אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
השיר שהוא דרך, השיר שהוא מקום
1
מהו מעשה השיר מבחינת המשורר? ולמה לנו מעשים כאלה?
– המטפורה שהייתי רוצה להציע כדי לנסות להשיב דרכה היא "השיר הוא דרך".
ומה פירוש "דרך"?
– קודם כל, "דרך" במובן הפשוט, שהשיר בנוי כמבנה קווי על ציר של זמן (בניגוד, למשל, לציור או לפֶסל, שקיימים בתוך מרחב). לכן כמו ש"הדרך נפקחת לָאורֶך", השיר הוא משהו שנפתח ומתגלה תוך כדי התנועה בו. וחשוב לומר שהשיר נפתח באופן הזה לא רק כשכותבים אותו, אלא גם כשקוראים אותו: כשלכאורה הוא כבר נתון לפנינו בשלמותו. גם אז, בקריאה הראשונית, החדשה, בקריאה חווייתית וחפה מידע מתויק – השיר נפתח בתודעתנו כמו הזמן עצמו, הווה אחר הווה, צעד אחר צעד, מובן אחר מובן.
השיר הוא "דרך" לא רק מבחינת התנועה בו, אלא גם מבחינת החוויה עצמה. זוהי "דרך" גם במובן של חיפוש וגילוי נפשיים ורוחניים. שיר אינו ציר-תנועה סלול וידוע מראש.
כמובן, אפשר ליצור מבנה רטורי קצוץ-שורות, שקול ואף חרוז, שיעמוד בכל אמַת-מידה פואטית בלי שמבחינת המשורר יהיה בו חידוש כלשהו, תוכני או צורני. אבל שיר כזה, אם ניתָן לקרוא לו כך, אין בו רוח-חיים, ולמעשה אף פעם לא נולד ברוחו של יוצרו אלא כגופה חווייתית.
כשאנחנו באים אל השיר בלי ידיעה מוקדמת, כשאנחנו שואלים את השיר בלי לנסות לגרש את אי-הידיעה – השיר עונה לנו, מתגלה לנו עם כל צעד אל תוך הלא-ידוע.
השיר הוא דרך – שדורשת את מידת ההרפתקנות הראויה ואת האיזון בין הגילוי לבין חוסר הוודאות של הצעד הבא. הדרך היא גילויו הבלתי פוסק של השיר כמקום על ציר של זמן: מקום בתוך שינוי.
המושגים "דרך" ו"מקום" כבר עברו הפשטה רבתי בשיח האינטלקטואלי של המאה ה-20, אבל כשאני אומר כמשורר "דרך" או "מקום", הם בלתי-קיימים אם אני לא רואה אותם בפועל. לַמשורר – השיר אינו רק מבנה רטורי, ואף לא רק "מבע מילולי של הנפש", אלא קודם כל מציאות מסֵדר אחר.
בשיר שהוא גם שער כזה מן הידוע אל הלא-ידוע, כל דימוי, כל מטאפורה או מטונימיה – הם בבחינת עולם שנחווה בפועל.
השיר החי הוא עולם, שהמשורר לא רק בורא אותו אלא גם נכנס אליו וחי בו במידה שהוא יכול.
הרבה יותר מאשר במציאות הרגילה, ההפרדה בין בורא לנברא איננה הפרדה של ממש כאן, והעולם מתרחש מבפנים החוצה בלי שום תָוֶך מעכב. בדומה לממשויות חליפיות אחרות שאנו מכירים (כמו מן התודעה ה"הוזָה" או החולמת), ממשות זו חופשייה יותר ממגבלות ומוסכמות "עובדתיות", ופתוחה יותר לדמיון, להגוּת ולרגש. המשורר מביט סביבו ורואה את הממשות הזאת – את מה שהחוקר יכנה אחר כך "מטאפורה", "דימוי" או "נרטיב". השיר פוער עולם בלתי נודע, שממתין שם להיחווֹת – ולהיאמר.
הכלים הרטוריים כשלעצמם, מיומנים ככל שיהיו, אינם תחליף ראוי לַ"להיות שָם"; בכל מקרה אחֵר זהו רק מִשחק מלים שאינו ברור חווייתית עד תומו גם לכותב. במובן החשוב יותר של מעשה השיר, משורר אינו יכול לעשות יותר מזה, אבל גם פחות מזה לא יספיק:
להיות שם, ואז להביט, לשמוע, להריח, לגעת, להרגיש ולחשוב.
כשאתה חוֹוה, אינך צריך לרמוז – אתה רושם יומן מסע, גיאוגרפיה של עולם השיר, אנתרופולוגיה שלו, אירועיו, זמנו וכו". אתה עֵד לשיר, אתה תייר בשיר, הוא איתך, אבל לא בדיוק ממך.
ה"אני" הקטן, היומיומי, המבַצע, הופך לגשר אל אני גדול יותר, שבורא עולמות וחוֹוה אותם; למעשה, כל הדמיה מילולית שאינה בוראת עולם צלול מורה על הסכמה מראש לוויתור על אותה אי-ידיעה, על האפשרות לחוות את השיר כממשות. כאשר ממשות זו נחווית כך, המשורר יכול להעביר משהו ממנה דרך המלים כיד כשרון הדיבור שבו ניחן – הלאה, אל הקורא – שלא חָווה ולא ראה, אבל רוצה וגם יכול להיכנס אל פאזת הממשות הזו מבעד לשיר. הבעיה היא, שלא תמיד המשורר עצמו מעז או רוצה בזה.
בקריאה ניכר עומקה של המציאות הפואטית הזו, הקדם-מילולית, במהלך ההפוך מן המלים לחוויה: יש שיר שמציע מקום מנטלי מובחן ופתוח לקורא, ויש שיר שלא. כשהשיר "מומצא" כמִשחק מושגי, שום כשרון אינו יכול להסתיר זאת, גם אם הושגה בשיר הבעה לשונית-הגותית מופלאה. השיר הוא מראָה. במעשה השיר הדובר אינו בוחר רק לגלות או להסתיר, אלא בבחירה זו עצמה הוא גם בוחר לראות או לא לראות.
מתוך הליקון 81 "לא ברעש – שירה חדשה 2008" הרואה אור בימים אלה
אמיר אור
המשך: "כשהאגו רועם המוזות שותקות"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=7433&blogID=182
עוד בנושא:
* הגעגוע למשמעות – פוסט פוסט מודרניזם
שלום אמיר
המאמר שלך נראה כתגובה מנוסחת היטב בשפת בני אנוש ולא בשפה אקדמית, לדיון שמתנהל אצלי עכשיו על השיר "היא נובחת".
האם זה מקרה שהעלת אותו עכשיו לרשת?
גיורא
גיורא, הצצתי בשירך, ושלוש שורותיו האחרונות לא מותירות הרבה ספק ביחס לאמפתיה שמתוכה נכתב.
אבל "הקורא עונה ליצירה" כדבר המאמר בקישור לעיל, ויוצר אותה בעולמו.
במקרה הזה ענו ליצירה במענה עז, איש איש מעולמו והדיון חרג מזמן מהשיר…
מכיוון שהיוצר נגיש הוא גם ננבח מעט:)
ועוד – אם אתה רואה קשר בין המאמר לשיר, האם אתה מתכוון לזה שראית מול עיניך הלוע המחושק והדרוך? זה אכן עובר. והשאר – הקורא עונה…
אמיר לא יודעת להגיד משהו חכם על המאמר שלך , רק שאני מתענגת על המילים שבחרת ומסכימה מאד עם עיקרי הדברים . שיר הוא גילוי , הוא הפתעה,
הוא קשר ישיר לכלי דם .
תודה, ריקי, ואני מסכים עם הסיכום שלך, אם כי הנאמר ברשימה תובע יותר.
מסכימה אתך, ברור לי שאחזור ואקרא ואלך לקישורים גם. התגובה היתה ראשונית ומיידית
"השיר הוא דרך" — גרם לי לחשוב על המתח בין חשיבות הדרך או התהליך והתוצאה הסופית, ואיך פותרים אותו במקרה של שירה? בכל מקרה הרעיון מאד מאד יפה.
על המובן הזה של "אהבת הדרך" כפי שקרא לזה קזנצקיס, או Amor Fati (=אהבת הגורל) בלשונו של ניצשה – אדבר בהמשך: על זה מדבר החלק השני של הרשימה, וכנראה כיוונתי לדעת גדולים 🙂
תודה על המאמר. קראתי נהנתי וקבלתי עוד מפתח.אני לפעמים הולכת לאיבוד ב"דרך" הזאת. אבל לומדת.
אכן השיר הוא דרך והקורא הוא עובר אורח בשבילי הדרך הזאת הקסומה , כדברי אלתרמן ואילן בשמיו וענן בגשמיו עוד קוראים לך עובר אורח ,והדרך הזאת כמו מסתרי היער מגלה טפח ומכסה טפחיים ומכאן ההרפתקנות שבקריאת שיר.המעט המכיל את המרובה השפה הדחוסה,לא מקלים על ההולך בדרך, אבל מרתקים אותו אליה מתוך סקרנות הגילוי ,יפה וחכם מאמרך אמיר
התגובה למעלה היא שלי
תודה, חנה. וכאשר את נכנסת לעולמו של שיר ככה, הריהו ברוא היטב 🙂
לוסי, תודה. ה"דרך" הזאת אינה דרך שקיימת לפני שדרכת עליה…. כולנו גם תועים בה, ובכל זאת אם אנחנו שם, גם אי אפשר לתעות בדרך שאתה יוצר בעצם ההליכה.
אמיר, יפה אמרת.יש שיר בשם זה לזמר ספרדי ענק Juan Manuel Serrat , הוא מדקלם בשיר מילים של Antonio Machadoהמשורר.
מצאתי ביצוע יפהפה
http://tinyurl.com/6j296k
בתרגום חפשי שם השיר הוא "את הדרך עושים בהליכה"
לוסי, כמו שזה נשמע, את הדרך עושים בריקוד…:)
"הוא גם בוחר לראות או לא לראות" זה המשפט שהולך איתי מהמאמר שלך, כל כך מדוייק וכל כך קשה ובתוך החיים. תודה
קרן, תודה. אפשר לקרוא לזה "אתיקה עצמית" וזה באמת חל על יותר מכתיבת שירים לעת מצוא 🙂 מה גם ש"כתיבת שירים" כשהיא כזו, היא בריאה קטנה שנהפכת לחלק מהאנחנו המשתנה והולכת אתנו הלאה.
קראתי בעניין רב ולמדתי. אני אוהבת את הדרך בה אתה מנסח את הדברים. יחד עם זאת,אני חושבת שכל יצירה היא דרך, אפילו באומנות הפלסטית.
בוודאי, את צודקת, עדנה. אדרבא, לגבי אמן פלסטי די מובן מאליו שעליו לראות את היצירה כממשות חושית בעיני רוחו. לגבי שירה זה לא תמיד כל כך ברור 🙂
נהנית להתבשם מההבנה שלך, בשבילי מהות השירה פתלתלה, לעיתים ברורה ולעתים מתחמקת, אבל תמיד החויה המלאה ביותר
תודה, חני. החוויה חזקה יותר לא רק מצד התוכן אלא גם מצד האופן. כשהשיר הוא מקום שאפשר להיות בו, כמו מקום, סרט, חוויה חושית – הוא מתעצם וגם חווייתי באמת.
אמיר, (אחותי הביאה לי היום מתנה)
אז אני מתענגת גם על מאמר אחר שלך "ואלה תולדות המילים" מתוך "סופרים ומשוררים מדברים על מקורות השראה" בעריכת רות קרטון-בלום.
יש שם משפטים כיהלומים..
כמו:" מילים שאני כותב אינן מאכלסות אותי. הן מבצבצות מגופי כמו אגלי זיעה"…
המאמר הזה, כאן, וואי וואי …מה אומר?!. קשה להיות מודע ולהפנים את "הדרך" או "המקום" שאתה מדבר עליו. זה להבין את ה"מי זה" שכותב יותר לעומק. זה קשה! (כמובן שהכוונה- לי זה קשה)
תודה, תמי. זה תהליך. גם אני עברתי ועדיין עובר אותו בכל פעם שאני כותב. בהתחלה זה לאט, מעורפל, אבל כשפעם אחת יודעים לאן זה מוליך זה מתבהר ומתמהר.
אמיר, מוזר, אני חושבת על כל אותן שנים שדיברתי, שהיו לי מחשבות רבות אבל לא היתה לי מחברת לכתוב בה. בזמן האחרון מצאתי אותה…:), ובמובן מסוים נפתח עולמי שכנראה היה קיים אך היה מודחק, מושתק. הצורך לשתף, לכתוב מפוגג את הערפל הפנימי ומבהיר את הַפָּנִים.
נפלא, תמי! במחברת הזאת רואים הכל אם רק רוצים. היא ראי, היא מסע, והיא ספר התשובות 🙂
אמיר, לפעמים אני מגלה דברים שלא ידעתי שאני חושבת או מרגישה, מוזר.
ככל שנכנסים לזה יותר השיר יכול לשמש כמין אוראקל של הנפש 🙂
לפעמים "במסובב" דרך העולם המטפורי שעולה ממך ביחס למשהו, לפעמים מעצם החופש לברוא ממשויות בעלילה, לפעמים בתובנה או בפורקן… ועוד.
..:), אולי. הכי כיף לשזור את הזמנים וההקשרים הלא לוגיים כביכול שנרקמים לתמונה- מין פלא שכזה…ותחושת החופש שהופכת אותי ל"נרקושירית"…
תמי, "נרקושירית"?:) טבעי שאנחנו נמשכים למקומות שהם טעוני משמעות עבורנו.
ל"זמנים וההקשרים הלא לוגיים" יש כמובן הגיון גמור משלהם…
אמיר, אני אוהב את ההבחנה שהשיר הוא מעשה, פעולה ממשית בתוך העולם.
משוחח עם תפישתו של ג".ל. אוסטין בספר:"איך עושים דברים עם מילים", שהעמיד מול תפיסות מסורתיות של השפה, את התפיסה שעם מילים עושים דברים.
הוספת נדבך חשוב לשאלה מהי שירה. או בלשונה של שימבורסקה עוד מעקה לשאלה.
תודה מוישלה. זה אחד הדברים שמבקרים לא ממש מבינים בדרך כלל. מה דורשת כתיבה של שורת שיר כמעשה, חוויה, בריאה.
גם בפרוזה, לא רק בשירה. אני מרגישה וחושבת את מה שאמרת גם לגבי כתיבת סיפורת.
צודקת, יעלה. יותר מזה – בעולם המושגים שלנו כיום בפרוזה זה הרבה יותר ברור שמצפים ממך לראות מציאות ולברוא אותה צעד אחר צעד.
אמיר, ראשית, אני אוהבת את ההתבוננות על המלים כבוראות מציאות ממשית. השיר הוא עולם ממשי.
הקשר בין קורא-כותב-טקסט ולמי האחריות ולמי הפרשנות ומה הם הגבולות שלהן הוא סוגיה מעניינת ויפה שהעלית פה משהו ממנה. אני חושבת שיהיה מעניין להתייחס לסוגיה הזו בהקשר של המרחב הקיברנטי (ובמלים פחות מפוצצות: מה עושה האינטרנט – הבלוגים והפורומים – ליחסים משורר/קורא, מה קורה כאן, מה ראוי לומר ואיך, מה הקשר הזה עושה לכתיבה, מה הכתיבה עושה לקשר…) תודה.
אמיר
אכן מילים כדרבנות בענין השיר הוא הדרך (ישו גם הדרך…) וגם המשורר שהשיר משמש לו גשר אל עצמו. במקרה שלי זה היה כמעט גשר סן פרנסיסקו, ממנו קופצים בקפיצות אמוק. דבריך מאלפים והתחושה שאתה בחפוש תמידי בתוך הדרך הזו מראה שאתה בשבילי הפרדס ותעלומותיו. השיר לפעמים הוא גם בעל או אשה, או איזה תאום סיאמי. והמשורר אם הוא מבקש להתפטר מהצרה הזו או הברכה של המשוררות, צריך להיות האיזמל של עצמו כדי להתנתק מהדבר המוזר הזה שנקרא שיר. וזה די ווג"ע ראס אמיתי. לגבי עצמי עושה מאמצי התאזמלות. מיכלי הבת שלי טוענת ששיר הוא די מחלת נפש. הצורך הזה לכתוב שיר.
אמירה היקרה, בעל או אשה? 🙂 לא אצלי… אבל אל תתאזמלי כל כך מהר. השיר הוא בוודאי לא מחלת נפש, אלא בריאה בחומרים העדינים של התודעה, אלה שמהם מגיחה הממשות האחרת.
כל שיר הוא "ישו" אם רק נותנים לו.
תודה, מירה, והשאלה שהעלית מעניינת ביותר. זהו תהליך בחיתוליו וסופו מי ישורנו…
מרוב עומס, כרגע אני רק יכול להבליח לא רק על פני הבלוג אלא גם על פני שולחן הכתיבה שלי, אבל כשוך הפסטיבל (פסטיבל השירה הבינלאומי "שער") אחשוב על זה. זה באמת מדיום רדיקלי שאני עצמי למדתי הרבה מאוד מהמעורבות בו, ועדיין לא בטוח מה למדתי.
זה יפה אמיר, לפחות מה שאני חושבת שאני מבינה:) הלא כזה תהליך היצירה בכל תחום בו מתקיים דיאלוג עצמי? באשר לדרך שעושה הקורא, מעניינת אותי הצגת יצירה, גם ויזואלית, כמסע גילויים, קליטה, השלמה ופענוח.
מסה יפה ומחכימה.
אני מניח שבמושג שיר אתה כולל כל טקסט יצירתי. לכאורה אין ולא צריך להיות הבדל בין שיר לסיפור או למסה.
לטקסט יש שני מחזורי חיים. מחזור אחד. בעת שהוא נכתב. ומחזור שני מרגע שנסתיימה הכתיבה. מות המחבר, מבחינת פילוסופית והולדת הנמען(נים).
במחזור הראשון הדרך (אני עושה שימוש במושג המטאפורי שלך) נחצבת, נסללת ונכבשת. זהו מעשה היצירה. במחזור השני הדרך פרוסה במרחב מסויים. לעיתים נפקדת לעיתים מתהלכים לצידה או חוצים אותה. נעלמת לעיתים מעיני הנמען ומתגלה מחדש. בחינת ציר התייחסות. ליוצר אין עוד שליטה על השימוש שנעשה בה, אם בכלל. אפשר גם שבסופה לא יגיע הנמען ליעד (המקום) שאליו הוביל (קיווה להוביל) היוצר.
שניהם יצאו למסע שסופו לא ידעו.
מד, תודה. ליוצר אין שליטה על דרך היצירה של הקורא (על זה מדבר "הקורא עונה ליצירה" שנזכר בקישורים) אבל יש לו יד ואחריות מלאה על העולם שהוא בורא בשיר. כמה שהעולם הזה בהיר יותר עבורו כחוויה של ממש (ולא כצירופי מלים) וכמה שיעביר אותה בבהירות רבה יותר, כך יוביל את הקורא לא מאוד רחוק ויצליח לחלוק את החוויה והאמירה שלו עם הקורא. ההפך הוא למשל לתת לקורא כמה קישורים אסוציאטיביים ושילך ליצור את החוויה בעצמו אם יצליח.
אני מסכים איתך. יש טקסט "שגורר" אותך לחוויה ברורה.( ואילו המטאפורה הייתה מים, הייתי אומר מטביע אתוך) לא כל טקסט ולא באותה עצמה. יש טקסטים ( נאמר "אני מביט מעיני קופים" שקראנו לאחרונה כאן) שלא נחושים להוביל אותך ממש במרכז הדרך. שלא נאבקים על דעת הנמען האנונימי, שתרד ממש לסוף דעת המחבר. הייתי אומר אפילו, שכמה שלו ייטיב המחבר לתמצת את אמירתו לא תהיה חוויה זהה. אולי גם לא דומה . העולם האסוציאטיבי והריגשי של שני הצדדים שונה מטבע הבריאה.
אני מסכים שמטאפורה של "דרך" "ומסע" למעשה הכתיבה הוא נכון. אני לא משוכנע שתמיד מתקיים ציר זמן בטקסט. יש טקסטים בעיקר שיריים, נטולי יחס לזמן. החוויה אינה תלויית זמן.
…ושבת שלום
נכון, מד, החוויה אינה ולא יכולה להיות זהה. אבל נקודת המבט של המאמר היא קודם כל שלנו ככותבים.
השיר יכול לקיים בתוכו גם יחסים מרחביים, אבל הקריאה הישירה והראשונית שלו, התגלותה של כל שורה עם ההיגד שבה, היא על ציר הזמן: שורה אחר שורה. וכאן זה מובא לתשומת ליבנו- ככותבים.
נהניתי , קראתי בצמא.
שיר טוב הוא גם חבר .
תודה, טל. לפחות חבר…
הי אמיר, קראתי וציטטתי כאן את התיאורים וההסברים שהכי דיברו אלי במאמר:
* "השיר נפתח בתודעתנו כמו הזמן עצמו, הווה אחר הווה, צעד אחר צעד, מובן אחר מובן"
*"זוהי "דרך" גם במובן של חיפוש וגילוי נפשיים ורוחניים. שיר אינו ציר-תנועה סלול וידוע מראש".
*"השיר החי הוא עולם, שהמשורר לא רק בורא אותו אלא גם נכנס אליו וחי בו במידה שהוא יכול"
אלו דברים ששמחה שהארת עליהם ויכולה למצוא בהם שימוש בעת כתיבה.
אולם, מכיוון שלאחרונה שיחקנו קצת במשחק שהבאת, וכתבתי כל מיני "קשקושים" שאליהם הגבת בחיוך והנאה ואפילו השתמשת במילה מדהים באחד מהם, נוצרה בי מעין התכווצות פנימית שצבעה לי את המאמר באפור. (אין מה לעשות אני רגישה לפעמים כמו קפיץ ונמתחת כמו ג"לי). ואני מתכוונת לשני הציטוטים הבאים:
*"בכל מקרה אחֵר זהו רק מִשחק מלים שאינו ברור חווייתית עד תומו גם לכותב".
*"כשהשיר "מומצא" כמִשחק מושגי, שום כשרון אינו יכול להסתיר זאת".
השאלות שעולות בי הן: מה כבר יכול להיות ברור לי או לא ברור לי חווייתית בשיר מומצא? מה רע בשיר מומצא? באופן אישי אני מעדיפה להמציא, אוהבת לחדד את הדמיון ואין לי סבלנות להתעסק עם הפנים האישי שלי בשירים. ואם המומצא שלי כל כך גרוע אז למה התלהבת?
:0)
(מתנצלת על הישירות והקיטוּר המשתמע, אבל מנסה להבין ומשתפת אותך במה שחשבתי בעקבות הקריאה).
לסיום, מסוגלת לקלוט שאולי בעקבות ההתכווצות הפנימית שלי "חטפתי" טשטוש בהבנת הנקרא, ואם במקרה הצלחתי להעביר את הפלונטר המחשבתי שנקלעתי אליו, אשמח לעזרה בהתרתו.
תודה,
סיגל.
סיגל, אשתדל להבהיר.
ב"מומצא" לא התכוונתי שהשיר אינו ביוגרפי "וידויי" אלא התכוונתי שהשיר נשאר מלים. כלומר – לא ישבת ברוחך ודמיונך בבאר ההוא ולא ראית את הבחורים והנערה.
אם ראית אותם, אם את יודעת מאיזה כיוון ראית אותם, אם שמעת והרחת – השיר אינו "מומצא" במובן של המאמר, ועובר כממשות גם לקורא.
אוקיי, אם כך,חושבת שהבנתי.
אולם, כעת אשאל איך קורא יכול לדעת אם הכותב רואה בעיני רוחו את השיר ואת הדרך, והאם זה תלוי במסירת פרטים תאוריים ששיר יכול להיות חסר מהם או שמא, כמו שאני מאמינה שפשוט חשים בזה, ואולי זה ההבדל בין תגובת קורא ששיר נגע בו לתגובה סתמית.
(מצד שני, גם שיר נוגע איננו נוגע בכל קורא, כך שבעצם אולי זו לא תהיה הדרך לראיית הראיה של המשורר ).
ובכלל, איך אפשר לכתוב שיר בלי לראות אותו? חושבת שקודם חווים בחושים, ורק אחר כך יוצרים ולא משנה באיזה תחום.
סיגל, כנראה ניחנת בדמיון ומעוף. תתפלאי כמה טקסטים נכתבים בלי שייראו, ימוששו ויישמעו. ולא פעם התוצאה היא מלים – מקום שלא ניתן להכנס אליו, כי גם הכותב לא היה בו.
אפילו משורר מיומן יודע שגם אם צייר כפת נמר על שביל ביד אומן, אין שם עדיין ריח של נמר ונוכחות של נמר. בשביל זה צריך לפגוש את הנמר.
כן כנראה נחנתי.
אבל לפעמים, כשנחנים בדמיון שיש לו דמיון משלו
זאת כבר הופכת להיות בעיה.
אחרי שהדמיון שלי מצייר לי תמונה הוא מדמיין לעצמו איך הוא
רוצה אותה ממני
ואז הוא לא מרוצה מהתוצאה,
עושה לי פרצופים לא מרוצים
ואז אני לוקחת את התוצאה
וזורקת אותה לפח
ועושה לו פרצוף בחזרה.
:0)
יחסים מורכבים עם מר דמיון, סיגל 🙂 מי הוא באמת?
מי הוא?
:0)
זה היה "תרגיל שיר" שרואה בדמיון, את הדמיון ואת הדמיון של הדמיון. אני ראיתי אותו. אני יכולה לתאר אותו. השאלה היא, האם מי שקורא יכול לעבור או שנתקע באיזה סבך?נכון?
ולגבי המי הוא באמת…גם את זה ראיתי בדמיון אבל אז נכנסתי לסרטים אישיים ומתוכם בחרתי את הזריקה לפח ואת ההומור של עשיתי לו פרצוף.
והשיר? הוא לא נהיה אישי בגלל הדרך, אולי הוא פשוט נראה יותר אמיתי.
לסיום, ככה אני קוראת מאמרים שלך…ישר מתאמנת עליהם בשביל להיות בטוחה שהבנתי. נראה לי שהבנתי…הפעם לא רק מהראש. (אגב, מה שעשיתי כאן לעצמי ובעזרתך, הוא בדיוק שיטת הלימוד שהייתי רוצה שתהיה בבתי הספר הכל ניתן "להעביר דרך" התלמיד ומה שנכנס בדרך הזאת נשאר).
היה לי כיף ומקווה שאחרי "השיר הוא דרך 1" יש גם 2.
ליל מנוחה,
סיגל.
"הוא לא נהיה אישי בגלל הדרך, אולי הוא פשוט נראה יותר אמיתי."
בדיוק סיגל. אי אפשר ממש לשקר – כי הכל בא מהנפש. אבל זה לא הוידוי שיוצר ממשות באמנות.
ו"השיר שהוא דרך" 2 בוא יבוא…
שלום אמיר
נהנית מאוד לקרוא את ההסבר האומנותי שלך.כמובן שעל כל מרכיב שהזכרת ניתן להרצות ארוכות אך לדעתי מעבר להסברים הרציונלאיים יש משהו פנימי חזק שאפשר לקרוא לו בשמות רבים והדורש את הולדתו בנוסח שיר. לא תמיד אנו מדטעים באופן ראשוני למבנה אבל השיר שם ואז אנו חוזרים ומנסים ללמוד את המבנה. דומני בנסף לכול הגורמי םשהזכרת אני מוסיף את אלמנט "הקצב"שנותן משקל רב לשיר ולתוכנו.
ציטוט שלך:
השיר החי הוא עולם, שהמשורר לא רק בורא אותו אלא גם נכנס אליו וחי בו במידה שהוא יכול.
מסכים איתך, אלך לדאבוניכנראה שזה גורם לכותבי שירה רבים לחוש שהעולם הנשגב שחים אותו, לא באופן ממשי מרחיק אותם מהעולם הסובב אותם כי לא ניתן לחיות בהרבה עולמות בו בזמן
הניסוח שלך נפלא באופן שירי
מקווה שקראת את הפוסטים האחרונים שלי
בברכה
אמל
אמל
תודה, אמל. נראה שעלינו ללמוד לדלג בין עולמות.
והקצב הוא אכן עניין לעצמו.
ראיתי גם ראיתי את פוסטיך, אבל עמוס עכשיו לקראת הפסטיבל – וממעט להגיב.
שלום לך אמיר אור
אני מודה לאמל אבו זידאן ששלח לי את הפוסט שלך.
הרעיון"השיר שהוא דרך"מוצא חן בעיני.גם משום המשמעות המילולית של דרך וגם משום המשמעות המטאפורית.
ההפתעה היא הדרך.הדרך שבה המשורר מפתיע אותנו,ההפתעה היא אחד ממאפייני השירה החשובים,בעיני,המשורר שמצליח להפתיע אותנו הוא משורר גדול.ההפתעה היא בכך שאנו מביעים פליאה: איך הצליח המשורר לכתוב שיר שדווקא חשבנו על הרעיון שבו?איך זה שלא אני כתבתי אותו? מפתיע, לא?
דרך היא/הוא אורח, מסלול, התנהגות, נוהג, אופן, שיטה.
בערבית המילה דרך היא:
– "טריק" طريق=מסלול, נתיב.
– "טריקה" طريقه=שיטה, מיתודה.
– "מד"הב" مذهب = אסכולה.
אצל "הסופים" (כמו חכמי הקבלה)אתה מוצא את "אלטריקה"الطريقه "הדרך" שהיא אסכולה של חכמי הדת באיסלאם
(אלפוקהאא)الفقهاء.
השירה היא כן דרך שהיא גם דרך חיים,גם שיטה , גם אסכולה ועוד ועוד.
תודה, נביל, על דבריך ועל החידושים שהוספת פה מן הערבית. מסכים אתך ביותר שהשירה יכולה להפוך לדרך חיים, למורה, ולצמיחה.
שאלה לנביל:
סקרנות…איך אתה כותב בערבית מהמחשב?
שלום סיגל
צריך להיכנס להגדרת שפות ולנהוג איך שנוהגים בין עברית ואנגלית. צריך לדאוג אחר כך ולרכוש מקלדת עם שלוש שפות.