בננות - בלוגים / / מהקרקס אל השירה (על ביקורת השירה 3)
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

מהקרקס אל השירה (על ביקורת השירה 3)

 

 

 

מהקרקס אל השירה

(על ביקורת השירה – 3)

לקריאה מההתחלה 

 

 

….גם בממלכת הספרות אשליית הכוח משחיתה, ומי שנעשה מלך לטור אחד, משתדל למשטר סביבו את הממלכה כולה. 

כל זה באמת נלעג: מה כבר מרוויחים המשוררים בכתיבתם? אילו ממלכות פאר מחלקים פה למנצחים בתחרות הרפאים הזאת? כבר מספר שנים אני שומע משוררים חורקים שן לנוכח התופעה, בולעים את בוזם, אך שותקים – הן משום כבודה האבוד של השירה והן משום כבודם שלהם. היוצרים, כמו קהלם, הפכו לקורבן אילם שאין לו פתחון פה מול מדכאיו.

יוצרים חוששים לדבר על כך, גאים מדי מכדי לדבר, או פשוט מנסים להגן בשקט על אי פרטי של היגיינה רוחנית. כך או כך, פיהם מלא שתיקה: שתיקה שבעלבון על זילות הדיבור, שתיקה שכולה קשב אל מקום אחר, שתיקה של חוסר אונים. שתיקה.

שוב ושוב הם נתקלים ברשימות אלה באותה דמגוגיה בשירוּת הכותב, ובאותה בוטות המכסה על סיסמאות ריקות. "למי אנחנו כותבים?", הם שואלים את עצמם. בשורה התחתונה הרי אין זה משנה מה יהיה תוכנו של הספר הבא: אמור לי מי המחבר, ואומר לך מה יכתבו עליו אותם 'קולגות' שהפכו את הביקורת לכלי פוליטי. בריתות גנבים וחנופה מצד אחד, ומתקפות מרושעות ונטולות יושרה מצד שני.

אם אתה משורר, הרי אתה נמדד מייד במידת התחרות והאיום שאתה משרה על 'משוררי הביקורת' הללו: האם אתה בלתי מאיים? האם אתה מאיים מדי? האם אפשר לשפוך את דמך בלי חשש מתגובה? האם אפשר וכדאי להתחנף אליך? 'מחלקי הציונים' הללו חשים היטב בבוז ובתיעוב שמעשיהם מעוררים, אבל הדבר רק מתדלק אותם בשנאה ובתסכול חדשים לקראת המאמר הבא. כי זה טבעה של ההתמכרות הזו, שאין בה שמחה מלבד שמחה לאיד, וכל כולה כאב ואנקה: "אני, אני, אני".

אלא שאיננו יכולים להרשות לעצמנו עוד את מותרות ההתעלמות: באווירה אלימה כזו איש אינו זוכה בקשב של ממש. באווירה כזו מושאיו האמיתיים של שיח הביקורת – השירה וקוראיה – כמעט שנשכחים לגמרי. אפילו הקשב האישי, שמתוכו באים קוראי השירה, הולך ומוחרש בדיבור זה שהשראתו האמיתית איננה יופיה או עמקותה של השירה, אלא הזלזול הגמור בה. אין פלא שכאשר הביקורת המחויבת לתפקידה הולכת ומתמעטת, קוראיה הולכים ומתמעטים גם הם. כשהביקורת, שהייתה אמורה להיות שגרירת הקסם והעושר שיש לשירה להציע מצטמקת להנהלת חשבונות פרטית, היא משמשת כתווך דלוח שאינו אלא מחסום בין השירה לבין קהליה.

היכן המבקר שיצביע על מה שטוב בעיניו ויסביר למה? היכן המבקר שיקשיב בשירה למה שהיא מבקשת לומר? אם מישהו (ובהחלט יש עדיין כאלה) מעז לעשות זאת, הרי אינו זוכה אלא לקיתונות של בוז מבית מדרשו של "השוטה": מי יסלח לו על הקלות הבלתי נסבלת שבה הוא מוצא בשירה מענה לרוחו? מי לא יוקיע את מעורבותו המעוניינת מדי, המקשיבה מדי, כש'אליפות הקונטרות' עודנה בעיצומה? דורנו ידע לא מעט משוררי אמת אך זכה במעט מאוד תווך של אמת: לא חדלון ידה של השירה העמיד אותה בצל, אלא משוררי הצל שהפכו למבקריה.

ובכן למה, בכל זאת, אני פוצה את פי? למה אני בא ואומר בריש גלי שכל מלך-לא-מלך כזה  הוא גם ערום וגם עושה מעשים מגונים? – משום אותה סיבה נאיבית ועתיקה: מפני שצריך. גם במחיר אישי. מפני שלעתים קרובות מדַי המלך גם אקסהיביציוניסט וגם מכוער. מפני שמעבר לצחנת "הביצה" יש עולם אחר, משכר, מסעיר, מעורר למחשבה.  

כן, יש לא מעט גועל ואפילו משהו משפיל בעצם הצורך לדבר על כך, אבל יש ניוול גם בשתיקה. מדעת או שלא מדעת, אנו כותבים מעבר לעצמנו, בעל כורחנו, במחיר אילם, למען משהו, מפי משהו שאיננו מבינים עד תום. אבל דווקא משום כך אי אפשר להמשיך ולהשלים מתוך התעלמות עם הזניית הדיאלוג הביקורתי: מי שמועלים מעילה רוחנית כה יסודית בתפקידם הפואטי, אינם יכולים לשמש כתיבת  תהודה תרבותית למעשה הפואטי.

איך צמחה התופעה הפגומה הזו? – האחריות האחרונה היא אולי של עורכי מדורי הספרות וכתבי העת, שלא היו מודעים דיים לניצולה של הבמה התרבותית שהם מעניקים לאותם פוליטיקאים ספרותיים, עמדו חסרי אונים לנוכח החלל שהותיר שבר הביקורת, או שיתפו פעולה בשמחה עם ה'קצת דם'; שכן, אחרי הכל, הצורך בביקורת כדיאלוג, כתהודה תרבותית, ואולי גם כמצפן, הוא צורך אמיתי. ברוח דבריו של אודן (ב"מי בא לבקר?", חלק א' של סדרה זו) המשורר במיטבו אכן עשוי לתרום כמבקר תרומה שאין לה שיעור, ולהציע זווית ראייה ייחודית ושונה מזו של המבקר האקדמי. כל זה אפשרי למימוש בתנאי שלא נסכים להקשיב אלא לדיבור של ערך; שנצביע בלי לאות על הראוי, אבל גם נוקיע את הפסול.

כתב עת או מדור ספרותי אינם פינת המוסר, אבל גם אינם פטורים מדין וחשבון מוסרי ובוודאי לא מאתיקה של התרבות. האם אנו מוכנים להטיל ספק בכך שבעולם כתיקונו הטלת רפש של משוררים במשוררים, או של סופרים בסופרים, הייתה זוכה רק בבוז הראוי לה? האם באמת אנחנו מוכנים להחליף שיחת אמת בקרקס רומאי? האם באמת נטרוף את בשר ידנו רק כדי לראות קצת דם?

גם אם הנחנו לעצמנו להתרגל לתופעה הזו, גם אם המשכנו להתעלם ממנה, ייאמר מה שצריך היה להיאמר: די לנו במניפולציה האלימה הזו. הבו לנו דיון ענייני, שיחת אמת, מחשבה שמעוררת למחשבה. אם אהבנו לחם, אל נניח לנחתומים כאלה להעיד על עיסת זולתם. 

במקום זאת, בואו נדבר על השירה כראוי לה; במקום זאת נדבר על השירה כפי שהיא: כערטול מן המעטפת המוגנת, כמעופה של הרוח אל מחוזות תודעה חדשים שמעבר למבט החולין העובדתי. כמה נסתתר עוד כולנו מן הגודל הזה? כמה נשכשך עוד בעליבותה הפרטית של שיחת החשבון? השמיעו לנו את הדיבור, השמיעו את הצליל. השמיעו את השיר בקול כולו, ככל שנוכל להדהד אותו ברוחנו.

 

   

המשך : "השוטה ואמנות הדיכוי"
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10394&blogID=182

                                                                                                                           

באותו עניין:

הגעגוע למשמעות (פוסט פוסט מודרניזם)

הקורא עונה ליצירה

 

פורסם במוסף הספרות של "מעריב"

118 תגובות

  1. מירי פליישר

    קריאה מרגשת
    אבל אם המבקר/משורר יעלה את היקר והאהוב עליו בכל כוחו הספרותי, וגם…את מה שלא, דם רב ימשיך להישפך.
    אני בעד החלק הראשון : רק מה שאוהבים.

    • מירי, זה היה גם מנהגו של אודן. אני בעד. אבל גם הבעד דורש נקיון כפיים ותבונת קריאה 🙂

      • מירי פליישר

        האם אנחנו יכולים להיות נקיים לחלוטין מאהבות סובייקטיביות ליצירות?
        ודאי שלא.
        אבל אני מסכימה איתך שטוהר הביטוי , כנות והשקעה רצינית של מחקר , כמו תעצומות נפש -נדרשים

        • מירי, לפני יומים, ב"שלישירה" בהליקון, ישבתי והקשבתי לרוני סומק ורפי וייכרט שאירחו את שמעון אדף ומשה אוחיון בערך שעניינו מרכז ופריפריה בשירה.
          אלמלא הנדיבות והאהדה ההדדית בין הארבעה ספק אם היינו זוכים לשמוע כאלה דיבורים כנים על בית גידולם של המשוררים האלה, על המקום הביוגראפי והפסיכולוגי שבו היצירה בוקעת מהנפש, ועל המפה הסוציו-רוחנית של ישראל.
          צריך להסביר למה זה הרבה יותר מעניין אותי מכל ביקורת מגויסת או אפילו מתפעלת?
          ביקורת במיטבה היא זו שבאה אל הטקסט לביקור אוהד, אבל רואה בשירים מה שהמשורר עצמו אינו רואה במודע.

  2. שירה היא שירה היא שירה.יש לה עוצמות אובייקטיביות,אם יש לה.

    על כתפי קפץ זמן,זמן חונק זאבים
    אך לא דם זאבים דמי הזב
    דחוף אותי כמו כובע לתוך השרוול
    של פרוות ערבות מסיביר.
    (מנדלשטאם,תרגום מילולי פחות או יותר)

    ורק שווה לי אותי יוציא להורג
    (הסיגור.הכוונה לסטאלין)
    מה יכתוב על זה ברקוביץ או הירש – פארש.

  3. למוספים הספרותיים אין כיום עניין של ממש לפרסם ביקורת (ביקורת! לא סקירות!) שירה.
    הכסף הגדול בא ממודעות של מו"לים שאין להם עוד עניין בשירה, ועל כן למה יטרחו המוספים להעסיק מבקרי שירה של ממש?
    כל כתבי-העת, שחלקם נהגו בעבר לשלם שכר סופרים למסת ביקורת הגונה, חדלו לשלם. האמת היא שלא ניתן עוד לכתוב מסת ביקורת רצינית לפירסום בלא תמורה של שכר סופרים, שהרי כתיבה של ממש (לאחר קריאה צמודה של הספר) צורכת זמן, וזמן יקר.
    השיטה הפשוטה שאימצו לעצמם מוספי העתונים היא, בפשטות, להתעלם משירה או להקדיש לה מקום זעום.
    אינני רוצה כלל להעיר על רמת סוקרי השירה כיום. יתכן ששכר הסופרים שהם מקבלים אינו מצדיק עבודה רצינית יותר. מכל מקום, הסימביוזה של זילות העורכים ודלות שכרם של הכותבים יוצרת מצב בלתי נסבל.

    • גיורא, לרות בלומרט (ר' למטה) היה רעיון לייסוד עתון ביקורת צנוע. אולי תרים אתה את הכפפה.

    • נכון ביותר. עושה הרושם שיש היום מבקרי שירה כמו שיש היום עדר של בנות יענה
      כולם במקהלה ובלי שום אחיזה ספרותית וטעם שראוי לקריאה מעלים איזה אחת על סדר היום ותכף כל קהילת האוחזים "בביקורת" מניפים אותה אל על מבלי שהם מבינים מה הם עושים.
      בושה וחרפה שאני זו המדברת גורף יחס כל כך יחצני וחסר פואנטה מטעם מבקרים עלק
      ועושה רושם שיותר ממה שהם מבינים מה הם כותבים, הם מבלבלים את המוח. אחת שיצאה מפורומים לשירה יוצרת באינטרנט הפכה למלכת המשוררים בעיניי עדר בנות היענה
      \זה לא שירה זה בושה

      • רונן, גם אם נניח שהטענה שלך ביחס למבקרים נכונה, הרי ה'ראיה' שהבאת להוכחת הטענה אינה מתבססת על הדגמות ודיון, אלא היא מושמעת כאן כהערכה שרירותית ותו לא.
        אם בחלוקת ציונים מדובר, במה אתה שונה מהם?

        • לא יכול להיות שעדר מבקרים יפרגנו ברמה יחצנית ותו לא, למשוררת של ספר ראשון, בוסרי, כתוב בשפה זולה. (שמוק ומילות גנאי לרוב המופיעות בספר).

          אם זאת ביקורת בעיניך לא נכונה, אז זאת ביקורת לא נכונה.

          גם לי מותר לבקר, ולי לא נראה הגיוני ש10 מבקרים שהתואר "מבקר" הוצמד להם במקרה, באופן שיקרי ומעוות, כזה שלא תואם את מה שהם עושים(ולראייה הדברים שאתה כותב אור, בדבר חוסר העומק והתוחלת של ביקורת הספרות השיטחית בעיתונות, ושעם דבריך אני מסכים), מהללים שירה בוסרית ורדודה "הלו הלו אני המדברת" ספר שמריח בסגנון הגשש החיוור, כפרודיה על שירה, וכולם במקהלה מהללים פלגיאטית חסרת כישרון.

          אני לא מחלק ציונים, אני אומר את האמת
          והאמת היא זו.

          • רונן, לא קראתי ספרה של שחר, אלא רק מספר שירים פה ושם.
            אנא ממך, כדי שאפשר יהיה להתייחס לדבריך כהשמצה אלא כדיעה:

            פלגיאט? של מה ואיפה?
            הגשש החיוור? אנא הדגם.

          • צ"ל בשלילה =

            לֹא כהשמצה אלא כדיעה

      • וחשוב להבהיר – ה'רונן' לעיל הוא לא אני.

  4. ההיכרות שלי עם האינטריגות של עולם ביקורת השירה היא מצומצמת מאד, אבל מה שנראה מפרספקטיבה לא מקצועית הוא, שהתחום הזה משתלב יפה בתוך כל השיח הביקורתי-צעקני שאפשר למצוא בכל תחום של החיים – לא רק בשירה, לא רק באמנות, ולא רק בתקשורת. זה מתחיל מביקורת שהורים משמיעים לא פעם על הגננת של הילדים שלהם, עובר דרך הקביעה הנחרצת שכל תאונה טרגית שגורמיה טרם נבדקו לאשורם היא "מחדל", ומגיע כמובן גם לשיח הפוליטי.
    מה אפשר לעשות נגד זה (ושוב, לאו דווקא בתחום השירה)? כתבת שיש ניוול גם בשתיקה, אבל בהקשר הזה אני מתקשה להסכים אתך. בעיני מה שצריך הוא להקפיד להשתתף רק בשיח שאינו צעקני. לא מתוך פחדנות, אלא מתוך מחאה. בתוך הרעש הגדול, לפעמים דווקא השקט יכול להוות מחאה אפקטיבית.

    • עדה, איני מסכים אתך שהשקט הוא מחאה אפקטיבית. נהפוך הוא.
      בעולם התקשורת והתדמיות שלנו פושע יכול ליצור לעצמו תדמית של צדיק ולצדיק תדמית של פושע.
      יש לחשוף שקרים, לספק מידע אמין, עובדות והליכים תקינים, ולהילחם בסילופים, הכפשות ריקות ותעמולה שחורה.
      במקום של שקרים גם אדם ישר אינו יכול להצליח לנהוג בהגינות או להפעיל שיקול דעת של ממש.
      הבעיה היא שאנשים הם טובים ביסודם, וקשה להם לעמת רוע. מי רוצה להתעסק ברפש הזה? לא את, לא אני, ולא שום אדם קונסטרוקטיבי. אבל זה מה שמאפשר לטיפוסים מדכאים לפעול.
      מה שאת מציעה בתמימות ומתוך כוונה טובה היא מין מדיניות בת יענה, שבה שטיפת המוח השקרית והמרושעת ביותר תוכל לשגשג באין מפריע.
      כשאת בדל"ת אמותיך, את יכולה לבחור שלא לראות תכנית התלהמויות בטלביזיה, אפילו לבחור שלא לפגוש "חבר" מן הסוג המדכא. את יכולה להתנתק.
      אבל בקנה מידה של חברה או תרבות את פשוט לא יכולה להתנתק. רק לטפל.
      שדה הספרות משופע בשכאלה, ואולי שדה האמנות בכלל.

      • אמיר, אני ממש לא מצויה ב"ביקורת" או במבקרי אמנות או מבקרי שירה. אולי בגלל שזה היה נראה לי דבר חסר לב מלכתחילה ומשוייך לקליקות שנבנות באופנים שאינם מובנים לי. אולי גם במשמעות הזו אני סוציומטית.
        אמנות נולדת בחדרי הנשמה של אומן, עד שהוא בוחר לשתף קהל, לוקח לו זמן. אמן בנשמה לא יפסיק ליצור בגלל האינטראקציה הזו עם "הביקורת" או עם הקהל…ויחד עם זאת, מדכא לחשוב שחיו הכלכליים של האמן תלוים בביקורות, לא האמנות עצמה. כיום הצלחה נמדדת או בכבוד או בכסף…הרי זה עיניין של הצע וביקוש בעולם של סלוגנים ורינגטונים…אומרים וכנראה זו האמת שאמנים הם ברובם תפרנים. האם הביקורת יכולה לשפר את מצבם? והתשובה היא כן, כי היא יוצרת ביקוש. מראש הרצון לתת ל"מבקר" מקום אוביקטיבי נטול שיקולים פוליטיים או כלכליים נועד לכישלון.
        (נקטע לי חוט המחשבה)

        בני אדם "מדכאים" ישנם גם ישנם בעולם, אהבתי את הסעיפים שנתת כדי לאתר אותם. הדרך להתמודד איתם היא: להוכיח אותם על המניפולציות שלהם, בעיקשות. או לסובב להם את הגב ולהזהיר את הסביבה מפניהם. שתי הדרכים יעילות רק הבעיה לבחון ולאבחן שאכן מי שעומד מול הוא באמת אדם "מדכא". לא פשוט!.

        • תמי, את טועה אם את חושבת שלא ניתן לדכא אמנים. ניתן גם ניתן. אפשר להביאם לייאוש, לטירוף, לשתיקה.

          אפרופו מכירות, ביקורת לאו דווקא יוצרת ביקוש. אצל המו"לים ומזמיני הביקורות היא בסעיף היחס"צ, אבל לא בראשו. האפקט העיקרי שלה, כשיש לה, הוא בשיח התוך פואטי.

          ועוד על המדכאים הללו בפרק הבא.

          • אמיר, כשכתבתי ידעתי שאני כותבת דבר כדי לשכנע את עצמי שלא ניתן לדכא אמן ואת הצורך ביצירה. שנים רבות מכבש כזה או אחר כבש אותי לאספלט שטוח. רציתי כל כך שתשכנע אותי שצדקתי…אבל הינה אני טועה ומודעת ליאוש, לטירוף, לשתיקה ועדיין לא אמרתי דבר באמנות, שיכולתי לקבל עליו ביקורת…
            האם מה שקורה בארץ שלנו שמגולגלת בנייר עיתון, הוא נכון רק כאן?
            אולי בחו"ל זה שונה?

          • תמי, באנגליה, באירלנד, בפולין ועוד זכיתי על ספריי לביקורות מופלאות, מעמיקות ולא פעם גם מלוות בדיוני קוראים שלא נפלו ברמתם מהביקורות עצמן. מעולם לא כוונה אליי ביקורת שלילית.
            האם זה אומר שהמצב בחו"ל שונה? לא, לא שונה. פשוט שם אני זר, ואיני מאיים על איש. משוררים שמתורגמים לעברית בדחילו לא פעם שבעו מרורים בארצם. כך למשל תומס טרנסטרומר הידוע בוזה ונקטל בארצו, ואת שמו עשה לו רק מחוץ לארצו.

            סדנא דחרא חד הוא.

          • אז בכל זאת בדבריך יש נחמה, כלומר אולי צריך לפרסם רק בחו"ל ואחר כך לפרסם בארץ "בקטן". כמו בתחום ההייטק, שמוחות טובים בורחים מכאן…
            או כמו שרות בלומרט כותבת, זה נראה רעיון יצירתי וטוב.
            בכל מקרה אסור שכך ימשך המצב.
            זה מתסכל אותי לחשוב שכך אתה מרגיש כי אתה מהווה בשבילי לפיד שמאיר את הדרך לפני המחנה…
            מזמן פרס ישראל על מפעל חיים היה צריך להינתן לך.

            (אני שומעת ברקע את הקפיצות של אותם אנשים שיש להם ביקורת על דברי-שיקפצו..)

          • תמי, תודה על הדברים החמים. יש אפשרות ללמד ולעבוד ולפרסם בחו"ל בלבד וכו'. אבל המצב לא כה גרוע. זכיתי פה גם לביקורים נאים ותגובות חמות ובשפע. עניין של אקלים כללי, את יודעת. זה מורכב, ועשוי מהמון בחירות קטנות.
            אני לא מתלונן. רק מתריע על תופעה, והשורה התחתונה אולי אינה ביקורת הספרות בעצם. ברשומה הבאה.

          • אחד הדברים הכי חשובים הוא לא לחיות על פי החליל של המבקר הזה והאחר. מי שחי על פי ביקורת שהוא מקבל מאחרים לא יכול להיות משורר ולא יוצר.
            אתה צודק לגבי הפוליטיקה ואני אוסיף גם
            אופנות כתיבה.
            מישהו החליט ששירה חברתית היום זה "אין"
            אז כל המבקרים במקהלה החליטו לפרגן במילים מכובסות וברמה פשטנית כאילו קיבלו שוחד, עשו יחצנות וקיבלו על זה כסף מהצד, לכמה מסוימים, אבל מחר האופנה תתחלף, והנושא החברתי יירד מהפרק והאופנה תהיה שירה צבאית אז הראשון/ה שיסתובב ברשת ויקלוט את כיוון הכתיבה הרצוי יקבל אהדה מכל העלק מבקרים שמחר יתחלפו באחרים.
            הבעיה היא שעל זה לא דיברת – שיש הרבה מתחזים למשוררים. ויש תופעות מפחידות בתחום הזה. כל בוגר סדנת פורומים באינטרנט יכול לקרוא לעצמו משורר, כל
            גברת יכולה להחליט שהיא משוררת, אין שליטה על זה. זה דבר הזוי והדרך היחידה לשנות את התופעה זה להתמקד בכותבים שניכר בהם שהם אמינים ואמיתיים בכתיבתם
            שימוש עודף בחריזות בנאליות, אמירות שחוקות מתוכן שיווקי , משפטים לעוסים
            ועוד כהנה וכהנה גורמים לי לא להאמין לכותבים מסויימים, ביניהם לכל מיני חדשים שמחקים משוררים ואפילו זוכים לפרגון מקיר לקיר.

          • נכון, יש אופנות, וכל אופנה היא מטבעה אווילית, או משרתת עניינים חוץ אמנותיים. לא צריך תיאוריות קונספירציה בשביל זה.
            אבל כתיבה צריכה להידון לגופה.

            אתה צודק שלא צריך לרקוד לפי החליל של אף אחד. בעולם מתוקן קורא צריך לקרוא ביקורת כסוג של הפניה וכהכוונה לדברים שאולי נעלמו מעינו.
            המבקר הרי אינו אלא עוד קורא, לעיתים מיומן ומעמיק, ולעיתים פוליטרוק. כשהמבקר רק מנסה להפעיל סמכות, יש להיזהר ממנו, ועל כך תוכל לקרוא בקישורים שבתחתית הרשימה הזו.

            לגופם של שירים, עדיף שתגבה את דבריך בהדגמות, כי רק אז קוראים יוכלו להתייחס לטענותיך באופן תבוני ומשוחח.

          • אין לי עניין בהדגמות להוציא את מקרה
            זה זו אני המדברת*, שבעיניי הוא ספר איום ונורא, כתוב ברמה פשטנית, חריזה בנאלית של ילדה מתבגרת, ואוסף ציטוטים מהבלי החיים שאפשר להשוות רק לבדיחות ספרותיות , אם תעשה פרודיה על ספרי משוררים.
            הכל אופנה וזאת בעיה. אסור שככה יהיה.

            אין לי עניין בהדגמות חוץ מהמקרה הנוראי הזה, הקיצוני הזה, כי בעיניי מרבית הספרים שיוצאים לאור ברמה כזו או אחרת מצדיקים את הההוצאה שלהם לאור מסיבות שונות ורבות, אני לא טוען שצריך לכתוב גבוה או מורכב בשביל להבליט ייחוד, אני טוען שיש גבול לרמה הנמוכה של כתיבה זולה שתכף הופכת ללדוגמא אופנתית לאיך צריך לכתוב בעיניי אנשים צעירים המחקים את הסגנון ומחפשים להיות דומים להצלחה העלק הזאת, ככה השירה הופכה לרדודה, אפילו מהשפה המדוברת הפשטנית ביותר.

            אין לי דוגמא יותר טובה לתת לך כרגע חוץ מהחוצפה של העלק משוררת הזאת.
            בעיניי היא לא ראויה להתייחסות בכלל אבל אם רצית דוגמא אז אמרתי חד וחלק.

          • כוונתי היתה שתדגים טענות כאלה ממש, ובכך תאפשר לקורא את דעתו שלו. לא כולם (גם אני לא) קראו את הספר.

            פשטנות? חריזה בנאלית?
            הב טקסט שיהפוך "קטילה" כוללנית לדיעה קונקרטית.

      • לאמיר-
        לא כל כך השתכנעתי. אני לא מדברת על להיות בת יענה, אלא על סוג תקשורת שאינו ראוי לתגובה, משום שהתגובה רק מלבה עוד יותר את ההיסטריה.

        מה זאת אומרת "לחשוף שקרים"? אם מבקר טוען שאמן פלוני הוא חסר כישרון לחלוטין, איך תוכיח שהוא כן מוכשר? הרי לא מדובר בהוצאת דיבה מהסוג הרגיל, שבעניינה אפשר פשוט לפנות לבית משפט. מה שאתה מציע ייאלץ אותך להיכנס למשא ומתן עם מי שאינו ראוי לכך – או, לחילופין, לפנות לקהל שצורך אמנות וביקורות, ללמד אותו איך בוחנים יצירה איכותית, ולקוות שיהיו לו זמן וסבלנות ותבונה לשמוע ןלהבין את משנתך.

        אם כבר, נראה לי עדיף לנסות לחנך אנשים כבר מגיל צעיר לצרוך תקשורת בתבונה – כלומר, בהקשר הזה, לא להאמין לכל מה שהם קוראים בעיתון על אמנות. אבל להיכנס למשא ומתן עם מבקר מרושע – לא הייתי ממליצה.

      • עדה, את צודקת שעל דעה קשה להחיל מה שאמרתי בעניין השתיקה.
        שמעתי פעם מנורית גוברין איך המבקר הגדול דריינין "קטל" את יל"ג וכתב שאין לו שמץ של חוש אסתטי.
        ואיך יודעים שאין לו חוש אסתטי? בדידו הווה עובדה. יום אחד טרח ובא אצל יל"ג, והנה פותחת לו את הדלת משרתת כעורה. ואיזה משורר יכול להחזיק בביתו משרתת כעורה כל כך? רק משורר שטעמו האסתטי פגום מיסודו כמובן.

        ברור, עדה, שכשמדובר בחוות דעת, הקורא צריך לדעת מה הוא קורא. וברור שיש מי שהעסיקו ומעסיקים אנשים כאלה, משום שגם הם סבורים שרעל מוכר.
        אבל מכיוון שהרחבנו, ומכיוון שאסטרטגיות שלמות כרוכות בלשון הרוע, אכן כדאי להכירן ולהוקיען.
        הנה, הבוקר אני קורא שוויזלטיר מספר שהליקון שמחו לקבל את ספרו של לסקלי ב-1994, "כי הם נורא רצו ספר שהוא לא של אחד מנערי הליקון אלא של משורר יותר רציני". המצחיק הוא שלא יצאו אז שום ספרים בהליקון, ולא בית ספר לשירה ולא "נערים". בזכות הפצרותיו של חזי ידידי, נפתחה אז סדרת הליקון לשירה חדשה, שהוציאה משך שנים דווקא משוררים ותיקים.

        שקרים ועלילות, פשעים וגניבות יש בעולם הספרות.

  5. אסף בן יונה

    משעמם, אתה משעמם מאוד, טרחני אפילו.

    • אסף בן חבית

      למעשה אתה מכביר מילים וטוחן מים, מפחד להגיד דברים בשמם ומפטפט בשכל. אתה מתאים לגיורא לשם וגיורא לך, משעממים להחריד.

      • יפה כתבת, אמיר, כמה עגום הדור שיש בו הרבה משוררים טובים ומעט מתווכי אמת בינם לבין הקוראים, ודי במבט חטוף בתגובות ובהשתלחויות בבלוגים השונים כדי לתפוס, שלא לילד הזה פיללנו. ביקורת טובה צריכה להדהד את הרוח והיופי לתוך עולמו של הקורא אחרת לא ישארו לשירה קוראים. עצוב.

        • תודה, חנה, ומה שאמרת אינו מובן מאליו כלל, או מוסכם מן השפה ולחוץ בלבד.
          שאלת את עצמך מדוע הקהל משאיר את מנחם בן בתכנית המציצנות "האח הגדול"?

          הכל חוזר אל המלים המבוזות "חינוך" (יש כיום רק העשרה והשכלה) ו"מוסר" (זה שייך לחוזרים בתשובה, כנראה).

          אפילו צאן, כשאין לו רועה, טורפים זה את זה.

          • חנה טואג

            יש לליצור שיטות חינוך חדשות שעיקרן לא ידע והשכלה ,כי אם אימון הרוח, כדי להרגיע את רוחות הג'ונגל ותופי התם -תם .עצוב מה שקורה. מאוד כאוב.

          • הלוואי, חנה. בטרם מדינה "חינוך" היה ראש מעיינינו, והתחרות בין זרמי החינוך עד ביטולם רק השביחה אותו. קשה להפריז בחשיבות החינוך. זהו לא רק עתידנו החברתי, התרבותי והרוחני אלא גם הכלכלי והמדיני.

      • לבן חבית:
        לפחות אינני מסתתר מאחורי מסכה פחדנית.

      • דברים בשמם? מה פירוש?

      • בכלל לא נכון. אמיר אור אדם אמיץ וכותב חכם וגם גיורא לשם אדם איכותי ואמיץ.
        אני חושב שכדאי להקים כתב עת באינטרנט לביקורת שירה, זה לא מאור יקר, אבל חשוב ביותר, אם תחפש באינטרנט תוכל למצוא אנשים רציניים מאוד שישתפו איתך פעולה אמיר.

    • ברכות לאלמונים האמיצים מחביות החמוצים. הזדהו או הימחקו… ובכן?

      • רות בלומרט

        אמיר, כקוראת קבועה ומעריכה של דבריך והערותיך, הנה הצעה: כתב עת לביקורת שירה. על הנייר הזול ביותר, במחיר נגיש, כ20 מבקרי שירה [ אל תדאג, הם יתגלו או ייבראו] כל שלושה חודשים.או אפשר להופכו לנספח לכל העיתונים היומיים, , לא נורא, גם הפרסומות מופיעות בכולם באותו חוסר טעם. תשלום סביר לכותבים שיתחייבו על מספר מסויים של כתבות וכד'. בטוחני שישתפו פעולה כיוון שהאצילות מחייבת וזה יזכיר להם מילה שכוחה…

  6. חני לבנה

    אמיר, צריך להודות לעולם {ולהוריך} על אנשים כמוך, היום יש בהארץ מספר כתבות על חזי לסקלי, חלקן כבקורת למרות שהן יותר בניית דיוקן אישי ולירי, ואני שואלת האם רק לאחר מות? הרי יש משוררים ראויים אפשר לכתוב עליהם כתבות דיוקן לירי מעמיקות, לא צהובות, כדי להעלות קצת את הרף

    • אני מסמיק מעט, חני. לגופו, להיות מת זו לפעמים מעלה גדולה.
      בדיוק בהקשר זה היה מרתק לקרוא את ויזלטיר שחצי זלזל בחזי בחייו, אבל קידש וניכס לאחר מותו.

  7. חותם על כל מילה שלך, אמיר. יישר כוח!

      • אמיר קוראת ומסכימה עם רוב דברייך ומעריכה את האופן בו אתה מבטא את דיעותיך. לקרוא לפעמים את הצפות הביבים שעולות מן התגובות השונות זה לא פחות ממדכא. לאחרונה הגדילו לעשות כל מיני אנשים שתגובותיהם פשוט הכניסו אותי להלם.
        איך אנשים היוצרים באמת מציפור נפשם מסוגלים ל"התנהל" בתוך אלימות כזו ?
        האם יש למישהו ספק שדיבורים כאלה "ביקורת" כזו פשוט משתקים ? שהם פשוט זריקת רעל לאדם היוצר ?

        • דברייך נכוחים. מדוע בעילום שם?

          כלל לא בטוח שהמגיבים הללו הם אנשים יוצרים בפועל. וגם אם היו, האם נראה לך שהם בעד יצירה של אחר או מכבדים יצירה בכלל?
          כלל לא בטוח שהם אינם יודעים ש"ביקורת" כזו היא זריקת רעל לאדם היוצר.
          לא לשווא חיכינו לברברים 🙂
          http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=6856

          אבל אין שום צורך וסיבה להתייחס אליהם כאן, אלא לדברים ענייניים בלבד. כלומר: לדעות מנומקות ומבוססות על עובדות, אך לא להערכות שרירותיות, הפחתות ערך והכפשות.

          בדיוק על סוג הדיבור וההתנהלות הללו, מגדול ועד זעיר, נסבה הסדרה הזו. על האופן שבו מתנהלת אישיות אנטי-חברתית כזו – בפרק הבא.

          • צ"ל 'וגם אילו היו' 🙂

          • האנונימיות ,אמיר ,מגינה במקרה הזה מפני העלבון. קל מאוד להיות טרף קל בידי המשמיצים וכותבי הנאצות הנטפלים לבלוגיה הזאת ולאחרות ברשת. עדיפה האנונימיות חסרת השם על עלבונות והטפילות, לא לכולם יש אנרגיות להתמודד, וזה לא נובע מפחד אלא מרגישות. נמצאים כאן אנשים רגישים שעלבון כזה רודף ומסרס אותם הרבה זמן. לכן עדיפה האנונימיות .ראה מה עשו לכמה יוצרים שהגיבו לירון אביטוב והתפעלו מספרו, זה נורא. ביקורת רעל הורסת!!!!

          • אני מבין אותך, ומצטער על הפגיעה.
            לא רק ברמה האישית חלון תגובות מלא ברעל אינו אקלים מנטלי ראוי לבלוגיה.

            חבל שבעלי הבלוגים משתפים פעולה עם התופעה בזה שאינם מוחקים מיידית את מה שעובר את הגבול.
            לעיתים הם יכולים להתייחס לתגובות מסוג זה לטובת הכלל, ולפתוח דיון.

            אבל הכלל צריך להיות:
            אם אינך מטפל בהן, העלם אותן.

          • לאדון קרקס

            אתה מעוות את העובדות – לפחות בקשר לאביטוב.היה שם ויכוח לגיטימי ומעניין
            בן אדם שהציג עצמו כהומלס לשעבר,שקרא תיגר על אמינות הסיפור שכתב ירון.הוא הדגיש שהוא לא סופר ולא רוצה להיות סופר.האיש,שכתב אמת (דברים לא נעימים
            מניסיונו) זכה לעלבונות קשים,ללעג רב,
            להטלת ספק באמינותו,לגערות בסגנון מתחסד.אחדים שניסו לצדד בו באופן מנומס נמחקו.ירון אביטוב גידף אותו וטען אחר כך שאחרים מחקו,אחרים כתבו בשמו.פתאום הספרות הפכה להיות גילדה
            מגוננת,מגרשת במטאטא את הפרסונה עליה
            כתבה – על ההומלס.בעייני הכותבים פה בבלוג איבדו הרבה מאמינותם.רבים חשדו
            שזה הומלס מתחזה,אבל כל בר דעת הרגיש
            שהניסיון לדה לגיטמציה של האיש שכתב דברים מזעזעים מניסיונו אינו אלא ניסיון לעצום עיניים ולשפוך חול בעיניו של הכותב.התגובות של ההומלס ה הזה,יוגב,היו מן המזעזעות והמחכימות
            שקראתי זמן רב.ה
            וא כתב לסופר שיהיה איתו,איפה שהוא
            נמצא,שיסתכל במציאות.שהמציאות של הומלס אינה סוריאליזם,אבל החוויה ש ל
            ההומלס – אכן יכולה להיות סוריאליסטית.
            ירון אביטוב (או האנשים שהתחזו כירון אביטוב) פגעו בו,פגעו בספרות,בגדו
            במחוייבות של הספרות כלפי מצוקת האדם הנידח,הבודד,שהושלך לגל הגרוטאות
            האנושי.זה היה מזעזע ומכמיר לב,ובשום פנים לא פגיעה באביטוב,אלא להיפך!

          • תהא אשר תהא אדוני האמיץ והמתחבא,
            לא אמרתי פה עליך או על ענייני הומלסים דבר וחצי דבר, וכבר אני 'אדון קרקס' ו'מעוות עובדות'.

            ובלי להתבלבל, באותה הזדמנות אתה גם מטיף לי מוסר על 'מחויבות של הספרות'.

            סור נא אל הראי וקח שם הצצה ארוכה ועמוקה. אל תזדרז.

          • התגובה לא כוונה אליך,אמיר אור,אלא אל המגיב הקודם,אנונימי גם הוא,שהתיחס
            לירון אביטוב.
            אלא אם כן הנונימי זה אתה.
            לקחתי הרבה אוויר,תודה.העיפוש כאן הוא נורא.

          • אם כוונתך למגיבה שעניתי לה, והזכירה מגיבנים שפגעו בה ובאחרים, הרי שגם אליה לא ברור לי מדוע אתה מדבר בלשון כזו. למה? מאוד מיותר.

            ולא, אני לא חושד שהאנונימית ההיא, היא אתה. עניין של סגנון.

            אם יש לך מה לומר, אמור את דברך כדבר אדם אל אדם.
            ואם הבקשה הזו אינה לרוחך, באמת למה לך להשחית את ריאותיך פה?
            קח עוד אוויר.

          • אוויר.לעובדות ולהשגות שהעליתי לא הגבת

            האם זה בגלל אנונימיותי לא הגבת?
            ספק רב!

            ובמה שכתבתי לא פגעתי באיש.

          • לא מבין. אם לא אליי כיוונת את הדברים מדוע אתה מצפה שאגיב?
            והאם לדעתך לקרוא למישהי "אדון קרקס" מעורר אהדה או מחמיא לה?

  8. אמיר, חותם על הדברים.
    כשאתה קורא לבוא ולדבר על השירה כראוי לה, לא להסתתר, לא לשכשך בעליבות,להשמיע את הדיבור את הצליל…
    האם זו הזמנה קונקרטית? מה מונע מלעשות כן? מי מונע?
    עת לעשות

    • לי, מוישלה, כפי שהסברתי בפרק הראשון או השני בסדרה הזו, זהו עניין שעסקתי בו עד לנקודת מיצוי מסוימת.

      מצד שני, מבטיח להביא פה קריאות שיר, ואם יהיה בהן עניין לקוראים, אמשיך בזה.

      וכמובן, מה אתך?
      קדימה 🙂

      • לא נראה לי שהספרות הנכתבת כאן טובה
        מן הביקורת המקבילה לה.

        ביקורת כאן היא עניין זמני.קשה מאוד להחזיק מעמד.אין מספיק שוטים שיחזיקו מעמד על הגבעה הזאת.

        אלא אם כן ההשגות של מנחם בן בחמש שש שורות נראות לך ביקורת.אבל גם לו נפתחו אופציות מזהירות מזה.

        כמובן,יש כמה שהופכים מבקרים לחצי שעה,כשהם מתבקשים לכתוב משהו על חבר או רע,או לפגוע בשונא או מתנגד דמיוני.

        זה לא ביקורת.
        יש גם שני כותבי טורים קצרים על שירה,לפחות אחד מהם מתכחש לעצם העניין,וטוען שהוא רק משורר בשטח.

        כתבת ארבע פוסטים ארוכים,לא ברור על מה! בנית מבקר דמיוני על מנת להרוס אותו.

        ופתאום כל מי שהגיב בשטות לאיזה שטות
        אחרת בבלוג – מבקר יהיה.

        פתאום כל אחד פה,בבבלוג,סבל קשות מתגרת ידם של מבקרי שירה!

        מי יטרח? ובעבור מה?

        מי כאן סמכות על (כלשהי)? ומי מוכן להחיל על עצמו ביקורת?

        המבקר היחיד בסביבה הוא ג.לשם,שלא כתב ביקורת שירה ספיציפית כל שהיא כבר חמש עשרה שנה לפחות!

        בפרוזה המצב לא הרבה יותר טוב.

        אתם טוחנים מים! (ולא בכדי: ההיעדר מוחש מאוד.ההירארכיות במקרה הטוב מיקריות,במקרה הפחות טוב מעוותות,וזה נוח לכם,כי בהיעדר הירארכיות,כל אחד יהיה מלך השירה של עצמו.

        איסתרא בלגינא קיש קיש קריא!

        ההיעדר בכל זאת קיים!

        לפיכך אתם כמו דון קישוט,נלחמים בטחנות רוח.אבל הטחנות רוח הן בקושי תפאורה נרעדת ברוח.

        אלמלא זה היה מצחיק,זה היה עצוב.

        תודה על הסבלנות.סליחה על האנונימיות,
        אבל הדברים הם עקרוניים,וראוי שיאמרו כאן.

        • "איש בשטח", האם אתה מחפש את "האיש החזק", סמכות העל הכל יודעת?

          היתה כבר. קראו לה מנחם בן, גבריאל מוקד, אריאנה מלמד, ומה לא.

          אבל אין כזו. בינו לבין עצמו כל אדם מחליט לעצמו מה מעניין אותו, אלא אם כן מפחידים אותו בסמכויות על. בינו לבין עצמו אדם שהספרות מעניינת אותו ישאף להעמיק את קריאתו, להיפתח לכיווני הבנה חדשים ולהרחיב את השכלתו בתחום.
          מה שחתרתי לקדם כאן הוא כתיבה שבה הקורא לא יאוים, אלא יועשר בכמה מפתחות חדשים לקריאת טקסט.

          ובאשר למטחנת המים – גם הבטחתי להביא להבא קריאות שיר מעין אלה מדי פעם בפעם.

          • ובוודאי אשמח אם יצטרפו לזה גם אחרים – גיורא כמובן, וכל אשר ידבנו עטו. גם מן השטח יכול לבוא תיקון.

          • לא איש חזק – יכול להיות גם איש חלש
            העיקר שיעסוק בביקורת שירה קבוע.
            שיהיו כמה מבקרי שירה,שכותבים על המרחב כולו.
            סמכות העל תהיה תוצאת כתיבתם הביקורתית.
            בינתיים אין הסכמה אפילו על אפשרות קיומה של ביקורת.
            ארבעת המאמרים האלה יוצאים נגד מבקר דמיוני,אילו היה קם!
            תראה מה קרה לאגודת הסופרים כשחדלה להיות סלקטיבית.אין לה תקומה.היום אפילו הגראפומאנים מתביישים להיות חבר אגודה!
            המצב בשירה קרוב לכך,ולא רק באשמת האינטרנט.
            אפילו אתה תודה שחלק גדול מהפירסומים
            בשורות קצוצות אינם שירה.
            ואולי זה מצב נוח – היעדר כל מחוייבות
            היעדר כל שיקול ערכי,היעדר כל סימן להירארכיה פנימית או חיצונית.
            לא מקרה הוא שכתבת ארבעה מאמרים על דבר לא קיים.
            ביקשת להרחיק עוד יותר את אפשרות קיומו.
            לא היית צריך להתאמץ כל כך.אף אחד לא
            רוצה להיות השוטה על הגבעה – הוא עוד עלול להגיע ל"אח הגדול" בשכר פת לחם ואגורת כסף!

          • ראה, המעטת פה בערך הספרות הנכתבת כיום "שאינה טובה מן הביקורת המקבילה לה". כלומר לדעתך אין ביקורת ואין ספרות.
            אני לא סבור כמוך.

            ואשר ל"מבקר הדמיוני" שדווקא מיקמת בלי להסס בתכנית "האח הגדול" – לא פת לחם יש שם, אלא במה לפרסום עצמי שלילי ואקסהביציוניזם תמורת 3000 ש"ח ליום.

            אבל בין השוטה לבין דמויות בנוסח אלסוורת' טוהי (עליהן נמנים חלק מהמבקרים שאתה מבכה את חסרונם) עדיף כבר השוטה.

            ברור שאיני בעד בורות, וגם לא בעד שוויון הערך הפוסטמודרני (עיין בקישורים). אני בעד מצוינות בכל תחום, וכמובן מסכים אתך שראוי שמבקר ישאף להקיף ולמצות את תחום הידע שהוא מתייחס אליו.

            אם אתה מתכוון למצב שבו מבקר כזה מצליח להעלות את רמת הדיון, להעשיר את קוראיו ולהעלות את המכנה התרבותי המשותף של הכלל למקום שבו ההחלטה והבחירה התרבותית של כל אדם מורכבת ועשירה יותר – אדרבא.

            אבל אם בשורה התחתונה הקורא אינו מתעשר באמות מידה ואבחנות לשימושו שלו אלא מפקיר את אחריות השיפוט בידי המבקר – בעיניי המבקר נכשל בתפקידו החברתי-תרבותי.

          • חשוב רגע מה גרם לאדם קרוב לגיל הפנסיה להזדקק לאותם שלושת אלפים שקל!
            שלושת אלפים שקל היתה פחות או יותר הכנסתו החודשית הממוצעת מזה שנים רבות
            -כמבקר. (לא חשוב ערכו,כרגע)

            בוא נאה כמה אנשים יעמדו בתור למסלול שתחילתו ביקורת ספרות וסופו "האח הגדול".

            אבל זה משני.לעניננו חשוב,שאתה מתאר תיאור דמיוני דבר לא קיים!

            מנחם בן הוא פליט של שנות השישים של המאה שעברה,כמשורר ומבקר.כשלא נתנו לו מקום במות מרכזיות – כתב במקומונים
            תמורת שכר רעב אמיתי,שנים רבות.

            לא רק הביקורת שבקה,המסורת הביקורתית
            כבר לא קיימת.

            הספרות העברית החדשה נוסדה על ידי אנשים שהיו מבקרים לא פחות מסופרים (פרישמן,ברנר,ברדיצ'בסקי,גנסין,ביאליק
            פיכמן וכו'ׂ
            לאמור,שהם ביקשו לעצב לא רק ספרות,אלא גם את המרחב הספרותי שסביבם.

            אתה,כבעלים של המפעל הליקון,פועל כנגד
            המגמה הזאת,באמצעות קרקור מעמדה (הדמיוני לגמרי,היא לא קיימת) של הביקורת.

            אינך הראשון ולא האחרון בהלעגתה.האם באמת הביקורת היא ספינת השוטים?

            אם כן,הספרות היא מצעד העיוורים.

            מאחר ואתה בעל עמדה בשירה הנוכחית,כבעל מפעל,תתואר בהיסטוריה כמי שתמך ביפוך מגמה,בהשלטת האנטי ביקורת בשירה.

            התחום הצר שאתה משאיר לביקורת,הוא הרחבת התובנה.לאמור,המבקרים יהיו מורים בבית ספר תיכון קוסמי נלעג כלשהו,ויפרשנו את שירת שרה הרשקו
            (הדגמות כאן בפוסטים הסמוכים)

            אינך שם לב,שאיפשורה של שירה כזו (ותופעות רבות זהות)היא פריה של אנטי
            ביקורתיות.

            שירה חסרת ערך,בלתי מובחנת,כבר השתלטה
            ותמשיך להשתלט,ותדרדר את מעמדה הציבורי והערכי של השירה לבדיחות דעת גרידא.

            בשנות התשעים הפכה המגמה הזאת משוררת כאגי משעול למרכז ערכי עילאי (גם בהשפעת מבקר מרכזי כדן מירון,מטעמים השמורים עמו,כמובן,שהם לא תמיד ערכיים)

            אגי משעול,עדיין משוררת מינורית טובה.
            כלומר,העניין מופרך רובו,אך לא כולו.

            מי ישתלט על מרכז המגרש היום? ומי יוביל את המהלך? משוררי 'בננות'?

            האם הבא בתור הוא רטרוספקטיבה של לסקלי? (משורר טוב אך לא מרכזי בשום אופן)

            אתה לועג למוקד,אבל האם יש לך השגות לגבי תקיפות קביעותיו,בשנות השישים והשבעים?

            (ואני לא חסיד של מוקד המאוחר כלל!ׂ)

            בקיצור,הוויה רבוית כותבי שורות קצרות
            שאתה תומך בה,לא תיצור שירה.

            יפרחו אלף פרחים,אמר פעם איתמר יעוז קסט מעקד,שהוציא ספר לכל מי שהיה לו
            מימון.
            באותה תקופה הייתה ביקורת שפסלה את הדיון בספרים האלה על הסף!
            והיום?
            אינך חל ואינך חש,שהמתכון הזה שאתה מעצב הוא מתכון לאסון ערכי.

            כמובן,השירה כל כך לא חשובה בעיני רובו המכריע של הציבור,שלא חשוב
            מה מתקשקש בה ומי הם דבריה הראשיים של השירה!
            האסון הוא אסונה של התרבות.
            תודה על הסבלנות,סליחה על האנונימיות.

          • אני שוב קוראת בהתפעלות את דבריך.
            מצרה על כך שאינך מוצא לנכון לאמץ לך במה פומבית (כאן או ב'רשימות') בה תוכל לכתוב את שעל ליבך באופן שיטתי ופתוח ונגיש לקהל קוראים. חבל שאתה מסתפק בתפקיד מוכיח בשער בבמות אחוריות.

          • נ.ב.
            לא רק אגי משעול, גם רוני סומק. אותו דבר. שני משוררי השובע הזחוחים, המספקים את המופע המרכזי של השירה בנשף העיוועים שבו נתונה החברה שלנו.

          • מירי, אני חושב שלקרוא לרוני סומק "משורר השובע" הוא כמעט לקרוא ללבן שחור. סומק הוא משורר חברתי ותיק, שעבד עם חבורות רחוב וגם כתב לא מעט שירים בנושאים אלה. גם לגבי משעול זהו מונח שמחטיא, ואולי במתכוון, את הציר המרכזי בשירתה.

            את מזהה ביניהם בצדק משהו משותף, אבל אני חושב שאין זה המסר אלא משהו באופן: זוהי הקומוניקטיביות שלהם, והתיאור של נושאים פשוטים יחסית בישירות שמגיעה לקהלים רחבים. בזה אינם שונים אולי מלסקלי, למרות המסרים החתרניים שלו.
            וזה לא פשע. זהו אפקט צפוי מראש הנתון בעצם הבחירה בשפה פואטית כזו או אחרית. ברור מראש שחדוה הרכבי, לדוגמה (משוררת מרתקת ומופלאה בעיני) תגיע לפחות קוראים. כמובן, מספר הקוראים אינו העניין הבלעדי פה, אבל גם היכולת להגיע לרבים אינה חטא אלא סוג של יכולת ובחירה.

            לעניין זה עצמו את מוזמנת לקרוא את הקישור ל"הקורא עונה ליצירה" שבשולי הרשומה הזו.

          • צודק. כתבתי משוררי ה*שובע* ובראשי התכוונתי ל*שביעות רצון* עצמית. לא לשובע מהסוג אליו התכוונת אתה. מהשירים של שניהם, משוררינו המרכזיים כרגע, נוטפת המון אהבה עצמית. זו אספקלריה של השכבה השלטת, אני לא מצליחה להסביר את זה כמו שצריך, אבל אני די להביט על הבעות הפנים של ביבי ושל ברק כדי להבין מה אני רוצה לומר.
            ותודה.

          • המגיב הקודם

            לא כך,מירי,אני קורא הדוק של שירת סומק וסבור שהוא משורר חשוב,הגם משורר
            של מיתר אחד או שניים.
            על תפישת העולם הסכיזואידית שלו,
            השבר בין עבר המהגרי וההווה שבו בן המהגרים מחפש ומוצא חרוזי זכוכית במממשות ומחליט שהם יהלומים,נפלאה בעיני.
            גם שירה זו סבלה וסובלת ממיעוט הדיון הביקורתי.למעשה,מאז שנות השמוניםלא נכתב דבר ערכי אחד,לטוב ולרע,על שירת סומק.למעשה,סומק של שנות השמונים וסומקשל היום לא חד הם.
            זוהי שירת 'פורום' מובהקת,בעלת איכויות הכרזתיות.גם שירת גיסברג,אנדריי ווזנסנסקי,אחמדולינה
            וכו'
            אלאן גינסברג אינו פשטני למרות התכסית השירית שלו,וגם סומק לא.צריך לחדור מתחת לעובי העור של המילים,וזה- לא נעשה והרי נגד התקלה הזאת,היעדר ביקורת שירה עקבית,ממשית ושיטתית אני כותב כאן.
            התיאור של משורר כבורגני לבורגנים הוא חלקי,אנטי ביקורתי ומטעה.הביקורת הסובייטית חדרה כאן,בלי דעת.

            כן,ביקורת ספרות אינה עניין פשוט או קל,או מתאים לפורומים האלה.צר לי.

          • המממ, כן.
            כלומר סומק של שנות השמונים הוא משורר חברתי חשוב. סומק של היום הוא מימסדי לעייפה, זהיר הרבה יותר מדי.האם משורר מרכזי יכול להרשות לעצמו להיות זהיר? ואמנם אין לכך דבר עם חסרונה של ביקורת שירה מקצועית, אבל לטעמי אי אפשר לנתק בין שירה לפוליטיקה, יצירה לא יכולה להיות מנותקת מהקיים. האם שמעת את רוני סומק מתבטא באופן פוליטי? הוא הרי מופיע בכל כך הרבה במות, שמו מקשט כל כך הרבה מופעי שירה (במובן הרחב) – ועדיין. דממה.

          • לא שמעתי את סומק מתבטא פוליטית,
            וההקשר הפוליטי בעייתי מאוד בכל הקשור
            לספרות.

            יתבטא רוני סומק בשירה,יתבטא דרור בורשטין בסיפורת,ובינתיים,מה שכתב השני מוכיח את דעתי – שכפראגמנטאריסט
            הוא סופר מעולה.כסופר הכותב רומאנים,
            הבעיות הן רבות וחמורות,ולא שייכות לתחום הפוליטי דווקא.

            זהירות! ספרות! (בראש וראשונה)

          • אבל זה בדיוק העניין. בורשטיין משקף בטקסט את מציאות חיינו ובדיוק מצמרר גם מבלי להיות מפורש. הוא מצליח להיות בקורתי ולספק מבט-על גם מבלי לדבר ישירות על ה'מצב'. זו ספרות.
            אמתין בסבלנות לספר החדש של סומק שאמור לצאת ממש בימים אלו, אולי חל שינוי, אולי הוא פחות מלוקק מכפי שנדמה לי.
            לעניין הפרגמנט – יש עוד כמה סופרים מרכזיים שנמצאים במיטבם כשהם כותבים קצרים, אלא שז'אנר הקצרים לא נתפס במקומותינו כמכובד מספיק, ואותם סופרים מכלים את כשרונם ברומאנים בני מאות עמודים בעלי סיכויי מכירה טובים יותר. אולי גם סוגיית הדהלגיטימציה של הסיפור הקצר והקצרצר קשורה להעדרה של ביקורת מקצועית. הקצרים נחשבים כגורי-טקסטים של כותבים בוסריים שתיכף יתפתחו ויראו לנו מה באמת הם יודעים. חבל.

          • גם השמת רוני סומק במרכז,אינו נעשה מהטעמים הנכונים.

            והדבר כרוך גם בסוגיית ה'התקבלות'
            שהיא שניונית לשיקלול הערך המהותי
            של השירה הנכתבת.בקיצור,זה תפקידם של
            ה מ ב ק ר י ם ולא מגיבים אנונימים בבננות בלוג(ואני כלול בהם)

          • מירי, אהבה עצמית אינה חסרה לרבים וטובים מן הכותבים. נדמה לי שכוונתך לקונפורמיות או קונצנזואליות.
            ובלי קשר לדוגמאות שהבאת, העניין הוא שמשורר אינו נעשה רלבנטי לרבים דווקא בזכות כתיבה פוליטית או חברתית. לעתים זו דווקא כתיבה אקזיסטנציאלית ואישית על המצב האנושי (מסאפפו ועד פסואה) מאד שמוצאת הד בנפשותיהם של רבים.

          • ולעניין זה הרשי לי להפנותך לקישור השני כאן – "הגעגוע למשמעות".

          • אלמוני יקר (ואולי לא כל כך אלמוני), האנונימיות המסתתרת שלך אמנם אינה לזכותך, אבל עוד פחות מכך ההאשמות שאתה מטיח בחסותה שהן סילוף עובדות, אם לנקוט לשון עדינה.

            איני בעלים של שום דבר. אני שכיר בעמותת הליקון, ושנים הקרבתי עבודה אקדמית ועבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות כדי לאפשר את המפעלות הספרותיים של הליקון. לאורך השנים עיקר מפעלותיה של הליקון נעשה ללא תקציבים, מתוך חזון ואידיאל, בעבודת קשה והתנדבות אנשים שאכפת להם.

            בפיך הכל איכשהו מתהפך. מנחם בן שהצבעת עליו כה"השוטה", שרודף פרסום וכסף באופן נלעג, או גבריאל מוקד שגנב מן הספרות העברית מאות אלפי שקלים וניצל עשרות יוצרים – הם גיבורי התרבות שלך.

            ואז אתה בא וקובע לנו נחרצות מה שווה ומה לא, בדיוק כמו השוטה שבסיפור ושמא גרוע מכך. ברור שגם לי דיעות על לסקלי, משעול וכו' – ושונות במעט או ברב משלך. אבל שלך כמובן קובעות.
            אני חושב שהגיע הזמן שתסיר את המסכה מעל פניך בטרם תמשיך פה בזה.

          • מתנצל אם עוולתי לתיאור תפקדך ב'הליקון'
            ככל הידוע לי,ואשם מוקד באי סדרים
            ולא בגניבה.כמובן,יכול להיות שאני טועה.
            וכל זה לא רלוואנטי לתפקיד הביקורת.
            גם הדיסקריפציה מי כן ומי לא מתייצב במרכז המגרש – משנית.
            אופייני ששנינו אנשי ספרות – אני,כמובן לא מרכזי ומפורסם כמותך,סתם חובב ספרות,ואין בינינו הסכמה אפילו על מהות ה ב ע י ה

            איזה חזות תהיה לה לסיפורת ולשירה העברית בעתיד,ומה ואיך יקבלו את פניה
            – זו הבעייה,לדעתי,ולא ההשתטות הפומבית של מבקרים מהעידן הנוכחי.

            הבעיה היא שאינכם רואים למרחוק,למעשה,
            רחוק מקצה החום של עצמכם.

            התוצאה היא שסופרים ומשוררים פחות ערכיים
            ואולי לא ערכיים בכלל הופכים מרכז,
            רק משום שהם מיומים בתנועה בחלל תיקשורתי אנטי ביקורתי,חוץ ערכי.

            ואם יש לך אלטרנטיבה כלשהיא לביקורת פעילה,אנא הצג אותה כאן.

            בכך שתשפוך עוד בטון על גוויתה של ביקורת הספרות אתה רק מעודד את החלל החוץ ערכי והבלתי שפיט.
            שוב,סליחה על האנונימיות.בחרתי שלא
            להתפרסם בשום צורה ואופן,במצבה הנוכחי של השירה והסיפורת העברית.
            אתה יכול להתייחס לגוף הדברים,אם תרצה.שלום לך וסליחה אם פגעתי באיזה אופן.

          • קצה החוטם,כמובן.

          • לצערי, אין לי פנאי כרגע להשיב על תגובתך, ועם זאת, עובדות שאינן אמת יש לתקן מיד. וזאת בלי להפחית בערך הדיעות המושמעות על ידי המשתתפים בדיון כאן שבהחלט עוד אשוב אליהן בהמשך.
            והעובדות האמורות בתגובתך הן ביחס למוקד: גבריאל מוקד הוא פושע שהורשע בדין. זו לא שמועה, אלא פס"ד של בית משפט. על פי הראיות האיש נתבע על ידי פרקליטות המדינה על גניבת 370 אלף ₪ מכספי אגודת הסופרים, בזיוף, ובהפרת אמונים בתאגיד. לאחר שעורך דינו משך את התיק שנים הוא הורשע בכל הנ"ל, אך בעיסקת טיעון נגזרו עליו רק קנס של 60 אלף ₪ וחצי שנה מאסר על תנאי.

          • איני מתמצא בסוגיות משפטיות,ומי שייצא חייב בדין – מן הראוי שיגונה ציבורית,
            ועדיין,מוקד ניצב על ערשם של שלוש דורות בשירה ובסיפורת,כמבקר ועורך מרכזי ביותר,ובדור שלאחר קורצוויל
            הוא בוודאי מבקר הספרות החשוב ביותר
            שקם לנו.הוא גילה או חיזק את מעמדם של הדמויות החשובות ביותר בשירה ובסיפורת במשך שנים רבות.
            וזה,למרבה היגון או השמחה,שווה יותר משישים אלף ש"ח.
            ככל הידוע לי גם מירון בילה במעצר לאחר שנחשד בהכאת זוגתו.ועדיין,ולמרות הכל,למאמריו המחקריים יש חשיבות
            (ראויה לויכוח ככל שתהיה).

            מענין שאתה מאוד אנטי ביקורת בספרות,
            אבל בשאלות של התנהגות ציבורית קורקטית אתה מחמיר.

            ועדיין שאלת ערכה והערכתה של הספרות
            עומדת על הפרק,וכאן,קצרה ידו של סדר הדין הפלילי.

            ושים לב,יקירי,לא היה חסר הרבה שגם אתה תואשם בפורנוגראפיה,אם אני זוכר נכון ספר מסויים מאוד.

            כך,שזיהירות! מעמד ציבורי וסדר הדין הפלילי הם חרב פיפיות.נפריד נא את הספרות בבקשה,ונדון בה בהקשריה היא.
            שוב,תודה על הסבלנות.

          • פחחח….פורנוגרפיה, אתה בטח מתכוון לספר ככה אם כך. מי יתן שתהא הפורנוגרפיה כספר זה, הפורנו הקשה, קשה לצפיה ולעומתו יש פורנו שאם הוא נעשה באופן איכותי ואמנותי אז מה הבעיה? מצחיק אותי לדמיין את הספר ככה מעמיד משורר למשפט ועצוב לחשוב שזו טענתך מול מידע על גנבה. אדם שגנב מכספי הספרות העברית, כסף שיכול לקדם את השירה ולתת הזדמנות לעוד אנשים בארץ הזאת לגלות את עצמם. נו אז מה אם ההוא גנב? לפחות הוא תורם אז מגיע לו כל סכום. (האם היית מגיב כך גם לו הוא היה פורץ לביתך וגונב את חסכונותיך האישיים? הלא הוא תורם גדול…מגיע לו). איך אפשר לקרוא את דבריך מגיבן שכאן, אם בסיס המחשבה שלך נמצא צדק מעוות. לאנשים שתורמים מותר לגנוב? אוי איך שזה מקומם אותי ועוד יותר מזה איך אני נעצבת שאני לא יכולה להביע במילים את תגובתי המדוייקת, כי לא יוצאת לי טוב, כתיבה תחת התקוממות.
            רק בריאות והמשך יום טוב.

          • אנא,נסי להבין מה כתבתי ולא להגיב מהבטן. מי שגנב – שיענש על פי חוק,
            ביקשתי ל ה פ ר י ד את הדיון הספרותי
            בדיונים אחרים,הלגיטימים,כמובן,בהקשרם הם.
            העובדה שפלוני גנב ופלמוני חבט בזוגתו
            אינם ורסביליים בדיון על ספרות.יענש הגנב על גניבתו וישמרו לו מקצת זכויותיו בספרות.
            ובמצב הנוכחי של הספרות – הלוואי שהיה קם לנו עוד גבריאל מוקד אחד,
            ככל שאמורים הדברים בידע,במובחנות,בתקיפות,בראייה פרספקטיבית,בתיאוריה של ביקורת,פילוסופיה,ביכולת הפולמית.הלא חסרונו של אחד כזה היא הבעייה המרכזית
            של הספרות היום.
            ולגבי הפורנוגראפיה,היה זה,כמובן,משל בלבד.

          • אלמוני יקר,
            בטרם נמשיך כדאי שנבהיר כאן כמה מושגים: מהי אתיקה? מהי "התנהגות ציבורית", קורקטית או לא קורקטית?
            מה שאנחנו רואים ב"אח הגדול" הוא התנהגות ציבורית. מה שבעל עושה עם אשתו הוא התנהגות פרטית.
            האם מרמה, הפרת אמונים והונאה בתאגיד (גם כשהגניבה איננה מכספי "גנזים") קשורים להתנהגות ולנימוסים, או לאתיקה ופשיעה?

            בסופו של חשבון לא מדובר פה ב-370 אלף ש"ח, אלא בערכים ועקרונות שעליהם מיוסדת חברה ובסופו של דבר גם תרבות.
            האם אפשר לתחום תחומים כשמדובר באדם שעיקר פועלו היה בפוליטיקה ספרותית? האם מי שמועל בכספים לא מועל קודם כל באמון? האם אדם שאינו מהסס לגנוב מכספי הספרות יהסס לגנוב את דעתך?ההפרדה שלך מסוכנת, ולא רק לך.

            אני רואה שהספרות בנפשך היא, אבל לגבי תפקידו של עורך – קצת צניעות. עבודת העורך ניכרת ב…עריכה (ואני אומר זאת כמי שעבודתו היא עבודת העורך). כשאתה נותן במה למשוררים, הם שם גם בלעדיך. אתה יכול לפרסם את לסקלי או לחליפין את א.דורית. חלק מהם מתפתחים וחלק מהם נעלמים. זה הכל.

            אם אתה גם מתהדר בהם ועושה בהם שימוש פוליטי ודוכן לעצמך, אם אתה מנצל ומדכא אותם כדי לשלוט בהם, הם ידעכו או פשוט יתרחקו ממך. זה בערך מה שקרה סביב "עכשיו". לא מכיר שום משורר חשוב שלאורך זמן מכיר טובה למי שפועל כך, כמין אלסוורת' טוהי של ספרות.

            אינך משפטן, אתה אומר, אבל דווקא לגבי הספרות אתה מדבר בלשון משפט וחוק, כתחום "שפיט". האם בית הדין לענייני ספרות מתכנס פה? ולא שאני חושב שאין אפשרות להסביר מה מוצלח לדעתך ומה לא ביצירה ספרותית, אבל אדרבא, במקום לחרוץ על אנשים ויצירות משפטי טעם בהכרזות, הקדם והסבר מהן לדעתך אמות המדה להערכותיך.

            אשר למלה "פורנוגרפיה", האם לא כדאי להבהיר לעצמך גם אותה? הן במישור הספרותי והן במישור החוקי. בלבול מושגים עלול להוביל אותנו להלוך מחשבה מוזר ביותר שלא בטובתנו.

            אני מבין שברצונך לתרום לנו ולדיון פה, אך כמי שמתחבא פה מאחורי כינויים, לאט לך בדיעות וב"עובדות". אפילו כך, מבין הצללים, אתה נוטל לידיך אחריות מסוימת.

          • לאמיר אור

            אתה צודק ואין לנו שום ויכוח על הדברים שכתבת.
            במושג פורנוגראפיה,הכוונה היתה שהתחככות עם החוק אינה נחלתם של גנבים
            או פושעים – גם אנשים ישרים עלולים למצוא את עצמם במצב וכו'/
            נושא הדיון הוא הספרות,ולא זהותם הציבורית של כותביה.
            לגבי מוקד איני יודע במה הורשע בדיוק
            (וגם לא אטרח לברר),כי העניין הוא שמוקד,כפרסונה,דרוש לספרות הנכתבת היום כאוויר לנשימה.
            וזה לא מוקד אישית,אלא הידע,הבוננות,
            המזג הפולמי,יכולת איתור הטכסטים,הידע
            הממוקד בתורת הביקורת והשיפוט האסתטי.
            הטוטאליות של החוויה הספרותית – לצד הפגימות שמנית,כמובן.
            נשמח לוותר על הפגימות,כולנו.
            כמובן,מוקד נכשל בכאוס של אגודת הסופרים באחת משעותיה הקשות ביותר,
            עצם הכניסה לסיטואציה הזאת הייתה טעות
            פושעת.

            אבל לא זה העניין.אלא אם כן נחליט כולנו שעלינו להסתפק בביקורת השירה של שירה ארד בבלוג הסמוך – אנו זקוקים למבקר,למבקרים,להירארכיות,
            לדיון ממוקד.אבל אפשר גם בלי,עובדה,
            והתוצאות מומחשות לעיניך בכל פינה כאן בבלוג ובמקומות אחרים.

          • אלמוני יקר,
            גם לעניין "הכאוס של אגודת הסופרים", הכוונות והמטרות, מידע שגוי בידיך, ולא אכנס לזה שלא להרבות מיאוס.
            כללו של עניין, אדרבא, השקנו חוכמה וידע, ולו כדי עשירית הכד. מה הן אותן אמות מידה? לא ענית.

          • ולעניין הסקירה של שירה על אלי אליהו, זוהי קריאת טקסט נאה לסוגה. מה שאתה מבקש – בחינת הפואטיקה של המשורר, מקורותיה השפעות והמשכים, האסטרטגיה של השיר וכד' ראוי ונחוץ, אך מצריך אלפי מלים, ואין. האם מוטב לא כלום?

          • אכן,כתיבה תמה ונאה יש למבקרת החדשה
            של אלי אליהו,על כך אין חולק.
            השאלה היא,מהו הידע המצטבר מתחת לכתיבה התמה הזאת.מה הידע בפואטיקה,בהיסטוריה של השירה העברית,
            בסמנטיקה,סמיוטיקה,בקיצור,תורת השיר,
            שלא לדבר על יכולת הערכה אסתטית וכו'/
            לא נורא אם מבקר אינו מעורה במסדרונות אגודת הסופרים,והוא עלול אפילו לשלם על כך בסדר הדין הפלילי-
            ועדיין זה לא נורא כמו כתיבת ביקורת על דבר שאין לך שמץ מושג בו וממנו.
            כמובן,יש הרבה כוונות טובות.
            סדר הדין הפלילי דואג לעצמו היטב- ותמיד יוכל להוציא מאדם זקן וחולה
            הודאה על משהו כלשהו כדי לא לצאת פראייר.השאלה היא,מי ידאג לשירה העברית? לא סדר הדין הפלילי המקוצר
            וגם לא מרקידת המונים כלשהי במסיכת מבקר.
            צר לי,זאת האמת שתוצאותיה יכרות בכל פינה.
            וזאת,בלי שום קשר להסתבכותו של מוקד
            הראויה לגינוי ערכי!וכוונתי להסתבכות מלכתחילה עם אגודתנו המופלאה.מי שמבקש ללכת ברחוב מלא צואת כלבים,שיהיה מוכן להחליק ולחטוף שטוזה
            כמו שאומרים אצלנו בשיכון בקרית מוצקין.
            ועדיין,מאמריו עומדים,אבחנותיו תקיפות
            מעשיו מעשים לטוב ולמוטב – בניגוד לרבים אחרים.

          • לי לסייג את דברי – המבקרת של אלי
            אליהו היא עולת ימים בכתיבת ביקורת וצריך היה לאפשר לה זמן ומרחב התפתחות – אבל לא זה המקרה,לדאבון לב.
            אין שום ידע של ממש מאחורי המילים שכתבה.רגש חם יש לה – אבל בין רגש לביקורת שירה המרחק רב ועצום.

          • ידידי האלמוני, אתה מדבר ספרות. חבל שאין קשר בין הסיפור העצוב על הצדיק שהתלכלך במסדרונות צואים לבין העובדות. הקשר היחידי בין אגודת הסופרים ל"הסתבכותו של מוקד" הוא ששם היה קל יותר לעשות מעשים כאלה, באופן מחושב ועקבי, מאשר מול עיריית ירושלים, מינהל התרבות ועוד.
            גם מבטך ההיסטורי על התנהלותו בעולם הספרות, מבט חסיד הוא. אבל אדם באמונתו יחיה, ואל יבלבלוהו עם עובדות.

          • אור יקירי

            אנחנו באמת פוסעים בשני נתיבים מקבילים – אתה מתמקד בחטאי מוקד
            יהיו אשר יהיו,ואני מתמקד בצורך הדחוף
            בביקורת שירה,ובצורך הדחוף באישיות
            ביקורתית בכירה,כמוקד,וזה לא חייב להיות דווקא הפרסונה השנואה עליך,זה יכול היה להיות מישהו אחר,אילו היה.
            -אבל אין.

            וכספי אגודת הסופרים אינם רלוואנטיים,
            לא לכאן ולא לכאן.מבחינתי,יכול היה מוקד לקנות בכספי אגודת הסופרים עגילים לאוזניו,וזה היה שימוש נאות
            כמעט כשימושים האחרים שעשו בכספים האלה לאורך עשורים רבים.
            על בסיס מסלולים מקבילים אלה ניאלץ להכתיר את מבקרתו של אליהו למבקרת של הדור.

            היא חפה מחטא,אבל גם חפה מידיעה,ממחשבה,מתובנה,מלימוד המאטריה
            מתאים לך – לא אבוא עמך בקרי.

            ואני לא חסיד של מוקד המורשע ושל מירון החשוד בחביטת זוגתו.את מאמריהם
            אני קורא,ויש להם ערך רב.לא טוטאלי,
            לפעמים מתוך אי הסכמה קשה,אבל יש נתונים לדיון ערכי.עד כאן יקירי,ואקווה שלא עוררתי את כעסך.

          • חס ושלום, ידידי האלמוני, רק שעשעת אותי מעט. במקום שקשה לעמת מציאות, הדמיון יכול תמיד להיות בית חם.

            ואשר לפרסונות הביקורתיות שאתה מייחל להן, היזהר. כל הכישרון והארודיציה הן לא פעם מחול עיוועים שמטרתו חוץ ספרותית לגמרי. אפשר להיות גאון ורב מג לשוני כאפלטון ולהטיף למדינה טוטליטרית, או להביא ברוב כישרון לתוך דת צעירה דיעות מניכיאיות נוגדות חיים, כפי שעשה אוגוסטינוס.

            עם כל הידע והבוננות, לאורך השנים מיפוי הספרות של מוקד היה פוליטי באופן מכשיל, הקריאה של מירון באלתרמן היתה קהה, ותלי תלין של סניגוריה מלומדת לא העלו ולו בגד אחד על אף מלך עירום. הם כן הצליחו לגמד את הקורא וחוויית הקריאה שלו בעיני עצמו.

            כי עיקרו של דבר חסר: מה הם הכללים ואמות המידה שעל פיהם עומדים המבנים הלשוניים המפוארים והמלומדים הללו? הם מעולם לא נוסחו, ואף לא נחקרו כראוי להם, ולא בכדי.

          • אמיר אני קוראת את הויכוחים האלה ומתחלחלת מטילים רפש באגי משעול וברוני סומק ובעוד משוררים בבלוגים אחרים שוקלים ,מודדים, משווים כאילו מדובר בתחרות גמר בכדורגל- כל זה ממש מבחיל אותי .יש מקום לכולם אני אומרת ,גם לשירתו הנפלאה של סומק שיודע להפיח רוח חיים בבנאליה גם לאגי משעול המעודנת גם ליודית שחר ועוד ולא צריך להשוות ולחפש ממשיכים נושאי לפיד ועוד. יש מקום לכולם בתחום השירה ובקורת טובה תדע בצורה מושכלת ונאורה לברור התבן מן הבר, ובסופו של דבר הקורא יצביע בליבו והזמן יקבע מי השורד האמיתי. הייתי חייבת להגיב בעקבות אותו הלוך רוח זועף ונוזף התופס פטרונות על המילה הכתובה מתייג פוסל ומשפריץ רוע לכל עבר העולה מדי פעם כאן ובבלוגים אחרים,והכוונה לא לדבריך אמיר

          • לברור הבר מן התבן – תיקון טעות, מענין מה היה אומר פרויד על פליטת קולמוס זו

          • למה לפרויד נישא עינינו? "לברור את התבן מן הבר"? אכן, לא פעם אנחנו עדים בדיוק לתהליך המופלא שעליו את מדברת – בחברה, בתרבות ובספרות.

          • מדינת ישראל צועדת על פי תהום ואת רוצה שירים מעודנים? איך כתב זך, איש עדין בארץ לא עדינה. ברגע שהשירה אינה נענית לצו אי-הנחת, אלא יוצרת מן מציאות בדיונית שכזו, שאינה קיימת אלא בראשם של יוצרים שבדרכם הסלולה לפרס ישראל/כינור דוד/כיבוד תורן אחר מבקשים יותר מהכל לא להרגיז אף אחד, והופכים את הצעידה בין הטיפות לספורט לאומי – אז לא, לא תודה.

          • מירי ,יש מקום גם לזה וגם לזה, גם לשירה לירית מעודנת ומכונסת וגם לשירת מחאה , לא צריך לפסול, זו יכולה להיות שירה יפה ומיוחדת ואף זו. צרכים פוליטיים או חברתיים אינם מכתיבים שירה. שירה יותר מכל אמנות אחרת היא רקמת הנפש והנשמה וזו מכתיבה ומוליכה אותה ,זו מכל מקום תפיסתי. ההבדל בין שירה לשירה נקבע ע"י הכשרון והקול היחודי של היוצר

          • תגידי
            מה היית חושבת, כקוראת, אילו נפל לידייך קובץ שירים ליריים ענוגים שנכתב בגרמניה ב 1939-1945 ?

          • מן הסתם אם הייתי יהודיה לא הייתי יכולה לקרוא בגלל הנסיבות שהייתי נתונה בהם… אבל בתוך ליבי הייתי עורגת על מציאות אחרת ,ואולי הייתי מדקלמת שירים כאלה בליבי ,כדי לשרוד כדי לברוח כדי לא להשתגע כמו אותם ילדים בגטו שחלמו על פרפרים וחלקם ציירו וכתבו עיתון וניגנו( מחנה טריזנשטאט). מה עשתה אנה פרנק ביומנה כשהיתה במחבוא ?לא כתבה שירים לא חלמה על אהבתה לפיטר, גם במלחמה אפשר להשאיר מקום לחלומות אפילו פרנקל כתב על ההומור כדרך לשרוד את התופת

          • מכל מקום מירי היקרה, הכל ענין של תפיסת עולם, יש מקום לליריקה מעודנת גם במלחמה ודווקא במלחמה, אחרת מה נעשה עם החלומות והתקווה ? זוהי דעתי ובאשר לי, אני הייתי משאירה ספר קטן ויקר שבו אצורה כל השירה – תהילים ומדקלמת ממנו כל יום בעיקר כשהתותחים רועמים (ואני לא אישה חרדית) בשביל ההשראה!!

          • כנראה שאני לא מצליחה להבהיר את מה שאני רוצה לומר. אם מישהי כמו אנה פרנק כותבת מתוך התופת הפרטית שלה על אשלייה של חיים נורמליים, הרי זה מעשה חתרני לחלוטין, גם אם היא לא התכוונה לזה כשכתבה. אבל כשסופרים ומשוררים מרכזיים כותבים טקסטים תלושים מהמציאות ולא מתייחסים למציאות אלא בונים מצג שווא שלה – בעיניי זה חטא ומעילה בשליחותם.

          • המושג חתרנות,כשהמדובר בנערה,כמעט ילדה,הוא מגוחך.
            חתרונות היא מושג מאוחר הרבה יותר,וכשהוא מוחל על עבר- הוא הופך להיות בעייתי מאוד.
            אנה פרנק לא עשתה שום מעשה חתרנות,
            לא מעשה ספרות,היא כתבה יומן.
            רוני סומק אינו חתרן.הוא כותב שיר.
            יש בשיריו אירוניה.זוהי רק אירוניה או חתרנות?
            אנו זקוקים כאן לבירור מושגים יסודי ומחודש.

          • מי אמר ששירה צריכה לשקף מציאות אקטואלית או פוליטית למה משורר צריך לשאת על כתפיו את כל המציאות הזאת ולהגיב עליה ,מי שירצה ובנוי לכך יעשה ומי שלא שיכתוב על מציאות פנימית כיד הדמיון הטובה למה לפסול אותו בשל כך דווקא שירה פוליטית עלולה לגבול בפלקטיות

          • טוב עזבי, לא התכוונתי לכתיבה פוליטית אלא לכתיבה שתשקף מציאות ולא תדלג עליה

          • חנה ומירי אם יכולה להצטרף רק במחשבה שעלתה בי עם קריאת התגובות…
            הנה אתן שתיכן רואות באופן שונה את איך השירה צריכה להיות, ולעניינה של ביקורת זה בדיוק מה שאתן עושות שאני מוצאת כראוי. לא משנה כרגע המה…כלומר, כל אחד זכאי לדעתו ונעים לקרוא ולהרחיב את הדעת דרך החחשפות לעמדות של האחר, אבל חשוב מאוד האיך…כלומר,איך עושים את זה. אולי הדרך המוצלחת היא באופן של זוג, או קבוצת בקורת, שבה כל פרט משתף בראיה שלו ומעלה טעוני בעד או נגד, רק שבצורה כזו שחשוב לו לשכנע והוא מונע באש הפנימית שלו, שרוצה להבהיר ולהעביר את דעתו. כך מופרית דעת הקורא, והוא יכול לבנות לעצמו דעה אישית, ולבחור מתוך המבחר את זה שלדעתו הוא המובחר. ראנה שאינכן קוטלות ואיכן משמיצות, אלא מבקרות בנועם אפילו שדיעותכן מנוגדות.
            חושבת, שזה בדיוק מה שנחוץ לביקורת, לא לפחד להגיד מטוב עד רע, אבל לא באופן פוגע ומתלהם, שאולי גורם לחלשים להאמין שכוח וצדק בצידו של הצועק בקול, אבל ברי הדעת יודעים לזהות כוונות מאחורי מילים, ובדיוק כמו שקורה בתגובות נוטפות רעל של טרולים, פשוט מתחילים למאוס בהן ומתעלמים מהן.
            אז נעים לי לקרוא כאן את שתיכן, והמשך יום נפלא.

          • חזרתי והדגשת פעמים אחדות כי שירה בלא תודעה היסטורית (היסטורית, יותר מפוליטית) חסרה בדרך-כלל את ממד הזמן. בהעדר ממד הזמן, השירה עשויה להיות שטוחה.
            במקום אחר, בבלוג של אמיר, הבהרתי את דברי באריכות.

          • למירי שחם –
            סליחה על ההתפרצות לדברי אחרים:
            אינני יודעת מיהו הקובע מה שליחותו של משורר. אני יודעת שיש תפיסת עולם על פיה אמנות טובה מחוייבת להגיב (בחריפות) על המציאות השוטפת, אבל כדאי לזכור שיש גם תפיסות עולם אחרות, וכי טבען תלוי במידה רבה באופנות ובגיאוגרפיה.

            אשר לי – לו היה נופל לידי היום קובץ שירה ענוגה ולירית של משורר גרמני מתקופת מלחמת העולם השנייה, הייתי קוראת בו בסקרנות, ואולי גם בהנאה. אם כי אני מודה שמן הסתם גם הייתי תוהה מה היו מעשיו בחיי היומיום.

            אם אמנים רוצים להשפיע על המציאות היומיומית – אשמח מאד אם יגלו מעורבות בחיי היומיום. זו חובתם כבני אדם, לאו דווקא כמשוררים, ואפשר למלא אותה בדרכים מגוונות – החל מהקפדה על הליכה לקלפי, עבור דרך כתיבה פוליטית לשמה (עיתונות פוליטית), פעילות חינוכית (גם בהתנדבות), ועד פעילות פוליטית מפלגתית של ממש. באותו זמן הם יכולים לברוח בעבודתם האמנותית לכל מקום שיחפצו בו.

            אגב, כדאי גם לראות אם אין בשוליים של יצירה ספציפית גם איזו התייחסות למצב הקיים. זה מופיע לעיתים קרובות, לאו דווקא בצעקות אלא בשקט, בפינה, לאו דווקא מתוך פחד אלא מתוך תפיסה אמנותית מסויימת, והיות שאמנות אינה חייבת להיראות כמו כרזת תעמולה לבחירות, אינני מוצאת בכך פגם.

            וגם: צריך לקחת בחשבון שיש אמנים שמגיבים על מציאות כזו או אחרת שנים רבות לאחר התרחשותה. צריך לאפשר לבעלי הצתה איטית ללכת בקצב שלהם. בינתיים הם יכולים להועיל מבחינה חברתית או פוליטית על ידי פעילות ישירה בתחומים הנ"ל.

          • צודקת, ובכל זאת –
            http://www.notes.co.il/burstein/54487.asp
            טקסט קצר של דרור בורשטיין שקראתי לפני כמה דקות. אין בו שום דבר פוליטי, אבל הטקסט הזה הפנים באופן העמוק ביותר את מציאות חיינו והוא משקף אותה במדוייק. רוח הזמן שלנו שורה על הטקסט הזה למרות שהטקסט אינו מחוייב לזמן ספציפי או למקום, עולה ממנו פסימיות ומבט ביקורתי נוקב, חתירה אל האמת וכו'. לטקסטים כאלו התכוונתי.

          • קראתי את הסיפור ,מירי , סיפור אנושי יפה. אם את מתכוונת לסוג כזה של פוליטיקה שמשקף את המציאות בחמלה אנושית כזאת, הרי שגם אני בעד ,מירי, תודה על הסיפור

          • האמת היא שאין כיום ביקורת של ממש ואיש גם אינו מקצה לה משאבים ומקום לפרסום.
            את דפי העתונות היומית תפסו סוקרי ספרות (הו, ויחצ"נים!) וכתבי-העת אינם משלמים בתמורה למאמרי ביקורת,
            ועל כן לא ניתן לעבוד ברצינות כדי למצוא במה ראויה ותמורה נאותה.

          • גיורא, רות בלומרט העלתה פה רעיון של עיתון לביקורת, ושאלתי אותך, אולי תרים את הכפפה.
            ברור שלא משלמים. אם החינוך אינו באמת במקום המרכזי הראוי לו על סדר היום, בוודאי לא העשרתנו כמבוגרים בעוד ידע ויופי. אין מי שישלם, ומי שיש לו, אינו מעוניין בתרבות.

          • אינני מסוגל עוד להרים את הכפפה הזאת, ולא מחמת רצון.
            אין בי די כוח ליזום את הכל, לרבות איסוף כספים, בעוד שאני עצמי טרוד ב"השלמת הכנסה" ובבעיות של בריאות רופפת ומתרופפת.
            בין השאר פרשתי בשל הסיבות הללו, ובצער לא מעט, משותפותי הפעילה בהוצאת "קשב" לשירה, שאותה הקמנו רפי וייכרט, משה דור ואנוכי.
            הודעה על כך נמסרה בשעתה באתר ההוצאה.

          • גיורא, שמעתי על כך, וחבל שנתפרדה החבילה. בכל זאת המפעל שהתחלתם ממשיך בניצוחו של רפי, וראוי מראשיתו ועד עצם היום הזה למלוא ההערכה והתודה.

            הספרות היא גם קרבן אדם. מאחל לך בריאות ורווחה.

        • לא נכון שלא כתבתי ביקורת שירה במשך 15 שנה. נכון יותר לומר שלא פירסמתי ביקורת שירה ספציפית זה 15 שנה, ואת הסיבות הסברתי פעמים אחדות.

          • גיורא, באמת שאין לי מושג מה היו טעמיך לחדול מביקורת ספציפית, אבל אולי דווקא הבלוגיה היא המגרש הראוי לומר דבר בלי לצאת בהצהרה אישית?
            ואמתין לוולך המובטח שלך.

          • לאמיר ולשאר החברים:
            התגובה נקטעה בתחילתה.
            התכוונתי לומר שכבר פרשׂתי את הנימוקים לאי-הרצון לפרסם ביקורת.
            כאשר אין משלמים לך עבור מסת ביקורת שעמלת עליה שבועיים-חודש, אתה נמנע, בדרך כלל, מפרסום.
            מדובר בי, שאינני מוכן לעבוד בלא תמורה, חוץ מן הדברים שאליהם התנדבתי מרצוני.
            בכתבי עת, שרובם מקבלים סובסידיה ציבורית, אינני מוכן להיות נחות מספק הנייר ומבית הדפוס. הם מקבלים את שכרם; ואני עומד על כך שאקבל את שכרי.
            מכיוון שהדבר הזה אינו מובן, אני כותב בעיקר למגרה. התקווה היא, כמובן, שביום מן הימים אוכל לקבץ את מה שאני כותב לכדי ספר.
            הבלוגייה היא סוג של פתרון לסוגים מסויימים של פרסומים. היא אכן מתאימה, לדעתי, לסוגים מסויימים של פרסום, ולסוגים אחרים אין היא מתאימה.
            דרך אגב לא הבנתי את סוף המשפט הדן ב"הצהרה אישית". לדעתי, כל פרסום הוא "הצהרה אישית", על-פי נמעניה ווסוגיה.
            עצם הפרסום הוא הצהרה אישית, אפילו אם התוכן אינו אישי כלל.
            כן, הרצון לכתוב על וולך, והחומר שהכנתי לעצמי, חזק בי. אינני מתכוון לחזור על דברים קודמים שנאמרו עליה אלא להגדיר אותה מחדש למען האנשים הצעירים יותר.
            ומוזר לחשוב, כי לוּ וולך בחיים כיום, היא היתה בת 65!

השאר תגובה ל אמיר אור ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור