כאחד באמת חורגת
            מאיזה שהיא שפיות ופרופורציה סבירה
            בדיאלוג.

            ההנחה שכל מגיב הוא מחבל נסתר נראית משונה מאוד.

            וגם כאשר את מגיבה עינינית,כביכול,את מעליבה
            בלי סוף (מקרה גיורא לשם,למטה,שבו הוא
            מתפלמס עם אור בסוגיה עקרונית מעניינת.)

            הלהיטות שלך להגן על ה'אלוהימה' שלך,אמיר אור,בכל מחיר ובכל סוג של ניבול פה כולל הציוד שיש לו לאדם מתחת
            לבגדיו התחתונים,מעוררים את הרושם שאינך אחראית באמת למילים שאת כותבת
            ושיש לך בעיה קשה מאוד עם עצמך,עם אור
            ועם העולם.

            ולסיום,אני מעז לומר שאני לא חבר של אמנון נבות ולא מכיר אותו – חוץ ממאמרים שלו שקראתי.מבקר שניבא בדייקנות לפני שלושים שנה את תהליך המידרוני שיעבור על הספרות הישראלית
            הוא לא בדיוק קוטל קנים- למרות שאני דוחה את הניסוח שלו ואת החומציות שבה הוא טובל את העט שלו.

            מקווה לתגובה עניינית שלא בודקת מעשית ותיאורטית את מה שיש לי בתחתונים.

    • גררררר… איך לא?
      בחזון רוחי ראיתי מול עיניי את עדשת הנשק החם, שלוף ודרוך.
      תזרום אחי:)

  17. ובכל זאת, הזרימה עדיפה על היתקעות ו"אחי" טוב מ"אויבי". אבל אני מבין את כוונתך ואת השימוש האוטומטי-נרפה שנעשה ב"תזרום, אחי, תזרום".

    שתהיה לך שנה טובה, אמיר.
    שנה של זרימה נכונה לתיקון, חברת מופת וצדק טבעי.

    • בפשט המושגים האלה אתה כמובן צודק שחר. אבל למדנו כבר שאפילו "אחי" יכול להיות אויבי או זר מוחלט, ו"תזרום" יכול להיות תוותר או תברח.

      שתהיה שנה של אהבה ואמון, מעורבות וזרימה.

  18. תכונה מספר 2 של הברברי:
    לא מסוגל לפרגן לאחר.לעולם לא יחמיא למישהו אחר. במקום זאת יחפש במה אפשר למצוא בו דופי, יפחית בערכו ויעביר ביקורת,לפעמים גם יעמיד פנים שזוהי ביקורת בונה.

    אמיר-השיר והכתבה נוגעים לליבו של כל אדם שיש לו לב להרגיש ושרוצה שחברה שלנו תשתקם.אני מזה שני עשרות שנים ויותר עסוקה בלהעביר אנשים לצד שנקרא DRUG FREE,
    ומדזהה עם כל שורה בשיר שלך לא כל שכן מאמרך המשכיל.

    מאחלת לכולם פה, שנה טובה,שנה עם הרבה יותר סובלנות הדדית, שנה פוריה בעשייה ומאחלת שנזכה להגשים את החלום של כולנו-לנתגבר על המחשבה שאי אפשר לשנות,ולהאמין ביכולת שלנו ליצור,להשפיע ולשנות דברים, ואכן להצליח בזאת.

    • כל כך מהר פגה השפעת מכון היופי
      של יום שישי,שירית?

      מה עוד נוגע לליבך? השמיעינו ונדע אל נכון

      • שירית קופה

        שלום מר נבוט/נבות/לא נבוט
        תודה. כן . התייפתי לכבוד החג.השקעה באסטתיקה של עצמך
        גורמת הנאה ליפה ולסובבים.
        וטוב ששאלת.מיד אענה. נוגע לליבי כמה אנרגיה יש לך להשקיע, בלחבל לאחרים,במקום במקום שבו תפיק משהו מההשקעה שלך.גם בבלוג של גיורא וגם בבלוג של שי ראיתי תגובות עויינות במיוחד ואם בכולם זה אתה המשקיע-פשוט רוצה לומר לך, באמת,זה אתה שנוגע ללב בהתנהגותך.ולך אאחל שלוואי ותמצא את המקום הטוב בליבך, ותתחיל לפעול ממנו.

        • מה שמאוד מעניין הוא, שהנטוש הזה באמת קורא את התגובות של כולנו, ופשוט לומד אותן בעל-פה.
          כמה עצוב, שמישהו צריך ככה להציץ כל הזמן מהצד לראות מה כתבו אצל אמיר אור, כי יחד עם כל ההשמצות, אמיר הוא הבלוגר הכי נקרא בבלוגיה הזאת.

          אז בשקט, בשקט, הוא קורא את התגובות של כולנו, אולי הוא עושה אפילו רשימות, ואולי הוא לומד אותן בעל-פה ורוב הזמן הוא לא יכול להיות נוכח, כי כלשון השיר הוא מזמן כבר נעדר מכל מקום. ואז, כמו ילד קטן, כשאבא איננו הוא מגיח ומרצרצץ בחוסר כישרון בולט לעין שאי – אפשר להתעלם שירים שילדים בגן כותבים.

          בי נשבעתי לא להתייחס יותר, אבל כאשר אני רואה שהוא עוד מקבל תגובות.
          חלפה בי מחשבה, דווקא שהאסקיפיסט הזה, המציצן הזה – תגידו יכול להיות שהוא גומר ככה, רק מלהציץ לבלוג, ועוד יותר כאשר הוא מצליח להשחיל איזה כמה מילים של פיגור מנטלי כזה.

          טוב, מסכן קטן שלי, אפילו חמלה כבר אי -אפשר להעניק לך הגעת כל כך נמוך. פשוט לשפשף את העיניים ולא להאמין.

          תזהר…. עוד מעט יבוא אבא – זה השולף אתה יודע ומכל מה שהשקעת כאן לא יוותר מאומה.

          תגיד, אז לאיזו רמה של ביזוי עצמי באמת אתה מסוגל להגיע?

          תאמין לי, חבל לך על התגובה אלי, מכיון שאני שמה עליך בדיוק את מה שאין לי – אבל בענק, אולי תצליח עוד שורה או שתיים
          לפני שתתאייד
          מכולנו כאן בבלוג.

    • הי שירית, תמיד נהנית לקרוא את תגובותייך, לדעתי יש בך המון חכמה, ואהבתי לקרוא את תכונה מספר 2 של הברברי. לא ידעתי אם לחייך או שזה ברצינות ומיד שאלתי את עצמי…מספר 2? יש מספר 1? יש מספר 3?
      אבל כך או כך מסכימה מאוד עם מספר 2:)
      אלו שלא יודעים לפרגן, מוצאים דופי ומעבירים ביקורת בדרך כלל מוצאים לדעתי את יעודם בלהיות מבקרי ספרות לא עלינו.
      יש לי חברה כזאת אגב, שבמסווה של בקורת בונה, מבקרת את חיי מבוקר עד ערב, אבל בשבילי היא רק מצפן הופכי, כלומר, לעשות ההפך מכל מה שהיא אומרת:)
      שנה טובה שתהיה לך ושמחה שאת כאן בבלוג.
      סיגל.

      • הי סיגל, תודה על המילים הטובות.גם את פילפלית לטעמי.
        שמחה שגרמתי לך לחייך.הנה אני מצטטת לך את תכונה מספר 1 של הברברי כפי שפורסמה ממני בפוסט אחר של אמיר-אל תאמר שאתה מכיר אותי.

        1) מדבר בהכללות-הם אמרו, כולם חושבים ש…

        ובקשר לתכונה מספר 3, הנה היא.3) הברברי מאשים אחרים בדברים שהוא בעצמו עושה- לדוגמא הוא מאשים אחרים שהם בעילום שם כשבעצם הוא הכי שבעילום שם..( או שהוא מכנה את עצמו בכל מיני שמות מוזרים מאד..למשל אורגזמה)
        מקווה שתשאלי, יש עוד תכונות ברורות לברברי?

        אמיר אני מקווה שתבין שאני פשוט חייבת קצת לסטות מהנושא היפה החיובי,הבונה ויוצר עתיד שעליו מדבר הפוסט הזה שלך.

        כמו שחוה אומרת והיא צודקת- צריך קצת ספונג"ה פה בבלוג הזה- (מירוק בשפה יפה),לכבוד יום יום הכיפורים
        המתקרב מהר מדי, ובכלל..

        • 🙂 יפה נתת בהם סימנים, שירית. יש עוד?

          • 🙂 יש עוד.תכונה מספר 4 של הברברי כתבתי בפוסט לחופש נולד.-מודה בחופשיות, במעשים השפלים ביותר אבל לא לוקח אחריות למעשיו.

          • הנה מצטרפת עם עוד כמה.

            רק מצפיה בברברי של הבלוגיה נזכרתי בשיר הברברים של אמיר:

            "בְּבוֹאָם עָטוּ לְבוּשׁ כִּלְבוּשׁ הָאָרֶץ,
            וּמִנְהָגָם הָיָה מִנְהַג הַמְּדִינָה".

            זה ממצה את הלבוש והמנהגים.

            ויש עוד:

            התוצאות: "אם לא מזהים אותם, מודעים אליהם ו"מטפלים" בהם הם מסוכנים". (המדביר)

          • תכונה מספר 5 של הברברי
            5) פעילויות שהן עזרה לאחרים מעבירות את הברברי (או כמעט) על דעתו.
            לכן האמן במיוחד יימצא מגנט לברברי.
            יום טוב שיהיה לכולנו.

    • שירית, לא פעם סמים הם מפלט מהסוג שדיברתי עליו, אך סמי הנפש קשים לעיתים מכל סם נרקוטי. על עבודה עם אנשים לשחרורם מסמים – תבורכי והצליחי, ונקווה לשנה של יותר "חופשיים מסמים" בשני המובנים.

      מול כל אלה המנסים לשעבד את זולתם לחיים של פחד, לפתרונות של רגע, להסחות דעת, לצרכנות חסרת גבולות או גם לחומרים משככי מציאות –
      כל כך חשוב לדעת שיש מי שפועלים בנחישות ובאופטימיות ליצור ולשנות.

      • שירית קופה

        הי אמיר, בפוסט שלך ל"געת בדיבור" יש דיון ממושך בנושא סמי הנפש וגם נתונים שחשוב לדעת.
        לא הייתי זוכרת כמובן אילמלא הפנית את עדה פה בפוסט הזה לפוסט ההוא.
        ההגדרה הכוללת של מהם סמים היא הרבה יותר רחבה כמובן מאשר מה שהתייחסתי אליו בעקבות השיר שלך.הענין העקרוני הוא, שכל שימוש בסם כזה או אחר, הוא פיתרון
        למשהו קודם יותר, ולא רואה כל כך טעם להטיף בלבד, נגד שימוש בסם כזה או אחר, מבלי לתת לאדם את האפשרות לזהות בעצמו, את המקור האפשרי לבעיה שהוא מנסה או ניסה לפתור, בעזרת השימוש בסם.זה נכון בעיניי לגבי המכלול של סמים נרקוטיים, או סמי "יצירה", סמי נפש, כמו גם תרופות מזיקות ואפילו אלכוהול, ואם נלך עם זה עד הסוף,באופן גורף זה נכון לגבי כל "פיתרון" הרסני שאדם עושה בו שימוש.אשמח לשמוע מה אתה חושב.

        • שירית, זהו באמת נושא רחב מאוד. סמים נרקוטיים מספקים חוויה, לעתים תפיסת מציאות חלופית, לעיתים חוויה חושנית, ולעיתים רק החלקה של קצותיה החדים של המציאות. ואנחנו כאן מתוך רצון לחוות.
          השאלות הן 1. האם איני יכול להגיע לזה בלי כימיקלים? ו-2. האם יש לזה מחיר, ומהו?
          על השאלה הראשונה עניתי לעצמי שלרוב אפשר בלי. התודעה היא רדיו עם כל כך הרבה ערוצים, שרק צריך למצוא את השלט. לגבי השאלה השניה – חושב שיש. משהו מידלדל מעודף שימוש.

          יש גם סמים פסיכיאטריים, ובעניין הזה אולי יעניין אותך הקישור הבא. יש שם שלושה פרקים מעוררי מחשבה:
          http://www.cchr.org.il/רווח_קטלני_סמים_פסיכוטרופיים

          ולבסוף, כמו שאמר מרקס קשישא "אופיום להמונים" – גם רעיונות יכולים להיות סמים. אשליות, עבודת הגוף לבדו, פתרונות קלים, קמיעות מנטליים ולא מנטליים, ברכת הרב או הגורו, תורות אוטופיות מנותקות, תורות מעגליות של אשמה וחטא, וכו'.

          • הקישור לא יוצא במלואו משום מה. אנסה שוב:

            http://www.cchr.org.il/רווח_קטלני_סמים_פסיכוטרופיים

          • לא הולך. טוב, אז בלחיצה על
            http://www.cchr.org.il/
            מגיעים לדף הבית. משם: » למד את העובדות » עוד… » סרטוני וידאו » רווח קטלני: הסיפור שלא סופר על הסמים הפסיכוטרופיים

          • גם אני הלכתי לקישור שצרפת לעדה ושם בתגובות גיליתי נושא שלא הכרתי, נושא הריטאלין שבימים אלו לאחר שגיליתי ששניים מילדיי מאובחנים כלקויי קשב ומומלצי ריטאלין ועוד אתם מדברים כאן על סמים ואני מחליטה רק לצייץ את העובדות ולהניח להן. אשמור את האנרגיה הלוחמת שבי למלחמות שעוד נכונות לי בפתח ואקווה שלא להשבר כי מה שהתומכים בתרופות עושים לאמא חדשה בתחום, לא ניתן לתאר במילים ואת התחושות קשה להעביר לכאן.
            בסיום, טרם אעלף את עצמי לישון, אענה לשאלת השאלה טרום לקיחת סם שנחשב לסמים קלים כמו מריחואנה וחשיש.
            מה הסיבה? האם התשובה: סתם בשביל הכיף…לא קבילה כתשובה?

          • מעניין מאד מה שהבאת פה. חלק מוכר לי מקודם וחלק חדש.
            יש עוד הרבה מה לדבר בנושא ובעיקר לעשות. ואני בהחלט בכוון של לעשות.אעדכן אותך אם תרצה. תודה אמיר ויום טוב.

  19. אגב, קראתי את שאר הכותבים בנושא (בעיתון עצמו) וחשבתי לעצמי איך שכל אחד כותב מתוך העולם המצומצם שבתוכו הוא שוחה כמו דג , ואיך שהמאמר שלך ושל שחר גלילי מתפרשים על ראיה רחבה יותר, ולכן כנראה מסוגלים גם לכתוב בצמצם פתוח, ולהגיע למספר רב יותר של אנשים בנסיון לגעת. החיסרון לדעתי אצל גלילי, הוא, שהוא לא ממש מציע פיתרון אלא בורח קצת אל עולם היצירה בסיימו, הטו אוזן יש תסיסה ויש מוסיקה גם בשקיעה. כשמתריעים על בעיה לא מחפשת עידוד אלא פתרון , לעיתים עידוד גורם להמשך הקיבוע של מצב תוך למידה לראות קרן אור ולהסתפק בה. לעומתו מצאתי אצלך שגם אם לאורך כל המאמר התרעת והצבעת על מקור ושורש הבעיה וגם אם בסוף סיימת בשיר חמור ולא חייכת לרגע גם לא בתמונה, הרי שבתוך המאמר בקריאה קפדנית ניתן לקרוא הצעת דרך ליציאה מהשקיעה, שהיא לקיחת "שליטה ואחריות על מעגלי האני והחברה שאנו חיים בה בלי להתעלם משמעות חייך,ממשפחתך, מקבוצת השיוך שלה, מכלל האזרחים של ארצך, מתושבי העולם, מעולם החי וכו'". האמצעים לשליטה במאורעות גם הם ניתנים באותה פסקה, כלים חשובים שנמצאים בכל אדם , חשיבה, ידע והבנה. אכן "דלדולם מוביל לניוון ובערות" ואכן מתאים הסיום בשיר שמילות הסיום שלו מבקשות לקחת אחריות: "כל יודע דבר על מקום המצאם מתחייב בנפשו, מתחייב בנפשם". וזה נשמע כל כך פשוט. וזה כל כך לא. כי להגיע לידע מחשבה והבנה צריך להשקיע בחינוך ושוב הגענו לממשלה שאותה ציינת כמבוי סתום.

    • לסיגל, ולאמיר
      יקיריי

      בהמשך לדבריך, ציינתי כבר (גם אם לא קראתי את שאר המאמרים) שאמיר עושה קפיצת דרך ענקית, מלהיות משורר ועורך, מה שעדין משאיר לו טווח של חיים פרטיים
      להיות אישיות ציבורית.
      בין התיאוריות שמקשרות בין כתיבה לבין השפעה קיימות גרסאות שטוענות, שככל שקהל הקוראים גדול יותר, כך אפשר להטות אותם במילים יפות יותר לקרב אותם לדעותיו, ולתפיסת עולמו של הכותב ( ולא במובן השלילי של המילה). מכאן שדווקא לאנשי הרוח יש תפקיד חשוב יותר בחברה (אולי אפילו יותר מאשר פוליטיקאים – שיש כאלו שנעלמים אל תהום הנשייה). אגב, סופרי השמאל הידועים שלנו עשו את זה עד שנות החמישים ואפילו עוד שנים לאחר מכן. עד המהפך של בגין.

      ולכן, מישהי כאן כתבה שאם היתה עצומה היא היתה חותמת. ולכן, הדברים המתפרסמים הם כל -כך חשובים. העיתון באמצעות המילה הכתובה מאפשר מפגש קרוב בין הכותב לבין הקורא.

      נוסיף לזה את האירוע במרכז הגאווה, ואת הכיוונים החדשים שאמיר הולך בהם, מעבר לכתיבה השירית שלו.

      אהבתי את הביטוי שלך הצמצם שהתרחב מנקודת המבט של אמיר. מה שאמיר אינו לוקח בחשבון שבדרך שבה הוא הולך, שהיא מאוד חיובית בעיני ובעיני המפרגנים (ואנחנו יודעות מי לא, אני לפחות יודעת) אולי יגיעו זמנים שלא תהיה בידו השהות –
      לקחת אויר,
      מכיון שהצורך הזה לשנות לעצב דוחק בזמן, והוא גם מחייב (מבחינת אחריות – אני מתכוות).

      כל מה שכתבתי אינו מפחית במאומה את המאמץ שהשקעת בהתעניינות בהגיגים שונים.

      אגב, אמיר אייך!!! שאלה אלוהימה

      צריך קצת נקיון בפוסט הזה. אתה יודע, להעביר סמרטוט, לנקות בפינות, שיהיה מצוחצח לקראת החגים.

      שלכם
      חוה

    • סיגל, קראת בדיוק את כוונתי בדברים. לא חושב שעלינו לשאת עיניים אל הממשלה – הרי בכך אנחנו מעבירים מעצמנו את האחריות לחבורת אנשים שלא ברור כלל שטובת הכלל היא הראשונה לנגד עיניהם. אכן ה"מתחייב בנפשם / מתחייב בנפשו", ולא במובן מוסרי בלבד, אלא גם במובן הכי קיומי והישרדותי.

      במסגרת ההכנות לפסטיבל השירה הבינלאומי "שער" הלכתי לראות את "שירת העצבים" של אפרים סידון – הפסטיבל, ברוח אותם דברים, יהיה הפעם גם הוא נושאי, וקרוב לשאלות שהעליתי ברשימה ב'הארץ'. זהו מופע סטירי שאינו פוסח על שום נקודה כואבת בחברה הישראלית ובאתיקה שלה, ומדגדג אותנו שם באיזמלים ודוקרנים. יצאתי משם מזועזע וכואב, אבל הזעזוע גדל שבעתיים כשראיתי שהאנשים שסביבי יצאו משם "מעבירים קטעים" כאילו ראו הצגת בידור טובה.

      כמאמר השיר "כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן"; אבל אם נוותר על אורנו שלנו, מי יושיע?
      לא הממשלה ולא הרבי יושיעו. לא הפוליטיקה ולא התרבות לבדן.
      שדה המערכה הוא האדם.

      • לאמיר,
        אם הלכת לבחור אתה אחראי לפעולותיהן של הכנסת ושל הממשלה.
        הדרך היחידה להימנע מאחריות כזאת היא להימנע מן הקלפי.

        • לא חושב כך, גיורא.
          הצבעה היא מילוי האחריות האזרחית שלך, ולכן טובה אלף מונים מהשתמטות ממנה, גם אם טעית בבחירתך.
          השתמטות ממילוי חובתך האזרחית היא אחריות מלאה על כל תוצאה רעה של הבחירות האלה, שכן יכולת להטותן לכיוון אחר ולו במעט. השתמטות גם שוללת ממך שותפות לכל תוצאה טובה, שכן כל מה שעשית הוא השתמטות מהשפעה ושליטה.
          אבל גם אם בחרת, לא די בזה. אינך יכול לפרוק כל אחריות לסביבתך רק משום שהטלת פתק בקלפי. מעורבות אינה עניין לרגע. ואדם אחראי על כל מעשיו או גם על ההימנעות מהם.

          • יפה ענית לגיורא לשם, אמיר
            כי, אני פשוט רציתי לכתוב שטויות במיץ עגבניות.
            ידעתי שגיורא יעלב אז שתקתי, אבל לך יש סבלנות.

            אני חייבת וידוי אישי ואני מאוד מבקשת תגובה ממך.

            בימים אלו אני מאוד מוטרדת, מתוסכלת וגם עצבנית. חלק מזה נובע דווקא מן הדברים שכתבת.

            איני מנסה לצייר את העבר בוורוד.
            גדלתי על ערכים מסויימים כמוך וכמו אנשים אחרים שנמצאים כאן בבלוג.

            בתוך 10 השנים האחרונות הכל השתנה ללא הכר, הפוליטיקה התחילה לעניין אותי וגם החדשות.
            אני מודעת לציביון של החברה שבה אנחנו חיים, לאסקיפיזם הבולט של הדור הצעיר ומי שמנסה לשבח אותו – אפשר אולי רק במעט, אבל אין בו בדיוק מה שלנו היה. אולי מכיוון שהמציאות עמה הוא צריך להתמודד נעשתה יותר קשה.

            תודעת השירות בארץ היא מן הנמוכות ביותר. הרבה מן הממסד הישראלי בארץ קורס את המשרות תופסים דווקא חברה צעירים.

            יש לפעמים תחושה שהצעירים מרגישים שגילם הצעיר הוא יתרון, אבל בסיכום הכולל המראה המתוח, אינו מחפה על חוסר סבלנות, על בורות, ועל חוסר תפקוד של רוב רשויות המשרד. שלא לדבר על הבירוקרטיה.

            ברמת השרון, רוב הילדים הם ילדי מפתח, ההורים זורקים אותם מן הבית בלילות והם מרעישים את הרחובות בצעקות. בעית הסמים הפכה להיות די נפוצה בקרב הגילאים הצעירים, גם הפורנוגרפיה וגם המין, וגם התחושה שנותנים להם כסף אבל מעבר לזה כלום. מערכת החינוך בוודאי שאינה מתפקדת. אם צריך לשבת ליד מחשב ולענות בכן או לא, איך אפשר לדרוש שמישהו ידע להתבטא.

            נעבור לגילאים שגברים ונשים רוצים ל"התאהב" על האישה מוטלת האחריות לצוד מישהו, או לפחות להיכנס להיריון וכל האמצעים כשרים. גירושין בגילאים די מוקדמים הם חזיון נפוץ.

            בגיל די צעיר הכל מתנפץ וכל אחד צריך לדאוג לעצמו בג'ונגל הזה. בתי חולים מלאים בחברה צעירים שברחו לסמים ולאלכוהול מחוסר יכולת להתמודד עם המציאות בחוץ. הם מתחילים לדבר בלשון כאילו קבלית, לעשות יוגה ולקרוא תהילים, למצוא איזה מרגוע לנפש שמסוממת מלכתחילה בכדורים.

            קיימים פערים אדירים בין אלו שאין להם והם הרוב, לבין אלו שיש להם והם גם עוד יותר מכוערים, מכיוון שהם חושבים שהכסף יענה על הכל.

            לא אמנה כאן את המגרעות של החברה הישראלית. אבל מה שתארתי כאן, את חוסר שמחת החיים והכפות של האחי, ואת הבריחה להשתייכות בכל מחיר, כאשר כל אחד לעצמו.

            כל אלו מבריחים אותי אל תוך הבית בחוסר מנוחה טורד ונוראי.

            אני לפחות גדלתי במציאות אחרת לגמרי. ותוך הזזת ראש אחת פתאום הכל השתנה. ואני איני יודעת את נפשי בי.

            יש בי קנאה אליך וכלפיך שאתה עוד מצליח לשרוד ולעשות, מכיוון שגם עולם הספרות השתנה. כתבי העת התמעטו או נסגרו ואנשים שכותבים עושים זאת למחייתם ודי ממחזרים את עצמם, כמו יצחק לאור שכותב ביקורת למחייתו. איני מנסה להעביר עליו ביקורת, אבל רני כבר דבר על זה די הרבה. שלא לדבר על הספרים שנכתבים.

            ויש לי חשק לכתוב. לא במילים יפות, בבוטות את הדברים הכי מזעזעים, שאתם רק חושבים שאתם יודעים מה אני בעצם רואה. אבל אני לא מסוגלת.

            יש כאן הרבה עייפות, הרבה תחושה של אזלת יד, עמידה נוכח אבסורדים ואני השתניתי וחיי השתנו. אני מגיחה החומה וחוזרת אל העולמות שלי. כמו שאתה חשת הרגשת עצב אחרי הערב של אפרים סידון. הכיעור ברחובות דוחה אותי בטירוף.

            וזה מסרס וזה משתק, ואני רק רוצה שקט, אבל בינתיים הזמן עובר ואולי אני מעבירה אותו. חלק בשל מה שכתבתי וחלק מכיוון שאנשים טובים באמצע הדרך כבר מאוד קשה למצור.

            איך שהוא הטוב, ואולי גם היושר האנושיים נעלמו להם שם בסבך הזה של הג'ונגל האנושי.

            השאנטי שאתה מתאר הוא בכאילו, כי הכל הוא בכאילו, מאחורי כל הדברים משהו השתבש לחלוטין. מאוד מאוד השתבש ואני בספק אם אפשר בכלל כבר לתקן.

            שאלת התיקון גם היא שאלה. בשביל לתקן – צריך כבר להרוס את הכל ולהתחיל לבנות מחדש.
            וכאן שאלת המבול של נוח היא מטפורה בהחלט הולמת. כי לפעמים הכל נבלל שצריך לשטוף בהרבה מים, אבל בהמון, כי יש הרבה שם בחוץ שקוטפים עלים ועושים מהם כובע על הראש, וזה המופרעות הזאת היא עוד בלשון המעטה.

            חוה

          • לאמיר, יופי שמחקת את כפל התגובה שלי

            והתייחסותך? איה היא,

            והסקירה שלי על קבוצת ה – 47.

            אגב, ההתכתבות ביניך ובין שחר מריו ממש תענוג לעיניים. ( לא שחר אל תפגע).

            מעניין איזה זרמים תת-קרקעיים עוברים כאן.

            אגב, תפסיקו להגיד שלא הכל שחור.
            תפסיקו להגיד שחושבים שאנחנו הכי גרועים. אבל אנחנו סבבה ואחלה וכזה והכי נהדרים והכי מוסריים בעולם.

            בשביל מדינה שקיימת רק 60 שנה, צברנו שיא בבניה ואחר – כך בהרס עצמי. של איש באמונתו ייחיה.

            כנראה, שמישהו שחי את חייו אכן בצורה זורמת, ללא הפרעות למיניהן לא נחשף למכלול האבסורדים שאנחנו חיים בהם.

            אכן, יחי המחשב שעשה בלגן בסדר. כאשר אין תיאום בין בתי המשפט השונים, אין סינכרון בין רשויות מקומיות, ועוד.. ועוד.. ועוד…

            הסיגריות כבר עלו,
            יחי היטל הבצורת. באמת שהממשלה הזאת מאוד יצירתית באיך להעיק, באיך לנפח את התקציב על חשבון הדלוחים למיניהם.

            מבול, אמרתי, צריך איזה מבול חזק
            אבל מה לעשות אנחנו ארץ שחונה. הכינרת מתייבשת מים המלח נשאר רק מלח, והפנים של רננה נסדקות, כי אין לנו מים לבזבז אבל יש ממשלה נפוחה וצריך לדאוג לה לכסף, להרבה כסף.

            אז בסוף נבזבז גם את המדינה הזאת ונעבור כולנו לרואנדה,
            אופס סליחה
            לאוגנדה – להרצל תמיד היו רעיונות לא רעים בכלל.

            צ'או

          • חוה, מכיר את ההרגשה של "רוצה רק שקט", ולכך התכוונתי ששדה המערכה הוא האדם. זה כולל כל אחד מאיתנו.
            ונכון, לפעמים צריך גם להרוס דברים שמזיקים בפועל או שמונעים את הנחוץ.
            גם אלה קודם כל דברים בתוכנו.
            שתהיה לנו שנה של התחזקות אמיתית.

          • לאמיר

            תסביר, תנמק ותפרט, כי לראש שלך די קשה לחדור. אתה די משנה צורות. פעם אתה חתול או ברדלס מגרגר, פעם אתה כותב
            גם אני אוהב אותך מותקקקק!!….., ופעם אתה כותב בצורה הכי רצינית שבעולם, על ועידת ניקיאה, ובפעם אחרת אתה בהרמון, סריס וגם מלך, עבד וגם אדון, וכו'…

            אפשר להמשיך ברשימה הזאת, השאלה היא אם אתה שחקן גם בחיים. כי אני לא זוכרת אותך ככה. או שהכתיבה היא שנותנת לך את הבמה לשנות סיגנונות ומילים.

            יכול להיות שאני זקוקה לתשומת לב, אבל איני חושבת כך.
            אבל אני רוצה לדעת נוכח כל אלו איך אתה ממשיך לתפקד? אין כאן רק עניין של אגו כמו המלעיזים. מהו המקום ממנו אתה יוצר. אהבת הכתיבה כשלעצמה? משהו של להגיד אחת אמירה, להטיח די בעדינות ולהיות בבואה של המציאות בשרות היכולת הרטורית שלך?

            תראה, הייתי פותחת איזה בוטיק ומוכרת בגדים. למה – מה רע בראש קטן. הידע במוח לא הולך לאיבוד.

            חוה

          • חוה, אדם כותב רק ממה שיש בו. גם אם זה רומן עב כרס ורב דמויות.
            אין זה אומר שבמציאות העולם היומיומית הוא מאפשר לכל הרפובליקה של האני ביטוי וחיים, אבל זה שם.

            יוצר, יותר מכל אדם אחר, מסוגל בזכות היכולת הזו לברוא מציאויות ולחיות אותן לרגע. לעבור מעצב לשמחה, ולבטא זאת – להגיר דמעות מעיני האנשים הקשוחים ביותר או להעלות חיוך על שפתי המדוכאים. לעבור מאני לאני ולתת להם קול.
            לזה אני מתכוון כשאני אומר שהוא יוצר (בדגש על "יוצר") בחומר ההיולי של מחשבה ורגש.

            ואשר לראש קטן – חייך בידייך.
            אבל אני סבור שכגודל האחריות גודל השפיות והמשמעות שיש לאדם בחייו, כמידת האחריות גם מידת האושר –
            http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=2425

          • לאמיר,

            רק התחלתי לקרוא את המאמר, שהופיע בקישור, והפסקתי באמצע. החיפוש אחר האושר הוא באמת מושג מופשט לחלוטין.

            אני מבינה שניסית להחמיא לי, עצם המאבק בפוסט הזה על הכתיבה שלך, שהיא בהחלט בין הערכים שלי. החברה הישראלית, אני מתכוונת.

            אפשר להתייחס לחברה הישראלית במנותק מן הפוליטיקה, ולא להיכנס שוב לסוגיית הבחירות ואפשר לעשות זאת גם לגבי החברה האמריקאית.

            אבל, תמיד יהיו אנשים שינסו לגרור את הדיון למקומות קשיחים שאינם רלוונטיים. למה אני מתכוונת.

            גם בחברה הישראלית וגם בזו האמריקאית יש התדרדרות נוראית. איני רוצה לחזור על כל מה שנאמר כבר הדברים כתובים וידועים.

            הפוסט הזה וגם הקודם אכן לא חסכתי את שבטי, ואני חושבת שככה צריך לנהוג. אין זה גורם לי אושר, אבל איני משחקת את התפקיד של בת יענה שבעיני הוא נורא – לטמון את הראש בחול.

            וכן, כאשר נוגסים בי אני עונה. תמיד היו לי את עצמות הנפש להילחם על מה שחשוב לי – ועד הסוף. ואגב, הפעם הזאת עשיתי את זה בצורה רצינית מתוך מודעות גמורה למה אני כותבת ולמי אני עונה.

            אני חושבת שקשה מאוד בימינו אלו להיות מאושרים. אבל ממש ככה. אם אתה מדבר על מעגלי אחריות – קשה לעשות כן. השחיתות אצלנו היא לא רק בבחירות. אלא עם מי אתה מקושר, איזה תפקיד אתה תופס, איך מתפקד הממסד וכו.

            יכול להיות שכל הפעילות שלי היום נעשית מתוך שהממסד הישראלי הנמיך את קומתי, כפי שעשה לכל כך הרבה אנשים אחרים.

            גם הרצנזיה שלך אינה קשורה בדיוק בספרות. אם היה לך טור שבועי בעיתון, בו יכלת להעלות כל פעם נושא אחר. זה היה אכן מעגל אחריות לגמרי לא רע.

            אני רוצה רק לומר משהו – לא נאבקתי עבורך באופן אישי – אני נאבקתי על עיקרון ועל רעיון, כפי שאמר רסקולניקוב בספר החטא ועונשו. ואם נשב בשקט ולא נאמר את הדברים יהיה יותר טוב?

            הרבה דברים נסגרו אצלי, בהרבה דברים אני שורדת דרך הימים. אבל יש כל מיני תקופות בחיים של אדם. אין לי מושג מה ילד יום. אבל נכון לכרגע האושר רחוק ממני. ולחפש אותו – אולי תגיד איפה בדיוק?

            תשאר אתה בכך שעוד נותרה לך היכולת לחפש אושר.

            חוה

          • חוה, "אושר" הוא מופשט כשחושבים עליו כמשהו מוחלט. אבל אם חושבים עליו כנתון במידה משתנה או כספקטרום, זה אחרת.
            ואם כמו שאת אומרת לא נאבקת עבור אמיר אלא עבור עיקרון ורעיון, לדעתי עשית צעד בדרך לשם. כי בתוך התנאים הנתונים לאדם בחייו מידת האושר עשויה לדעתי מ'עשה את הדבר הנכון'.
            על מה אני מדבר ומהו הדבר הנכון בעיניי? הנה השורות התחתונות מן המאמר "איזה אושר!":

            "מי שחי את החיים שלך הוא אתה: או שאתה שוחה, או שאתה טובע. ואין צורך לקפוץ – אנחנו כבר במים. להיות כאן ועכשיו הוא להיות מודע לתנועות הנפש ולתוצאותיהן בזמן אמיתי, בתוך החיים, בדרך. החיים הם כמובן "שחייה" מורכבת. תנועותיה מורכבות מהתכוונויות, דמיון, רגשות ופעולות, אבל בדומה לאותה שחייה בים סוער, הם נעים קדימה אל הגשמה או אל החטאה, ואל מידות משתנות של אושר או של סבל.

            במלים אחרות, אושר, כמו חופש, הוא לא רק שחרור מסבל חיצוני או פנימי, אלא גם תנועה אל משהו חדש, חופש לפעול, אושר לקראת משהו. אושר הוא השגת מטרות בעולם: מטרות אינטלקטואליות, מוסריות או אמנותיות. אושר הוא יצירה מודעת ופעילה של החיים. לפעול פעולה של ממש בעולם הוא בוודאי לא להיות מופעל רגשית אלא לפעול רגשית, שכלית ומעשית: להיות נוכח כאן ועכשיו במלוא נוכחותך, לגלות בכל מצב מהו המעשה הנכון, ולהשיג זאת. כאן ככל הנראה נסגר המעגל: הפעולה היוצרת אושר היא הפעולה המוסרית, האסתטית, והרציונאלית ביותר בכל מצב נתון.

            מהי הפעולה הזו? זוהי פשוט הפעולה היעילה ביותר באופן הרחב ביותר: הפעולה שמועילה לך, אך בו בזמן גם לרוב האנשים סביבך ולאנושות בכלל. זוהי הפעולה שמגדילה אותך ולא מקטינה אותך, שמופעלת על כמה שיותר מציאות. לתבוע לעצמך יותר מציאות, לחיות ביותר מציאות, הוא לקחת אחריות על יותר מציאות. במלים אחרות, הפעולה שמפעילה את מקסימום האחריות על מקסימום עולם היא הפעולה המקרבת אותך ואת העולם שבו אתה חי אל יותר אושר".

          • לאמיר

            אי אפשר היה לענות לי יותר יפה ונעלה ממה שאתה עשית כן וכאן.

            אם ככה, הרי שאני קרובה לאושר יותר ממה שחשבתי.

            כל חיי חרטתי על דגלי את תכונת האוטנטיות והיא המכוונת אותי. כמו כן שלמות עם מעשי מידי יום. את זה אני סבורה שאני משיגה.

            זיוף, העמדות פנים, נקודות מפלט למיניהן אינן נמצאות בלו"ז שלי, ולא היו כבר שנים רבות.

            לכן אני עוד כאן כך אני מאמינה, וכן אני על העקרונות ועל הרעיונות שאותם כתבת בשפה כה יפה מניחה את שתי ידי בהשלמה ובשלמות במלוא הטוטאליות האפשרית.

            בברכה, לחברה טובה יותר
            ולכתיבה פוריה

            חוה

          • כמה צרות בבחירה:
            מרבית מועמדי המפלגות אינם ראויים.
            הפריימריס הם "מכרז" שבו מועמד רוכש את מקומו בכסף.
            מרבית הקואליציות שהוקמו עד היום היו עלבון לבוחרים.
            ואחרון-אחרון לא חביב: שיעור הפושעים הפליליים בקרב הפוליטיקאים גבוה משיעורם באוכלוסיה הכללית. אפשר לבדוק את זה סטטיסטית.

          • גיורא, גם במס הכנסה לא כולם טלית שכולה תכלת, ובכל זאת זה לא פוטר אותך מתשלום. אמנם אין בארץ חוק המחייב אותך לבחור (אגב יש דמוקרטיות שיש בהן חוק כזה), אבל אם אי בחירה פוטרת אותך מאחריות לתוצאות – להפך, אתה הוא אותו מצביע נוכח-נעדר שחילק את קולו בין הגרועים שבפוליטיקאים לטובים שבהם.

          • משהו השתבש – כלומר – אינה פוטרת אותך מאחריות, אלא להפך.

          • "מצביע נוכח-נעדר" הוא ביטוי מתחכם וחסר משמעות.
            אי הליכה לקלפי היא הבעת אי-אמון בדמוקרטיה הישראלית כרעיון וכשיטה.
            נכון, אני נגד הדמוקרטיה הישראלית בצורתה הנוכחית, נגד כולה.
            אני באמת בעד בחירות אריסטוקרטיות, שבה רק לחלק תהיה זכות בחירה והיבחרות. אני סבור שצריכים לכונן מבחני השכלה לבוחרים וכן אין לתת זכות בחירה למי שהגיע כעולה לפני שבוע או אף שנה ועוד מבחנים, כגון שבועת אמונים למדינה.
            אכן, הוצאתי את המלים האלה לאוויר העולם ועתה מוזמנים כל ה"דמוקרטים" לתקוף אותי כאוות נפשם.
            אולם, אנא קחו בחשבון, כאשר שיטה נכשלת כישלון כל-כך חרוץ במשך זמן כה ממושך אולי הגיעה השעה להטיף לשינויה?

          • גיורא, מצביע נוכח-נעדר הוא מי שאינו בוחר או שמשלשל בקלפי פתק לבן.
            אבל יש הבדל בין השניים: המשלשל פתק לבן מצביע הצבעת מחאה. המשתמט מחובתו האזרחית מודיע שלא אכפת לו מי ישלוט ושאינו לוקח אחריות.

            אבל לוקח או לא לוקח – בכל מקרה אין פטור מאחריות.
            ובשני המקרים הוא אכן מחלק את קולו בין הגרועים שבפוליטיקאים לטובים שבהם, על פי מפתח שנקבע ללא שיקול דעתו, אלא על פי שיקול דעתם של אלה שכן בחרו.

            עם זאת מסכים אתך לגמרי שיש לשנות את שיטת הבחירות ובדחיפות עליונה.
            וגם מסכים אתך שהחובה לבחור היא גם זכות שיש להציב דרישות לקבלתה, ולא רק פז"מ אזרחי.
            יש רק לסייג ולומר, שגם המדינה אחראית על הזדמנות שוה להשכלה ולאתיקה נאותה של האזרחים, ולעת עתה היא אינה ממלאת את שליחותה.

          • זאת הפעם הראשונה שאני ממש קוראת את התכתובת הזאת ,אמיר, במלואה ומתרשמת מהסבלנות שבתגובותיך ומהכאב הרב הבילבול ,חוסר המוצא היצרים והיאוש בזירה הזאת שנקראת אדם , שכל העולמות כולם כלולים בה -מיקדוקוסמוס. שנלמד לאהוב, להכיל ולסלוח וליצור בתוך הכאוס הזה מודל של עולם המציג לצד הבעיות גם פתרונות
            גם הספרות צריכה לשנות את פניה להיות ראש חץ למהפך מנטלי ורוחני.

          • חנה היקרה, מפיך לליבנו.
            תפקיד גדול הועדת פה לספרות, והלואי שתעמוד בה השנה טוב יותר.
            שנה של רוח חדשה לכולנו.
            אמיר

          • אני מכיר חובות אזרחיות חשובות יותר מבחירה במפלגות מושחתות ובנמושות פוליטיות.
            באשר לתחומי האחריות שאותם החשבתי, דומני שמילאתי את חובותי במסירות ובנאמנות.

          • לגיורא
            יש קצת סתירות בדבריך. לא?

            לאמיר,

            המאמר הוא טוב, השיר מצויין

            התגובות קצת טרחניות, כמו כן האיחולים די באנליים. מישהו מוכן לעורר את הנושא לחיים ולדבר באמת מן הלב, הקרביים והבטן.

            חוה

          • לחוה,
            אני סבור שהסתירות הם פרי דמיונך בלבד, מה גם שמעולם לא התקיימה סתירה בין דעותי למעשי.
            דבריו של אמיר מעידים על כוונותיו הטובות. אך הם כל-כך מופשטות עד כי אינני רואה כיצד ניתן לממשן בחיים הממשיים.

          • בוודאי גיורא שהם בדימיוני
            ובעיני רוחי,

            ואמיר, הרי חי במקום בו פרושות האשליות למלוא העין. לא ככה.

            ואל תוך העולם הפיקטיבי הזה, מכיוון שאין הוא מחובר למציאות, אלא לעולמות כה רוחניים כמו ספרות ואמנות. עד שמישהו ממש עשה לו טובה, ופרסם משהו מדבריו בעיתון (בין המכובדים בארץ) "הארץ" – רק מכיון שהוא אמיר אור.

            אבל אתה אביר החרבות אתה. תדיר מעשיך ופיך שווים. ומאור הגולה ואור לגויים פיך וגם מעשיך בוודאי, אם הצבעת או לא הצבעת.

            לא גיורא, ראיתי את דבריך כבר מזמן, אבל מה, כאילו אני חייה בדמיון או בהזייה ושם אני מוצאת סתירות שאין להגיון כל חלק ונחלה בו.

            זאת היתה רק פראפרזה לדבריך.
            בהפשטה יותר רחבה – אתה פשוט יורק למים שכולם שותים ממנו ואולי במקום המילה….

            גיורא, אין מילים בפי, אתה פשוט מושלם!!!

            ואנחנו כולנו…. עפר לרגליך.
            זה בא לך טוב ככה?

          • ערב יום כיפור היום, אני מציעה הפסקת מלל לצורך רפלקציה ואינטרוספקציה.
            קצת מחשבה פנימה ממצב של כנות עצמית.
            הרי לשם כך נועד היום הזה.

            הפסקת מלל ליממה? מה דעתך?

          • ועוד לגיורא,

            לגבי הערתך על מקומו ותרומתו של גבריאל מוקד.

            יש פרופסור לספרות, שהתנהגו ועדין מתנהגים אחרת מאשר גבריאל מוקד.
            תרומתם לספרות העברית אינה פחותה ואולי אפילו גדולה יותר מאשר זו של מוקד. ובכל אופן הם מתנהגים אחרת, וכבודם נשמר בצורה אחרת ושמם אף יזכר אחרת מאיר שטרנברג, למשל, שהוא מבין החוקרים היותר גדולים של הספרות העברית. שולמית רימון קינן, שמעון זנדבק, רות קרטון בלום, ואפילו מנחם פרי. ויש עוד.

            האם התנהגותו של מישהו מהם דומה בכלל לזו של מוקד שאף אקדמיה אינה מוכנה לקבל אותו.

            אגב, ברות קרטון בלום נתקלתי עוד לפני שידעתי על השתייכותה להליקון. יש כאלו בעבר כמו קורצוויל, אברהם שאנן ועוד אחרים. הם אכן יסדו משנות אחרות של תרומה לספרות העברית והתנהגות גם אחרת תוך שמירה על ישרה ועל שם ועל הגינות ותרמו לא פחות אם לא יותר מאשר מוקד, שמזמן ולו רק מתוך כבוד עצמי היה צריך להצניע את שמו ולפרוש בכבוד לפני שהפך לאיזו פארסה.

            בכבוד רב לך
            מר גיורא לשם
            חוה

          • גיורא, יכולת באותה מידה לומר שלא מקובל עליך לציית לרמזור אדום בצומת פנוי.
            חושב ההסכמה של כלל האזרחים מחייבת את היחיד כל זמן שאינה בלתי מוסרית.

            מכיוון שאתה ער לחשיבות מילוי חובות אזרחיות, הרי זו חבילה אחת. כשם שציות לתמרור אינו פוטר אותך ממתן עדות שזומנת להעיד, כך אין חובה אזרחית אחת פוטרת אותך מאחריות לאחרת.

            נכון, המצב אינו טוב בהרבה ממערכות השלטון והחברה בארץ, והרבה דורש שינוי. אבל שיטת בת היענה עדיין לא תרמה דבר לאיש, אפילו לא לבת היענה.

          • לגיורא,

            מה עניין הבחירות כאן למה שכתוב במאמר שפרסם אמיר אור. נראה לי שצורת החשיבה שלך נוקשה במקצת – איפה החזון גיורא, איפה, ולמה שוב השאלות:

            מי הצביע ומי לא הצביע וחובותינו האזרחיות.

            מה ענין הדברים האלה לכך לשנוער אין תקווה, תרבות הצריכה חוגגת, ותרבות ואיכות החיים שוקעית.

            מה שכתבתם שניכם כל כך טרוויאלי, וכל כך ידוע. שהנבחרים מושחתים – ידוע. שאין במי לבחור – גפ ידוע, אחוזי הבחירה גם ידוע. מה זה כאן שידור מהדורת חדשות שמונה בערוץ עשר?

            האם אין זה אותו אקלים של יאוש ואפטיה שעליו כותב אמיר שמביא גם לחוסר הנהגה.

            והרי אם האקלים הציבורי היה שונה, פני המועמדים לבחירות גם היו שונים. כמו שאמר אמיר, אין את אותה הרוח המהפכנית שהיתה פעם. כאן בארץ ובארצות אחרות.

            הנה אובמה – כן אנחנו יכולים yes we can השאלה היא אם ההבטחה תקויים. או שהפכנו לסוג של רטוריקנים – שמסתמכים בדבריהם על נאומים של דורות קודמים שבאמת היה להם חזון. (אברהם לינקולן)

            ולשאלה היותר גדולה האם העצרת של האומות המאוחדות אכן מקיימת על כל הערכים והחוקים אשר חרתה על דגלה, כאשר הוקמה. אם היא לאא\, אז מה ענין הדו-שיח הזה כאן ביניכם. שהרי דיבורים לחוד ומעשים לחוד. והכל שפיט, כדברי אהרון ברק. והחוק הוא כל כך גמיש עד שלא נותר ממנו שום כלום.

            גיורא יקירי, מחמל נפשי – איך יש לך נטיה תמיד לגרור את הדיון למקומות שדשו ודנו בהם עד דק, ואין שום חשק להעלותם שוב.

            שאלתי שאלה – מדוע הברכות לראש השנה אינן קצת יותר עם מעוף.

            ואיך קרה שתרבות התזרום והאחי כל כך פשתה במחוזותינו ומדוע הדור הצעיר אינו מייצר כבר עכשיו מנהיגים חדשים ומהפכניים לשנות בחברה הישראלית מה ששוב טחנתם כאן עד גירה.

            אמיר, אני מתנצלת בפניך. יודעת אנוכי שאתה מנסה להיות אדיב.
            אבל הדיון הזה היה קצת צריך יותר להרקיע למעלה. כי השאלות שעומדות בו הן קצת יותר גדולות.

            ובכל זאת
            שלך בנאמנות , אמיר
            חוה.

          • ועוד לגיורא,

            למעשיו של אמיר יש עדיין השפעה. פיו וליבו שווים. מאמר שמתפרסם בעיתון מגיע לקהל יעד די רחב.

            איני מזלזלת חלילה במעשיך. אם בספרות עסקינן, לא ראיתי שאתה מקבל כל כך הרבה תגובות, שיכולות לגרוף אנשים לשינוי עמדות.

            אני מציעה לך לקרוא קצת מן התיאוריות החדשות המתקשרות לכוחם של מבעים טבעיים וספרותיים להשפיע על קהלי יעד. הספר של גתרי ודלוז – אנטי-אדיפוס הוא התחלה די טובבה. אם אתה קורא אנגלית. גם ג'מיסון כתב על כוחה של התקשורת כל תקשורת עתונות, ספרות ועוד להשפיע על הקוראים ולגייס עמדות לשינוי או לקרב אותם לעמדות הקורא.

            גם עיון במודלים סמיוטיים ספרותיים (חלק מהם בסיסיים נמצאים בספרה של פרופ. שולמית רימון קינן) ואחרים בספרים שעוסקים בסוציולוגיה ובתקשורת. מכיוון שרוב התיאוריות החדשות הן חברתיות.

            לאחר – מכן אולי נוכל לקיים דיון בגובה העיניים. איזה ערך יש לכתיבתו של אמיר אור.

            שתכתב לחיים
            חוה

          • לחוה,
            מעודי לא חלקתי על ערך כתיבתו של אמיר אור.
            באשר לקריאת כל החומר שאת מציעה לי לקרוא, יתכן שאצטרך ללמוד עוד אנגלית, שכן זאת שאני יודע אינה מספקת כנראה לקריאת המאורות שבשמם נקבת.

          • וספרות עברית?

            ביקום מקביל?

            מרוב כישורים ויכולות החוג לספרות

            כללית גסס עשר שנים עד צאת מייסדיו

            לפנסיה ואז נסגר,סופית.

            ופרופ' גבריאל מוקד אינו מרצה לספרות

            עברית או כללית, הוא מרצה לפילוסופיה

            אמפירית מלייבניץ ואילך ותורת

            האסתטיקה.

            שולמית רמון קינן ככל הידוע לי עוסקת

            בבלשנות.

            בקיצור,המסננים התודעתיים זקוקים להחלפה .צריך גם ליטוש שסתומים (שלייף
            סופפים בלע'ז)והחלפת לאגרים בשברולט מודל 52

            גמר חתימה טובה במוסך הגרוטאות

          • פרופ מאיר שטרנברג זכה בפרס ישראל.
            אני מכירה היטב את עבודתו.

            ומוקד (הנפוח)?

            מה השטויות האלה.

            איך כל הדפוקים מתנקזים לכך.

          • אי-ציות לרמזור הוא עבירה על החוק.
            הליכה קלפי היא זכות ולא חובה.
            אני חוזר וטוען כי מתן לגיטימציה לשיטה הפוליטית הנהוגה כיום בארץ הוא פשע כלפי העם.
            באשר לחזון שחוה כותבת עליו החזון היחיד שמוכר לי הוא זה שבין ידי לעט ולנייר.

          • גיורא, תתפלא כמה אני מסכים עם הניתוח שלך ודעתך. רק לא עם המסקנות.
            אף ברשימה עצמה התייחסתי למבוי הסתום של שיטת הבחירות המביא את האזרחים לידי ייאוש.
            הברירה בעיניי היא בין מרי אזרחי לבין חיזוק השיטה.
            כשהשלטון מושחת כולו, אינו דואג למדינה שהוא מופקד עליה, ועובר עבירות קשות כנגד האזרחים, עליהם להתנגד לו ואף להפילו אם הם חפצים לשרוד כפרטים וכקהילה.
            נדמה לי שעם כל הקלקולים עדיין לא הגענו לכך.

            האפשרות השנייה היא מציאת דרכי תיקון. התנועה לשינוי השלטון כמעט עשתה זאת באמצעות לחץ ציבורי, אלא שכדבריך הציבור רומה: הוא קיבל פריימריז, אבל סגורים. עכשיו כנראה צריך להתארגן ציבורית לסיבוב שני, לא להרוס.

          • חיזוק = תיקון.

      • הי אמיר, קראתי את תגובתך לי שאומרת: שדה המערכה הוא האדם. זה מחזיר אותנו בעצם למעגל האני ולטפל בשדה זה לקח חיים שלמים עד שהמסך יורד על המערכה. על הדרך ככה אפשר לקחת אחריות על כמה מעגלים קשורים אבל המחשבה הזאת רק ממחישה כמה האני קטן והמעגלים אינסופיים ואין לי אלא לחזור לאותו היאוש שאותו הבעתי נדמה לי שבאחים לדם, שבשדה שלי אני מטפלת כפי יכולתי אולם ממה שקורה סביבי במעגלים הגדולים קטונתי מלראות איזשהו קשר או יכולת להזיז. האם אני שייכת לאותם שאנטים פנטים שמנסים לזרום או לשדל אחרים לזרום? לא חושבת. אבל גם לא רואה את עצמי עושה משהו שונה ממה שאני עושה בחיי וזה לחיות את מה שאפשר כמה שאפשר מתי שאפשר ולקוות שהכל יסתדר איכשהו מתישהו מאיליו. למה? כי שום דבר לא עומד אלא נע במעגלים וגם אם הכיוון הוא חורבן הלוא לאחריו תהיה איזשהי תקומה ומה שיש לי לתרום בעצם למעגלים, זאת האמונה הזאת.

        • סיגל, אפילו האמונה בשינוי שאת מביעה כאן, ואולי בעוד מקומות, היא עמדה שמתייחסת למה שמעבר לפופיק המיידי של חיי כל אחד מאיתנו.
          לנהל באחריות את מעגלי חיינו הקרובים הוא הישג שאין להקל בו ראש. על בסיס כזה לאכפתיות למה שקורה מעבר להם יש בסיס של ממש.
          אותה שאלה העלתה לבנה, ואני מסכים ש"לעשות את הדבר הנכון" במעגל הראשוני וממנו לגדול למעגלים מתרחבים והולכים היא הדרך.
          סיכמתי שם את העניין בשתי "משוואות":

          1. ככל שיותר אנשים ייקחו יותר אחריות על יותר מעגלים נחיה בעולם טוב יותר.

          2.ככל שאדם לוקח יותר אחריות על יותר מעגלי חיים, יש לו יותר שליטה בחייו.

          • ובכן הדרך שלי היא מאוד קלה. אני חיה על פי "אל תרע לאחר" ולא הכי יוצאת מגדרי להיטיב. כלומר: אני לא עושה רע וזה קל כי אני מאוד ממוקדת בזה אבל אני לא רואה את עצמי מאמצת עטלף או לומדת רפואה בשביל להציל ילדים ברואנדה וגם לא שוברת את הראש איך לפתור את בעית הרעב או להביא שלום לעולם. במעגלים האלה שבהם אני לא נמצאת נמצאים לדעתי מעט מאוד אנשים ואם לשם אנו צריכים לשאוף להגיע אז הלך עלינו. לא?
            אם כולם רק ישתדלו שלא להרע זה יספיק?
            חושבת שמכיוון שטוב ורע אינם מושג מוחלט הרי שאי אפשר להשתמש ב"נוסחת דרך חיי" כפתרון לבעית הרוח השוקעת.
            אתה במאמרך ובשירך מציע לקחת אחריות. לדעתי רוח האדם שבנו כבר שקועה מידי בשביל לצאת מגדרנו (לפחות זו שלי) ולהגדיל את המעגלים שבהם אנחנו יכולים ליצור שינוי.

          • סיגל, לא תאמצי עטלף?! רחמנות!
            ואת צודקת, שעל מהו טוב ורע נכתבו כרכים עבי כרס, ולא פשוט לכאורה.
            ובכל זאת חושב שאפשר ללכת עם כלל די פשוט: מהו הדבר הכי תורם לכמה שיותר ממעגלי החיים שלי? סמני בעיגול את התשובה הנכונה ולא תחטיאי בדרך כלל.

          • התשובה קלה. להיות אני. בידיעה שנותנת דוגמא אישית לילדיי ולאוהביי ואולי אפילו חומר למחשבה לאלו שאני מהווה בעיה כלשהי עבורם ואצלם. שוב זה לא דורש ממני מאמץ, ועם קצת יותר מאמץ הייתי יכולה לקצת יותר. אבל אני מאלה שחושבים שבסוף הכל סתם סתם סתם ומסתפקת במה שקל.

          • היי סיגל, לדעתי זו בהחלט התחלה של שיפור לכולם כשאת או אתה מחליט להיות אתה .ויש הרבה מאד רבדים במסלול לגילוי עצמי, מי זה אתה באמת. כל כך הרבה יש לגלות ,
            ומי שרוצה גם מוצא את הדרך איך לקלף את קליפות הבצל
            ולהגיע אל היהלום שהוא אתה.אני עסוקה בקילוף הזה כבר שנים רבות ועדיין לא עייפתי. ונכון, זה דורש מאמץ,אבל משתלם לגמרי…

          • שירית, את נשמעת כמו האדם שאני לא 🙂
            מצד אחד אינני מכירה את עצמי כאדם עצל, אולם מצד שני, אינני משקיעה מאמץ חיפושי מפרך בתוך אותו אני. אומרת לעצמי, שאני זה מי שאני מאמינה שאני, ובמבט חודר בעצמי מזהה את מה שטוב, ומה שבעייתי, ועוזבת. כנראה שמספיק לי עם איך שאני. והדרך להסתפק ולא להתאמץ בחיפוש היא באופן השוואתי לסביבה, כלומר: אני במצב די נחמד, אז מה לי להתאמץ ולטפס, ולאן? אינני מהמחפשים פסגות, נדמה לי שדי בודד שם ב"אברסט של היהלומים" ואני כאדם, רואה את עצמי יצור חברתי ושומרת שלא להתרחק מהכלל. (זהו דווקא המאמץ הפרטי שלי) ורוב הכלל…אפילו לדרגת ה"אל תרע לאחר" לא הגיע, אז בשביל מה לי להמשיך בחיפוש יהלומים? ברור לי שיש בי, וברור לי שיש בך, וברור לי שיש בכל אדם, אבל האם חייבים גם למצוא אותו?
            ברוח הדברים של אמיר נשמע שאם כולם היו שם, היה עולם מתוקן. אבל יש שלבים. ובמצב כרגע, להיות יהלום בודד זה סתם מתסכל. לא?

          • שירית קופה

            היי סיגל,
            אני יכולה להבין את הטיעונים שלך נגד "יהלומים אחד אחד"-
            בתיכון היה בחור גאון מתמטי ופיזי שהיה מתפלסף שעות בעד למה לא כדאי לדעת הרבה.אז לא היה לי הרבה מה לענות לו. היום אחרי קילוף בצלים רבים,גם שלי וגם של אחרים , התשובה שלי מסתכמת בשתי אמירות. הראשונה היא שהטיעון נגד לדעת את עצמך יותר יכול להיות תקף רק אם אתה סבור שאתה חי רק תקופת חיים אחת ואינך יצור רוחני.והטיעון השני הוא שברגע שהתחלת לקלף את הבצל אתה צריך ללכת את כל הדרך.כך שאני ממליצה רק למי שמיוכן לקחת את את הסיכון ולעמוד בשני הקריטריונים האלו.לגבי הטיעון הראשון כל אחד מגלה זאת מתי שמגלה וחלק מהאנשים צריכים בכלל להתחיל לקלף כדי להגיע להתחלה הזו בעוד שלאחרים זה ברור מאליו.לגבי החלק השני- כמו כל דבר אתה חופשי לצאת מכל משחק, בכל נקודה בזמן ולהשאר עם הסקרנות, אולי, לגבי מה היה המשך העלילה.
            מה שבטוח , לא כדאי להישאר יהלום בודד,מאד מתסכל.אם יהלום יכול לדבר עם אחרים ולהעביר להם מסרים חיוביים הוא כבר פחות בודד,לא?

          • :), טוב, אני לא גאון במתמטיקה אבל אני כמותו באמונה שחיים רק את החיים האלה. לפעמים אני משתעשעת באמונה בגלגול נשמות כשנוח לי. (כשסבתי נפטרה והיה מגיע חתול (שלא הכרנו) לבקר בכל ימי השבעה, זה עזר לי להסביר לעצמי, שהחתול הוא סבתא שלי שבאה להיות איתי עוד קצת בשביל להתגבר), ועוד אני משתמשת באמונתם זו של אחרים כדי להרגיע את ילדיי בגיל שבו הם נתקלו במחשבות על מוות וגם במוות עצמו. הידיעה הזאת שהם לא באמת מתים או שהיקרים להם ממשיכים לחיות באיזשהו אופן אבל רק אחר, מקל.
            אבל זה תקף אצלי גם על אמונה בכך שיש אלוהים, ולפעמים נוח לי לראות איך שהוא מנהל את החיים שלי, ולרוב אני מבינה לגמרי שיש רק את אני ורק את החיים האלה.
            ויש אפילו את מגדת העתידות שממש לא היה לי נוח להאמין לה שלא אטייל בעולם לעולם, אז כשיצאתי ממנה פשוט קניתי כרטיס טיסה ופוגגתי אותה ממערכת האמונות שלי.
            אבל לעניין השני, קילוף הבצל הרי שלשם כך באמת צריכים להאמין שיש לנו אינסוף זמן, שכן בתור מי שנמצאת באמצע החיים וחושבת שהחצי השני עובר יותר מידי מהר, יש לי זמן רק לקילוף בצל לצורך הכנת סלט והמומחיות שלי באיך לא לדמוע ממנו, הולכת ומשתפרת:) את קילוף הבצל שאליו את מתכוונת השארתי מאחור עם ילדה בת שמונה עשרה שכשכל החיים עוד היו לפניה. היא התחילה להתעסק עם זה וגילתה שזה לא עושה לה טוב, אז נשארתי אני עם הפשטות והרצון להפיק את מירב האושר ביומיומי, עם הבנה שיש אנשים יהלומיים כמו אמיר שיש להם עוצמה כשרון ויכולת להוביל ולהשפיע, ויש כאלה כמוני, שהם לא הר מקסימום תלולית, ונבירה פנימה לא תועיל כלום לאף אחד כי כוחי בחיוכי ובאהבתי והם תמיד היו על פני השטח ותמיד יהיו:)

  20. רונית בר-לביא

    נכון עניין תרבות השאנטי המנותקת של העידן האחרון,
    אבל מדובר יותר על הניו-אייג' כנראה,

    כי כל העניין הלחיות את הרגע, שיכול להיתפס כמאד שטחי ולהיות מנוצל לצרכי ניתוק הדוניסטי ותו לא, יכול גם להיות בדיוק הדבר שישקם את החברה שלנו אם ייעשה נכונה.

    התשובה טמונה כנראה בדרך האמצע שתדבר על חיים מלאים, על להיות היכן שאתה נמצא ולא רק לעשות כזומבי, כי ישנה גם עשייה שהיא זומבית,

    חיים מלאים של אדם שבוחר להיות אחראי לעצמו ולסביבתו במעגלים הולכים וגדלים.

    שנה טובה ושמחה, אמיר.

    • אמיר
      לפני שאתה עונה כאן לאנשים.
      יש לנקות את הפוסט הזה
      די בדחיפות.

      חוה

      זה נמאס ודי!!!!

    • רונית, כמו שהבנת, דיברתי על "לחיות את הרגע" כצידוק לראש קטן ולא כחוויה אמיתית.

      להיות בזמן הווה הוא תיקון ומרפא ליחיד ולחברה, כשזו חוויה אמיתית. חצי מהשריטות שלנו מקבלות ביטוי לא רלבנטי והרסני בהווה, בדיוק משום שאנחנו חיים בזמן עבר.

      שנה מאושרת גם לך.

  21. אמיר, קראתי אותך בהארץ והסכמתי לצערי מאוד, נעדרים נוכחים הגדרה קולעת , ובנו{בי} האשמה שזרמנו ולא דרשנו, אני מתלבטת בשאלות האלו רבות עם ילדי בעיקר עם הצעיר בהם שהמוטו שלו בעיני"לא להיות פרייר" נוראי, וחושבת איפה טעיתי, איזה מסר מסרתי, ואם יצרתי מישהו חסר רצון לתרום ולשנות,ואם זה לא מאוחר מדי לשנות גישה ואיך

    • חני, אף פעם לא מאוחר לשנות גישה. השינוי עצמו, אם הוא אמיתי ויש בו עוצמות, כבר יפלס לו דרך אל מימוש כזה או אחר של גישה חדשה (בדיוק כפי שהקודמת בראה מציאות אישית בדרכה).

      "לא להיות פרייר" הוא אולי המוטו הישראלי האווילי מכולם. כשכל אחד רק רוצה לא להיות פרייר, אנחנו כולנו כחברה יוצאים פרייר גדול מאוד.

  22. ושנה נהדרת לך, שחר, שנת יצירה מעשירה ושופעת נחת.

  23. קשה לזרום עם זה "אחי"..
    ולמרות זאת נקווה לשנה יותר טובה.
    שנה מתוקה גם לך, אמיר.

    • אמן. לפעמים נדמה שטווח האופציות הרוחניות העכשוויות מוצב בתמציתיות בתחתית עמוד הבננות: ההצעה הארוטית של "בוא להכיר אותן" מזה, ו"ברכה מרבי נחמן" או "קמע אישי מהקבלה" מזה. והכי הכי אחי – קח גם וגם, וגם מה שביניהן.
      הכי עצוב שזה גם נכון. לטווח שבין ארוס לרוח יש מסורת עתיקה, אבל לאו דווקא בגירסות האינסטנט האלה.
      שתהיה לנו שנה טובה ושלא נהיה כמים הנגרפים אלא נפלס דרכנו כנהר.

      • ואני כנהר ב
        רגע הבא אהיה
        לא כמו
        אני ברגע הזה
        והעץ בחלוני יאמר
        אני ברגע הזה
        לא כמוך ברגע הבא
        ולא ברגע הזה
        האם ארגע?
        לא ברגע הזה ולא
        ברגע הבא
        אזרום כנהר
        אני אהיה

  24. שקיעת תרבותית מעוכבת ע"י עשייה תרבותית, כשלך וכשל כמותך.
    איזרו כח להמשך העשייה.
    שנה משודרגת.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור