אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
לא ידענו עוד מתי באו הברברים
דברי פתיחה באירוע 'שירה והעיר הגדולה' במרכז הגאה בגן מאיר
קראו שירה, נשאו דברים והופיעו:
רוני סומק, עדי עסיס, רפי וייכרט, אילן שיינפלד, סיגל בן יאיר, נאוה סמל, מתי שמואלוף, שחר מריו מרדכי, רמי דיצני, דיתי רונן, אמנון זקוב, אשר רייך, לוסי אלקויטי, והזמרת הדרה לוין-ארדי.
לפני שנתחיל, כדאי להקדים ולומר, שהאירוע שלשמו התכנסנו כאן היום הוא לא אירוע גאוה. אני מדגיש את זה דווקא במובן זה, שאילו היה זה אירוע גאוה – פה, במקום הזה – אפשר היה לומר שיש פה ניסיון למכור קצת קרח פואטי לאסקימוסים. אבל זה לא אירוע גאוה, אלא אירוע כל-תרבותי: אירוע שמביא דווקא את ההתנהלות השוטפת של התרבות להתארח במרכז העירוני הזה שהוא חלק חשוב ובלתי נפרד מהעיר שלנו.
אנחנו כאן כי אנחנו רוצים לומר אמירה ביחס לסוג התרבות שהיינו רוצים לראות סביבנו; ולומר את האמירה הזאת כחלק ממאבק על דמותנו כיחידים וכחברה. זהו המאבק על חוט השידרה האתי שלנו, ומאבק, שהרצח הנורא במועדון הנוער ההומולסבי רק חידד אותו, ורק הראה לנו כמה הוא רחוק עדיין מסיומו.
האירוע הזה חוגג את העיר עם כל מה שיש למשוררים ואנשי רוח לומר ביחס אליה: מה יש בעיר שגורם לנו לאהוב אותה, לשנוא אותה, אבל אף פעם לא להישאר אדישים אליה? מה יש פה בשבילנו בבתי הקפה, ברחובות העמוסים, במקומות הבילוי, במשרדים? אל מה אנחנו מתגעגעים בה? איך אנחנו אוהבים בה? – שירה והעיר הגדולה.
ובדיוק בקשר ישיר ל"איך אנחנו אוהבים בה", אנחנו כאן; בקשר לחופש לבחור באהבה – מבלי לפחד מדיכוי. אנחנו כאן לאחר רצח, ואני מאמין שכולנו באנו הנה מתוך הזדהות עם קרבנות הרצח.
נכון, היה לאחרונה גל שלם של רציחות שצריך להדאיג אותנו. ובכל זאת, הרצח הזה הוא שונה. הוא שונה, כי יש כל הסיבות לחשוש, שבמקרה הזה מדובר בפשע שנאה, פשע שבא מתוך פחדים שתורגמו למתקפה רצחנית על נערים ונערות חפים מפשע, רק מתוך התנגדות לאופן שבו נפשם מרגישה.
באנו הנה כשותפים לעמידה למען תרבות שפויה, דווקא מתוך הבנה של האחריות העמוקה שלנו לחברה שבה אנו חיים: הפשע הזה בא מתוכנו, מתוך החברה הזאת על מערכות החינוך והסוציאליזציה שלה – מתוך החברה הישראלית שלנו. ברמה הרחבה של אחריותנו לחברה שבה אנו חיים – האחריות לתקן את מה שאיפשר את הפשע הזה – היא של כולנו.
אנחנו כאן כדי לומר יחד בעצם ההתכנסות הזו לא להסתה – כן לחופש הפרט, לא לשנאה – כן לתרבות פלורליסטית, לא לאלימות – וכן לאהבה.
אנחנו כאן כדי לומר שחופש הפרט, פלורליזם וסובלנות קרובים לליבנו.
אנחנו כאן כדי לומר שלא נוותר. הארץ הזאת היא מקום לכולנו.
ברוח הדברים האלה וברוח השירה, אני רוצה לסיים בשיר שלי, שאינו נוגע דווקא ל'שירה והעיר הגדולה', אבל יש בו תזכורת; תזכורת לשבירותו של המקום שממנו אנחנו יכולים לעמוד פה היום, ולהשיק חוברת שירה, שחוגגת לא את השנאה והמוות, אלא את החיים.
השיר: הברברים: סיבוב שני
***
השקת 'שירה והעיר הגדולה' באתר "הבמה" ■ 'משוררים וגאים' באתר "וואלה" ■ לזכרם
ביקור אצל מבקר: אלי הירש והעיר הגדולה ■ רן יגיל: יאוש קיומי ופואטי ברחובות תל אביב
יפה אמרת אמיר, וכל הארוע כולו היה מרגש, והשיר באמת במקום, איך לא שמנו לב והברברים בתוכנו, או שמא אף אנחנו הם
שמח שריגש, חני, ושמח שבאת. היו שאמרו לי שפחדו לבוא, ולמרות זאת המקום היה מלא וכל כך הרבה אנשים שחשוב להם הצביעו ברגליים ובלב.
הפחד היה מוגזם בעיניי (היתה אבטחה) אבל אם הוא הדגיש נחישות ועוצמה, יבורך. התרגשתי מדברים שאמרו שם נאוה, שחר ואחרים, ואני חושב שהעמידה הזו אינה צריכה להיות אירוע חד פעמי.
דברים כדרבנות אמיר, ולוואי ואתבדה, אבל הברבריות על כל גילוייה, מיום ליום מגדילה את כוחה, ללא הבדל דת, מין, גזע ולאום, מתפשטת בחיינו כמגיפה.
מוישלה, היו פה אתמול דיונים בדיוק בעניין זה (ברשומות שונות – 'לא לשווא חיכינו לברברים' ו'אל תאמר שאתה מכיר אותי').
יוסף עוזר הציע ש"הברבריות היא פריצת הקודים המחייבים איזו רוטיניות בקיום." – חושב שיש בה עוד: יש בה מצד אחד התכחשות עמוקה לאחריות שיש לנו על מעגלי האני והחברה שבה אנו חיים, לחיבור בין האני לעולם; זה, לדעתי, הוא פירושה העמוק של אתיקה.
אינך פוגע במשפחתך, בקבוצה שלך, בכלל האזרחים בארץ ובעולם, בעולם החי וכו' אם אתה באמת רוצה לקחת שליטה ואחריות על עצמך.
ומצד שני היא גם בערות, הידרדרות הידע וההבנה. והאחד קשור בשני.
ויפה הגדרת ברברים בלתי ספציפיים, כי בחברה הזו כולנו בסופו של דבר אורגניזם אחד.
אמיר, אלו דברים שאני תמיד שמחה לקבל, לבוא להקשיב להם.
בכלל היה מרגש באותו ערב, כי תמיד זה מרגש אותי כאשר יושב אולם מלא של אנשים שאיכפת להם. שרוצים באמת שהעולם שלנו יהיה יותר יפה.
תמי, באמת היה שמח ומרגש לראות את כל האנשים האלה שהתאחדו בשאיפה לעולם מתוקן יותר. שמחתי לראות אותך שם.
אהבתי את דבריך בערב ההוא, אמיר, ובמיוחד את שירך שקראת בסיום. חזק.
תודה איריס.
היו שחשבו שהברברים באים מהחוץ
הלבנים שפחדו מהשחורים באנדורה, אצל פריש.
האם היה זה קוואפיס שחשב שאולי אין ברברים, וכמה טעה.
אין ברברים מהחוץ, אם ישנם הם הרי הברברים בתוכנו זהים לברברים השחורים שבחוץ.
אנחנו חיים בעיר הלבנה והכתמים השחורים של הברבריות מתפשטים.
כן, קוואפיס חשב שהם לא באים, אבל בהומז' שלי הם באים ולובשים את פנינו.
מסכים אתך לגמרי שאין ברברים "בחוץ". החברה הזו היא אנחנו.
———–
—- (-)—
—(-)X(-)–
—–(-)—
———–
אפשר תרגום לעברית?
http://www.youtube.com/watch?v=AAEytkfpKws
טוב, זה דווקא תרגום לאנגלית ועם מסרים קצת סותרים, כמו בחיים 🙂
How is it really meant to be when one is prepared to play the game? w
לאמיר שלום,
אתה זוכר שקראתי לך לצאת לרחובות, לדבר, להצביע ברגלים, לארגן עצרות, כנסים ועוד ועוד.
להביע מחאה מול קהל.
מסתבר שזה הצליח מעל ומעבר, וכנראה יש לך את הכוח לעשות את זה.
לא הייתי אני מצירה.
המשך בדרכך זו. את השיר לא קראתי אקרא בהמשך.
חוה
חוה, אבל יכולת באותה מידה לומר שזה מעט מאוד, וגם זה תמיד נכון. תמיד אפשר עוד, ובכל זאת אי אפשר הכל. יעשה כל אחד את שלו – ויסור עוד קצת החושך. כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן..:)
וקראי את השיר. ההקשר יתחוור.
לאמיר,
אינני חושבת שזה מעט מאוד.
אני חושבת שזה הרבה מאוד.
האם אתה זוכר שפוסט עורו החילונים (חרדים) קראתי לך לצאת לרחובות ולמחות, ואתה ענית לי על דיון ושיח ישראלי.
לכל אחד מהם יש מקום. גם לדיון, גם למופעים וגם לעצרות.
ממה שהבנתי האירוע היתה הצלחה גדולה ביותר.
אני חושבת שיש בך את הכוח לעוד….
אני מברכת אותך על ההצלחה.
ומידי יום אני מתוסכלת על שאני כאן ולא היכן שהדברים באמת מתרחשים.
קראתי את השיר, פעם ופעמיים, ואני מודה לא כל כך הבנתי אותו. עקבתי גם אחר-הויכוח, מי הם בעצם הברברים.
השיר קצת הזכיר לי את הסיפור – על הילד שצעק שהמלך הוא עירום.
השיר כתוב די כמו אלגוריה או מאטאפורה,
אבל לא אתחיל לנסות לתהות כאן על השיר, מכיוון שהדיון בו כבר נערך ואולי אין זה המקום.
נראה לי שכל פעם יש איזו עליית מדרגה, איזו הסלמה, הדברים מחלחלים החוצה.
ההתייחסות אלינו כאל מקשה אחת שאל עדר שאין את הדין לדעת עליו, אלא בזמן בחירות.
אבל זה לא ככה, אנחנו כולנו נבדלים ובדלים ושונים.
אולי אני אומרת את הדברים לעצמי.
אתה ודאי תצחק עלי, אני כותבת מתוך אינטואיציות מאוד חזקות בקשר אליך.
עוד רבה המלאכה בפניך…. ועוד יש לך די והותר לומר ולעשות. ולא אדבר יותר ויהיה הרמז הזה…
אגב, אני יודעת שסונג ג'ה היא אישה.
חוה
ברכות, אמיר, להשקת החוברת ויישר כוח על ההתכנסות בגן מאיר ועל הדברים שנשאת. מזדהה עם רוח הדברים והמטרה.
השיר על הברברים מרשים, מרעים ומתרעם ומעביר את המסר כדבעי. זה שהם מדברים בלשוננו, מפחיד. אבל נדמה לי שבכל זאת יש איזו מובחנות. (אותה לשון, אבל לא אותה שפה. מְקַוָּה).
תלמה, תודה על התמיכה והברכה.
ההבחנה היא לא משהו. השיר הזה נכתב כהומאז' ומענה לקוואפיס. אצלו הברברים שיכלו להיות מעין פתרון, אינם באים. פה הם באים והנה הם בעצם אנחנו. גם אם הברברים הם בפנים, ב'אני', ויש הבדלים בין אנשים כמובן, אבל ברבריזציה עצמית יכולה לחול גם על 'אני קבוצתי', כלומר על כל קבוצת השתייכות שלנו.
היה ערב יפה במיוחד.
מרגיז אותי המשפט "הפשע הזה בא מתוכנו" ואני מנער את חוצני ממנו.
פשע הוא מעשה של יחידים. מי שאינו פושע אינו שותף לפשע.
אם רוצים לטעון שהפשע הוא חלק מהותי של החברה הישראלית, אני מהצהיר בקול שאינני עוד חלק של החברה הישראלית.
גיורא, תנער כמה שתנער, זה לא יורד. גם לא בכביסה. אתה חלק אורגני מהעולם הסובב אותך, ומהחברה שבה אתה חי, אפילו פה בבלוגיה למשל. הברברים שאצל השכן הם, גם אם במידה פחותה, גם אצלך. בעצם זה שהם אצל השכן שלך.
האחריות שלנו עשויה מעגלים מעגלים – מן האני ועד העולם כולו, אבל בדרך המשפחה, השכונה, החברים, החברה, המזרח התיכון וכו'.
אני מכיר רק בקיומה של אחריות אישית!
לא ניתן בשום אופן להדביק לי חבילה של מעשי אחרים.
בין השאר, זאת גם הסיבה שחדלתי לפני שנים לעסוק בענייני ציבור – אין לי שום עניין להיות אחראי למעשיהם של אחרים.
אבל גיורא, אנחנו עוסקים במידת מה בענייני ציבור תמיד. יש לנו אחריות על כל מגע ומשא עם זולתנו, בכל מעשה ודיבור, יום יום, וגם כאן. אפילו אם נחליט להתבודד כנזירי ואדי קלט, זהו גם הימנעות היא מעשה חברתי מסוגו.
עד כמה שאני רואה, חינוכנו, חשיבתנו ואף צלקותינו עשויים במקלעת רחבה שבה אחריות שלנו ושל אחרים למי שאנחנו ומי שהם אינה ניתנת להפרדה כמו זו שאתה מבקש.
אופס, בלי "זהו" 🙂 =
"גם הימנעות היא מעשה חברתי מסוגו."
אמיר,
צדקת באומרך שהימנעות היא מעשה חברתי. ואכן, מן הרגע שאני נמנע, האחריות היא על מעשי בלבד.
נואשתי זה כבר לקבל אחריות על מעשי אחרים, והדברים ארוכים מכדי לפרט.
מצד אחר, האופן שבו אתה מתאר את מעגלי האחריות כפי שהם בעיניך, יוצר דימוי של קורי עכביש.
יתר על כן, אני מודע היטב למחיר שאני משלם על הימנעותי ממעגל רחב של אחריות, ובה בעת אני שלם עם עצמי במעגל האחריות הצר שבו הגבלתי את עצמי.
כטענת סיכום אתה יכול לטעון כלפי שדחקתי את עצמי אל מעין "גולה פנימית". אם אכן זאת טענתך, אתה צודק מאוד: זאת תחושתי.
גיורא, לא חושב שזה אפשרי. גם בהימנעות יש אחריות על ההימנעות.
אני יכול להבין את המרירות ביחס לגזע האנושי, כי כולנו צוברים פגיעות שונות במהלך חיינו, לעתים גם על מעשים ראויים. אבל כל אינטרקציה עם הזולת, כמו פה למשל (ובכלל זה כאמור גם אפס אינטרקצה) נושאת בחובה אחריות למעשה, דיבור, או נסיגה מהם. הוא הדין באחריותם של אחרים לגבינו.
זה כך, כי הישרדותו של אדם אינה אפשרית לבדו, ואין מקום שבו הוא באמת לבדו ואינו מושפע ומשפיע. לכן טובת היחיד היא גם טובת הכלל ולהפך. בהקצנה, אדם שאינו רוצה להתאבד, לא יתעלם מזולתו, משפחתו, ושאר מעגלי החיים שבהם הוא מתקיים.
מחווה נאה ונאום יפה ונאור חשובות מאוד המחוות האלה והברברים? המושג תלוי בעיני המסתכל
תודה, חנה, ונכון, המושג תלוי בעיני המתבונן. יראה נא כל אדם רואה מנפשו, ובלבד שיתבונן גם בעצמו ובעמידתו כלפי עצמו וסובביו. מידות של פנאטיות או אסקפיזם, בערות או ייאוש – מוקרנות מאדם אל סביבתו ולהפך.
הסכיתי יקרה, ואמשול לך משל.
רוכב לו בדווי במדבר על גמלו עצום הדבשת,והנה,במרחק, מתקרב והולך וחולף
על פניו בדווי אחר על גמלו.
חולפים הבדווים זה על פניו של זה בברכת מרחבא קצרה,והנה ,הבדווי שלנו,
הראשון,שם לב שגמלו מתגלגל מצחוק פרוע.לאחר שתיקה ארוכה,לא מתאפק הבדווי שלנו,ושואל את הגמל בנימוס,מה אתה צוחק כל כך?
ענה לו הגמל,נחנק מצחוק: לגמל שבא ממולנו יש דבשת!
מסקנות הסיקי לבד,ואל תזקפי אותן
על חשבון הכלל,כמנהגך.
http://www.youtube.com/watch?v=995VUJQpznc
http://www.youtube.com/watch?v=-JWfSjC-MjQ
http://www.youtube.com/watch?v=a91pJDut50E&feature=fvw
1:0
110011011011110001110000111
ואו,זרש גדול זה!!!!
שיחקה לך אותה חוה..הא?הא?הא?
http://www.youtube.com/watch?v=a91pJDut50E&feature=fvw
מלחמה?
http://www.youtube.com/watch?v=XGpjn_FZaIc
אמיר מדבר על הבורות כמסמנת את ההמון.
חוה כותבים בו' אחת ולא בשתיים.
המשל והנמשל שלך אינם מענייני, היינו אינם מעניינים אותי כהוא זה.
חבל על תגובות בעילום שם. ועוד מי ששמח לקראת מלחמה – אבקש לעיין בכותרת הפוסט. אולי זאת את כותבת ועונה לעצמך.
אכן, הייתי שמה אותך בגן ילדים, כנראה שלשם את שייכת.
מה שאת עושה זוהי זילות לנושא הפוסט, לכותרת שלו ומה שנאמר בו. אבל – באמת מה אפשר לצפות מתינוקת שזה עתה יצאה מן הפגיה? להביא עוד תמונה, לכתוב 1:0.
הייתי מציעה לך לשחק בארגז חול, בבובות, להיות מחוברת לאמ.פי3,4.
מכיוון שזוהי התשובה האחרונה שלי אליך ואת מה שהיה לי אמרתי לך כבר.
כל פרובוקציה נוספת לא תיענה.
לא אתפלא, אם כל תגובותיך כאן יימחקו.
מבחינתי את יכולה להמשיך לשחק עם עצמך לבד!!!
מפריעים לי אנשים שזקוקים לתשומת לב
בכל מחיר
תמצאי לך מסגרת שתטפל בך.
מי כתב את המילים הקדושות האלה?
ולמי בדיוק הם מכוונות?
לאיזה מתאבדת סדרתית אולי?
'עיניים להם ולא יראו אוזניים להם ולא ישמעו"
ו- קדימה אור.תנקה אחריה!
אנחנו אולי בורים ולא יודעים לאיית
ואפילו תואר דוקטור אין לנו.
תואר דוקטור אינו מגן בפני סיכלות
ורשעות.
אמיר, שאפו על הרעיון להשיק את "שירה והעיר הגדולה" במרכז הגאה בגן מאיר.
מעבר ליפי השירים, "המדיום הוא המסר". הקריאה לסובלנות אינה אצורה רק בנאומים שנישאו, אלא – ולעיתים זה אף יותר חשוב – במקום ממנו יוצאת הקריאה. פחות משלושים יום לאחר הרצח, שאינו אלא עליית מדרגה בתולדות הפשע בישראל, השירה והזירה! השתלבו לכדי אמירה חשובה בזמן הנכון ובמקום הנכון.
חברה צודקת, בריאה, מתחדשת ויוצרת היא זו שמעלה על נס את חירות הפרט בצד גיבוש הקולקטיב ומתן לגיטימציה לקהילות השונות, מהן מורכב הקולקטיב. אחרת – אנה אנו באים?
שתהא שנת תש"ע שנת ישועה מן הברברים.
חותם על כל מלה, שחר, וחושב שלא די במעשה חד פעמי. בתוך חודש הרצח יש לדברים ערך של התייצבות להזדהות ואמירה, אבל מתן לגיטימציה לקהילה הגאה בתוך הקהילות השונות היא ריצה למרחקים ארוכים. מאמין שנחזור אל המקום שוב ברוח ההתמדה בעמדתנו.
שנת ישועה 🙂
שמחתי להיות חלק מהערב שירה יפה הזה.
משפט חשוב שטפס את אוזני גם שם:
"אירוע שמביא דווקא את ההתנהלות השוטפת של התרבות להתארח במרכז העירוני הזה שהוא חלק חשוב ובלתי נפרד מהעיר שלנו"
כי זה בדיוק העניין, להיות מנוי בין מקומות בילוי "רגילים" ולהוציא אותו מההבדלה.
צודקת לגמרי לוסי, והתכוונתי למה שאמרתי לא רק כקריאה לכלל הציבור אלא גם לנו. המשך יבוא.
אמיר,אהבתי מאד את מילות הפתיחה .ואני מלאת הערצה על היוזמה והאומץ לערוך את האירוע במקום שנבחר.
לא יכולתי להצביע ברגליים מחמת המרחק..אבל בהחלט השתתפתי מרחוק.וכמו שאתה כותב ונכון-כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן. ועם עוד ועוד אור נצליח לבער מעט מהבערות.
בקשר לשיר הברברים- אני עדיין מתלבטת האם הם ראויים לשיר ממך…
שירית ! השיר הוא לא לברברים אלא לנו כמובן, אבל למה לא? שירויחו גם הם 🙂
המשך יבוא.
אין לי מה להוסיף לדבריך, אמיר היקר, כל מה שכתבת הוא אמת שבאמת. ולצערנו סיבות לאלימות לא חסרים: סרטי טלוויזיה ומשחקי מחשב למיניהם, שתיית אלכוהול ומפזרת, וכו'.
באשר לרצח במועדון 'ההומולסבי', כל מה ששונה בחברה מפחיד פחד מוות את החברה. וממה שממנו פוחדים, האלימות כלפיו עולה וגואה. (כמו שהגויים התנהגו עם היהודים. הקתולים עם הפרוטסטנטים. הרשימה עוד ארוכה.)
מישהי אמרה לי פעם: אנחנו יותר מידי אנשים על פני כדור הארץ, והצפיפות גורמת לאנשים להיות חסרי סבלניים זה כלפי זה.
ניתן רק להתפלל על שלומו של עם ישראל.
תודה, יעל. עשרה קופים בכלוב רבים בלי הפסקה על טריטוריה, אבל מה מותר האדם מן הבהמה? אפילו לא בטריטוריה או בפרטנרים מיניים מדובר. נהפוך הוא.