להיות או לא להיות

מוסר וצדק הם מעניינו של כל אדם המבקש לשמור על צלם האנוש שבו, ומניעת עוול היא חובתה של כל חברה אנושית. אבל החברה בישראל אינה עומדת מול שאלות אלה בלבד, אלא קודם כל מול שאלת קיומה שלה. במלים אחרות, אנו עסוקים עדיין בשאלות אתיות שאיננו יכולים להרשותן לעצמנו כפי שהן: "האם יש לישראל זכות שליטה על שטחים ביהודה ושומרון"? "האם יש לעם הפלשתיני זכות להתנגד בכוח לכיבוש ודיכוי"? –

קשה לקבל זאת, אבל במבט היסטורי השאלות המוסריות הכרוכות בסכסוך הישראלי-פלשתיני הן שאלות שתוך דור אחד או שניים עלולות להיכתב על המים, בצד שאלות אתיות דומות, כמו זכותם של האינדיאנים על אמריקה הצפונית, או זכותם ההיסטורית של הסרבים על קוסובו.

לאחר 53 שנות עצמאות בחינת עמדתנו מתוך ספק ביכולת קיומה של ישראל עלולה להישמע לרבים כתבוסתנית או פרנואידית, אבל זוהי בדיוק הבעיה: כוחנו הוא במובנים רבים האיום הגדול ביותר על בטחוננו. עם כל הקושי, עם הטרור, ועם האיום על הנורמליות הקולקטיבית והאישית שלנו, אנחנו עדיין רחוקים מלנסח לעצמנו את השאלה במונחים של הישרדות: להפך, כולנו בטוחים בכוחה הצבאי, הכלכלי והטכנולוגי של ישראל, כולנו בטוחים בתמיכתה האיתנה של ארצות הברית בקיומנו ובביטחוננו, ובכוחה האדיר להשליט את רצונה על העולם. ביטחון זה הוא שהוביל אותנו עד עתה לקוצר ראייה היסטורי שקשה להגזים בחומרתו. 

תולדות האנושות מלאות בתהפוכות בלתי צפויות אך לעיתים מהירות למדי: איש לא צפה את התמוטטות ברית המועצות בתוך שבעים שנה בלבד, ולהבדיל, לפני השואה, מדינה עברית ריבונית לא הייתה אלא חלום רומנטי רחוק מן המציאות. תהליכים כלכליים, תרבותיים ודמוגרפיים צוברים תנופה לפני שהם גורפים איתם את המציאות החברתית והמדינית המוכרת לנו, אך רבים מתהליכים אלה אינם סמויים מן העין אם רק נטרח לתת עליהם את הדעת.

ראשית:

גם בלי שום קשר לישראל, הגל הפונדמנטליסטי האיסלאמי המתעורר בכל מקום מאיים לשטוף כל מדינה מוסלמית, להכות במערב השבע בכל אמצעי, ולהפעיל טרור חסר פשרות גם במדינות שבהם המוסלמים הם מיעוט. ישראל, הניצבת כטריז מערבי בבטנה הרכה של "אומת האיסלאם", צפויה לספוג ראשונה את מכתו של הגל הענק הזה ברגע שיאגור את התנופה הדרושה, ובטרם יתעשת המערב משלוותו המדושנת. כבר היום המומנטום של הג"יהאד מתגבר בטור הנדסי: היום עשרה מתאבדים, מחר אלף. יתרה מזאת, גם בלי "שאהידים" כאלה, בעתיד הלא רחוק דור חדש של נשק השמדה המוני, כמו וירוס קטלני במיוחד או מטעני חבלה אטומיים, עלול לעמוד לרשותם של טרוריסטים באופן נגיש יחסית. לישראל אין עומק אסטרטגי ודמוגרפי מול איום כזה.

שנית:

משקלה הקריטי של תמיכת יהדות ארצות הברית בישראל צפוי להתגמד ביחס לתהפוכות הצפויות בעצם אופיה של מעצמת העל הזו, היחידה כרגע בעולם. הרוב הפרוטסטנטי הלבן של ארצות הברית עומד להפוך למיעוט, וסביר להניח שקבוצת הרוב  ההיספאנית תמצא במוקדם או במאוחר את הדרכים להשתלט על מוקדי הכוח הכלכליים והמדיניים שם. למותר לומר, שזאת תהיה ארצות הברית אחרת לגמרי, שבמקרה הטוב תמיכתה בנו צפויה להתפוגג, ובמקרה הרע תיישר את הקו המדיני שלה עם צינורות הנפט של המזה"ת הערבי.

ושלישית:

בישראל עצמה שעון החול הדמוגרפי פועל בכיוון אחד, והיחס המספרי בין יהודים ללא יהודים עתיד להשתנות ובסופו של דבר להתהפך. ריבוי טבעי והגירה בלתי חוקית של פלשתינים מקרבים כל יום את מהפכת הזהות שתעבור על ישראל גם בעל כורחה.

משום כך, בין אם נאהב זאת ובין אם לא, בפתח האלף השלישי הבעיה העומדת בפנינו יותר מתמיד היא עצם יכולתה של מדינת ישראל לשרוד לאורך זמן במזרח התיכון. השאלה המתחייבת היא כמובן,  האם אנחנו יכולים לעשות משהו ביחס לכך, ואם כן, מה?

לאור הצפוי, ברי למי שעיניו בראשו שבמזרח התיכון מדינה המושתתת על זהות דתית יהודית, על הפלייתם לרעה של תושביה האחרים, ועל דיכויו של עם ערבי, עומדת בפני ברירה היסטורית חדה ופשוטה: מצד אחד דבקות בקו ציוני נוקשה עם סבירות גבוהה לחורבן פיסי גמור, ומצד שני פשרה מדינית ובחירה מרצון בשינוי קווי זהותה של המדינה.

לרוע המזל אנו בוחרים בזגזוגים חסרי כיוון בין שתי האפשרויות בלי מודעות שלמה לברירה ולהשלכותיה: הצורך בפשרה מדינית והשגת שלום עם כל שכנינו הוא היעד האסטרטגי הראשון במעלה של ישראל, ותנאי הכרחי להמשך קיומה. צורך זה מובן כבר על ידי מרבית הציבור, אך לא בכל חומרתו: אם בעלי שיחנו הפלשתינים ייאותו לפשרה היסטורית בגבולות שישים ושבע, עלינו לקבל הצעה זו מיד, בשתי ידיים, ובשמחה. יתרה מזאת: לנוכח האיום האסלאמי הסכם מדיני שאין עמו רוח של נדיבות ופיוס היסטורי אמיתי עדיין איננו מענה ראוי.  עד כה מה שלא רצינו לתת כמחווה של פיוס, הוכרחנו בסופו של דבר לתת תחת לחץ ותוך הסלמה של השנאה כלפינו. עלינו לפעול אחרת.

במשך שלושים וחמש שנים השפלנו, נישלנו וניצלנו את תושבי יו"ש ועזה, ובכך הידקנו סביב צווארנו את מעגל הקסמים שלהם: הדיכוי, העוני, השנאה והטרור.  

יצרנו לנו אויב שאין לו הרבה מה להפסיד, במקום ליצור לעצמנו שותף שאיתו ניתן לבנות עתיד כלשהו בכברת ארץ זו שבין הירדן והים. יצרנו עוני וכשל חברתי המחמירים את הבעיה הדמוגרפית במקום לאפשר יעדים חברתיים סבירים שיעודדו תכנון משפחה והשקעה ביחיד. כבר עכשו ברור שככל שיחמיר המצב בשטחים, יותר ויותר יתועלו כל כשל שלטוני, כל מצוקה כלכלית וכל כבוד רמוס אל מלחמת קודש "באויב הציוני" במקום אל עשייה קונסטרוקטיבית שם.

עלינו לחדול מלדרוש "הדדיות" של מחוות, ולהשתמש בנקודה היסטורית זו בעוצמתנו הכלכלית על מנת להשקיע בשטחים, להעלות את רמת החיים של תושביהם, לשקם את גאוותם האישית והקיבוצית, וליצור לעצמנו פרטנר לדו-קיום היסטורי ארוך זמן. דומה שגם העוולות והקורבנות האישיים והציבוריים שגרם הסכסוך הישראלי-פלשתיני יבואו ביתר קלות על תיקונם מתוך מפנה היסטורי כזה, שבו יתגלה  בהדרגה לכל הצדדים שהנדיבות, הפיוס והשלום הם שכר עצמם. בנפשנו הוא, ואין לפנינו כרגע יעד אסטרטגי חשוב מזה.   

הוא הדין במדינת ישראל עצמה. שיתוף כל אזרחי המדינה והזדהותם עמה הוא כורח היסטורי קטגורי. הכרה במיעוט לאומי ערבי איננה פתרון אלא מסמוס הבעיה ודחיית הקץ. עלינו לשאוף לחברה שוות זכויות וחובות לכל אזרחיה, חברה שבה יהודים, מוסלמים, דרוזים ונוצרים יוכלו להשתייך אליה מתוך הזדהות, גאוה ושוויון. עלינו לחתור לאלתר לכינונה של מדינה אזרחית מודרנית בלי הבדלי דת גזע ולאום, שכן רק מהפכה מחשבתית, חוקתית וחינוכית תוכל להביא לניטרולם של מטעני הנפץ הלאומיים והדתיים, המונחים כיום מתחת לכל בית בישראל.

בכל פעולותינו, בארץ ומחוצה לה, ראוי שנאמץ לעצמנו מבט רחב ומרחיק יותר, ונכונן על פיו את כל מהלכינו. עלינו להכיר במצב החירום ההיסטורי שבו אנו מצויים, ולהתחיל מיד בבניית חוסן חברתי ומדיני בטרם ישטוף אותנו הגל הפונדמנטליסטי, בטרם ישתנה מערך הכוחות העולמי, ובטרם תקעקע הדמוגרפיה את אופיה הדמוקרטי של המדינה ותכתיב את מהלך ההיסטוריה.

כדאי שנפקח עיניים: שעון החול הולך ואוזל מדי שנה, מדי חודש, מדי יום.

                                                                             אמיר אור

המסקנות שלי לגבי הכיוון אליו אנחנו חותרים לא השתנו. באותה שנה פרסמתי ב"הארץ" את "אחים בדם", שמדבר על פן אחר של המסקנות האלה. על בסיס לאומי משותף ועל אתוס משותף שאיתם נוכל להמשיך הלאה. 
ב"היסטוריה" מיקמתי את השואה הבאה במאה העשרים ושלוש פלוס, אבל בכלל לא בטוח שיש לנו כל כך הרבה זמן.