מחשבה – דיבור – עולם

בדיון שנוצר בעקבות הרשומה כזה כאילו הבנתי שכולנו כל כך רגילים לוויכוחים על שפה גבוהה לעומת נמוכה או על שפה תקנית לעומת שגויה, עד שההבחנות שביקשתי להבחין בנימת הרגש ובפתיחות הדיאלוגית שמעבירה שפה, הן לא לגמרי מובנות.  ההבחנה שאני מבקש להבחין כאן הפעם היא בין 'טעות' לקהות ובין עברית להיבריש, וכדי לזרום עם החזון  – לסיום גם תרגום "התקוה" מלשון אנו באנו להיבריש עסלית.

*

לומר 'שלוש שקל' איננו העשרה של העברית, אבל גם אין בו חירשות מופלגת למרקמה ולהגיונה הפנימי. הרבה יותר חירשים בעיניי הדיבור השטוח, החף מכל דקות הבחנה או ההתבטלות הפרובינציאלית שמדברת קריאולית-עברית  ('קניתי תחתון בֶּסְט אוף דה בֶּסט!'). לא מדובר כאן רק בעניין של אופנה וטעם ואפילו לא של חוט שידרה תרבותי. הבעיה של העברית העכשווית היא בהיותה דיבור שאינו שומע עוד את עצמו לעומק, שאינו חושב את עצמו לעומק. דלות מבע, פרובינציאליות לשונית וקהות של קשב מתקיימות כולן באותם מים רדודים של גסות חשיבה.

כשאנחנו משתמשים בעברית במלה לועזית כמו 'אבסטרקטי' אנחנו מסמנים את עצם המושג באופן אבסטרקטי. אבל כשאנחנו אומרים 'מופשט' אנחנו פושטים מעל הממשות את רשמי החושים. המושג המופשט הוא תוצר של הפשטת תכונה מ"לבושה" החומרי. לעברית אפילו התואר 'מופשט' הוא דימוי מוחש: הוא אינו סתם סימון אלא תמונת מחשבה. 
כשאנחנו אומרים 'היפוקריט' אנחנו מתייגים אדם שמקיים שתי מערכות מוסר, ומציג לזולתו מצגת שוא צדקנית; אבל המלה כשלעצמה היא רק מונח טכני נטול כל עומק מלבד עצם הצבעתו על התוכן שהוא מסמן.  לעומת זאת כשאנחנו אומרים 'צבוע', אנחנו מנכיחים את ההסוואה הזו  כתמונה מוחשת. הצבוע הוא מי שפניו צבועים ומוסווים, מי שתוכו וחוּצו אינם שוים.

כשאנחנו אומרים על מאכל שהוא 'ערב לחך' אנחנו מנכיחים בשפה את חוויית הטעם שבפה, אבל כשאנחנו אומרים ש'האוכל עשר' אנחנו רק נותנים ציונים לעולם: אנחנו רחוקים מן החוויה, ואיננו מבטאים אותה.

שפה היא מחשבה, ומחשבה יכולה להיות סימון מילולי מופשט, כלומר מנותק מתחושה ורגש, או להפך – הנכחה של חוויה והעשרתה של החוויה בתובנות ורגשות.

כשאנחנו מציינים משהו ב'חבל על הזמן' אנחנו אומרים למעשה ש'הוא מעבר לכל תיאור', ובזה פוטרים את עצמנו מהבנה מעמיקה יותר של מהות הדבר, של ייחודו – ושל חוויתנו אותו. במקום הבנה כזו אנחנו מכניסים את הדבר – ואת מחשבתנו – לערמה מתגבהת של ערבוביית מושגים בלתי מובחנת.

הוויכוחים על שפת דיבור ו'שפה רזה' בספרות אינם עוד ויכוחים על שפה פשוטה לעומת שפת מליצה, אלא על עומק המחשבה הראוי לאדם. המליצה היא מליצה כשהיא למעשה דלה, כלומר נבובה מחוויה ומחשבה – בדיוק כמו 'האוכל עשר', 'אבסטרקטי' או 'חבל על הזמן'. עושר הדיבור הוא עושר תפיסה, דמיון, וחוויית מציאות – אותו נכס בלתי מתכלה שמבטיח עצמאות חשיבה והתנסות.

חיוני להבחין: שפה עשירה אינה בהכרח שפה גבוהה. העגה 'על הפָּנים' היא מטפורה רעננה שמציירת לעינינו תמונת נפילה מופלגת. 'שמתי גז' הוא ציור של תמונת ההסתלקות.

עם זאת, גם ביטוי עשיר עשוי לעמוד בשירותה של דלות מחשבתית. שפה דלה היא מעטה של הסכמה המכסה על עצמיותנו. הדלות הזו היא הדלות שבטשטוש ההבדל וההבחנה. 'נכסי צאן ברזל' אינם מובנים לנו כתמונת מחשבה יותר מ'אבסטרקטי' או 'אדמירל' שהאטימולוגיה שלהן נסתרת בדרך כלל מעין הדובר.

אבל העניין חורג מרדידות השפה עצמה ומגיע לשאלות של יכולת דמיון, של ניסוח ושל תיעוד מנטלי פנימי. איך נתאר חוויה כלשהי? אפשר לסכם כל התנסות בהסכמה ש'היה עשר' או להפך, ש'היה על הפנים'; אבל בדיוק דרך קצרנות  מסוג זה אנחנו מונעים מעצמנו תפיסה והבעה עשירות יותר, ומצמצמים את התקשורת בינינו להסכמות עילגות ושטחיות.  בקצרנות אידיומטית כזו אנחנו מונעים מעצמנו את סוג הראייה שבו אנחנו כן מבחינים בדקויות של תובנה וחוויה, ומונעים מעצמנו את הבהירות ביחס למה שהקנה להתנסותנו משמעות מלכתחילה.

מתי השפה באמת מידלדלת? כשהיא נעשית חיצונית, כשתחושתנו אותה מתקהה, כשאיננו טועמים בה את הממשות שאנחנו מביעים בה. השפה הפנימית של העברית לא תסבול במיוחד מכך שלא נבחין בין זכר לנקבה דקדוקיים,  מכך שנאמר 'עבוּר' במקום 'בעבוּר', או נאמר 'לָמה ש' במקום 'מפְּני ש'. אין ב"טעויות" כאלה שום חידוש, והעברית כבר ידעה התפתחויות מסוג זה ואף דרמטיות מאלה.

המרקם הפגיע והרגיש באמת של הדיבור הוא מידת הרגישות שיש לנו אל תמונות המחשבה שהעברית מציעה, ומידת רגישותנו לזיקות העומדות ביניהן. במלים אחרות – חיותה של השפה היא בעוצמת החוויה שהיא יוצרת ומעבירה בעולמם של דוברי אותה שפה. שפה שעדיין רואים אותה, ממששים אותה, שומעים, אוכלים, ומריחים אותה, היא שפה חיה באמת, שפה שיש בה שירה.

*

וההימנון? היר איט קאמס –

מלים: נפתלי הרץ אימבר, תרגום להיבריש: אמיר אור.

הצ'אנס 

אם בִּפְנוֹכוֹ, יעני דיפ אין דה הארט,
הנשמה של היהודי עוד דלוקה על הקונספט,
ואם ישר ישר, מזרחית על הצ'ארט,
אשכרה עוד רואים ממֶטר את ירושלים,
אז רואים שעוד אפשר להביא אותה בקטנה

ועם קרדיט של איזה אלפייה או שתיים
חופשי חופשי לשחק אותה מדינה.

למען הדור הבא, ולפני שנהפוך לדינוזאורים, כולכם מוזמנים להתגייס למפעל התרגום החשוב הזה. בחרו יצירה שחשוב לכם שתישמר – מן המקורות או משלכם – ויפה שעה אחת קוֹידֶם!

  
הבא: מן הנצח אל הזמן