אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
הודו 13 – מייסור
הסטודנטים מתייצבים גם למחרת. מורה כאן הוא כמו גוּרו, והתלמידים ממלאים את כל מצוותיו בצייתנות גם מחוץ ללימודים עצמם. זוהי המסורת מסבירים לי אחדים, ואילו אחרים מבקרים השיטה, וטוענים שהפרופסורים מנצלים ללא בושה את תלותם המוחלטת של התלמידים בהם. אלא שפרופסור מאהאדווה הוא לא פרופסור טיפוסי – הוא עממי, חם, ומדבר עם השרת ומוכר הקוקוסים באותה טבעיות שהוא מדבר עם מנהל מועדון או קולגה מהאוניברסיטה. תלמידיו פשוט אוהבים אותו, וגם אני.
מהאדווה מעלה על הוואן שלו ארבעה סטודנטים ואנחנו נוסעים לקריאת שירה שלי בעיר הקטנה מאנְדְיה. מאהֶנדרה כאן גם היום ולידו מאדהוּרה היפהפיה, ואיברהים ומוקאבל מתימן. בקולג' התלמידים כבר מחכים בכיתה, כשהבנות יושבות מימיני והבנים משמאלי. לא מערבבים פה. אחרי דברי הברכה מניחים זר פרחים על צווארי, ואני קורא להם משיריי, מסביר ומספר. לרווחת התלמידים שהאנגלית שלהם לא באמת מספיקה לשירה, פרופ' מאהאדֶווה מתרגם להם סימולטנית לשפת קאנאדה.
אני מספר להם על משפחת סבתי שנרצחה כולה בשואה, ומסביר מה זה "ארבַּייט מאכְט פְרַיי". הם שואלים אותי אם אני חושב שהשואה קרתה מפני שלא היה בגרמניה חינוך הומניסטי, האם יש תקוה לשלום, והאם שירי האהבה שקראתי נוצרו מנסיוני האישי או מהתנסותם של אחרים.
בִּירָה
לָרֶצַח הַמֻּשְׁלָם אֵין סִבּוֹת, אָמַר,
לָרֶצַח הַמֻּשְׁלָם דָּרוּשׁ אוֹבְּיֶקְט מֻשְׁלָם,
כְּמוֹ שֶׁהָיָה אָז בְּאַוְּשְׁוִיץ.
לֹא הַמִּשְׂרָפוֹת, כַּמּוּבָן, אֶלָּא כְּמוֹ
אַחַר כָּךְ, מִחוּץ לִשְׁעוֹת הָעֲבוֹדָה, אָמַר
וְהִשְׁתַּתֵּק
מַבִּיט בַּקֶּצֶף
וְלוֹגֵם.
הָרֶצַח הַמֻּשְׁלָם הוּא אַהֲבָה, אָמַר.
הָרֶצַח הַמֻּשְׁלָם לֹא מְבַקֵּשׁ דָּבָר מֻשְׁלָם,
רַק לָתֵת
כְּפִי יְכָלְתְּךָ.
אֲפִלּוּ בְּזִכְרוֹן הַלְּפִיתָה, הַחַיִּים עֲדַיִן
נֶצַח. אֲפִלּוּ הַיְלָלוֹת שֶׁעִרְסְלוּ אֶת הַיָּד,
אֲפִלּוּ הַשֶּׁתֶן שֶׁנָּפַל כְּמוֹ חֶסֶד עַל הַבָּשָׂר הַקַּר,
אֲפִלּוּ הֶעָקֵב שֶׁהֵעִיר עוֹד אֵינְסוֹף,
אֲפִלּוּ הַשֶּׁקֶט,
אָמַר.
מַבִּיט בַּקֶּצֶף.
נָכוֹן, עֲבוֹדָה הֲגוּנָה
מְשַׁחְרֶרֶת הַרְבֵּה, אֲבָל
רֶצַח מֻשְׁלָם אֵינוֹ מְאַבֵּד
אֲפִלּוּ טִפָּה אַחַת.
כְּמוֹ שְׂפָתַיִם שֶׁל יֶלֶד, הִסְבִּיר,
כְּמוֹ חוֹל וָקֶצֶף,
כְּמוֹ שֶׁאַתָּה
שׁוֹמֵעַ,
שׁוֹתֶה וְשׁוֹמֵעַ.
אני יושב בחדרי עם מאדאפָּה ומאדְהוּרה שמראיינים אותי נמרצות בענייני ישראל ושואה לעבודות הדוקטורט שלהם, ואני מספר להם על משפט אייכמן, קצטניק, וסיורי אושוויץ לנוער. הזמן עובר במהירות, ומגיע פאטיל לקחת אותי לארוחת ערב בביתו.
פאטיל ואשתו, ראג'ני, גרים מחוץ למייסור על אדמות הכפר האראג'אנה בין שדות האורז והדקלים של הכפריים. ביתם מוקף עצי ג'אק, דקלים ובמבוקים ענקיים שעליהם עשרות קופים ילידי המקום. הקופים לא מפחדים מבני אדם – ראג'ני מאכילה אותם יום יום ומכירה כל אחד מהם בשמו. בשביל-הכניסה יושבת פְּרֶנה, סטודנטית לזואולוגיה שלומדת את התנהגות הקופים וצופה בהם מבוקר עד ערב, חמושה במצלמה. הודות לראג'ני אפשר לראות פה את הקופים מקרוב. היום תיעדה פְּרֶנה איך אמא קופה עם תינוק בן שבוע מרשה לבתה בת השנה לשאת את אחיה הצעיר ולטפל בו. זאת התנהגות רווחת אצל קופי הלאנגור, היא מסבירה, אבל לגמרי יוצאת דופן אצל הקופים האלה, שהם מסוג המקאק בונָט.
אנחנו יושבים על מרפסת הכניסה ולוגמים תה, והקופים מתלהקים סביבנו, ובייחוד הצעירים שבהם. הם לא מניחים לנו לרגע, אומרת ראג'ני, ככה שאם אנחנו באמת רוצים מנוחה אנחנו צריכים להיכנס הביתה.
פאטיל הוא קבלן אמיד, והבית בנוי בטוב טעם ומלא שכיות חמדה, שבכללן גם צילומיו עטורי הפרסים של הבן הצלם, שאמאנְת', שנוגעים גם לעין וגם ללב – עיניה הערוֹת של ישישה קמוטה, קלוז אפ על ילד קבצן מחלון מכונית, נשים פורשות יריעות סארי שמתנופפות כמו במין מחול מיסטי.
מרכז הבית הוא פאטיו שמשמש גם להופעות מוסיקליות, ומעליו קבועה סבכה נגד נמרים. מאז שנמר טרף להם כלב, הם מכניסים לקראת שקיעה את כל הכלבים והחתולים הביתה. אנחנו יושבים לאכול ראגי רוֹטי – מין פיתה שחורה מתירס אדום שראג'ני אופה במו ידיה, ומקנחים בפירות.
מההתחלה – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22620&blogID=182
המשך: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22767&blogID=182
מקסים והפעם ניחוח ביתי נעים והשיר "בירה" מצמרר ביופיו אכן מכונת רצח מושלמת ובאיזו דבקות פולחנית הם הפעילו אותה איזו שליחות לדבר על הנושא הזה שם אמיר ,תבורך
שבת טובה לך שם בהודו
"דבקות פולחנית"?! לא חשבתי על זה ככה. אולי יש בזה מן האמת.
ניסיתי להבין את הראש הנאצי הזה במונחים אנושיים דווקא, גם אם מעוותים, שהרי בני אדם ולא מפלצות עשו את הדברים האלה, ועל כן זוהי אופציה אנושית, כלומר אופציה קיימת ועומדת שיכולה תמיד גם לחזור.
כל דבר שנעשה מתוך מכאניזם של ,בסך הכל עשיתי מה שאמרו לי ,הייתי נאמן לפקודות יש בו דבקות פולחנית, של פולחן מסוג אחר – פולחן הרשע
ונכון בני אדם עשו את זה ולא מפלצות
אבל בני אדם שהמצפון שלהם הסתייד והם פועלים מתוך אוטומאטיזם של מבצעי פקודות
לצערי גם היום…
תודה אמיר
פעילותך אכן מבורכת
יצוג נאה לארצינו הקטנה והיפה
שאוחזים בה שניים
וכל אחד טוען שלו התינוק
ולהבדיל מהסיפור התנכי
אכן לשתיים התינוק
ואת התינוק הזה אפשר לחלק
תמשיך לכתוב
השיר שלך מצמרר
תודה
דוד, בעולם המודרני אין בעיה שתהיינה לו שתי אמהות, לא?
בהחלט מסכים איתך
מחכה לפרק הבא
תודה