אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
|
הדשא של השכן
|
|
|
|
ב-1974, לאחר מהומות דמים באי, פלש הצבא הטורקי לצפון וכבש אותו. חילופי אוכלוסין נערכו בין חלקי האי: דוברי טורקית נעקרו מבתיהם בדרום, ודוברי יוונית (במספר רב הרבה יותר) נעקרו מן הצפון. למשקיף מהצד כל זה נראה מטורף למדי, כמו בחילופי האוכלוסין בין טורקיה ליוון: שם הוחלפו בין הצדדים מיליון יוונים מוסלמים דוברי טורקית בחצי מיליון טורקים נוצרים דוברי יוונית…. דת ושפה, עניינים די נזילים באימפריה העותומנית, הפכו לכרטיס השתייכות לעניין די חדש: "זהות לאומית".
כדי לחפש את ההבדלים אכן צריך לחזור לימי האימפריה העליזים. קפריסין הצפונית זרועה כנסיות שסוידו לבן והוסף להן מינרט. דוברי הטורקית הם צאצאי אנוסים נוצריים, קרימיאים שהוגלו לשם לאחר שמרדו בסולטן, ערבים ויוונים. במלים אחרות, רובם צאצאי מומרים קתולים מאיזורי השליטה של הוונציאנים והלוזיניאנים שקדמו לעותומנים, ולמרות האיסלאם הרשמי רובם ככולם אתאיסטים. לכן גם כיום מורי הדת נשלחים לשם מטורקיה: איש אינו מתעניין באמת במסגדים. לעומת זאת בדרום הדתי יותר לכנסייה האורתודוקסית השפעה עצומה והיא ליבתה ומלבה רגשות לאומניים. לא נעים, אבל זה לא אומר שכדאי לקנא בצפון. בינתיים יש שם ממשלת בובות מושחתת שמוכרת את הרכוש היווני הנטוש ואת רכוש הציבור לכל המרבה במחיר. הצבא הטורקי הוא השליט האמיתי שם, והשוק שהוצף בסחורות טורקיות זולות הפך את כלכלת הצפון לתלויה לחלוטין בממשל. שמות היישובים שונו לשמות טורקיים והעולם אינו מכיר בחוקיות הכיבוש (נשמע מוכר?) |
.jpg)
|
קו התפר שלנו נראה הרבה יותר גרוע כמובן, אבל הטראומות והכאב – שגם הם אולי פחות נוראים ממה שקרה אצלנו – עדיין קשים. המשוררת נשה ישין חצתה כבר לפני שנים את קו התפר מן הצד הטורקי ונאסרה, אבל פרצה דרך לקולות רבים. אחת התוצאות היא המפגש הזה, שבו שוחחו אינטלקטואלים ואמנים משני הצדדים על כינון מסגרות דיאלוגיות, ומשוררים קראו משירתם.
סיפרתי להם על התנסותנו בכיתת שירה משותפת לדוברי עברית וערבית פה בארץ, בביה"ס לשירה של הליקון, ובייחוד בתרגום הדדי בין השפות. יכולתי להציע מתודות וכלים, אבל קשה לומר שהייתה איזו בשורה אופטימית בפי מעבר לעובדה ששפה משותפת ודיאלוג מחזירים את הזהות מן הלאום אל האדם. איכשהו נראה ששאבו עידוד מעצם נוכחותי שם, כלומר מהעובדה שהדשא של השכן צהוב יותר… |
|
.jpg)
|
|
לאמיר, לצורך ההבהרה, באומרך קראתי את שירי "לא לשווא חיכינו לברברים", האם קראת בעברית או תרגמת, ולאיזו שפה? והאם גם המשוררים הקפריסאים מצאו לנכון להשמיע את שירי המחאה שלהם מתורגמים?
לבנה, קראתי את השירים בעברית, הקרינו תרגום אנגלי, והנוכחים קיבלו חוברת ובה תרגומים לטורקית ויוונית.
סחטיין.
יש לי כמה שכנים שהייתי מגלה לשם, אם יש צורך 🙂
בכלל כל קפריסין היא כמו ישראל ב 70'sלא ?
ואתה מזכיר בתמונה את אל פאצ'ינו.
(בתמונה).
מגלה אותם לאן, רונית? מי הזוכים המאושרים, הטורקים או היוונים?
קפריסין – בדרום נראית לא פחות טוב מאיתנו (הם חלק מהאיחוד האירופי)ובצפון – מעורר קנאה, כי אין תיירים ופיתוח ודיסקוטקים ומזללות שהורסים הכל.
ואל פצ'ינו? חרַש עליו הכלח, לא?
אתה יודע את מי הייתי מגלה…
אל הטורקים, נשמע יותר מתאים.
אל פאצ'ינו, מחמאה גדולה.
לא יודעת איך הוא נראה היום,
אבל נראה לי שהתבלבלתי, בתמונה אתה מזכיר מישהו ואני לא בטוחה יותר את מי.
שים תמונה יותר ברורה, שנדע.
רונית, אין לי תמונה יותר ברורה משם… והטורקים המסכנים כל כך סימפטיים, למה לעשות להם את זה? חסר להם צרות?
אמיר, צץ לי רעיון,
שכל אחד בבלוגייה או מי שרוצה,
יקדיש פוסט שלם לתמונות שלו,
ככה שנדע איך אנשים נראים,
ולא רק מהתמונה ההזויה והמטושטשת שלכל אחד פה יש.
גם מתחיל שוב להתחשק לי על פעילות בלוגייתית, ובדרך כלל הרעיונות שלי מתבררים בסוף כדפק של רעיון,
לכן אני מעודדת גם אותך לחשוב על משחקים בלוגייתיים.
ככה בקטנה.
רוניתוש, בכיף. אני לא עומד בפיתוי לשחק משחקים… 🙂
חבל שאי אפשר שאנשים יכניסו פה תמונות לתגובות, כי ככה, כל אחד בבלוג שלו, זה לא מאפשר משחק.
אבל נראה שהמשחק שיש לנו על הפרק מאתמול הוא "משחק ההרמון". עובד על זה, ומקווה שתצטרפי ברגל קלה 🙂
שאמא שלך תצטרף למשחק ההרמון, אני לא עושה דברים כאלה. לא הקיק שלי.
עושה רק דברים שמתאימים לי ומהנים אותי. זה הכלל.
לגבי פוסט התמונות, אתה יכול להתחיל.
🙂
זה בסך הכל חוג לדראמה. לא מפתה ילדות קטנות 🙂 מה שכן, את יכולה להצטרף ובסך הכל לתת קורס אפייה.
ואתה מוזמן לתת קורס בספונג'ה 🙂
אוף, אנחנו לא מתקדמים כאן.
צריכה רעיון טוב למשחק.
ושיהיה סקסי, איך לא,
אבל אינטיליגנטי.
ועם עוד גברים חוץ ממך.
נגיד שחר, נגיד יניב, נגיד כל מיני חדשים שאני לא מכירה, נגיד הגיורות, מי שרוצה.
רונית, הרמון גברים גם הולך שם. אני כבר רואה שאת תהיי הסולטנית.
אתה מאמין לי אמיר,
בהן צדק שלא מתאים ולא מעניין אותי להיות סולטנית.
סביבה של גברים מעניינים וחתיכים יכולה להיות כייפית, אבל אחרי שבחרתי לי אחד, רוצה איתו לבד.
ולגרש את כל השאר יפה ובנימוס.
(חייבת יפה, לא רוצה לפגוע, מסכנים. כבר אני מרחמת עליהם).
אני חושבת על זה עכשיו, יש משהו מאד אינטנסיבי בנוכחות שליותר מגבר אחד שמעוניין בי אפילו קצת,
יותר מידי אינטנסיבי, כי אצל גברים כשהם מעוניינים, זה באויר סמיך מידי.
נשים בשל התנייה חברתית כנראה יותר מעדנות את העניין ולכן יש כמה כמוך למשל שנעים להם בקטע של הרמון,
אז אתה יכול לפזז לך מפרח אל פרח,
ולפעול כמו שאתה יודע.
בחברת יותר מגבר אחד, ואני מדברת על לשתות קפה אפילו, או לאכול ופל בלגי לדוגמא 🙂 זה אינטנסיבי מידי הרצייה הסמיכה הזו באויר.
אני נורא מרחמת על שניהם באותו רגע, נורא נחמדה וחביבה,
ורוצה לפנות את כולם משם,
ולעיתים רחוקות יותר להישאר עם אחד נבחר.
זכר אלפא נבחר.
עכשיו תסביר לי את תאוות ההרמון שלך.
רצית הרמון, עכשיו כמשחק תסביר לי על הרמון 🙂
לא סתם אמרתי שמתאים לך להיות הסולטנית. מה היא כבר עושה? עושה סיבוב ובוחרת לה אחד, ובעדינות מלכותית נפרדת מהשאר.
ומה זה משחק בהרמון?
החוקים שעוברים לי עכשיו בראש הם משהו כזה:
1. אפשר לקחת כל תפקיד ולדבר אותו או לענות ממנו לאחרים – אבל רק בשירים בני שמונה שורות
2. אפשר להחליף תפקידים, מינים, מיקומים
3. אפשר להזמין מגיב/ה שלקח או מוזמן לקחת את התפקיד המתבקש בשיר
לדוגמה:
שולה יכולה לקחת את תפקיד נער החצר ולבקש ממושיק שיענה לה בתור טועם היינות. אביבה יכולה לקחת את תפקיד הפילגש הצעירה ולפנות לשרי שתענה לה בתור המלכה הזקנה.
זה כמו בתיאטרון – החוכמה היא להיות גמישים ומשחקיים מספיק ללבוש דמות מבפנים ולעומק לרגע.
מה דעתך? אנשים ירגישו נוח להיכנס לתיאטרון הזה בשמם האמיתי? ההרמון עצמו יכול להיות סתם משהו בשגרה יומיומית (קורס ספונג'ה ונגינה על סנטור) וגם לא. תלוי באנשים.
למה 8 שורות? יש בזה איזה כלל?
חשבתי על מן פוסט מכתבי אהבה, כל אחד כותב לדמות או למישהו מהבלוגייה,
והמכתבים יהיו קצרצרים, בסגנון הייקו יפני,
אבל:
התוכן ישראלי-חוצפני-מצחיק.
הייקו ישראלי קצר כמכתבי אהבה קצרצרים.
טוב, נראה אם גם בבוקר זה ייראה לנו 🙂
וגם אם חוה לא תרביץ לנו על הרעיון.
ואפרופו חוה, רק לך יהיה מותר לכתוב הייקו לא של 5-7-5 אלא של 5000-7000-5000, וזו מחמאה, לא עלבון, לדמות בולטת שקשה להתעלם ממנה 🙂
בידי כוס משקה
אוכל לתת ואוכל גם לקחת
ולפני שאחליט
אביט ואבכה
עוד טיפה, ואשתה, ואדע
גם אם לתת או לקחת
היא לא תרעה
בהרמון שכזה
למישהי בא לנסות לנחם?
לנסות לשנות פני כוסות לפני שאתן בכוס
עיני? או אחרי?
הי בארי, מעביר את שירך להרמון –
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11500&blogID=182
"דגלים ואלכוהול אסורים בהחלט" זה כבר שיר בפני עצמו
ברוך הבא, אמיר.
הצילום למעלה, נראה כמו מחנה צריפין, גם כיסא הפלסטיק הלבן של "כתר"..ממש כמו בארץ.
כל כך מוזר לדעת שבאי כזה קטן ישנם מטענים פוליטיים וכאבים לכל כך הרבה אנשים, כמעט כמו אצלנו.
גבינת חלומי, סופלאקי לצד מוסקה ולקינוח קפה יווני/טורקי…על החוף בפאפוס, עבודות תחרה בלפקארה…ושוב ים…בשבילי זו קפריסין, כי העדפתי רק להיות התייר הישראלי המצוי בדרום..
קשה לקחת עוד סיכסוך בין עמים ולכן כל הכבוד לך שניסית לתרום מעצמך ובנוכחות שירית.
ש…ש.ש.ש.ששש…..
ש.שש.ששש……
שקט
השוּשוּ הזה לא במקום.
אמיר כבר הסביר שהוא לא מייצג את ה"מוסד"..:)
תמי, תודה. ברוכה הנמצאת 🙂
בפאפוס הקפה לגמרי יווני, וגם אני קראתי בו רק עתידות של ים בזמנו…
הסכסוך הקפריסאי (עוד הפרד ומשול בריטי מטופש) הוא גם ראי בשבילנו.
אולי אלו כבר לא הבריטים אלא האמריקאים. (שניים רבים שלישי עושה עבודה. כדי שיריבו..)
תמי, האמריקאים דווקא עצרו שם את הטורקים שיכלו בקלות לכבוש את כל האי.
חוה, אני כנראה לא יותר פצ'ינו משאת פוצ'י, אבל גם בלי "בוהמייני" אסתדר 🙂
אשר לפוליטיקה וההתנתקות וכו', כדי שלא לחזור על עצמי באופן פחות טוב, הנה דעתי על העניינים שהזכרת ב"להיות או לא להיות" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9239&blogID=182
וב"אחים בדם" –
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=4937
אשר לשיר "הברברים" הוא ניתן להתפרש ביותר מאופן אחד אבל בכל מקרה מדובר על 'ברברים' פנימיים (לחברה או לאדם) שאיש אינו יכול לזהות בינם לבין "אנחנו" או "אני".
ואיך נפל הספר שלי בידי הברברים? 🙂
אמיר, הי
זהו, אתה לא שולח אותי יותר לפוסטים נוספים. קראתי די והותר, וגיבשתי דיעה. קראתי על הפסיכופאטים, וקראתי משירי ה"אהבה" שלך ואני מנועה מלדבר.
פצ'ינו עדיין חי וקיים, יש אנשים שגם כשהם מתבגרים לא נס ליחם, הסרט האחרון שלו "רצח מוצדק" ראיתי. הוא סקסי בעיני מאז "ים של אהבה" ולא יעזור כלום מעבר לזה שהוא שחקן מעולה. הטנגו המהמם ב"ניחוח אישה", אגב, למה לא בוהמייני בהחלט בוהמייני ולא יעזור לך גם אם תלבש חולצה לבנה כשלג ותענוב עניבה. בעיני אתה כזה על הדברים שאתה כותב.
באשר אליהם, יש לי הרבה מה לומר – אבל לא כאן המקום. הספר שלך, על המיתוסים הנורדים, והמלכה המצרית, כן הם נזרקו בידים ערלות לפח. כך גם עבודת המסטר שלי ועבודת הדוקטורט שלי. ואפילו ספר שכתבתי, למעשה כמעט כל הספרייה הענקית שהיתה לי. את זה אי-אפשר לתפוס, אבל כאלו אנחנו מקדמא דנא, ולא איני עושה הכללה.
בליל הבדולח שרפו ספרים של יהודים. ואני לא האמנתי שככה יתהג כאן הממסד והאנשים – אבל לכך הגענו. לגבי השיר שלך זה ברור לי.
אמרתי שנאה עצמית – אבל מכיון שאתה בינתיים שליח הממסד, איך אתה רוצה להבין ממה הוא עשוי ועוד באמת למחות נגדו? זה לא ברור לי.
אני לא רוצה להיות לא פוצי ולא מוצי ולא להגיד בדפוס מערכות היחסים שלך שאי-אפשר לגמוע ממך, ואי-אפשר להגיע עדיך – עם כל הפתיחות שלך ו"ההדדיות" שלך. אני לא רוצה לגמוע ממך כוס מלאה של יין. את סוקרטס אתה זוכר? בוודאי.
לא לא ביטאתי את עצמי היטב, בקיצור אני לא רוצה להיות מחכה, כמהה, מתגעגעת, בחסר – ולא עם אף אחד.
חוה, אני בינתיים לא שליח הממסד, וגם לא מוחה נגדו, אבל אילו הייתי, הרי הייתי גם מבין אותו באמת טוב, לפחות כמו שאת מבינה כנראה, והייתי יכול גם יכול לדבר עליו לפני ולפנים 🙂
מחכה? כמהה? מתגעגעת? על מה אנחנו מדברים פה? החיים שלך הם כפי שאת חווה ובונה אותם, אבל אני כותב כמובן על החיים שלי, אם מותר. וגם לי יש מצבים (ושירים) של געגוע.
לא רואה בזה בושה. התרופה היחידה נגד רגשות כאלה היא לשפוך את התינוק עם האמבטיה, חוה, כלומר לא להרגיש. אדם לאדם חפץ. לפעמים זה הדדי, אבל לא ממש בסיס לחיים טובים.
הי חוה,איזה יופי. שמחה למצוא רוח ערה חדשה בבלוג. לפעמים אנשים רק מגיבים והולכים ואני אוהבת שבבלוג הזה נפתחים דיונים וקצת כמו קהילה.
קראתי מספר מתגובותייך ומצאתי כמה מקומות שהייתי מצטרפת בהן לדיון אולם באחת התגובות שלך קראתי שאת רוצה ש"יצאו לך מהחיים" ולכן לא בטוחה שאת מעוניינת בהרחבת הדיון מצד אנשים שהם לא אמיר, ומכיוון שראיתי שלפעמים כשפונים אלייך את קצת תוקפת בחרתי לברר אם אפשר להצטרף לדיון טרם שאגיב לתוכן הנאמר, וזאת מכיוון שאני כותבת כאן מתוך נועם וענין, ולא נהנית להיות מותקפת. אני מאמינה בזכותו של אדם לדעתו ומכבדת את מי שלא מעוניין בדעתי. אז אודה לתגובתך ואשמח ביותר להגיב לחלק מדברייך אם תרצי.
המשך יום נפלא,
סיגל.
הי סיגל.
אני איני מכוונת לאמיר. למען, האמת כרגע אמיר אפילו קצת כועס עלי.
אני מכירה בחשיבותה של הכתיבה ובעובדה שהיא מיועדת לציבור. וכן אני קוראת תגובות של קוראים. התגובות שלי נובעות ממקום של הרחבת הידע, של דיאלוג אמיתי ומה שחשוב של אוטנטיות. הדברים שאמיר למשל הביא בפוסט הזה חשובים לדיון ולכן, אשמח על כל דיאלוג שירחיב את מעגלי הדיבור והשיח של כולנו בכל נושא.
אני שמחה על תגובתך ואשמח באם תרחיבי אכן, באשר לתוקפנות. השירה לעניות דעתי והכתיבה בכלל מגיעה ממקומות של הנפש, הנשמה, הרגשות והדעות – אנחנו מעבים אותה למילים יפות שלא באמת יגיעו אל החוויות האמיתיות שלנו – זוהי אסתטיקה על היופי ועל הכיעור של החיים שלנו כאנשים. זיוף אינו נכון במחוזות האלו ואזי אני מתקוממת.
הכתיבה והדיון עליה מיועדים בעיקר לקוראים – הם המבינים את היצירה ולכן אשמח מאוד, מאוד על תגובותיך. ותודה המון תודה על המחמאה.
חוה
וואו איזו הגזמה פראית?
עושים בך מניפולציה אחת ואתה נשבר. מה זה? מישהו מימן את הנסיעה הזאת שלך לכנסים, לא? קבלת תוארי כבוד למיניהם לא? אתה יכול לכתוב על הממסד? אתה באמת יודע מה אני חושבת על הממסד, אתה באמת יודע מה אני חוויתי כאן? לא? אתה לא באמת יודע.
וזה שאתה מרגיש, זה ברור, זה עולה מכל מילה שכתבת. אבל עם הכעס הזה עלי אני חושבת שאתה צריך לכתוב. הכעס הזה – הרגשות האלו התחושות האלו – הם הדלק האמיתי לכתיבה שלך.
יצירה נוצרת מיצר, מסבל, מחסר, ומהצורך להגיד דברים ותוך כדי כך לשנות. לעשות משהו אצל הקוראים – לגעת בהם הכי עמוק והכי בפנים, כדי לשנות עמדות. אל תפנה את זה עלי – שפוך חמתך על הגויים כי לא ידעוך.
אל תתרווח לך, כי נוח לך, מן המקום הזה של הכעס עלי שהוא כל-כך מדוייק תכתוב, בדיוק משם – אתה עושה את זה יותר נהיר ממני זה לא אישי ואתה לא יודע עלי כלום. מתי אני בוכה ומה כואב לי.
אתה יודע, גם ההורים שלי יוצאי פולין, גם אני גדלתי על סיפורי שואה, אנחנו די קרובים בגיל ואני כועסת על מה שהפכנו להיות כאן ואני כואבת את זה. ואם היו לי מספיק מילים הייתי שופכת את זה לכתיבה, כי
"אני כמו לפיד בוער שהסתחרר מעלה, מעלה בעלטה של אש – הצתתי את הבית שלי לזכר ששה מליון של יהודים להזכיר את השמדתם".
אז אל תלין עלי – לא אני הוא האובייקט אליו מכוונים הדברים.
חוה, לא רואה איך הרשומה הזו שייכת לממסד (וברור שמישהו מימן – הנורבגים – אבל מה יש לי איתם?).
נראה שאת אוהבת לשחק (וקיבלת פה הנחה:)) לא מלין עלייך, פשוט חסר סבלנות לאמירות שהרבה היכרות היה צריך להיות מאחוריהן, אבל בעצם אני חייב לך תודה גם על ההתגרויות 🙂
כעס הוא מנוע ליצירה, אבל גם שמחה (אבל לשימוש במצבים של התעלות, תובנה וקסם דורש מיומנות הרבה יותר גבוהה).
איזו הנחה קבלתי?
הגבתי על התגובה שלך.
לא הביוגרפיה שלי מרוחה בכל מקום אפשרי.
כמה פעמים כבר כתבתי שיש לך קסם אישי. אתה כתבת שיש לך רגשות ואני שופכת את התינוק עם האמבטיה. זה לא ברור שגם לי יש רגשות, שאני מנסה להעביר אותם. אם אני משחקת – גם אתה משחק.
והרי הרזומה שלך נמצא תחת מנוע החיפוש בגוגול אמיר אור. תגיד אני צריכה להיכנס ממש אליך לבפנים כדי להגיב, מאידך אתה לא יודע עלי מאומה. ואם אני כותבת לך בהרבה כאב שעברתי ואני יודעת ואתה אינך מתייחס אז איפוא ההדדיות. כן אני מתגרה, אבל אני גם מגיבה.
פנית למקום של ציבוריות. יכלתי לעשות את זה היו לי את כל הכלים. הציעו לי לכתוב ודברים מכובדים ולא בא לי. לא בא לי להשתכשך עם הכותבים יותר טובים ופחות טובים ואתה הלכת בדרך הזאת והשכלת וגדלת. אתה יודע מה אני עשיתי. למדתי באופן פרטני אנשים. לאקדמיה, לתואר ראשון ושני ושלישי. ולא בספרות. בפילוסופיה, במשפטים, במנהל עסקים, בהיסטוריה, בכל תחום שנקרה על דרכי. זה הביא הרבה כסף, הרבה התמסרות והרבה ידע. אם אני כותבת על נשים, הרי זה מכיוון שעשיתי עבודות גמר במשפטים על מעמד האישה. בין היתר. ואחד הנושאים במנהל עסקים היום שתופס תאוצה הוא ההבדל בין התרבות האמריקאית לבין התרבות המזרחית, הסינים והיפנים במשא ומתן, ובתפיסות חיים. ככה. לא בחרתי בחיים ציבוריים, אבל המשכתי להתפתח בדרך שלי. אז אני לא מתעסקת בהכללות – אבל בחרתי בדרכים אחרות שעשו לי טוב. תשמע את הכאב שלי אשמע את שלך.
דברנו כבר על הדדיות. כן נשארתי נאמנה לסיפרות ולאמנות – אבל רעיתי בשדות זרים והרבה דברים מעניינים אותי – המון. בעיקר דברים שאנשים מרגישים ממקומות אמיתיים, ובאיזו חברה אנחנו חיים.
טועה, חוה. הביוגרפיה שלי לא כתובה בשום מקום. ואין בעיניי משהו משעמם מלכתוב במקום לחיות. מה שכתוב הוא אכן רזומה, וזה עניין אחר לגמרי.
את יכולה להתגרות וגם לגרות או לחשוף, אבל כל אחד וכללי המשחק שלו. מתי הסכמתי לשחק בתראי לי ואני אראה לך?
במקום הציבורי, הדרך שלי היא לכתוב את זה בשירים שלי. אם הייתה אחרת שנראית לי יותר, לא הייתי כותב אותם.
זה לא אומר שאני לא מוכן לשמוע. גם את הכאב. כמו מה שסיפרת על השואה והקשר שלך ל'שם'. חושב שעל זה כן דיברתי ביוגרפית פה, בצמוד ל"להבין את הדמונים" כי שם באמת רציתי לדבר ולהבין בדיוק את זה.
צר לי, רזומה, הרי זה חלק מביוגרפיה אם איני טועה.
ושוב, צר לי אין לי מושג על מה אתה מדבר. אז נניח שאני מסכימה אתך.אתה חי ואני לא. או. קי. זה בסדר. כל מה שכואב לי אתה כבר כתבת עליו. אני משחקת בלחשוף ואתה לא. כמובן – אתה הכותב, אתה הנעלה. אם הכאב שלי נגע בשואה אתה היית שם מזמן.
הכל בסדר אמיר. אני איני חווה מאומה. אני לא חייתי בכלל. אני מנסה לטלטל אותך ולהגיד לך, הי אתה יודע כן. אני אוהבת, אני כואבת, יש דברים שנוגעים בי ואתה עונה. הי מה את מתלהמת הרי כל מה שאת נוגעת בו חושפת אותו אני כבר הייתי שם מזמן עייני בפוסט הזה והזה. יופי. אמיר ברוו. כל הכבוד לך כאומן ר ג י ש. כמי שקשוב, שהרי מזמן כבר הייתי בכל המקומות שאת מזכירה. לכי לפוסט הזה והזה ואני אומרת פעם ועוד פעם אתה לא יודע עלי כלום.
היי, מישהו שם שומע? אבינו שבמרומים סייעתא ד'שמעיא שומרת עלי, איך נשארתי בכלל בחיים, כי אני הזכה והטהורה, אבל אתה הבוס. אתה מכתיב את הקצב ואתה נותן את הטון, ואני פונה אליך בוכה ומתפללת ומבקשת על נפשי ואז אתה אומר תראי בסדור יש תפילה כזאת וכזאת סדורה על מקומה. תקראי בקול 3 פעמים ביום ואזי אולי, ממש אולי אני אשמע אותך, אבל אתה מפנה פניך ממני, אינך שומע אינך רואה ואני עוד פעם מבקשת ואני אומרת תראה אני מרגישה. באמת שאני מרגישה.
לא, אתה היושב במרומים, ממרום מושבך, אתה היודע הכל הרואה הכל – אינך מאמין לי.
אבל לא על זה רציתי לדבר. למה אני כועסת. תראה העם הזה נתן שלושים מנדטים לציפי לבני. הוא לא בדיוק רצה את נתניהו בשלטון. הוא רצה גישה יותר מתונה. מה עשתה הגברת הנאווה והמחוייטת שסחפה המונים בנאומים בככרות במילות סרק שאין להן כל משמעות וכל תוכן ולכל מילה היתה תחושה של ד'ז'ה וו. הלכה לשבת באופוזציה. זאת בדיוק הדמוקרטיה לה ייחלנו. הציבור מצביע והנבחרים שמים קצוץ. עכשיו הגברת ציפי לבני מטיפה לנתניהו, כיו"ר האופוזיציה. היי גברת לא התכוונו ששם את תשבי.
אבל בסתר בסתר – זה המקום של ציפי לבני. זו אותו המקום שאותו הציבור שהצביע טח מלראות. כי הגברת לבני לא באמת רצתה להיות ראש ממשלה היא רצתה פשוט לריב עם נתניהו מי יותר טוב, למי יותר יש יושרה, ומי באמת מי מדבר בשם זכויות הנשים.
אז גברת מגונדרת, שבילית כל כך הרבה שנים ליד אולמרט, שרוקן כל ממסד במדינה הזאת מתוכן, ישבת לידו כאשר הוא רצח כל כך הרבה בנים מתוכינו במהלכים מדיניים שלא היה לו בהם יד ורגל. ולא התפטרת. רק מחית לידו בשקט ונשארת לשבת, בן באותה ממשלה סרוחה. ובהקשר הזה אני אומרת שיש אנשים שעדיף שיסכרו פיהם מים. ובגדול – ככה אנחנו נראים!!!
זה מה שבאמת מכעיס אותי אמיר – אתה הבנת את זה – הגורל של העם הזה. רוצחים מתועבים שחותכים גוויות ומסתירים חלקים ולוקח למשטרה המזויינת הזאת שנים למצוא רוצח, כאשר הוא היה להם מתחת לידים.
אז אתה אמיר תמשיך לכתוב, כי אני חרדה לגורל העם הזה ולעתידו. כן האנשים הפשוטים, הבאמת תמימים, שכל מה שהם רוצים זה ש ק ט. לא צביעות, לא זיוף. רק שקט וחיים. כי בשם אותו החזון שעליו לבני מדברת אנחנו ויתתרנו עליו מזמן.
רצית פוליטיקה – קבלת
עכשיו אולי תשלח אותי לאיזה פוסט לקרוא על החדשות של היום. כי את זה אתה כבר ידעת מזמן? הה?
הי, תשמע, יש כאן בן אדם שכותב. מישהו שנושם, חי, מתרגז וכן גם מרגיש כי אין לך מונופול על הרגש.
ועל זה אני באמת רוצה שיגיבו ולא רק אמיר.
הי, על מה ולמה העלבון? אנחנו לא בתחרות, בכל אופן אני לא, וכל אחד מיוחד לעצמו ולחייו. חושב שנתתי לך פה את מלוא ההתייחסות לכל מה שאמרת. בואי נוריד את הדברים האלה מהשיחה.
מליבני אני דווקא מרוצה מאוד. סוף סוף פוליטיקאי/ת עם חוט שדרה מוסרי שלא באה לגזור קופון ולמכור אותנו בשביל שלטון. לא נשארו כאלה.
אין לי מושג איך ציפי לבני הצליחה להתקדם. היא ישבה בכמה משרדים, ביניהם משפטים כעורכת דין בלימודיה ולא עשתה מאומה.
איפה העמוד שדרה שלה, לשבת שלוש שנים ליד אולמרט להעיר הערות על יושרה, ולהמשיך לשבת לידו. את זה אני באמת לא מבינה. מה היא תקנה בהקשר למלחמת לבנון השניה? מה היא עשתה במקום לעופף ולצאת נגד אולמרט.
ואני עוד פעם שואלת אותך, שלושים מנדטים היא קבלה. למה היא לא הרכיבה את הממשלה. בטוח שאתה הצבעת לה בגלל החליפות, בגלל הפן, בגלל ההשתלכות בביבי. ראשות ממשלה – זה גדול עליה.
עכשיו ברצינות. אולי אני לא אוהבת את ביבי מבחינה כלכלית. ברור לי שיש בו התנשאות כלפי האדם מן הרחוב, ושהוא לא שם עליו קצוץ. אבל עכשיו הוא היה אצל אובמה ואני אוהבת את הרעיון של ירושלים לא תחולק. פשוט אוהבת. בגלל העויינות נגד התפיסה הימנית קיצונית שלו, דחה את הפגישה עם סרקוזי – חתיך מטריף בעיני למרות שהוא נמוך. אני לא מוכנה למסור את רמת הגולן לסוריה, כמו שניסה לעשות אולמרט והחרתה אחריו הגב' ציפי לבני. למה, מה קרה? מביאי השלום , על גבינו כדי שאתה תכתוב אחר – שיר כמו זה על הברברים. טוב, שמענו ברברים היא מילה שמשתמעת לכל מיני כיוונית
מה היא אמרה לו אתמול בהנאה עצמית – כי אתה סחיט?
עדיף שיהיה סחיט בתוך המפלגות שלנו מאשר החזרת שטחים גורפת מאדמותינו.
בוודאי הסכסוך הערבי פלסטיני/ערבי, ישבת אתם והם אמרו דברים אחרים לגמרי. למדתי להכיר ערבים, הייתי איתם, הם לא מקשה אחת, אבל הם פנטים ומה הדת שלהם אומרת ג'יהאד. סבורתני שביבי מבחינה פוליטית מדינית לרבות ברק הם האנשים הנכונים במקום הנכון.
בכלל בממשלה הזאת כמה שפחות נשים. יש כמה שאני בעדן, שלי יחימוביץ, זהבה גלאון. העידן של שולמית אלוני תם כאשר קדמה סוגיות של שוליים באמצעות חקיקה. אנחנו בעידן בלילות ורוחמות ושאר מרעין בישין שלא לדבר על פנינה רוזנבלום.
הקיצור – אני את ציפי לבני לא אוהבת. ולדעתי הוא תופעה שתעלם מן הפוליטיקה.
בעניין של נבואות ימים יגידו בדרך כלל יש לי אינטואיציות די טובות.
חוה, דעתי על ציפי ידועה –
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9673&blogID=182
מי שהצביע ציפי לבני ברור היה שהוא יקבל את נתניהו.
באשר לקדימה. קדימה הביאה עימה את דיכטר, ואת מופז ועוד כמה דמויות, שממש שהם לא יתנו יותר.
באשר אליך, התמימות שלך הורסת!!!
ועוד בצעת הזנייה שלימה של גריפת נשים תמימות אחריך.
על כל פנים הבלוג עתיר מצהלות, שבאמת שייכות להשתוללות שאיני יודעת להצטרף אליה. כנראה בגרתי וגם זקנתי ואתה מקומך עם נערות החן.
ועל חטא שחטאת בכתיבה הוא הטיית פתק לתוך בור קלפי בלי משים וללא דעת מה באמת יהיה מחר.
טססס טססס חוה, לא קראת בעיון את "על חטא", או גרוע מזה, כן קראת 🙂
אמיר ברוך השב הביתה. השיר שהקראת – בחירה טובה.
תודה לוסי, וכיף לחזור.
קראתי עוד שירים אבל זה איכשהו היה רלבנטי להם.
קראתי גם את "בירה" וגרמניה אחת מהאו"ם בכתה. אחר כך דיברנו, ולא תאמיני, שמה היה אולריקה מיינהוף… כמו זה של הטרוריסטית המפורסמת.
צירוף מקרים מצמרר.(הייתי מחליפה שם) הלכתי וחיפשתי את השיר "בירה" ומצאתי
http://www.ani.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/ayen_erech_shira5.pdf
שיר קשה. מאוהב בהריגה, איך אפשר…
לוסי, השיר נמצא גם פה, בבננות, ב"להבין את הדמונים" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3188&blogID=182
וטובה גם הלחינה אותו –
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=116&itemID=11219#post11219
כמו שהסברתי ברשומה ההיא, בשבילי לתת את המיקרופון לנאצי הזה היה תהליך תרפויטי דווקא – להבין אותו כאדם, דמוני, אבל אדם. ובשביל זה, כדי להיות לו לפה, צריך כמובן לתת לדמונים שבתוכנו פתחון לרגע.
הי אמיר, מנסה לדמיין כנס כזה בקו התפר שלנו ולא מצליחה. גם לא בעוד מאה שנה. קפריסין מחולקת ותושבים מטרונספרים מצד אל צד, לא הכרתי את המצב בקפריסין גם לא חקרתי כשבקרתי שם, אלא פשוט התאכזבתי מה…צמחיה הכל כך מזכירה את הארץ וגם מכך שאין בה מפלים ונהרות. סך הכל מבחינתי אי ממש מאכזב והחופים תיירותיים לגמרי. עכשיו, מה שאני לא מבינה זה האם לאורך כל שנות הסכסוך היו שם אוטובוסים מתפוצצים וקסאמים? אני משערת שלא. לכן, בעצם קפריסין היא לא ממש המשל כיוון שהתורכים והיוונים כנראה שאינם חמאס, וגם אם קיים דמיון בעצם אקט הכיבוש, עדיין יש הבדל עצום בין האויבות. ולא לשכוח שאנחנו יהודים ובשביל סיום הסכסוך אצלנו צריך בכלל למצוא מסלול מקרב בין איסלם ליהדות וזה כשהאויב שלנו הוא לא דתי בנחת אלא שונא קיצוני. אולי אם היינו תורכים או יוונים, היום גם אצלנו בקו התפר היה ניתן לערוך כנסים. טוב, בטח לא היה מזיק לי לקרוא קצת יותר לפני התגובה הזו כיוון שהסכסוך הזה לא מוכר לי אבל רשמתי כאן מחשבות מתוך ההגיון שלי ואם אני ממש טועה אז אשמח להקשיב ולהשכיל.
לא, את דווקא צודקת סיגל. לזה התכוונתי כשאמרתי שהם נרגעו קצת מעצם נוכחותי כי הדשא של השכן (אני) צהוב יותר 🙂
יש שם יריבות דתית, אבל לא חמאס. יש דם ביניהם, אבל הוא בן שלושים וחמש שנה.
מה שמשותף הוא שבשני הצדדים יש כוחות פוליטיים שמרוויחים משנאה ומן הסכסוך ומלבים אותו.
ובקשר לנוף – זה גם נכון. חוץ מאשר בטרודוס, נדמה לך שנשארת בארץ 🙂
אמיר, עם כל קילומטראז' האכזבות שלי מפסטיבלים וממפגשי תרבות למיניהם, אני עדיין חושב שזה מעשה מאוד חשוב – שיח יוצרים-משוררים מעין זה – מי ייתן וגם אצלנו תהיה הקשבה אמיתית, אבל אמיתית! משני צדי המתרס. יישר כוח. רני.
רני, הנכונות לדבר לספוג ולהטמיע היא מטבע הסופר. כשזה מגיע למישור פוליטי קורה פה משהו מוזר. אפשר רק לקנא במשוררים היוונים והטורקים של קפריסין שמובילים את מהלך ההידברות שם.
אצלנו יש בצד השני שנאה רבה בהרבה, רשות פלסטינית שחוסמת את היוצרים (הם מדברים לגמרי אחרת בשיחות פרטיות מאשר מעל במות בחו"ל, כשאינם יכולים להחרים אותנו) ובסך הכל המקום של הוגה חופשי שאינו נמצא בשירותה של אף מדינה אינו מובן כך לשני הצדדים אצלנו. מאכזב, אבל זה מה יש.
חוה,
אני מזמינה אותך לפוסט משחקי ההייקו שלי,
ולך באופן בלעדי מותר הייקו של 5000-7000-5000, זה ממש צ'ופר, כי הנוסח הרגיל הוא 5-7-5.
(תרנגול? את אומרת, זה מגלגל מצחוק:))
גם אני לא מתה בינתיים על עניין ההרמון,
אבל נראה לי שהם מוציאים שם אחלה שירים בהרמון,
אני אבחן את העניין באמיתיות, וברגע שיתאים לי כן אכנס, מבטיחה.
ועוד משהו חוווש (הנה, אמרתי את זה),
רק צחוקים בחיים, זו הבריאות האמיתית,
נו, חדשי ילדותך כקדם, חוִיוָתי. זה מזכיר גם לי נשכחות ילדות
אם כאלה –
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=2934
ואם כאלה…
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=8452&blogID=182
חוה. את לומדת מהר..
עדיין לא יכולה לגמרי בלי להכניס למישהו מתחת לחגורה (בלי מין כמובן) אבל יופי
צחקתי, נהנתי