בננות - בלוגים / / הודו 11 – סומאנאת'אפורה
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

הודו 11 – סומאנאת'אפורה

 

 

  הודו 11 – סוֹמאנאת'אפּוּרה

מאז שפרצו לחדרי אני לא סומך על המנעולים ההודיים. כשהתגוררתי בפוּנה בסוף שנות השבעים שכרתי חדר בחצר של גורדוארה – בית תפילה סיקי – ולמרות שבדרך כלל אף אחד לא שש להתעסק עם הסיקים, פרצו את החדר ורוקנו אותו. אני נועל את חדרי בבית ההארחה במנעול יל שהבאתי איתי – חלק מציוד הפק"ל פה – כמו גם למשל נייר הטואלט. בעיני ההודים שלא מנגבים אלא שוטפים, השימוש בנייר הוא מנהג די מלוכלך, אבל במקומות ציבוריים שההיגיינה שלהם שואפת לאפס מן הכיוון השלילי, אני פשוט מעדיף לא לגעת בשום דבר. אני נועל את המנעול, אבל מגלה שהבריח עצמו מוברג באופן כזה, שעם מכשור מתאים אפשר לתלוש את כולו מהדלת. לא נותר לי אלא לקוות שהקארמה שלי השתפרה מאז, ואני יוצא לקריאת שירה עם סוואמי בקולג' התרזי.

זהו קולג' בנות על שמה של תרזה הקדושה – לא אמא תרזה ההודית אלא תרזה הספרדייה, מאווילה. הבנות מגיעות הנה לא רק מהודו אלא גם מקניה, טנזניה, מיאנמר, איראן ואפגניסטן. הן קמות כשאנחנו נכנסים ושרות את הימנון הקולג':

מבטנו אל ההרים, / לשם נשאף לעלות / בכל ליבנו ומאודנו, // קולג' תרזה / לעד נהיה נאמנות לך…"

שירי "בירה" שבו הדובר הוא נאצי בדימוס, מותיר עליהן רושם חזק, והן שואלות אותי שאלות על השואה ועל משפחת סבתי שנרצחה שם.

סוואמי חוזר לבנגלור, ועם השקיעה אני מטייל סביב האגם שליד בית ההארחה, ושואף את השקט והיופי פנימה. מייסור הרבה יותר מרווחת ושקטה מכל הערים ההודיות שהייתי בהן – יש בה "רק" מיליון איש, והמהראג'ות שלה היו מלכים נאורים שדאגו לפיתוחה וטיפוחה, שניכרים בכל. האיזור של מייסור שונה מאיזור בנגלור, והצפון שונה פה מהדרום. קרנאטאקה הייתה מורכבת מכמה ממלכות שהבריטים צירפו יחד, ובסופו של דבר יצרו פה מדינות לפי מפתח לשוני. כך קראלה היא ארצם של דוברי המלאיאלאם, ואילו קרנאטאקה היא ארצם של דוברי הקאנאדה ועוד כמה מיעוטים לשוניים. זוהי מדינה ומגוון של מנהגים, אקלימים ודיאלקטים, מדינה בגודל של גרמניה, עם שישים מיליון תושבים.

אפרופו גרמניה, אני פוגש פה את פרופסור מאהאדֶוָה שמדבר איתי ארוכות על השואה, שמעסיקה אותו עמוקות. יש לו דוקטורנטים שכותבים על ספרות השואה, והוא ארגן כאן גם סמינר על ספרות הדור השני עם הסופרות סביון ליברכט ונאוה סמל והמשוררת דיתי רונן. דיתי – תלמידה שלי בעבר וידידה בהווה – אף העבירה כאן קורס שלם על ספרות השואה, ואחראית למפגש בינינו.

בבוקר 30.1 מתייצבים אצלי שני תלמידים שלו ואנחנו נוסעים למקדש וישנו קֶשאווה בסומאנאת'פּוּרה, בערך 40 ק"מ ממייסור. כתובת גדולה בשער המקדש מספרת שהגנרל סומאנְת'ה דאנְדאיְסוּקה בנה פה את המקדש ב-1268 במצוות המלך נאראסימְהה ה-3, וזה לקח 58 שנים וחמש מאות פַסלים להשלים את הבנייה. כשנכנסים מבינים מיד למה – כל המקדש כולו, סביב סביב, מהרצפה ועד לקצות הגגות מעוטר בפסלים ותבליטים. הוא בנוי על בסיס בצורת כוכב כשלושה מקדשים מחוברים, ששלושתם מוקדשים להתגלמויותיו השונות של וישנו – קֶשאווה, ג'אראנְדאנה וקרישנה. בחלל המרכזי, בין שלושת החדרים שבהם פסלי האלים יש במת ריקודים שעליה רקדו קדֵשות המקדש – הדֶוואדאסי, שחלקו עם באי המקדש את אמנותן ומיניותן. 



המיניות אינה נפרדת מהאלהות  גם בעיטורים שבחוץ, שם אפשר למצוא תבליטים של סקס בזוגות ובשלשות, במגוון אלוהי. בנדבך הראשון מגולפים שם פילים, מעליהם סוסים, ואחר כך פרחים. מעל לפרחים מתוארות תמונות מתוך האפוסים ההודיים – הראמאיאנה והמאהאבהאראטה, ומעליהם האלים בהתגלמויותיהם הרבות, וגם גורואים, משרתים, רקדניות ואריות – עולם שלם בזעיר אנפין. אני מזהה פה את וישנו עם הקוברה בעל שבעת הראשים, את מאטסיה וואראהה – התגלמויותיו של וישנו כדג וכחזיר בר, את קרישנה עם רועות הבקר, את ילדותו של ראמה – ים שלם של מיתוסים. גם מאנְמאת'ה, אל האהבה, נמצא פה לצד אהובתו, ראטי. הוא מחזיק בידו קנה סוכר לפתות בו את הנשים, וגם הוא, כמו ארוס מצויד בקשת וחצים, אבל חיציו עשויים מפרחים. 



שלושת המקדשים המחוברים של סומאנאת'פורה, כמו גם השילוב של הסגנון הדראווידי הדרומי עם הנגארה הצפוני הוא מה שמייחד את הסגנון של שושלת ההוֹיְסארה, שהגיעה הנה מהצפון וכבשה את הארץ. המקדש הזה, כמו עוד תשעים ושניים מקדשים אחרים נבנו ברחבי ממלכתם לתת תוקף לשלטונם וכבוד לאלים שעזרו להם. אבל האלים לא הגנו תמיד אפילו על עצמם, 
וכשהמוֹגוּלים המוסלמים הגיעו הנה, הם השחיתו את המקדשים: כאן חסרה האצבע של ג'אראנְדאנה, ושם החליל של קרישנה שבור. בכל פסל במקדש יש פגם קטן ולכן המקדש לא משמש מאז לפולחן.

 

מההתחלה: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22620&blogID=182
המשך: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22748&blogID=182

 

 

 

 

 

 

 

5 תגובות

  1. מרתק מסע ההרפתקאות הזה אמיר
    בסיס לרומן צבעוני וחי

  2. היי אמיר יפה
    ממשיך לעקוב נהנה להכיר את הודו מעבר לסיפורי גואה והסמים
    תודה

    • דוד, זה כל מה ששמעת על הודו עד היום? גואה וסמים?:) עולם ומלואו שם. זאת יבשת, עם כל המגוון שיש ביבשת.

    • דוד, זה כל מה ששמעת על הודו עד היום? גואה וסמים?:) עולם ומלואו שם. זאת יבשת, עם כל המגוון שיש ביבשת.

  3. איזה חוויות !
    מרשים !

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור