בננות - בלוגים / / ביקור אצל מבקר: אלי הירש והעיר הגדולה
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

ביקור אצל מבקר: אלי הירש והעיר הגדולה

 

תל אביב
 

אלי הירש והעיר הגדולה

 

האם תל אביב היא עיר גדולה? – בביקורת שלמטה משבח אלי הירש את גיליון "שירה והעיר הגדולה". בצד העונג מן התכנים מהרהר אלי גם בכותרתו, וטוען שאין בישראל – וגם לא בעריה הגדולות – שום ניכור אורבני, דור איקס ושאר צרות של אנשי העולם הגדול. להפך, דומה שלדעתו כולנו חיים במין שכונה ביתית מגודלת. 
לראיה הוא מתעכב יפה על שירי הדור המבוגר יותר שבחוברת (למעט קובי אוז שדווקא מוביל לההפך מטיעונו של הירש)  ומתעלם ממראי המקום שציינתי במבוא, המצביעים על "העיר הגדולה" במובן הקשה יותר של המלה. מראי המקום האלה מובילים אל שירי הדור הצעיר יותר, שגר בשכירות, עובד בעבודות ניצול, וחי את הדופק הצעיר של העיר.  האם באמת אלי אינו רואה אותם?

להלן ביקורתו, המשבחת את הגיליון אך "מפריכה" את כותרתו: 

  

 

 

ומה בעצם כתבתי אני על כך?

– הנה:

 

 

הרהור צד, אגב עריכה

 

שירה והעיר הגדולה מקיימות יחסי אהבה-שנאה כבר כמעט מאתיים שנה, שבהן העיר לעיתים קרובות מדומה לאשה.

"הָעִיר הַזֹּאת עַתָּה כִּלְבוּשׁ עוֹטָה

יָפְיוֹ שֶׁל בֹּקֶר, חֲשׂוּפָה, שְׁקֵטָה"

כך מתפעל וורדסוורת' מקסמי העיר ב'חובר על גשר ווסטמינסטר, 3 בספטמבר 1802', ואצלנו, ברגשות מעורבים יותר, אלתרמן עדיין מתאר אותה כ"עִיר אֲשֶׁר עֵינֶיהָ זֹהַב מְצֻפּוֹת" גם כשהיא "מִתְאַדָּה בְּזַעַם" "בִּנְהִימָה מֻרְעֶבֶת" ('ליל קיץ'). מה שהתחיל כהתאהבות הופך, כמו בכל רומן טוב, ליחסים די מורכבים.

בשיר שלי על תל-אביב מתחילת שנות התשעים כבר נזקקתי לדימוי חריף יותר לתאר את האמביוולנטיות הרגשית ברוח המסורת הזו:

"זוֹנָה יָפָה שֶׁלִּי, יַלְדָּה מְאֻפֶּרֶת,

אַל תִּשְׁטְפִי מִבְּשָׂרֵךְ אֶת רֵיחַ הַלַּיְלָה

אַל תְּכַסִּי בְּצָעִיף שֶׁל בֹּקֶר

עַל נְשִׁיכוֹת אַהֲבָתֵנוּ אֵלַיִךְ".

ברור שדימוי כזה לעיר הוא גברי מעיקרו, ושווה דיון בפני עצמו ככזה; אבל מעבר לכך, הלא גם אם יש לנו אהבה אליה, בסופו של דבר העיר אינה רחם של אִמהוּת, ואפילו  לא חיבוק זנותי. היא האנשים, אורח החיים, המראות ומזג האוויר המנטלי האופף בה את חיינו.

לא בכדי התיאור האכזרי יותר של המציאות האורבנית כלל לא נזקק למטאפוריקה רומנטית כזו. אפשר לראות זאת כבר בשיריהם של קוואפיס או טראקל המופיעים כאן, ובקו זה אפשר לראות גם את שיריהם של אדמיאל קוסמן או יפתח בן אהרן כממשיכים את סוג הביקורת או ההסתייגות של המאה העשרים מהחיים האורבניים. אבל מכאן והלאה ההסלמה היא גם בביטוי ובלשון המבקשת לה את החִספוס ההולם את המציאות הזו.

 

הרוח של הסיקסטיז נקלטה בארץ רק בסבנטיז ובאייטיז, ולמרות האנכרוניזם לכאורה, לא תהיה זו טעות לומר שמבחינת התכנים השירה הזאת היא שירת דור האיקס הישראלי. זוהי כתיבה קשה, כמעט אכזרית, שבניגוד לכתיבה הרדיקלית של המאה הקודמת אין בה שום להט מהפכני ישיר; כלומר, אין בה תקווה אלא מצוקה. אפילו הזעקה שיש בה אינה זועקת אלא מאופקת במין אכזריות עצמית: זעקה שמשתמשת בכלי הניכור האורבני עצמו. כותבים צעירים בחוברת זו – כמו עדי עסיס, סיגל בן יאיר, מתי שמואלוף  או עידן נשר – מיטיבים לסמן את המגמה הזאת, שמסתמנת לא רק בתוכן אלא גם באופן הדיבור.

שירת הכרך של המאה העשרים ואחת איננה בדיוק שירת אהבה לעיר. מזג האוויר המנטלי של הסביבה העירונית  הזאת הוא הניכור וההישרדות: ג'ונגל אורבני של ברים ודיסקוטקים, עבדות מודרנית ושוק עבודה משפיל; עולם תדמיות צרכני, רעֵב תמיד. 
 
***

ומה דעתכם? איך העיר בשבילכם?

רן יגיל מגיב ב'מעריב': ייאוש קיומי ופואטי ברחובות תל אביב 

ארבע ההסכמות

114 תגובות

  1. תמי כץ לוריא

    אמיר
    כולכם צודקים ומתארים נפלא המון פנים של העיר הזו, שהיא גם ג'ונגל אורבני, וגם עיר חוף , גם ילדה וגם זונה מאוםרת בצבעוניות, וגם אפורה מפיח וגם וגם- וזה היופי המכוער שלה, שמושך ומעניין. גם אני כתבתי על זה:

    דְּבֵקָה בָּךְ תֵּל אָבִיב גַּם בִּיְמֵי הַלַּחוּת הַקָּשִׁים
    לֹא נוֹטֶשֶׁת אֶת הַגַּסּוּת שֶׁלָּךְ הַכֹּחַ שֶׁלָּךְ לְרַתֵּק אוֹתִי
    נְשִׁימָה אַחַר נְשִׁימָה בְּקֶצֶב קָקוֹפוֹני מִתְרַּוֵּחַ
    בֵּין בְּרִיזָה לִקְצֵה הַסַּבְלָנוּת שֶׁל לְהַחֲזִיק
    כִּמְעַט לְהֵאָבֵד מוּל פְּנֵי הַיָּם נִפְתָחִים וְגואִים
    כְּמוֹ תּוֹדָעָה

    • יפה השיר שלך, תמי. וכמובן, כששאלתי מה דעתכם, לא התכוונתי למנות את המגיבים כחבר מושבעים באיזה משפט ביני לבין אלי 🙂
      התכוונתי לשאול אתכם איך היא חוויית העיר שלכם, כמו שהסברת גם את בהמשך דברייך. אשנה את הניסוח.

      • אמיר
        העיר מעוררת קנאה, בת מאה ועדיין תוססת, בועטת וללא מעצורים. עיר שאין לה תקופת בלות.
        קצת מעורר רגשות מעורבים עד כמה כולם עוסקים בחגיגות כשיכורים. שיכורי ולא מיין רק מאורבניות מתחדדת.
        שוש

        • עדיין לא קראתי את מה שאלי הירש כתב, כמו כן לא שזפו עיני את החוברת.

          אבל על השאלה אפשר לענות מכל כך הרבה היבטים. מי לא כתב על הניכור העירוני, אתם מזכירים משוררים, אני אנסה להתייחס לסופרים, אוסקר ויילד, צ'ארלס דיקנס, צ'כוב – שסיפוריו יפיפיים, הסיפור מועקה למשל ואף גם אחרים. אורלי קסטל בלום כתבה על תל-אביב במספר ספרים וגם על הניכור בהיכן אני נמצאת, בדולי סיט ובספרים אחרים וכמובן גם אחרים. הניכור מוצג מידי פעם בצורה אחרת. מה שכן, הניכור מכרסם בנפש האדם בצורה קשה ביותר.

          אלא מאי, בשנים האחרונות יצא לי להיות במספר פריפריות, מרמת השרון, דרך תל-אביב גופא, טבריה ועכשיו חיפה.
          אני יכולה להציג עמדות כיצד נתפסת תל-אביב. ובכן כל טבריאנית ממוצעת, ואפילו חיפאית שואלת "השתגעת, מתל-אביב הגעת לכאן" מה יש לך לחפש כאן. ובכן מן הפריפריה או מערים אחרות – תל-אביב נתפסת כמעוז שאליו כולם כמהים. מן המוזר הוא שמעלים את השכר הנמוך, מכיוון שמבחוץ תל-אביב נתפסת כמקור עבודה, שאפשר תדיר למצוא בה עבודה וגם להרוויח כסף וכמובן כעיר שהכל קורה בה. אקשן אינסופי, חיים ללא הפסקה, מועדונים, בארים בתי קפה, ששווה להיות בהם, כי מי לא רוצה להיות במקום שהכל קורה בו. אפילו יש בו יותר זיונים, יותר מין ויותר סטוצים. לא לכעוס עלי, אפשר בשלוש בלילה לראות קוקסינלים חוזרים מן העבודה, וכאשר מתרגלים זה עדיין נראה כתופעה, אבל גם כעניין שביום יום.

          באשר לי, אני רוצה להתייחס למשהו אחר – לפוזה התל-אביב, ליאפיות ואולי אפילו לא ליאפיות. בפעם האחרונה שהייתי בת-אביב, יצא לי ביום שישי בבוקר, לראות את האנשים נופלים מן המיטות ויוצאים לבתי הקפה לראות ולהיראות, וכמובן תלוי בקפה. קפה הורקנוס למשל, הוא אחלה קפה, יש בו הרבה יפים ויפות כאלו צעירים שמכירים זה את זה מתנשקים על הבוקר, באים לשתות קפה של ערב, כיף להביט מן הצד, אבל בעיני זוהי סוג של הצגה, גם בדיזינגוף, בואכה לקינג גורג' בית ביאליק ובית הקפה שלידו, או בתי הקפה של יהודה מכבי שם אפשר לראות את מירי בוהדנה ושאר דוגמניות.

          אני תמיד מסתכלת על התופעה הזו מהצד. באמת, כאשר אני הולכת לבית קפה, זה מכיוון שאני אוהבת אספרסו כפול עם חלב חם וליד זה מים או סודה, כמקובל. הפוזה הזאת, החובה להיראות מאוד מכבידים עלי. הם נראים לי מצעד גרוטסקי ופטאתי שלי אישית קשה מאוד להשתלב בו.

          אגב, כרמת שרונית, ישבתי בבית הקפה רביבה וסיליה שיצא לו שם שיושבים בו כל אנשי העסקים. הפוזה של האישה הקטנה או הגדולה ושיחות הגברים עם זריקת מפתיחות המכונית על השולחן קשה לי, ומגוחכת בעיני. ויש שם הרבה ידוענים, נורית גלרון, ואחרים שאיני זוכרת. שוב במקומות האלו אני מגיעה עם ספר עובדת מציצה ומגחכת לעצמי.

          מקווה שהבהרתי את הנקודה. בפעם האחרונה שהייתי באברקסס, הגיע נתן זהבי שאני לא סובלת, והיה שם רעש היסטרי. זה נראה לי שמחה על לא מאומה, תהליך של בריחה ומסעות ציד למיניהן יותר מאשר משהו שיש בו איכות.

          בשנות השבעים הייתי צעירה ואודה על האמת דיזינגוף הטילה עלי פחד אימים. אפשר היה לפגוש את יפה ירקוני יושבת בבתי קפה, רוול היה קיים. ובכסית עדיין היה משה השמן ושאר משוררים. אז היא הטילה עלי את חיתיתה אני הייתי קטנה והיא נתפסה כחשובה.

          זהו. בינתיים עד כאן.
          אגב, בעיני לגור בעיר זה תמיד יותר נוח מאשר בפריפריה. אתה נתקע בלי סיגריות, בירה, תמיד אפשר להשיג.

          • בינתיים קראתי את אלי הירש. ובכן, הייתי גם בפאריז וגם בלונדון, וגם בניו-יורק, וגם במיאמי,

            נכון, ההיסטוריה במקומות האלו הרבה יותר עתיקה, אבל, ויש אבל אחד גדול, בפאריז אי – אפשר להסתובב לבד אחרי עשר בלילה, וגם בערים אחרות גדולות.

            בתל-אביב, כן, אפשר באחת ואפשר בשתיים ואפילו בשלוש בלילה אפשר למצוא איזה זיון אקראי לגמרי לא רע. מה שלא הייתי מעיזה בשום מקום אחר בעולם. צר לי.

            ועדיין תל-אביב היא ג'ונגל, במחינות אחרות היא אולי פחות מסוכנת, והיא גם לא פחות מעניינת מערים גדולות אחרות בעולם. צריך לזכור שתל-אביב קיימת אכן בסך- הכל 100 שנים לא יותר.

            להגיד לך משהו, ובכל זאת – טוב שיש לנו את תל-אביב. אמן ואמן.
            אמיר, אתה פתחת כאן פוסט א. י. נ. ס. נ. צ. ח ………….

          • מה זה א. י. נ. ס. נ. צ. ח, חוה?

          • אורבניות, על נגעיה ויתרונותיה, יש לא רק בלונדון או פריז אלא גם בערים פחות זוהרות, נגיד סקופיה או מנצ'סטר.
            יחסית, תל אביב עונה לכל ההגדרות האורבניות המודרניות – פלוס. היא מרכז בילוי ועסקים לשבע ערי גוש דן, היא באמת עיר ללא הפסקה, בירת הטראנס האזורית עם תעודות, יש לה עובדים זרים, דאון טאון ושכונות שינה.

            והפן השכונתי? גם במנהטן ניו יורק או בשינג'וקו טוקיו אפשר למצוא את הפן השכונתי. הדברים קיימים במקביל כל זמן שלא הגענו ל-1984.
            את הפן של הניכור המטורף אכן אפשר למצוא בדולי סיטי, אף שלרוב אנחנו מתרפקים על המשפחתיות במיוחד כשהיא הולכת ואובדת לנו.

        • שוש, אם רק את החגיגות את רואה, גם את מעוררת קנאה 🙂
          כמה יקר כאן אפילו ענף של פיקוס בחלון…

    • ולגופו, תל אביב עונה לכל ההגדרות האורבניות המודרניות – פלוס. היא מרכז בילוי ועסקים לשבע ערי גוש דן, היא באמת עיר ללא הפסקה, בירת הטראנס האזורית עם תעודות, יש לה עובדים זרים, דאון טאון ושכונות שינה.

      ברור שתייר ישראלי שמגיע לניו יורק או ללונדון לא כל כך רואה את הפן השכונתי של הלואר איסט סייד או של דרום לונדון, אבל גם תייר אמריקאי או אנגלי, לא בדיוק קולט את זה ב"עיר ללא הפסקה" שלנו. אם נשארים קצת יותר, רואים, ולדעתי אין בשאלה הזו שום "או – או": אין בין הפנים האלה סתירה של ממש.

      • בהחלט רואים גם את הפן השכונתי גם בערים "הנחשבות" כאילו. בפאריז התאכסנתי באיזה מלון, וליד המלון היה בית קפה שאפשר עדיין היה לעשן בו – תאר לעצמך, אגב, בחיפה יש בתי קפה שאתה יושב עם הסיגריה ועם הקפה במיזוג ואיש לא אומר מילה – אגב, עורו המעשנים – מאוד נגע לליבו הפוסט הזה שלך. כאשר נגמר הקפה של המלון הייתי מתיישבת בבית הקפה ליד מפטפטת באנגלית עם בעל המקום על כוס אספרסו, שעה ואפילו שעתיים.

        ולגבי העובדים הזרים ספר לי על זה גרתי כשנה ויותר ברחוב ידידייה פרנקל בתל-אביב צד אחד נושק לצ'לנוב, עם פליטי דרפור ולתחנה המרכזית הישנה, הנהגים מסתובבים בלילה וזונה מסוממת מוכנה למצוץ תמורת 20 ש"ח מוצצת ונרדמת, מוצצת ונרדמת. האמן לי ראיתי את כל השוחות בהם גרים העובדים הזרים וזה מחמיר.

        אלא מאי, שווה בנפשך ידידייה פרנקל בצידו השני מתחבר עם שכונת פלורנטין החדשה, אז ככה, המון צעירים פאבים עם די. גי. המון שמח, עיר שמסתובבת וערה עד שעות מאוחרות ומה שתמיד אמרתי
        כלב – חובה. זה מן טרנד כזה של תחרות כלבים. אי אפשר להסתובב שם בלי כלב, ורצוי כמה שיותר גזעי וכמה שיותר מיוחד עם יש לך שנים זה עוד יותר cool האמת, זה חמוד לאללה אבל זה גם מצחיק בטירוף.

        אגב, בצ'לנוב יושב ארגון אחותי שזה מן אגודת נשים למען נשים ויושבות נשים שמנות שבאות לקטר על הצרות שלהן.

        הסתובבתי פעם שם עם מיני והצצתי למקום, ואחת התגוללה עלי שאני זונה מה שבשקט בשקט (די נכון). תאמין אמיר לא השארתי לה עין על שן. קראתי למשטרה שהגיעה על המקום ונכנסתי באם אמא שלה. מאז הייתי שם אורחת די מפוקפקת וכאשר מישהי העיזה להגיד לא פלא שאונסים אותך, שתקתי ושתקתי עד שלבסוף לא יכלתי להתאפק ובאמת שהייתי מנומסת ואמרתי לה. תגידי מה את רוצה שאותך יאנסו. אולי תורידי קודם איזה ארבעים קילו ואחר כך נדבר.

        לא תאמין מאותו הרגע, היא באמת התחילה להתייחס אלי בכבוד.

        אז זהו. זוהי תל-אביב שלי וכמובן בל נשכח את נחלת בניימין ואת השוק, כיף אמיתי.

        אגב, אם השתמשתי בשפה בוטה תל-אביב יש בה כהנה וכהנה ולכן גם המלחמה או השרידה על המקום שלך היא קצת יותר קשה. לא למחוק זה לא רעיןל זוהי תל-אביב שלי. אתה יוצא מן הבית ובאמת אתה לא יודע איך ומתי תחזור ואם באותה הצורה בה יצאת. כי בחוץ קורה שם משהו.

        • חוה, מוצאת חן בעיניי ההתייחסות לתל אביב כ- "אתה יוצא מן הבית ובאמת אתה לא יודע איך ומתי תחזור ואם באותה צורה בה יצאת. כי בחוץ קורה שם משהו"

  2. כיום אני חיה בגבול בבני- ברק ר"ג וזאת קצת עיירה.

    אני מכירה בה בערך שנים וחצי אנשים ,אבל בגלל שבני- אדם חיים ברחוב יותר מאשר בביתיוצא לי להתקל ברוב מי שאני מכירה ואנשים גם מייעצים פה כל מיני עצות ודואגים אפילו להתקשר .
    אם בני- ברקי מסתובב בעיר אחרת ופוגש בעוד בני- ברקי זה כמו נס.

    " מאיפה את בני- ברק?"
    ומיד מתחילות השיחות על הווית העיר, מאיפה את בבני- ברק, אהה משם? ואם יש רכב אז הצעה לטרמפ ואם אין אז נתפוש יחד מונית יהיה יותר זול.

    בקיצור מי שגר כאן מאד גאה בכך שיש לו עיר.

    לכן הצעתי אולי לבנות לציבור הזה עוד עיר.כי צפוף כאן מאד.

    הציבור הזה כנראה לא בנויי לכפר.

    למרות שהמנטליות היא של עיירה.

    בלבלתי משהו?

    • כמי ששהתה הרבה שנים בפריז
      לעיר דגולה יש הרבה מאפיינים
      לטוב ולרע.

      שוק פריזאי – כיעור ויופי
      פרחים ועופות צייד
      דוכן פטריות
      וגבינות עבשות
      שמשיות תחרה
      כריות ברקמה מוזהבת
      וזקנה שמפלחת מהדוכנים
      לא נראתה קשורה לארגון ההומלסים
      היא לוקחת שזיף ובזוית העין
      חיוך ממזרי כמי שבוחנת את זריזותה
      בדוכן הגבינות היא נעצרת לא מעיזה
      מהשוק ב RICHARD LE NOIR
      אני חוצה את BOULEVARD
      BEAUMARCHAIS
      לעבר PLACE DES VOSGES
      כאן ההידור מסרב לדעוך
      עבר מפואר הותיר את
      התפאורה להווה המצחקק
      על ספסל עתיק
      זוג אוהבים בודק את
      פיתוחי הברזל בירוק
      עז רב שכבתי
      ולרגליהם
      יונה מדושנת נעה כאווזה
      דרור זריז אוסף פירור ונסוג
      הרוח הקרירה שמלווה
      שוב – שקיעה זוהרת
      ושולחת ילדים וזקנים אל ביתם.

      19/01/206

      • תודה על רשמי פריז, והלוואי עלינו הצד השלו שלה. מבחינה זו יש יותר רוגע שכונתי בפאריז או ברלין מאשר אצלנו. גם בגלל שחיסלו לנו את רוב השטחים הפתוחים, אבל אולי גם בגלל המורעלות הישראלית.

    • העיר תל אביב בשבילי היא עיר מיוזעת מעין בית שחי אחד גדול ,שאין בו נשימה הרחובות דחוסים במכוניות ואין מקום חניה. עיר דחוסה, מיוזעת עם פוזה של עיר גדולה ,מטרופולין שרוב אוכליסייתה למעשה היא פריפרית – בני תשחורת שבאים לכאן מכל קצוות הארץ להגשים חלום נעורים ובחלקם מתאכזבים מהפער. שירו של ארז ביטון "שיר קניה בדיזנגוף" מייצג אותם וגם שירו של קובי אוז על התחנה המרכזית הישנה. אכן גונגל אורבני ים תיכוני מיוזע ומהביל. תל אביב עיר מאופרת בכבדות כשהאפור נוזל שבילים שבילים על לחייה, אפילו לא דרג קווין. עדיפים בעיני הפרברים הירוקים שם לפחות אפשר לנשום בלי מסכות חמצן…

      • בית השחי !:)
        חנה, נתת תיאור נפלא של ג'ונגל אורבני למהדרין. לא על יופי ונועם מדובר אלא על סגנון חיים…
        ופרברים ירוקים? איפה? ארץ מוכת סנוורים ושמש, אבל טוב, הכל יחסי.

        • גם סגנון חיים צריך להיות טבול בנועם ויופי, שהרי דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם, ויש מקומות ירוקים בפרברים קצת צפונה מהמרכז הצרוב

    • לא, אביטל, דווקא הבהרת. מה שאת מספרת על בני ברק מחמם את הלב, אבל אולי גם קצת מחניק? בכל מקרה מדגיש את ההבדלים בין מה שכינית "עיירה" לבין מטרופולין ארצית כמו תל אביב.

      • נכון זה בדיוק כך, מחמם ומחניק כאחת.

        כמו המשפחה הגרעינית ששמתפרקת.
        איפה דרך הביניים?

        כשגרתי בתל – אביב זה היה באיזורים היותר קהילתים כמו ביצרון ויד אליהו.
        ויפו תל- כביר עליהם כתבתי ברומן שחלק קטנטן ממנו פרסמתי בבלוג והגבת לו, איני מכירה הוויה אחרת.
        חוץ מהווית הבילויים, שכיום קצת זרה לי.

  3. אמיר, מתוך קריאה בחוברת – אני קורא אותה ממש בימים אלה – ואחרי שקראתי את דבריו של אלי הירש, נראה לי שהצדק עימך. זאת כבר לא תל אביב של המרחב האינטימי (יעקב שבתאי, מאיר ויזלטיר)והניכור ניכר בהרבה שירים שנבחרו לגיליון. זאת כתיבה אחרת על תל אביב, הרבה יותר כואבת וקודרת בנוגע לעיר וזה המעניין. בריאיון שקיימתי בעבר עם האדריכל רם כרמי הוא הצביע על זה. העיר גדלה והפרט קטן לעומתה. מובן שיש שירים יפים – מקור ותרגום – שאינם עוסקים בתל אביב, אבל זה כבר סיפור אחר. רני.

    • רני, נראה לי ששנינו גדלנו בעיר של יעקב שבתאי יותר מאשר בעיר המנוכרת של שירי הצעירים בחוברת. תל אביב של שנות השישים באמת עדיין היתה שכונה (וגם למונח שכונה היתה עדיין משמעות).
      אני גם מבוגר ממך בכמה שנים – הזיכרון מרחיק עד למחלקי הנפט והקרח, מוכרי האבטיחים בעגלות, החלבנים והמשחקים על… הכביש (שעברה בו מכונית פעם בחצי שעה).
      זוכר שחזרתי מהודו וגיליתי בהלם איך מחקו את נורדיה ובנו את דיזנגוף סנטר – מים רבים זרמו מאז בירקון. העיר של היום סובלת מתחלואי ערים גדולות בעולם – עם דרי הרחוב, המסוממים, האדישות האורבנית, הניצול ועוד, ובכל זאת אכן נותרה בה מידה של שכונתיות חמה.

      • רני, ראיתי שכתבת ב'מעריב' על החוברת וגם איזנת למען הקוראים את תמונת החצי-אמת שיצר הירש על חשבוני, כנראה למען הריטוריקה 🙂 תודה.

  4. יעל ישראל

    נראה לי שזה עניין של מצב רוח, וגם של שכונות. לפעמים יש לי הרגשה שאני גרה בצ'כונה אחת גדולה, ולפעמים זוחלת בי תחושה קלאוסטרופבית של מרחב עוין. וישנן גם השכונות: בתוך לב תל אביב לרוב יש לי תחושה ביתית, אבל במקומות אחרים בעיר, לממשל באזור העסקים עם רבי הקומות, אני חשה כבר מחנק עירוני של ממש. בקיצור, סובייקיבי לגמרי.

    • נכון יעל, זה עניין של הרגשה באמת. אבל רם כרמי דיבר איתי אז, הוא ממש חזה את העניין. שכל רבי הקומות האלה יביאו ניכור. לו יש חלק הרי בבניית מבני ענק שכאלה – נראה מה ייצא לו מפרויקט הבימה. אני כמי שגדל בעיר חש שמתגברים בה הניכור והעצבות. יש מקומות שבהם עליי לעמוד ולהיזכר איך הם נראו בילדותי, ואני לא כזה זקן. אבל נעזוב את זה, נדבר על דברים שמחים. מתי מפעל הפיס מתכוונים להכריז עלייך ועל לאה איני כזוכות פרס ספיר לשנת 2009. אני מקווה שאין לך התנגדות לחלוק את הפרס. 🙂 רני.

      • יעל ישראל

        אוי רני, זה שווה פוסא הגעגועים לעיר. בזמנו אמיר ואני קצת כתבנו על זה, אם זיכרוני אינו מטעני, כאן בבלוג. בדיעבד התברר שלמדנו באותו בית ספר וגרנו באותה שכונה.

        ולגבי הניכור, עדיין כשאני מהלכת בשכונות הישנות של צפון העיר המזדקנת, אני מרגישה כמו פעם.

        ולגבי פרס ספיר, ללאה אני מצביעה כבר עכשיו. ועד שהספר שלי ייצא, מי יודע, אולי ספיר יקום מקברו ויבטל את
        הפרס… (מה גם שאבא שלי כבר קיבל ממנו פרס יצואן מצטיין בשנת 62.. חחח עדיין יש לי את התמונה מיריד המזרח. זוכר את יריד המזרח, רני?)

        • אני באתי לעולם בסוף שנות ה-60, אם לדייק 1968, אבל אני יודע בדיוק על מה את מדברת. נדמה לי שהיה לך פוסט שאהבתי בעבר גם על מקומות שהיו ואינם. מזנונים ומסעדות וכו' כמו "תנובה" בשינקין. יעל, למרות שיצאה לי מין תדמית של מי שפוסל כל דבר בהווה, הרי את יודעת שאין זה כך, אני ממש מחכה לרומן. רני.

          • יעל ישראל

            רני, איזה בידור, נראה לי שנעשיתי נביאה כשכתבתי לך על ביטול הפרס. רק עכשיו, ברגע זה, ראיתי ברשימות שפרס ספיר לשנה זו בוטל והמסכנים יצטרכו להחזיר את הכספים… חחחח. אז כנראה שספיר פטור, הוא כבר לא צריך לקום מהקבר….

          • רק בגלל שאתם צעירים אתם מחמיצים, חבל לכם על הזמן. הורי עלו לארץ באוניית מעפילים נפרדות, נפגשו במעברה ותוך שלושה חדשים אבי הציע לה נישואין והם התחתנו.

            כאשר הייתי קטנה, היינו הולכים לים בתל-אביב, לא היתה מודעות לקרם שיזוף והייתי חוזרת הביתה שלוקה כמו עגבנייה, וזה היה כואב. היו שמים אז יוגרט או לבן כדי שהכאב ירפה. מכרו גזוזים ותססים וקרטיבים בים וזה היה כיף.

            לפעמים אחרי – הצהרים, בדרך כלל ביום שבת ההורים שלי, ששחקו רמי על המרפסת עם החברים מן השומר הצעיר היו לוקחים אותנו הילדים עם החברים והיינו הולכים לטייל על הטיילת של תל-אביב. היא לא היתה עשוייה בטון והיו בלונים וגלידה, בלונים אמיתיים. לבשנו את הבגדים הכי יפים, כי זה היה מן חג כזה. האויר היה נקי, והים התיכון השתרע לכל עבר – זאת היתה המשפחתיות של פעם. ההורים שלי עוד לא עשירים. אבל כולנו התלבשנו נורא יפה וזה היה הבילוי הכי משפחתי של פעם.

            אז אריק איינשטיין בדיוק התגלה. וכולם ספרו הבנות בגילי היינו בנות 15 בערך, הבנות שגרו בתל-אביב ספרו כמה שהוא חתיך הורסוהוא נדמה לי שחק גם כדורסל בגלל שהוא גבוה, והוא היה אליל נוער. היו מנדי דייויס רייס, וכל היפות, ואמא שלי היתה לוקחת אותי לתצוגות אופנה, בגלל שהיא היתה קוראת אז לאישה, והיא הייתה מחקה את אליזבט טיילור.

            איזה זמנים היו אז…. אני חושבת על זה הכל היה יותר תמים, כל כך ראשוני, עם כל כך הרבה תקווה של העולים החדשים שנחתו בארץ והיו מטיילים בתל-אביב. הפסדתם. כמה שהפסדתם.

            ואני חושבת וחושבת באנחה. אחרי טקס הדוקטורט שלי הלכתי עם אמא שלי, הבן שלי והבת שלי ואכלנו במסעדה תל-אביב הקטנה, שהיום כבר אינה קיימת.

            אמיר, לכן כל כך אהבתי את השיר שלך על תל-אביב בת כל הזמנים היא היתה קוסמוגנית ולא העלתה כל כך הרבה זיכרונות כמו זאת הממשית.

            טוב, אל תתנו לי להשתפך,… להישפך

        • יעלה, אמנם לא התכוונתי לפן הסובייקטיבי, אבל אם מתייחסים לזה, את כמובן צודקת. וגם חייב לציין שכילדים הכל נראה די צ'כונתי. יריד המזרח, הגלגל-ענק, אבא'לה בוא ללונה פארק – היום זה למקומות אחרים אבל מעולם משפחתי באותה מידה, אני מניח.
          כמבוגרים יש לנו נקודת השוואה מהילדות, אבל גם מבט מפוקח שמשווה בין מקום יישוב אחד לאחר, ובוחן מאפיינים של איכות חיים, לא?

  5. שירית קופה

    מילים:אלונה קמחי לחן :יזהר אשדות

    כל הלילה צרחו העורבים
    אזעקות צרודות
    והרוח שרקה עצבנית וקרה
    לחוף הילטון ירדו אברכים
    לתיקון חצות
    ברחובות הירושימה שלי
    האסון לא קרה

    וזונות עקומות מול הגן
    משוועות לסוף
    במבט מרחיקות ניידות משטרה
    ריח מר של אצות
    נרקבות בחוף
    ברחובות הירושימה שלי
    האסון לא קרה

    אל תתאבלי כי ענוג הוא הלילה
    אין סימן האויר
    לבואו של אסון עירוני
    ועדיין שקט
    ואפשר לא לחשוב על מה הלאה
    כן עדיין שקט ברחובות הירושימה שלי

    והיום יעלה מכוער
    וחורק בלמים
    ויחשוף של סיד מתקלף
    נטולת הגדרה
    בשמיים שלה כבר מזמן
    מתו מלאכים
    אך ברחובות הירושימה שלי
    האסון לא קרה

    אל תתאבלי כי ענוג הוא הלילה
    אין סימן באויר
    לבואו של אסון עירוני
    ועדיין שקט
    ואפשר לא לחשוב על מה הלאה
    כן עדיין שקט ברחובות הירושימה שלי

    וכל זה בקצב המיוחד של יזהר אשדות
    ואתה מוצא את עצמך רוקד.
    שווה שמיעה.

    • שירית קופה

      צ"ל
      אין סימן באויר
      צ"ל
      ויחשוף עיר של סיד מתקלף

      • צר לי, כל מה שאי פעם חלמתי עליו נלקח ממני. אני בעיר זרה. מילדות הייתי ילדה מאוד בודדה. ובאמת כבר אין לי כוח להתמודד עם הכל, שהרבה אינכם יודעים. גדול המשא מנשוא ואין לי הרבה תקווה.

        אני לבד, ואל תבכו אותי כאשר לא אהיה, ראו בזה סוג של גאולה.

        אין לי כל. זאת אינה תל-אביב, זו כל הארץ הזאת שמוצצת לאנשים את לשדם.

        אמיר, מה שאני עושה כאן אולי אינו הוגן, אני רוצה ללכת לשם, אל מעבר. כל החלומות שהיו לי נתרפו אחד אחר השני. וכל החיים נמשכתי אל המוות.

        מאוד מעריכה אותך, למדתי להכיר אותי והענקת לי הרבה, המשך בדרכך זו, כי היא חשובה.
        אלו דברי אליך. אמיר שהכרתי לא השתנה, הוא רק התפתח, אתה חייב לתת במה למשוררים הצעירים להמשיך בכתיבתך האישית.

        אל תחפשו אותי כוס התרעלה מלאה עד תומה ולי אין כוח לסבול יותר.

        אל תדאג לי, תבקש עלי את השקט שמעולם לא היה לי בחיי, רק עול ורק חובות ורק הלבד הנוראי הזה.

        אתה יודע, אני הרבה רגישה יותר מאשר כולכם חושבים.

        אמיר, חרף כל מתנגדך האזן לקול הפנימי שלך ועימו תמשיך, כי המלעזיפ הם או מקנאה, או מאינטרסים.

        היית לי שדה של נחת ועכשיו תנו ללכת.

        מצטערת. כמה מעט אתה יודע עלי.

        אני נשברתי.
        המשך בדרכך זו כי היא חשובה.

        אל תדאג לי, כי כל החיים עם שמחת החיים שהיתה לי נמשכתי אל המוות.

        ולכל באי הבלוג הייתם לי אי של נחמה ועכשיו אחלו לי מנוחה נכונה.

        חוה.

        • התאבדות בשידור חי בבלוג של אמיר אור? לאן הגענו? יעל, הצילו! אמיר, מה זה הקרקס שפתחת אצלך?

        • רונית בר-לביא

          חוה,

          על מה מדובר ??

          את מלחיצה אותי.

          דברי בבקשה.

          • חוה צעירי בר לבב מתאבדת? אולי זו בעצם ענת פרי? או סיגל? לאן נעלמה סיגל? אשרי כל הטימות והפטימות והחוות שמתאבדות כאן, לרגלי הטרובדור של השירה העברית. לא פסה הרומנטיקה בעירנו המיוזעת.

          • יש מצב שענת פרי צדקה, אחרי ככלות הכול? מרבה מסכות, מרבה דאגות.

          • שוחחתי איתכם בטלפון והפניתי אתכם לפוסט הזה. טענתם שיתכן שתצטרכו ממני עוד פרטים. הכל רשום כאן בשמה של אישה במצוקה ועוד פרטים תוכלו להשיג מאנשי הבלוגיה שהינם אנשים מפורסמים ומוכרים.
            בכל מקרה אם תצטרכו ממני עוד מידע אנא פנו אלי דרך הפוסט הזה. אני קוראת כאן ואשמח לעזור.
            בטלפון הפניתי אתכם לחוה זמירי בר אולם כאן הכותבת כותבת רק חוה. אינני רוצה להיות מעורבת יותר מעצם ההפניה שלי ואשמח לדעת ששלומה טוב וכל הרעש הוא לחינם.
            זוהי רק אחריות ציבורית מצידי ולא מעבר מכיוון שבהתכתבות הגברת חוה ירתה לעברי מספיק חיצים.
            מאחלת לה את כל הטוב שבעולם.
            תודה לכם על התערבותכם,
            סיגל.

        • רונית בר-לביא

          חוה, אל תתייחסי לאנונימי האטום.

          אם את זקוקה לסיוע,
          את מוזמנת לכתוב לי למייל ואדבר איתך או שתפני ל:
          http://www.sahar.org.il/

          או לער"ן.

        • מה עושים במקרים כאלה ?
          צריך להודיע למשטרה ?

          • במקרים כאלה, פונים למשטרה. כן! ספרותו, ספרות, משחקים, משחקים, אבל אינטרנט מאפשר גם התאבדויות מתוקשרות ותמיד צריך להיות מודעים להתכנות של דברים כאלה. מצד אחד לחוה יש ילד חולה ולא הגיוני שהיא תשאיר אותו בודד בעולם, ומצד שני ברור שהיא במצוקה משל עצמה, אז אין לדעת. תמיד עדיף להעביר מקרים כאלה לידיעת המשטרה שמיומנת בנושאים שכאלה.

          • שוב למשטרת ישראל

            זה הקישור מ-ויי נט:

            http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3481648,00.html

            אולי יש לאתר שם מידע עליה.
            בנוסף, לפי מה שהיא כותבת היא חברה של ד"ר אורציון ברתנא אולי תבררו אצלו. בנוסף, אישה מירושלים בשם ענת פרי שוחחה איתה בטלפון לפני כשבועיים אז אולי היא שמרה את המספר שלה.
            ענת פרי הייתה כותבת פה אז יתכן שהפרטים שלה (של ענת) נמצאים אצל ההנהלה של האתר ואולי היא תוכל לסייע בידיכם עם הטלפון.

          • משטרת ישראל מבקרת ברגעים אלו בפוסט הזה ומחפשת כל פרט שאפשר שיוביל אותה אל חוה זמירי בר (כך אני לפחות מקווה) ואתם הקוראים אולי יודעים, אולי זוכרים ואולי מכירים פרטים שיכולים לעזור.
            אז תכתבו כאן. אפשר גם להיות אנונימיים כמוני ואפשר שלא. בכל אופן. מה שחשוב זה שתנסו לעזור עם מידע.

          • רונית בר-לביא

            הי סיגל.

            אתמול בלילה איך שראיתי את ההודעה של חוה,
            פניתי אליה כאן שתפנה אליי או לסה"ר,
            היא לא ענתה ולא הצלחתי להשיג את יעל.

            דיווחתי לסה"ר (סיוע והקשבה ברשת),
            והם כתבו לי הבוקר שזה בטיפולם.

            לא הצלחתי להשיג אף אחד בכדי להתייעץ אם להזעיק משטרה בשתיים בלילה.

            היה אנונימי שראה את הודעתה לפני וכתב משהו וככה ראיתי את זה.

          • אלהים אדירים. חוה, בבקשה השמיעי קול.

            רונית, סיגל, כל הכבוד על האחריות וההתיחסות. דיברתי היום עם שירלי. רונית שמח שראית את זה עוד בלילה ודיווחת.

          • לכולם – חוה אותרה ושלום לה.
            העניין מטופל וברשותכם נושא הרשימה חוזר להיות ביקור אצל המבקר.

          • אמיר,
            קח אחריות על המטורפות שכותבות באתר שלך, זה יכול היה להיגמר ממש רע.

          • לא ברור למי את/ה קורא/ת "מטורפות". האחריות שלי מוגבלת ודומה לזו של כל קורא. יש פה מגיבים בעלי חוט שידרה אתי שנקטו פעולה, כפי שעשיתי גם אני.
            מה את/ה עשית?
            כתבת תגובה מרושעת וקצת היסטרית.
            יש למטה קישור לסה"ר אם יש לך בו צורך.

          • תסלח לי, יש לך אולי איזו אחריות של החיים של מישהו? או אולי אחריות על כל הנופלים בקרבות במדינה שלנו, ואולי גם על כל תאונות הדרכים. כל הדברים האלו נגמרו ממש רע. אולי גם הבריאה בהתגלמותה ירדה עלי אדמות ויש לה איזשהו משהו להגיד?

            או שקבלת איזו אחריות פסיכיאטרית להבחין בין משוגע לבין שפוי.

            ויפה ענה לך אמיר. קודם כל תשלוט על הטירוף של עצמך. להעביר ביקורת זה הדבר הקל ביותר. במיוחד אצל ישראלים.

          • הי רונית,
            חושבת שנפלא מה שעשית. עניין של זמן מאוד חשוב במקרים כאלה. מבינה שזה היה רק איתות מצוקה הפעם (כפי שקראתי בתגובתו של אמיר) ובכל זאת היו דברים מעולם וזה שקראת בזמן ופעלת בזמן מעידה עלייך המון דברים טובים בעיניי על האדם שאת.
            נזכרתי בספור האחרון שהיה עם בני נוער שחזו באלימות כלפי חברתם ופשוט עמדו וצילמו ושמעו אותם אומרים: "צלם אחי, זה יתן מלא צפיות ביו טיוב. הנערה הגיעה עם פגיעת ראש לבית החולים והילדים לא עשו דבר חוץ מלצלם. זוכרת כמה הזדעזעתי טוב לדעת שהרגישות לא פסה לחלוטין מהעולם. לא לכל מצוקה יש אנרגיה להגיב אבל יש מקרים שאסור להשאר בהם אדישים…כשאדם מאיים להתאבד גם אם הוא זר…איך לא נגיב?
            ונכון אמיר שהגבת שסוף לסיפור אולם בעיניי זה נושא חשוב מאין כמותו וטוב שפעלת בנידון, וטוב שלחוה שלום אולם מכתב כזה מעיד על בעיה אמיתית ולדעתי אין לעולם האינטרנט כלים להועיל בנקודות רתיחה נפשית מהסוג הזה.

          • ראיתי את תגובתך לחווה רונית, וראיתי כרגע גם את תגובתה, ואני מסכימה עימך מכל וכל, בנושא הזה שעדיף לדרוש מהמגיבים הזדהות. והנה אני שרק מגיבה בעצם חוזרת ואומרת שאין לי בעיה עם הפקדה של פרטים מזהים בידי הנהלה בתנאי שיערך הסכם סודיות מובטחת חתום כחוק. למה? כי אני מודעת למקרים כאלה, וגם כי אני מבינה שזה ימגר את תופעת הטרוליאדה, וכי אני נאמנה לכל מילה שיוצאת תחת ידי מזו המקלדת ולכן אין בי פחדנות.
            מה שמוזר בעיניי, זאת שוב, ההתנהלות של הבלוגריסטים לנוכח מקרים מפירי שלווה. מרשה לעצמי להתייחס לכך, מכיוון שאני מעריכה את הכותבים ונהנית להגיב אצלם, ויחד עם זה תמהה ותוהה איך האנשים שכאן מתנהלים בעולם שמחוץ למחשב. כי מה שקרה כאן בעצם דומה לקבוצת אנשים שמשחקת מטקות בחוף הים, בעוד שאישה נמצאת במים וצועקת "אני טובעת", מה עושים האנשים? שמים אטבים באזניים. למה? כי הם "אמני המטקות" עסוקים בכמה יפה הם נראים בבגד הים עם אגלי הזיעה הסקסיים וגופם הזוהר בשמש. "הצילו" עכשיו, זה ממש לא מתאים להם. ומה קורה כשהפוסט מופיע בחלון? משום מקום מופיע "טרול" ומריץ את התגובות קדימה…בשביל שלא יפריע למשחק? שתמיד יוכלו לומר: "לא ראיתי, לא שמעתי, לא ידעתי".
            יודעת שאני לא פופולרית בבלוגיה, תמיד יש לי איזו נזיפה לאדם שבאדם, ובכלל מה אני מבינה בשירה, ומי אני. אבל זה לא ישתיק אותי. אני אוהבת כאן את האנשים, אבל באופיי חשוב לי לומר גם מה שאני לא אוהבת בהם . אז הנה אמרתי:)
            ואמיר, ברוב חוצפתי אינני מכבדת את בקשתך לעבור הלאה ועל כך התנצלותי, אולם אתה התעכבת על ההתכנות שאסון ממשמש ואף טיפלת בנושא עד למצב רגיעה, ואילו מה שרציתי לומר קשור בעצם במשהו אחר שלדעתי אף הוא חשוב ןאם תרצה תגיב לו, ואם תדרוש "קאט" אכבד ואסיים.
            המשך ערב נפלא,
            סיגל.

          • סיגל יקרה, לא את ולא רונית מסוג האנשים שהייתי רוצה להשתיק, ומכבד לגמרי את זכותכן לומר מה שבליבכן על הפרשה הזו, שנקטתן לגביה עמדה ופעולה.
            אשר לבלוגרים כאן – אינך משאירה לי ברירה אלא להביע דעה בעניין, למרות שלא הייתי רוצה לשפוט פה איש. אנשים ניכרים ביצירתם ואנשים ניכרים במעשיהם. הדברים לא תמיד משתלבים, מהמון סיבות. כפי שמציעות ארבע ההסכמות – לא כדאי להניח הנחות ביחס לאף אחד, אבל זה בדיוק אומר שאת יכולה לבוא ולתהות איך זה קורה, אם זה מתוך ציפיה לתשובה.
            אישית אני סבור שבכל מקום שיש בו אחריות אתית, אדם אינו צריך להישאר על הגדר.

          • סיגל , אני מסכימה אתך על זה שהמכתב של חווה היה נראה מכתב סופני.
            ישבתי המומה מול צג המחשב, מלבד רונית ועוד אדם שהגיב באופן נוראי, היה שקט בבלוגיה.
            כתבתי מייל לרונית והיא ניסתה לקרוא לעזרה מכל מי שידעה ולא הצליחה.
            שקלתי לצלצל למשטרה אבל המתנתי לרונית שניהלה את השיח עם חווה שלא ענתה.
            לאחר שעה וחצי הרגשתי שאפסו כוחותי.
            קראתי שוב ושוב את המכתב והבנתי שזו קריאה לאמיר, באופן אישי, לתשומת לב.
            זו למעשה מניפולציה חמורה ביותר לטעמי. ועם כל הכבוד למצוקות אנושיות אין לאף אחד זכות, גם לא לחווה, לתמרן אנשים אחרים לצרכים האישיים שלה, להדאיג ב"כאילו"..
            הרי חווה כותבת שלא הבנו אותה וזה לא מכתב התאבדות "תרגעו כולם" היא כותבת.
            טוב!…נרגענו. אבל לא ממש. מה תעולל בפעם הבאה? לא ברור וזה ממש כאילו אנחנו בני ערובה למצב רוחה.

          • כמו שכתבתי תמי, סופרים סופרים, משחקים משחקים אבל יש קו אדום והיא חצתה אותו ולמרות שחשדתי שזה משחק לא היה איכפת לי לעשות את הצעד הבא במשחק ולו למען השקט הנפשי שלי. וגם אם זה בדיוק מה שהיא רצתה שיקרה. נכון שפנייתי למשטרה באה לי בקלות כי זו לא פעם ראשונה שאני נתקלת ברשת בסיפור כזה וכבר קיבלתי הדרכה לגבי אופן ההתנהלות במצבים שאפילו נראים כחרום. מה עושים? לא חושבים פעמיים. מתקשרים למשטרה. בסך הכל בננות הוא כנראה אתר צעיר ולא משעמם בו לרגע. כל יום נלמד כאן פרק חדש בוירטואליה, והפעם פינת "המכתבים הסופניים" 🙂

          • אני גם יודעת לכתוב מכתבים "סופניים" אבל באופן פרטי ודיסקרטי ככול שניתן..:))
            חוצמיזה אמיר, ישבתי על קוצים לא על גדר..
            נורא נבהלתי מהמכתב של חווה, נורא. והחוסר אונים היה עוד יותר גרוע.
            בבקר כשהתעוררתי דיי מוקדם שלחתי מיילים לרוחב ולצדדים והבנתי שזאבים זאבים לא באו.

          • סיגל ועוד דבר, צחוק צחוק, למה את מאשימה בכלל?
            מי יודע איך לנהוג במצבים כאלו?

          • תמי, אם אני נשמעת מאשימה זה אולי בלבול בקריאת הטון שבו כתבתי. אם השתמשתי במילים מאשימות אנא צטטתי על מנת שאוכל לבדוק את עצמי ולהסביר. לא התכוונתי להאשים אלא להסביר מתוך נסיון אינטרנטי מה עושים במצבים כאלה בשביל ה-להבא, בתקווה שלא יהיה כזה.
            הפניה שלי למי שקרא ולא הגיב לא האשימה אלא כמו שאמיר הבהיר דרש הסבר כי גם אני לולא ידעתי מה לעשות הייתי נמצאת במצב חרדה אבל לפחות הייתי כותבת ושואלת ומבררת מה אני יכולה לעשות ולמי פונים, ולא הייתי מאפשרת לעצמי הנחות של: לא ידעתי מה לעשות ולכן התעלמתי. זה נראה לך משפט הגיוני? (המשפט:לא ידעתי מה לעשות אז התעלמתי). לראיה קחי את עצמך. היית במצב שלא ידעת מה עושים במקרים כאלה וניסית לעשות מה שביכולתך. ככה לדעתי אנשים אמורים להגיב. והתעלמות נראית לי בדיוק כמו בדגמאת המטקות שהבאתי. אם היית קוראת בבוקר ואחר כך מריצה את חלון התגובות ואחר כך מגיבה לך בנחת כאילו כלום לא קורה וזה בגלל שלא ידעת מה לעשות אז כן, הייתי מבקשת ממך הסבר. לא. לא הייתי מאשימה אותך. הייתי שמחה להעשיר את יכולת ההבנה שלי.
            מקווה שהפעם הסברתי את עצמי יותר. ואם לא מנהסתם, אהיה כאן גם מחר:)
            ליל מנוחה.

          • "סופרים סופרים, משחקים משחקים"

            "מירי יקרה, טעיתי. עשיתי לדעתי הכללה לא הוגנת כשהתייחסתי לבלוגרים כאילו כולם היו וקראו וידעו ושתקו. התכוונתי רק לאלה שהיו וקראו וידעו ושתקו. בלי שמות. בלי ידיעה מי אלו. אבל עם ביטחון שכל מי שהיה היום ואתמול באתר וקרא בחלון התגובות ובחר להתעלם או אפילו "להעיף" את הפוסט מהחלון כדי שיוכל להגיד לא ראיתי"

            מה זה אם לא אשמה?

          • אוקיי תמי, פניתי כאן לאלו שהתעלמו נכון. האם לדעתך הם התעלמו מכיוון שנבהלו ממה שראו והפניקה גרמה להם להסתכל לצד השני? אם מישהו יאמר שכן ושזה בדיוק מה שקרה לו אז אני אבין ואעריך את הכנות. בתאונות דרכים לפעמים אדם דורס מישהו ונורא נבהל ובורח מהמקום, ואחר כך הוא מתעשת ומתייצב להתמודד עם התוצאות, אבל אם הוא בורח ולא חוזר אז כן…לכל הדעות שבי הוא אשם בעיניי. ואני רק חיכיתי לראות אם המתעלמים מתוך פניקה או כל סיבה שלא תהיה, יהיו אמיצים מספיק אפילו להגיד את המעט הזה. אולי תגידי שהדגמא שהבאתי מוגזמת אבל בכוונה הקצנתי בשביל להעביר את דעתי ואולי להסביר ממה היא נובעת וכמה אני הרבה פחות מאשימה ממה שאני נשמעת, כי לו אני בית משפט הייתי אחד השופטים היותר מקלים שקיימים, כיוון שאני מעריכה באדם ערכים של אומץ ויושר ופחות מתייחסת לחוקים המרובעים של החוק.

          • סיגל, לא מדובר בבית משפט ולא במשפט שדה, ולא בחוק.
            למה בכלל לעורר שאלה כזו?, מי לא איכפת לו ?.. לכולם איכפת מאוד- כך אני רוצה להאמין וגם יודעת.
            הבעיה היא לא התגובות של אנשי הבלוגיה, זה החלק הפחות חשוב בארוע. הבעיה היא איך קם אדם בבקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל לכתוב מכתב כזה?
            איפה האחריות של חווה להפיל עצמה על אחרים?
            כמה אחריות מוטלת עלינו לעודד את המיסכנות שלה מבלי שהיא עצמה תטפל בה?.
            יכולתי לכתוב טילי טילים של מילים לניחום אבל לא מאמינה בזה כעזרה ממשית.

          • נהדר יצא לי טילי טילים פילים….:)

          • גם אני תמי, יכולתי, וכמוך חושבת שאין בזה עזרה ואולי אפילו עלול להזיק כשאין ידע מקצועי וההשתקפות של האדם מהכתיבה נראית ברמה שמצריכה מקצועיות ולא סתם מילים עם כוונות טובות ככל שתהיינה.
            וזהו בדיוק, שאני לא בעניין של בתי משפט לענייני חוק. (אגב, החוק אומר שאי ידיעת החוק איננה פותרת מעונש ועוד חוק קיים שנקרא חובת הדיווח אז שני אלו חשוב שידעו אותם אנשים אבל זה סתם שליפה מידיעה שלי את החוק). אני כן בעניין שטווי כאן כחוט לאורך כל הבלוג של אמיר. נושא האתיקה. מעניין אותי. מעצב אותי. מחדד אותי לעצמי. על הדרך אני מנסה לעורר שיח עם אחרים כדי להרחיב את הבנתי ולא לשפוט את עצמי או את האחר לחומרה שהיא מעבר לנכונה. אני מאוד שמחה על כתיבתך ושיחתך עימי. מאוד רוצה ללמוד מהטעויות של עצמי למען היותי אדם טוב יותר. במקרה הנ"ל אינני בטוחה שירדת לסוף דעתי מכיוון שאני באמת ובתמים אינני מאשימה אלא מנסה להבין. מקווה שהבנת מדבריי שדרך התגובה שלך לכל מה שקרה מאוד נכונה בעיניי מבחינה אתית וכל מילה שלך היא טיל:)
            אז איחלתי ליל מנוחה וכנראה שניסיתי להשכיב את עצמי לישון וכנראה שהבלוג "תפס לי ת'צורה" אבל כבר נהייתה לי צורה של תמונה נוזלית כזו כמו ציור של דאלי אז כנראה שזה אומר לי שדי לי.
            אז טוב.
            נסיון שני: ליל מנוחה עולם.

          • ..:)
            ליל מנוחה..

          • שתיקת הכבשים

          • כרגיל אמיר, בנושאים שקשורים באתיקה אין ביננו מחלוקת, והגיוני גם שלא תהיה, מכיוון שזה עניין של מצפן פנימי, וכבר הגעתי למסקנה שהצפון שלנו כנראה נמצא באותו כיוון 🙂
            וכמובן, תודה.

          • למען האמת רק סיגל באמת הבינה לרוחי.
            את ורונית בר – לביא, מה אתן בעצם רוצות? שאודה שאני במצוקה, שאני טובעת. אז כן, אני במצוקה. אבל מאש שהתברר שאני בחיים, האם מישהו כאן שלח איזה מכתב עידוד. רונית בר לביא כועסת. ניסיתי להשיג אותה בטלפון, זה לא היה אפשר. את שואלת מה אני עולל עוד פעם. אז מה עשיתן, כן דאגתם לחיי. ואתן שולחות אותי לסהר, כי מה לכן נשות הספרות ולנשים במצוקה?

            אולי כדאי לשאול בכלל, מה בנושא ההתאבדות כל כך מפחיד אנשים? עם תאונות דרכים הם יכולים להתמודד. עם שכול בקרב אפשר להתמודד, עם זונות ששוכבים עימן עד מוות כן, אפשר להתמודד (זה מהמשדר של אמנון לוי – זה לא שלי) עם הכל אפשר ועם התאבדות לא? – הפחדים אפוא אפשר שנמצאים אצלכן.

            מעבר לכך שהתנצלתי. המצוקה לא נעלמה. ולא זה לא רק קשור לבן שלי, זה קשור לאיך שהמדינה הזאת מתפקדת. אז כפי שסיגל כתבה אתן מאשימות, וממשיכות לשחק מטקות ואני אולי טובעת, אבל עכשיו כאשר אני כבר חייה, אז מה קרה – אפשר לכעוס.

            הבלוג הזה עסקינן בניכור. אני לא צריכה להתנצל שכואב לי, אני לא רוצה לבכות על מה שעברתי. אבל מבחינתכן הפרשה הסתיימה. יאללה, בואי נגרש אותה. באמת מה נעשה בה. האם יש לה מקום כאן או אין.

            ואם היא חייה אז אפשר לכעוס עליה, להחמיר את הכאב, לשלוח אותה לעירן, לסהר, למשטרה – לכל מקום אחר ולא אצלנו. כי מה לנו אנשי הספרות שכותבים על הפחד, על האימה, על הכאב האנושי והקיום האנושי עם המצוקה כאן ועכשיו. זה הרי שמור לדפים של כתיבה.

            אז לא. זה קורה במציאות. וכל כעס נוסף, על זה שהתנצלתי כבר מכביד על הכאב שכבר קיים.

            התעלפתי פעם בתל-אביב. התקהלו הרבה אנשים. שאלו היא חיה, היא מתה, ובהדרגה החלו להסתלק. לא עניין אותם מה באמת קרה לי. זה היה סוג של מציצנות כזו. אם כבר מדברים על הניכור בתל-אביב. לאט, לאט, הסתלקו כולם ואני נותרתי על הרצפה מעולפת.

            אז קדימה, כואב לי, רע לי תדרכו עלי וכמה שיותר וכמה שיותר חזק, כדי שיכאב עוד יותר. כי זה מה שאני מרגישה כאשר אני קוראת את דבריכם. נו ובאמת מה אני כבר יכולה לעולל. אם רע לי אל תקראו לעזרה. ואם עדיין רע לי אל תרמסו אותי – וככה אני אשאר כשאני מרגישה קשה. אתם לא תפגעו, ואחר – כך גם אני לא אפגע עוד יותר.

            דבר אחד אני יודעת. אם מישהו היה במצוקה, אולי הייתי מנסה לעזור, אבל אחר – כך לא מנהלת על כך אינספור דיונים כדי להחמיר את מצבו.
            אתם לא מבינים שאתם שופכים שמן על המדורה? תפסיקו כבר – אתם מכאיבים לי. די, פשוט די!!!

          • שורה של תגובות כאן למטה רצתה לשוחח עימך על מצוקותייך אבל את שתקת.
            למה את מגיבה לכעס ולא לחמלה שניתנה לך מכולם כולם בשפע?

          • תראי חוה, ממה שאת כותבת וגם ממה שחוויתי ממך באופן אישי, ברור לי שמצד אחד את משחקת משחקים בעוד שמהצד האחר הם רוויים בכאב, ולא בטוחה שהם תמיד בשליטתך או במודעותך. קחי קצת אחריות על המילים כי כולנו כאן אנשים שהם בשר ודם וכמו שכבר כתבתי אין לנו כלים לדעת מה נכון ומה לא נכון לומר או לא לומר. תראי איך שמה שקורה לך כאן מזין אצלך את תחושת הכאב. וכי אין לך מספיק ממנו בחיים האמיתיים שלך? את כותבת שנגרמה לך כאן נחת. מצויין. אם את יכולה להמשיך לחוות כאן נחת מה טוב, אולם אם הכאב עולה על הנחת הרי כי באיזשהו שלב תצטרכי לפנות לגורם חיצוני שיקל ויתמוך. למה לך להתנגד לעזרה של סה"ר? למה לא תתני להם הזדמנות ותנסי לחוות קצת רגיעה והתחזקות?
            לי זה לא ברור. כשאני במצוקה אני בודקת אם זה בגבול היכולות שלי להתמודד, ואם לא אז אני מרימה טלפון למקומות שבהם אני יודעת שאשמע קול מחזק. בלוגיה זה לא המקום הנכון כי עובדה שאת נתקלת בחוויה של כאב. אני מצרה על כך בשבילך, ומקווה שמילותיי יוצאות מדוייקות ונוגעות ואינן סתם עוד פתח לעוד התכתבות שאיננה הדבר שלדעתי יהיה זה שיעזור להשכיך כאבך.
            (הנה, אפילו לעצמי אני נשמעת כמו איזה פסיכולוג בגרוש וזה פשוט לא מה שאת צריכה אז…. PLEASE).

          • סיגל יש כאלה שקשה להם עם המדיום ונבוכו.כתבתי על זה כבר בבלוגי.בפוסט: על מגיבים והכרויות וירטואליות.
            היום ראיתי איש נוהג באלימות כלפי אישה , אבל הייתי באוטבוס ולא יכולנו להזעיק משטרה.הוא דחף אותה בכח לתוך מכונית ונסע.לא ראיתי את המספר.אולי לא מספיק התאמצתי.
            יכול להיות?
            מאד נבהלתי.
            כמובן שאם לא הייתי באוטבוס אלה ברחוב הייתי מבקשת בגבר להתערב או לחלופין להזעיק משטרה.

            אני כותבת ומגיבה כאן, אך תמיד חשה בנוח יותר עם מפגש אנושי.

            משהו במדיום לא טבעי לי.

            כשכבר ראיתי את ההודעה היא טופלה.
            אך בלי קשר , זה בלבל .
            אני עובדת כרגע עם מקרים קשים על סף הסיעודי .
            איני רואה עצמי כאדישה, אך פיתחתי אנטי למדיום , למרות שהוא גם נחמד.
            קשה לי עם הצדדים שנחשפים ולא תמיד בשליטה בעיקר בתגובות.
            גם כלפי .
            וכל הקושי אולי הוליד בי סוג של מגננה וניכור.
            גם בעלי אומר שהתקשחתי מאז שאני כותבת כאן.
            ואמרתי לו שקשה לי עם צדדים שאני מגלה באנשים שמגיבים לי על בסיס סקטוריאלי.ועם עוד דברים.
            זאת האמת.
            בקיצור המון סיבות.
            ומבחינתי אלו לא תרוצים.
            אם כי תמיד יש מקום לשיפור פנימי.
            כל- טוב.

        • חוה,
          אני מבינה שכל חייך הרגשת בודדה…הלבד עטף ועדיין עוטף מכל הכיוונים, מכאיב ומייסר. נשמע שאת מתפרקת, נשברת, מאבדת תקווה ומרגישה שאינך מסוגלת להתמודד יותר…חושבת על המוות וכל כך נמשכת אליו…כל כך רוצה שקט, מנוחה, גאולה…
          יקירה, אם תרצי אוזן קשבת וכתף תומכת, אם תרצי להרגיש קצת פחות לבד, אם תרצי לפרוק, לשתף ולדבר על מחשבותייך ורגשותייך, על הייאוש ועל המוות, את מוזמנת בחום אלינו לסה"ר (בכתובת http://www.sahar.org.il). נרצה להיות שם בשבילך…אם תרצי…נחכה לך.
          איתך,
          מתנדבת סה"ר

          • האתר לא נטען
            הנה
            http://www.sahar.org.il

          • אתם יכולים להרגע, באמת היגזמתם.
            והרי הפלפון היה לידי ואם הייתי רוצה הייתי מתקשרת 100 למשטרה והם היו מאתרים אותי ומיד מגיעים.

            אבל לא רציתי. אכן, דברתי עם אמיר והכל בסדר. תרגעו כולכם. אני כבר די גדולה.

            ומה שכתבתי לאמיר בעינו עומד. בתחילה הדברים היו שנויים במחלוקת בעיני בקשר לאמיר. ואחר – כך עשיתי את חשבון הנפש שלי והתחלטתי, שאין יד מכוונת ואין היום באמת במה למשוררים צעירים ואולי אף למבוגרים. לא אכפת לי מה אלי הירש כותב, או מהן המחלוקות סביבו. הליקון, אכן פתח במה להמשך הדרך של השירה בארץ. בעיני זהו מפעל חשוב ביותר ויש להמשיך אותו, ולהתייחס כאן להסכמה שלא לקחת דברים באופן אישי, כי קנאה ובלע אינם חסרים במדינה זאת.

            ואיחלתי לאמיר בהצלחה בדרכו זו והמשך מפעל חיים פורה, במיוחד בימים טרופים אלו בפוליטיקה חשוב שיהיה שגריר של רצון טוב, בכל מקום בעולם אליו יגיע.
            כלומר, אתה אמיר.

            בנוסף לכך, אמיר וכולכם אכן פתחתם לי צהר חדש וחלונות טובים לראות דברים אחרת מתוך הידע שלו, ושלכם.

            זה כל מה שכתבתי לאמיר, וגם לכם – תודה על דאגתכם אלי, כמו שאמרתי לאמיר בטלפון אלוהים לא לוקח אותי אליו כל כך מהר. אז בבקשה כולכם להירגע.

            מה זה מעניין אותי מה אומר מבקר כזה או אחר, החשוב הוא שאתה אמיר תמשיך בדרכך זאת.

            ועכשיו תשאלו, איך אחרי כל הסערה שחוללתי, וקריאות הפניקה אני עוד מעיזה לכתוב כאן.

            אז ככה – כדי שכולכם תרגעו ותבינו דבר אחד. אם הייתי רוצה להתקשר לאורציון ברתנא הייתי מתקשרת. אם הייתי רוצה להתקשר למשטרה, האמינו לי רק 100 והם היו מאתרים אותי מיד ומגיעים.

            באשר לערן. פחח…. תנסו לתפוס אותם מאוחר בלילה ותראו אם אתם יכולים להגיע לאיזה מענה אנושי. וחוץ מזה מה הם כבר יכולים להועיל.

            תצאו מתוך הנחה שאני באמת כבר ילדה גדולה ויודעת את כל הדרכים לקבל עזרה.

            יחד עם זאת. תודה על דאגתכם. אני בסדר, אתם יכולים לחזור לעניינכם בבלוג כאן. ולך אמיר. כל מילה שכתבתי לך כאן היא בסלע המשך בדרכך זאת ועזוב את המחלוקות הספרותיות!!! מה לך ולהם.

            תודה
            חוה
            יופי עכשיו נרגעתם.
            הבית שלי בלגן אחד גדול ואני צריכה לסדר אותו.

          • רונית בר-לביא

            חוה,

            האמת שאני מרגישה ממש כועסת על הניצול הזה.

            מה שכתבת כאן היה מכתב התאבדות לכל דבר, אני נשארתי כאן פחות או יותר לבד עם זה אתמול בלילה,
            פלוס אלמוני אחד אטום שעוד ניצל את המצב,

            לא הצלחתי להשיג אף אחד,
            ובגללך גם לא הלכתי לישון.

            פניתי לסה"ר, דיווחתי והפניתי לפוסט הזה.

            ההתלבטות הגדולה היתה אם לפנות ולהזעיק את המשטרה לביתך.
            לא היה עם מי להתייעץ,
            ופחדתי על חייך.

            תחשבי, מה את היית עושה במקרה כזה ?

            מגיעה לי התנצלות ולעוד כמה אנשים.

            מגיע לך סיוע ותמיכה.

            ואני חושבת שצריך לעשות משהו גם עם המצאותך כאן.
            לא סתם זו בלוגייה ורצוי שכל המגיבים יהיו חברי הבלוגייה או לפחות אנשים עם מייל והזדהות.

          • לרונית,

            רונית, אני מתנצלת בפניך על הסף, ואגב, כאשר ראיתי את התגובה שלך רציתי להגיע אליך, או למייל שלך, ולא הייתה לי כל אפשרות להגיע אליך. מכיוון שהצעת סיוע באמת רציתי לפנות אליך ולהסביר לך במה היה מדובר.

            אין זה מכתב התאבדות, ואני מצירה על כך שאתם חשים כך. גם לגבי הבדידות שלי, הרי שכוונתי היתה שאני צריכה להתמודד עם בעיות לבד ולא שאני אדם בודד.

            ניסיתי להגיע לאתר שלך, או אליך ולא הצלחתי לעשות כן.

            מעבר לזה. כמו שאמיר השיג אותי בצהריים, הרי שהזדהייתי כבר בשמי ואפשר היה להתקשר ל – 144 אני מופיעה שם ולדבר עימי ישירות. ולא לפנות לכל מיני קישורים על מה שכתבתי.

            איני יכולה לכתוב מעבר לזה כאן בבלוג. בכל אופן קבלי את התנצלותי על הסף ומלכתחילה. מכיוון שאיני יכולה לפנות אליך, כי איני יודעת איך. הרי שאת יודעת את שמי המלא ואשמח מאוד לדבר איתך.

            בסך הכל אני מרגישה מאוד רע על מה שאירע כאן, והתנצלותי מופנית לכולם.
            ובמיוחד אליך.

            ד"ר חוה זמירי – בר

          • ב-144 לא אותרה חוה זמירי- בר בחיפה.

          • מכיון שמכרתי דירה ברמת-השרון, אפשר לאתר אותי כך. ברמת-השרון, בתל-אביב או בחיפה.

            אני יכולה להבין שכולכם דאגתם לי ואני מודה לכם על כך.

            אני גם מבינה שאתם כועסים, וגם את זה אני יכולה להבין.

            תודה לאלו שהפנו אותי לטיפול מקצועי, אבל הטיפול הרי לא יעשה את הבן שלי יותר בריא, נכון? מה עוד שסיכמנו כבר שלא קבין של חכמה ירדו על הפסיכולוגיה ועל הפסיכיאטריה. אז מה יתנו לי כדור מרגיע מסוג כזה או אחר, באמת. להרעיל את הגוף שלי בכדורים. איזה מוח של פסיכולוג ילביש את עצמו על המוח שלי. לא תודה.

            אתם יודעים מה ההבדל בינינו. תפיסת המוות. וזהו כבר נושא נכבד בפני עצמו, שכן הדיון של המתת חסד הוא כמעט בינלאומי.

            ברי לי שהמוות נתפס בעיניכם שמשהו מפחיד, ומאיים. חבל לדסקס על זה תילי תילים של מילים. אני אף פעם לא פחדתי מן המוות עובדה!!!. פשוט לא.

            אז אנחנו ברי פלוגתא באופן סובייקטיבי, לחלוטין. זה מפחיד אותכם, זה מאיים עליכם. המוות, או מי שאינו מפחד מן המוות. גם את זה אני יכולה להבין. ולא איני מתנשאת. אנחנו בני-האדם מוגבלים אל נוכח החיים ועוד יותר אל נוכח הנצח.

          • לרונית,

            רונית, אני מתנצלת בפניך על הסף, ואגב, כאשר ראיתי את התגובה שלך רציתי להגיע אליך, או למייל שלך, ולא הייתה לי כל אפשרות להגיע אליך. מכיוון שהצעת סיוע באמת רציתי לפנות אליך ולהסביר לך במה היה מדובר.

            אין זה מכתב התאבדות, ואני מצירה על כך שאתם חשים כך. גם לגבי הבדידות שלי, הרי שכוונתי היתה שאני צריכה להתמודד עם בעיות לבד ולא שאני אדם בודד.

            ניסיתי להגיע לאתר שלך, או אליך ולא הצלחתי לעשות כן.

            מעבר לזה. כמו שאמיר השיג אותי בצהריים, הרי שהזדהייתי כבר בשמי ואפשר היה להתקשר ל – 144 אני מופיעה שם ולדבר עימי ישירות. ולא לפנות לכל מיני קישורים על מה שכתבתי.

            איני יכולה לכתוב מעבר לזה כאן בבלוג. בכל אופן קבלי את התנצלותי על הסף ומלכתחילה. מכיוון שאיני יכולה לפנות אליך, כי איני יודעת איך. הרי שאת יודעת את שמי המלא ואשמח מאוד לדבר איתך.

            בסך הכל אני מרגישה מאוד רע על מה שאירע כאן, והתנצלותי מופנית לכולם.
            ובמיוחד אליך.

            ד"ר חוה זמירי – בר

          • לרונית,

            רונית, אני מתנצלת בפניך על הסף, ואגב, כאשר ראיתי את התגובה שלך רציתי להגיע אליך, או למייל שלך, ולא הייתה לי כל אפשרות להגיע אליך. מכיוון שהצעת סיוע באמת רציתי לפנות אליך ולהסביר לך במה היה מדובר.

            אין זה מכתב התאבדות, ואני מצירה על כך שאתם חשים כך. גם לגבי הבדידות שלי, הרי שכוונתי היתה שאני צריכה להתמודד עם בעיות לבד ולא שאני אדם בודד.

            ניסיתי להגיע לאתר שלך, או אליך ולא הצלחתי לעשות כן.

            מעבר לזה. כמו שאמיר השיג אותי בצהריים, הרי שהזדהייתי כבר בשמי ואפשר היה להתקשר ל – 144 אני מופיעה שם ולדבר עימי ישירות. ולא לפנות לכל מיני קישורים על מה שכתבתי.

            איני יכולה לכתוב מעבר לזה כאן בבלוג. בכל אופן קבלי את התנצלותי על הסף ומלכתחילה. מכיוון שאיני יכולה לפנות אליך, כי איני יודעת איך. הרי שאת יודעת את שמי המלא ואשמח מאוד לדבר איתך.

            בסך הכל אני מרגישה מאוד רע על מה שאירע כאן, והתנצלותי מופנית לכולם.
            ובמיוחד אליך.

            ד"ר חוה זמירי – בר

          • רונית בר-לביא

            חוה הי.

            תודה שהתנצלת,
            אני כבר לא כועסת,
            לא הייתי כאן ועכשיו חזרתי,
            שמעתי היום את הודעתך.

            אני שמחה שלא ביצעת את מה שכתבת…
            אבל תנסי להבין מה זה עושה לאחרים האמירות האלו. ושאולי זה לא התפקיד שלנו כאן, אלא יש מקומות שיותר מתאימים לזה.
            יותר מזה אני לא אייעץ לך מה לעשות, זה בידייך.

            זהו, בזאת אני יוצאת מהעניין.
            יש לי מספיק בעיות משלי בחיים ואין לי שום כוחות נוספים לעוד מטלות.

          • תודה סה"ר. כל הכבוד אבל לקח לכם יותר מדי זמן לטעמי. לא תמיד מי שבמצוקה אכן פונה, ובמקרה הזה האיתות הגיע אליכם בעקיפין. מזל שלא קרה דבר במקרה הזה.

            הנה הכתובת שלכם שוב על כל מקרה ומקוה שזה עולה עם הקישור:

            http://www.sahar.org.il/

          • מירי פליישר

            הי אמיר רונית סיגל ותמי. כולי הערכה לפעולתכם האמיצה,כולל התגובה של תמי שמתרעמת על המניפולציה של חווה.
            סיגל רק שתדעי שלא התעלמתי פשוט לא ראיתי ולא ידעתי. מזלי.
            כמה אנשים בגלל המכתב סבלו מאוד בלילה הקודם.
            אתם אנשים יקרים.
            מירי

          • מירי יקרה, טעיתי. עשיתי לדעתי הכללה לא הוגנת כשהתייחסתי לבלוגרים כאילו כולם היו וקראו וידעו ושתקו. התכוונתי רק לאלה שהיו וקראו וידעו ושתקו. בלי שמות. בלי ידיעה מי אלו. אבל עם ביטחון שכל מי שהיה היום ואתמול באתר וקרא בחלון התגובות ובחר להתעלם או אפילו "להעיף" את הפוסט מהחלון כדי שיוכל להגיד לא ראיתי (והאמיני לי שברגע שהתגייסתי להשאר קרובה לפוסט על מנת להיות בקשר עם המשטרה ולהפנות אותם לאן שיבקשו שראיתי בדיוק איך זה נעשה ומתי), עם הבטחון הזה שכשאני פונה לאנשים הם יודעים מי הם אפילו בלי שאני אדע שהם הם, כי הידיעה שלי לא משנה כאן, אלא הידיעה שלהם עם עצמם 🙂

          • ועוד, משהו, תקראו טוב, מה כתבתי. זה לא היה לאמיר, זה היה מופנה לכולכם, כמו שכתבתי, כי נתתם לי המון רגעים של נחת.

            אולי מישהו יכול להסביר לי איך עלה בדעתכם בכלל שזאת היתה מניפולציה?

          • תסלחי לי, אבל את באמת זקוקה לעזרה מקצועית. ומה שעוללת כאן זה מגה-מניפולציה. בין אם מדובר בדבר מודע ובין אם לא, זה לא נושא להשתעשע בו.

          • שירית קופה

            אני התחלתי לחרוד לשלומך כשראיתי את מכתבך שגם אלי שידר את המסר שאת מתכוונת לדברייך.והאמת היא שלא היה לי מושג למי לפנות כדי שתוכלי לקבל עזרה.האדם היחידי שחשבתי שיידע איך ליצור איתך קשר במישרין , אולי, וגם ספק בכך הוא אמיר.
            אני רוצה לנסות לענות לך בעניין המניפולציה.
            ולנסות להסביר לך את הכעס שהצלחת לעורר.
            קרה לך פעם שמישהו חשוב לך הלך לאיבוד וכשמצאת אותו , התחלת לכעוס עליו על זה שהוא לא נשאר בקרבתך , או אירוע דומה? ובכן מתחת לכעס יש דאגה לשלומו וחשש האבידה.אני באמת חושבת שהצלחת להדאיג את כולנו פה. לא יכולה לומר שניסית לעשות מניפולציה למישהו(לאמיר אולי), אבל מה שבטוח תשומת הלב והדאגה של רבים פה הופנתה אלייך עד כדי לא לישון. אני באמת חושבת שכל האנשים ערבים זה לזה , ובאמת שלומך חשוב.
            בסך הכל נראה לי שכולם פה בבלוג רוצים שתרגישי טוב ושתתפקדי טוב בחיים.
            זהו, זה מה שהיה לי לומר.
            והאשר לעורבים השחורים שיש להם ביקורת רעה
            על כמעט הכל חוץ מאשר על עצמם באמת ראוי פשוט להתעלם מהם-הם בכל אופן לא מקשיבים.

          • טוב שהודית בכך שירית.
            את עוד אחת שברחה מאחריות והשאירה את רונית לבד עם זה. בסופו של דבר. גם תמי קאלי. כל מה שנעשה מאחורי הקלעים, לא מספיק. השארתם אותה לבד בחזית.

          • לא אמיץ במיוחד לדבר בעילום שם.
            מה גם שאת/ה מניח/ה פה הנחות מסיק/ה מסקנות ושופט/ת שיפוטים במקום לברר דברים עם אנשים.

          • אני איתך שירית. "קראתי ולא ידעתי מה לעשות" גם הוא מקרה הגיוני שיקרה. הלוואי שהייתי יודעת שכל מי שנכנס לכאן וקרא, פשוט לא ידע מה לעשות. התחושה הזאת שלי שיש כאלה שקראו ולא התרגשו כי זה לא קשור אליהם, או כי הם אדישים, היא זאת שמציקה לי. אולי כי אני כותבת כאן ומרגישה קרובה לאנשים באופן כזה, שהייתי רוצה לדעת שלו אני היא זו שמשדרת מצוקה היו כן מתרגשים ממני. הייתי רוצה לפחות מילה כמו זו שלך. הייתי רוצה לדעת שלאנשים אכפת. ולא בגלל שהם מכירים אותי, אלא כי החברה הזאת שבה אנחנו חיים היא חברה שאיכפת לה. זה כבר היה יוצר בי חשק להשאר בחיים.
            יש אתרים ברשת שהם קהילות חברתיות של אנשים בעלי מכנה משותף כלשהו, בין אם אלו עקרות בית מספרות בדיחות, ובין אם אלו קייטנת סוסים, ברגע שאדם זר נכנס לאתר ומשאיר הודעת פרידה אנשים מתחילים לכתוב לו בלי הפסקה רק בשביל שישב על יד המחשב ויתקשר עם העולם. בזמן הזה אנשים מיומנים שכן יודעים מה לעשות (בדרך כלל יש הסברים בכניסה לקהילות) מתחילים בפעולה מאחורי הקלעים ולפעמים אף מאפשרים הצלה.
            זה חלק אחד בחברה האינטרנטית שבה אנו חיים, אבל כאן זה חלק אחר וחדש לי, מעבר להנאתי משירים, גם כאן אני מבררת לעצמי דברים על החברה. בינתיים, בזמן שהייתי כאן ולמדתי את יופים של הכותבים גיליתי גם חלקים שמאוד מטרידים אותי שמתפרשים בעיניי לפעמים כמו עמוד שדרה חלש ולפעמים כמו שמחה לאיד ועכשיו אדישות. האור בקצה המנהרה האפלה שלתוכה אני מרגישה שנקלעתי, הוא הידיעה שלא כולם כאן כאלה, וגם ההבנה שיתכן שאני סתם מפרשת לא נכון ופשוט יש לי עוד מה ללמוד.

          • שירית קופה

            שלום לך אנונימי.
            אתה צודק שיכולתי לקחת יותר אחריות ממה שלקחתי. לא היה
            לי מושג שאפשר לפנות למשטרה במקרים כאלה והאמת היא שהנטיה המיידית שלי היתה לפנות מיד לאמיר ולראות במה הוא יכול לעזור. וחבל שלא עשיתי זאת-ההשתהות שלי היתה מתוך התחשבות בו- שיקול קצת קלוקל כשמדובר במקרה כל כך בוער.אתה לא חייב להציג את עצמך אם אינך רוצה.מבחינתי אתה יכול לנהל איתי דיון ענייני גם כאנונים.

          • שירית קופה

            תודה סיגל תודה על ההגנה בכל אופן. נחמד לדעת שלא שופטים אותך מיד לרעה..

          • לכולם, אבל באמת לכולם.

            תודה לכם על דאגתכן. ואני מתנצלת מקרב לב. הדברים שכתבתי נכתבו במצב בו הייתי כבר מטוטשטשת לחלוטין. (מטעם הדיסקרטיות לא אפרט למה)

            ואומר עוד משהו, אף פעם לא הרגשתי שאני חשובה למישהו, או למישהו אכפת ממני. וזה על אמת. ואם דאגתם לי אני מודה לכן. צנחתי לשינה והתעוררתי מאוחר, כשאמיר התקשר לא ידעתי מי זה וגם לא הייתי מודעת למה שקרה. ואחר כך ניסיתי לברר מיילים ולא הגעתי למאומה.

            אני ממש מצטערת ומתנצלת בפני כולכן על אי-הנעימות שגרמתי וכל מה שמעבר לכך. לכל הבנות כאן.

            ויפה עושה אמיר שמנסה להחזיר את הדיון אל תל-אביב גופא.

            ושוב, תודה לכולם על תשומת הלב, על הדאגה והמון המון המון סליחה.

            אנא, המשיכו בדיון. ולסיגל דבריך מאוד מאוד נבונים לאוך כל הדיון. ותודה מיוחדת לך. זה ממש מחמם לי את הלב. אם פגעתי בך אי – פעם אני באמת מתנצלת. קבלי את הערכתי אליך. חכמת החיים שלך אכן בולטת.

            בהמון תודה חוה.

            אגב, אתמול בלילה אכן הצלחתי לתפוס את ערן והיתה לי שעה ארוכה של בכי ושל דיון. והגברת מעבר לקו באמת הצדיקה את תגובותיכם וטענה שהיתה דאגה אמיתית שלוותה גם בכעס, והיא הסבירה לי למה. מאוד הטרידו אותי התגובות שלכן, כי לא ידעתי איך לקבל אותן ואחרי השיחה עימה די נרגעתי.

            ולכן וגם בעקבות דבריכם כאן אני מביעה את דברי. התנצלות עמוקה והערכה לכולכן.

            ואנא, חזרו לדיון המרכזי.

          • את האלמוני/ת שהגיב/ה לתגובה האחרונה של חוה מחקתי. מספיק.
            מי שרוצים לדבר לגופו של הדיון ברשימה הזו, מוזמנים.

          • הכוונה לאנונימיים מהיציע.

    • שירית, רחובות הירושימה, לא פחות! אבל השיר אכן מעביר משהו מן החוויה האורבנית הזאת. לא יודע למה אלונה השתמשה במטפורה המוגזמת הזאת ל"אסון עירוני", ומניח שהירושימה המופצצת היתה עיר די ביתית. כיום לעומת זאת קשה למצוא דרגות ניכור (וגם שכונתיוּת למרות הכל) כמו בערים יפניות תעשייתיות או כמו בטוקיו, שבה נערות תיכון מופיעות בתחתונים שנסחרים אחר כך רק כדי שסוף סוף מישהו ישים לב אליהן.
      יש לי קצת טעם רע בפה מההשוואה בין פצצת האטום לרגשות ניכור אורבניים.

      • שירית, התגובה היא לשיר של אלונה קמחי מתגובתך למעלה כמובן, ולא לתגובתך לחוה. לא יודע איך מערכת התגובות פה מיקמה אותה בסוף.

      • שירית קופה

        אמיר, גם לי כמוך נראתה הבחירה של אלונה קצת קיצונית, אלא מה, אחרי כמה האזנות לשיר נזכרתי בתחושה
        בלילה שבו נפל מה שנפל על בית דני וזגוגיות מרפסתי
        הבטוחה לכאורה רעדו.אסון לא קרה לתל-אביב וגם לא יקרה,
        כך אומרים.בכל אופן בתוך מאזן האימה המטורף של הכדור הזה, טוב שיש לנו תל-אביב ללא הפסקה.באמת עיר מדהימה, כאחת שהטלטלה בין עשר ויותר דירות שכורות אני יכולה להעיד על כך שכל פינה בה מיוחדת ועם הגדרה משלה, החל מרחוב מנדלשטם היפה והמשך בכל פינות היום ופינות הלילה.
        והכי אני אוהבת בה את השדירה.(שדירות).

        • שירית, כדור אחד יותר – כדור אחד פחות, מה זה בינינו? משחקים בשדרת החיים 🙂

  6. תחושת הניכור נמסה למראה זקני הים מוקדם בבוקר

    • צודק, תל אביבי. שנים הייתי הולך לשחות בבוקר כשעוד קר והלב היה מתחמם למראה הזה.

      • הלב ממריא גם למראה מבני "העיר האדומה" האקלקטים

        • צ"ל אקלקטיים

        • בלב העיר האדומה נשפך דם.
          מישהו הצביע נגד אקלקטיות אנושית.
          מה קורה לעיר האהובה הזו?
          מה קורה לנו?

          • לא בטוח שמן העיר הזאת יצאה הרעה, אבל הזוועה הזו באה לומר לנו שהפכנו מלהיות גורם בעיצוב החברה הזו לתוצאה של מעשי אחרים. המלים "מלחמת תרבות" מאבדות את המטאפוריות לנגד עינינו.

          • נקודה מעניינת העלת כאן. שווה דיון מעמיק. מה התרחש תרבותית לפני ואחרי מלחמות עולם למשל? האם אמנות, יצירה היא תמיד במובן מסויים תגובה או תוצאה של מעשי אחרים, התרחשויות אחרות? מה מניע? מה מניע פרט? מה מניע תרבות שלמה?
            הדינמיקה של "מלחמת תרבות" – האם משתנה?

          • לא בטוח שיש תשובה בפי. ודאי לא תשובה ברמה ההיסטורית. לא התכוונתי לאמנות דווקא, אלא אלינו כציוויליזציה וכחברה על כל פניה.

            'מלחמת תרבות' נושאת את האופי של מצב החברה. זה יכול לקרות דרך גיליוטינות וטרור, אבל במצבים פחות מדורדרים די לפעמים בחינוך ובחקיקה ואכיפתה.

            חושב שאמנות היא לא פעם קול מעמקים חצי נבואי, שנותן פתחון לאינטואיציות ותובנות שהשכל טרם עיכל.

    • אני בחול מהגרפןמניה הנוראית הזאת של כל השמות הבדויים כמו חוה וסיגל בכתיבה שכזו טרם נשזפתי כאורך הגלות הוווווווו

      • שלום לך, ע'

        • יש לנו ארץ מיוזעת ומוכת חום. תל-אביב היא צפופה מאוד, היא לחה והאוטובוסים שחוצים אותה לאורך ולרוחב עד לשעות הקטנות של הלילה מעיפים פיח ועשן אל כל עבר.

          נדמה, כאילו היא עשוייה מקשה אחת, אבל לא כך הוא הדבר. אמיר דיבר על הדור הצעיר שבא למצוא עצמו בתל-אביב. ואכן יש בעיר הרבה מאוד צעירים. אבל היא מחולקת לאיזורים וזה אחד הדברים המעניינים בה, בנוסף על כך שהיא הולכת ומשתנה כל העת, לכיוון של אספלט וביטון. רח' הארבעה, החשמונאים, בואכה הסינמטק של תל-אביב. לרבות גם שד' רוטשילד. בצהרים או אחה"צ אתה רואה הרבה חברה צעירים מעונבים בחליפות יוצאים מן המשרדים באחד העם, וברחובות הסמוכים ליד כל-בו שלום לא הרחק משוק הכרמל. הם עושים גיחות לארוחות עסקים. והם אוכלים סטקים ותפוחי אדמה מהבילים במסעדות יוקרה, כמו תהל, דיטה שהשתנה והפך במקום פאב לאיזו מסעדת יוקרה עם חדר מיוחד לשרי אריסון וכאלה.

          בשכונת פלורנטין, הדרום, מסתובבים הצעירים. קו שש עשרה מן התחנה המרכזית עד לסוף אלנבי בואכה בניין האופרה מחזיק בחורות צעירות, חצי ערומות וגברברים צעירים, שהולכים להתפרע על חוף הים. דיזינגוף כבר מזמן אינה מה שהיתה פעם, ואזי אתה מגיע לשיכון צמרת, לכיכר המדינה, ליהודה המכבי, גרים שם אנשים עשירים ולכל אחד מן הפלחים האלו שפה משלו. ברח' הארבעה פינת החשמונאים מדברים על עסקים, על הבורסה, מונחים בכלכלה, בחשבונאות, בעריכת דין. הצעירים גם הם מדברים בשפה אחרת, כזה כאילו והיא אמרה לו והוא אמר לה. וגם ביהודה המכבי שוב מדברים שפה אחרת. כי אין שפה אחידה בתל- אביב והיא הולכת ומשנה פניה לבגדי מעצבים ולכל חלקה טובה עליהם משתלטים ארומה, קפה קפה, וקפה גו'. אגב, איפה לה ג'יבנז של פעם. מה קרה לקפה אוסלו (אגב, אף פעם לא סבלתי את הקפה הזה. מה קרה לקפה אולגה הה? אמיר. לה זיבנז' נעלם. במקום זה צמחו המבורגרים ומסעדה שפתוחה עשרים וארבע שעות בלילה. גם הפאבים באיבן גבירול כמו שלושים פלוס נעלמו ואת מקומם תפסו בתי קפה, של צעירים. שמה זה כיף לשבת שם.

          והכי חשוב רח' קפלן 6 בית הסופר עומד שומם. אני זוכרת שמידי צהרים בימי שישי היו נפגשים שם משוררים עם גרפומנים, מדברים שותים אוכלים ומתווכחים על ספרות ועל ספרים. בית הסופר עומד היום שומם ומשמים ודווקא בית העתונאים בקפלן 8 מתחדש ונבנה, ואפילו יש שם בית קפה נחמד. שכיף לשבת בו. ואכן תל-אביב היא לא רק עיר של עובדים זרים שמתנקזים אל התחנה המרכזית החדשה והישנה, אלא היא עשוייה פלחים פלחים, חתכים חתכים. ישן לצד חדש.

          והעיקר העצרות בכיכר רבין שהפכו כבר להיות למוסד. אחרי מלחמת לבנון השניה לא היתה לי טלוויזיה. היתה עצרת המונית, יוסי שריד נאם, אבות ואמהות שכולות דברו. ואני ישבתי וצמרמורת אחזה אותי. יש לנו עם ולעם הזה יש מחאה והוא מביע אותה בככרות העיר. ועלה שם טייס שסיפר, שבאמצע הטיסה הוא פתאום נתקע, כי לא היה ברור לו מה היעד שלו ומהי המטרה שלו. זה לא עזר. אולמרט נשאר, אבל העם אמר את דברו. העם הישראלי אמר את דברו בככרות העיר.

          בתל-אביב יש מקומות אלגנטיים, ויש מקומות מוזנחים, ויש עשירים ויש עניים, ויש צעירים, מבוגרים וגם זקנים ואין היא עשוייה מקשה אחת. זה מה שמעניין בה.

          לעומת זאת, אחי גר בארה"ב בפעם הראשונה שבקרתי במנהטן. הסתכלתי על גורדי השחקים, ציירו לי מפה של מנהטן ואמרתי וואו אני באמצע העולם. וכאשר הלכנו להצגה בברודווי, כולם באו בחליפות והנשים בשמלות שחורות וקטנות. ובהפסקה הם שתו מרטיני ופטפטו. האלגנטיות הזאת כתרבות חיים חסרה לי בתל-אביב. ולא בהכרח שבניו-יורק, לונדון, פאריז, ואפילו תל-אביב יש את אותו הניכור. בכל מקום ימצא מישהו שיסביר לך לאן להגיע. בפאריז. עושים את זה עם הגשה של וורד.

          • נכון, אין הרבה אלגנטיות באקלים הזה (ולא רק הפיזי).
            ברוך שובך בשלום, חוה.

          • תודה לך אמיר, ניסיתי להחזיר את הדיון אל מקומו האמיתי, שבו פתחת. שכן, יש כל כך הרבה להגיד על תל-אביב גופא.

            אשמח אם תתייחס גם לחתכים השונים של תל- אביב, על סוגי השפה וההווי המשתנה ממקום למקום.

          • יש עוד יתרון בתל-אביב. עשרים שנה גרתי ברמת-השרון, שזה סוג של פריפרייה, כמו כפר סבא, רעננה, ושות'. הכל מתנקז לרח' אחד ראשי, והמקומות האלו צומחים לרחב.

            תאמין לי, או אתם. כל אחד מקצה אחד של הרחוב עד לשני, ידע מה אני עושה. מי בא, באיזה שעות, מתי ולמה.

            הגיעו מים עד נפש, שהייתי מבקשת מן הגברים לחנות מרחק של לפחות חצי קמ מהבית שלי, אין לי מושג במידות. כדי שאף אחד לא ידע מי בא ולמה. היתה לי שכנה מרוקאית מבוגרת שבאורח פלא כמעט בת שמונים ידעה כל דבר. אבל כל דבר מי בא, מתי באו, איך הוא נראה.
            התופעה הזאת הגיעה לי עד נפש.

            קרה מה שקרה מכרתי את הדירה והסתבכתי, עברתי לתל-אביב. וקרה שם משהו מגניב. אבל פשוט מגניב. אגב, בהתחלה ודי הרבה זמן גרתי במלונות די יקרים על בסיס חודשי.

            עם כל זה – נעלמתי. פשוט נעלמתי. יכלתי לעשות ככל העולה על רוחי, בחדר בבתי קפה בפאבים ואף אחד לא ידע עלי מאומה. לא היתה רכילות, שקעתי למן אנונימיות שאני דווקא רואה בה משהו מבורך לחלוטין. אנשים לא דברו לא ידעו, ואני פשוט נבלעתי בעיר הגדולה מה שאהבתי בטירוף. כי יכלתי להשתולל, לרוץ, לסדר ואף אחד לא ידע עלי כלום, ואיש לא ריכל. זה בעיני אגב, עניין של כיף. אין כאן מאומה שכונתי. יש כאן משהו שפשוט אתה מתחיל לחיות את החיים שלך לעצמך בלי רינונים ובלי קשקושים.

            אגב, גם היום אני חיה בשקט, לא מתחברת לשכנים, שלא ידפקו לי בדלת יבקשו סוכר, ואם אני יודעת אם יש אנטנה בגג או אין. שלא ידעו מי מגיע ומי הולך.

            אז זהו בינתיים. על המחנק שלה, חביבה עלי תל-אביב. אני אוהבת בצהרי יום לעמוד מול מירי אלוני ליד השוק ולשמוע אותה שרה. בהתחלה זה היה נורא בעיני, אבל התחלתי לדבר איתה קצת וראיתי שהיא מאוד נהנית לשיר אני מתכוונת וגם זה אי של כיף. "בהיאחזות הנחל בסיני……"

            אגב, אני רואה שהפרח, הזכר, הזכרות, הזכרון ממשיכים לפרוח כמו הפרח בגני.

        • שלום לך,אאאאאאאאאאאאאא

  7. רן יגיל ב-NRG על ייאוש קיומי ופואטי ברחובות תל אביב, מתייחס גם לטיעון של הירש:

    http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/915/068.html

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור