אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
כמו למעלה ככה גם למטה
בתרבויות הגבוהות של העולם הפגאני לא הופרדו ה"רוחני" מה"הארצי", אלא נתפסו כשלמוּת אחת. האלוהות לא היתה חסרת תשוקה. להפך – הדינמיקה הקוסמית כולה היא חתונת קודש שבה מתאחדים כוחותיו של הקוסמוס ומַפרים זה את זה. באפוסים של התרבויות האלה אלים כמו זאוס והֶרה, אִינַנה ודוּמוּזי או איסיס ואוסיריס מתוארים בחיבור ארוטי, בלי שום צל של שלילה או בושה. הארוטיקה האלוהית אפילו אינה כבולה בנורמות חברתיות או מוסריות (נורמות שבהחלט חייבו בני אנוש רגילים).
בהודו, אותה שלמות של גוף-נפש מתגלה גם בשירת הדבקוּת המיסטית לאל קרישנה ולאהובתו ראדְהה. ראדְהָה מסמלת את הנשמה, וגעגועיה אל האל, מובעים דרך תשוקה ארוטית של אשה לאהובהּ. אבל מבחינת המאמין רדהא היא גם דמות ממשית לגמרי.
יָדְךָ עַל שָׁדַי קְרִירָה מִמִּשְׁחַת הָאַלְגֹּם, קְרִישְׁנָה;
בְּשֶׁמֶן הַמּוּשְׁק צַיֵּר נָא צוּרַת עָלֶה עַל קַנְקַן אַהֲבַי!
בִּשְׂעָרִי הַבּוֹהֵק, סְתוּר אֲהָבִים, שִׂים נָא פְּרָחִים, קְרִישְׁנָה!
הָנֵף נוֹצוֹת טַוָּס בּוֹרְקוֹת – דֶּגֶל אַהֲבָה.
חֲלָצַי הַיָּפִים – מַעַר עָמֹק לְכִתְשֵׁי אֲהָבִים –
כַּסֵּם בְּאַבְנֵט מְעֻלַּף אַבְנֵי חֵן, כַּסֵּם עֲדָיִים, קְרִישְׁנָה!
הקטע הזה הוא מתוך "גיטָה-גוֹבינְדה", שירו המפורסם של המשורר בן המאה ה-12, ג"איאדֶוָה. הארוטיקה הדי בוטה של השיר הזה לא מייצגת בהודו קוריוז תרבותי והיא לא יוצאת דופן. כך למשל, במאה ה-15 כתב על אותו נושא המשורר וידְיאפּאטי אף ביֶתר תעוזה:
…בְּרַגְלַיִם פְּשׂוּקוֹת
רוֹכֶבֶת רַאדְהָה עַל קְרִישְׁנָה,
חֲרוּזֵי זֵעָה נוֹצְצִים עַל פָּנֶיהָ
כִּפְנִינֵי הַלְּבָנָה בְּמִלּוּאָהּ
שֶׁנִּתְּנוּ לָהּ שַׁי
מִידֵי אֵל הָאַהֲבָה.
בְּכָל כּוֹחָהּ
נוֹשֶׁקֶת הִיא אֶת שִׂפְתֵי אֲהוּבָהּ
כַּלְּבָנָה הָרוֹכֶנֶת לָמֹץ מִפְּרִיחַת הַלּוֹטוּס…
ג"איאדווה זכה ללא פחות ממעמד של קדוּשה בזכות שירו, והשיר הושר במקדשים. המקדשים עצמם לא הוזנחו בנושא הזה. בערים קוֹנארַק וקג"וּראהוֹ אפשר לראות עד היום את המקדשים שקירותיהם מכוסים פסלי דמויות במגוון עשיר של תנוחות מיניות מכל סוג ומין. וגם בזה לא ראו ההודים חילול קודש, אלא להפך, ביטוי לדינמיקה הקוסמית כפי שהיא באמת. הכובשים המוסלמים שנתקלו בדת כזו ובמקדשים כאלה חשבו אחרת כמובן, והשאירו לא מעט הרס אחריהם.
שירי רדהה וקרישנה כאן – בתרגומי.
היי אמיר,
שירים יפים. לא פלא ששרו אותם במקדשים.
דווקא מהמעט שאני יודעת על ההודים והתרבות ההודית הבנתי שהם מאוד סוגדים לארוטיקה ולמיניות. ובכלל, על פי הספרים והפילוסופיה שלהם, הם אנשים הרבה יותר רוחניים מדתות פרימיטיביות אחרות (…) שללא ספק ישאירו הרס אחריהם.
אין ספק שדתות הייחוד הטילו הגבלות ומשטרו את המיניות, כדרך לשליטה במאמינים.
בראש וראשונה הנצרות, אבל גם היהדות והאיסלאם. הן גם אלה שזרעו הכי הרבה אלימות סביבן – כי מטבען הן דתות שמסתובבות "עם האמת בכיס" וכל מי שאינו מאמין הוא כופר, שבמקרה הטוב סובלים איכשהו בשאט נפש את קיומו.
שירי, וביחס לתרבות ההודית – גם היא עברה שינויים די קיצוניים. יש בהינדואיזם פרישות מצד אחד ומיניות כאמצעי רוחני מצד שני. המוסלמים ואחריהם גם הבריטים תרמו לא מעט לפוריטניות, ובכל זאת עדיין יש יותר שפת גוף ארוטית בציפורן של נערה הודית מאשר באלף ויקטוריות (המלכה).
הפריחה של הארוטיקה היתה בעיקר בין ימי הביניים לרנסנס שלנו, ואז נכתבו גם רוב כתבי הארוטיקה ההודיים (הקמה סוטרה, הקוקה שסטרה והכתבים הטנטריים).
נכון שהיהדות כדת ניצלה את המין כדרך לשליטה במאמינים, אבל במקור זה לא היה כך. שיר השירים הוא שיר ארוטי מופלא וקסום, עם תיאורים מפורטים של גוף האישה וגם רמיזות לגוף הגבר.
השכינה, האנרגיה הנקבית של היקום, שהיא המקבילה של ראדהה, עושה אהבה עם הקדוש ברוך הוא, המקביל של קרישנה.
בכל הדרכים הרוחניות האמיתיות יש זווג בלתי פוסק בין האנרגיה הנקבית של היקום, העולם הפיזי החומרי, ובין האנרגיה הזכרית של היקום, העולם הרוחני העליון. את הזווג הזה אנו מנסים לחקות בחיי היום יום שלנו. ככל שהזווג רוחני יותר, אנו מתקרבים יותר אל מהות ולבת הקיום.
ארנה, שלום! כן, הזיווג הקוסמי מצוי בדתות רבות, וגם ליהדות הוא הגיע, אם כי בשלב מאוחר (ואני לא מתכוון לשיר השירים, שאינו אלא שירה עממית טרום פרשנית וטרום יהודית)- – השכינה, ספירת מלכות וכד".
ראדהה אמנם מסמלת את הנשמה, לא את העולם הפיסי, וזה קרוב לדיבור הסופי והחסידי יותר מאשר לקבָּלי; אבל יש בהודו גם "זוגות" אחרים הקרובים יותר לרעיון שהבעת, כמו למשל שיוה (הפוטנציאל המנטאלי) ופרוואטי או שאקטי (המימוש, עולם התופעות על כל רבדיו המוחשיים והמופשטים).
שלום אמיר, תודה על התייחסותך.
רציתי לבקש ממך לקרוא לי אורנה עם ו" ולא ארנה כפי שכתבת. אמנם נולדתי עם השם חסר הו" אבל הוא מעולם לא מצא חן בעיני והרגשתי שחסר בו משהו. בשלב מסוים, הרבה לפני שהתחלתי לעסוק בקבלה, הוספתי לשם את הו" כדי שיהיה בו אור. לאחר שהתחלתי ללמוד קבלה הבנתי את המשמעות העצומה שיש לאות ו" ושאכן הכנסתי אור ואנרגיה לשם שלי.
ולעצם הענין. הזווג קיים באמת בכל מיני גרסאות, הראשונה שהתודאתי אליה היא הזווג בין שיבא לשאקטי. בשלב מאוחר יותר הגעתי להבנה העמוקה של שיר השירים. קודם די תמהתי על התיאורים האירוטיים הללו, אבל עכשיו אני מבינה את מטרתם. אני אפילו משתדלת לקרוא את כל שיר השירים בערב שבת לאחר הדלקת הנרות, כי זה מרומם את רוחי.
הקבלה גורסת ששיר השירים חובר על ידי שלמה המלך. מכל מקום זמן החיבור לא נראה לי משמעותי, מה שכן נראה לי משמעותי הוא הזווג עצמו המתרחש בלבו של האדם המאמין. מכיוון שחוויתי ואני חווה את הזווג הזה בלבי ובכל גופי בכל פעם בה אני הוגה בשם המפורש או כשאני קוראת את קריאת שמע, אני יכולה לומר שזוהי תחושה מופלאה, נהדרת, מקסימה ואורגזמית, מלאת שמחת חיים ועונג צרוף.
את התחושה הזו חוויתי לראשונה בתפילת הגורו גיטה כאשר תרגלתי סידהא יוגה.
תהליך החזרה בתשובה שלי מתואר בבלוג שלי, ברשימות ובשירים. זו לא חזרה בתשובה במובן המקובל הדתי, איני דתיה כלל. זו חזרה אל מקור הנשמה, מקור החיים. כתובת הבלוג שלי היא:
nfc.co.il/blog/ornarav
שבוע טוב ומבורך
אורנה
אורנה, שיהיה לך הרבה אור!
במובן האישי והרוחני את צודקת לגמרי שהעיקר בכוונה ובשימוש בטקסט, ולא במקורו.
עניין המקור שייך למערכה אחרת, על אמת אחרת. עקרונית כל טקסט שיועצם במשמעות ושיביא אותך למקום שאת מתארת – אין כמוהו.
אם דרך הזיווג הפנימי קרובה לך, בטנטרה אולי תמצאי עוד מרחב תעופה.
זו דרך חיים המיוסדת על העיקר הזה לגמרי ומעוגנת במסורת ענפה ועמוקה. (לאור מה שכתבת על עברך, את ודאי יודעת שזה לא מה שמשווק פה במסווה של "שיפור חיי המין" )
תודה, אמיר. באמת אנסה, בלי נדר.
אמנם פעם ניסיתי זאת, אבל זה היה לפני ההתנסות החוויתית של היוגה והקבלה, וזה נראה לי עדיין גופני מדי. כנראה שלא הצלחתי אז להתעלות ולחבר בין הפיזי והרוחני ובסופו של דבר זה השאיר אותי די ריקה.
עכשיו עם התובנות החדשות ועם שמחת החיים המחודשת שנוספה לי בעקבות הקבלה תהיה לכך בודאי השפעה אחרת, הרבה יותר רוחנית ועמוקה.
באמת הרבה תודה
אורנה
אורנה, רובן המכריע של "סדנאות הטנטרה" בארץ חפות מכל טנטרה. זה לא אומר בהכרח שאין להן מימד רוחני, אבל זה ניואייג"יזם יותר מאשר דרך יוגית (והטנטרה, למרות הפילוסופיה שלה שהוצגה כההיפך מן היוגה, היא דרך יוגית מבחינת המשמעת של התרגול ותפיסת העולם הכוללת שלה).
ועוד אורנה, ביחס לחזרה בתשובה שאת מתארת, אל הרוח שבפנים, ושאין לה ולא כלום עם ממסדים דתיים:
"דת" היא מלה שהושחתה. שהרי הרבנות היא החילוניות האמיתית, בהתגשמותה הנוראה ביותר.
אין קדושה במילוי מצוות כפקודה – אלא חילול קדושה.
יש קדושה בנפש פנימה. בהיענות לרוח שבנו.
ואין היענות אלא באחריות הולכת וגדלה על עצמנו ועל העולם.
אני מאחל ל"דתיים" שיחזרו בתשובה לחיפוש דרך חופשי, ושיחזרו מן הרצוי
אל המצוי, (כי רק הוא יכול להוביל אל איזשהו רצוי);
שייצאו מן הגטו של הדת ויגיעו לידי ביקוש הדרך האמיתי,
ושיראו הרבה אור – ברוחם שלהם.
אמן ואמן. מסכימה עם כל מילה.
לפני שהגעתי ליוגה הייתי ממש אנטי דתית, פעילה במרץ ומפגינה נגד הכפיה הדתית. ראיתי בדת ועדיין רואה בה משהו מושחת המנוגד לכל מה שאני מאמינה בו.
הדבר המדהים הוא שדווקא הדרך הרוחנית ההודית הביאה אותי לחזור אל שורשי היהדות, ולראות את היופי שבמסורת שלנו, לראות כיצד הושחתו כל הדברים הנפלאים שקיבלנו והפכו לקרדום לחפור בו בידי אנשים תאבי שררה.
למדתי למשל שעל הר סיני לא נצבו רק היהודים, היהדות כלל לא הייתה קיימת אז. בני ישראל אינם יהודים, אלא הם אנשים שהאל שורר בראשם ואין לכך שום קשר עם דת, מוצא, גזע ומין. אלה אנשים שמקשיבים לקדושת נשמתם, קדושה הקיימת בלבו של כל אדם. אברהם אבינו כלל לא היה יהודי. הוא היה שומרי ודיבר אכדית.הוא גילה את השפה העברית ואת כוחה המיוחד. השפה העברית לא שייכת לעם היהודי אלא לכל האנושות. היהדות התפתחה רק לאחר מכן, לאחר שנולדו שנים עשר בני יעקב ונוצרו שנים עשר השבטים, שיהודה היה אחד מהם.
ביהדות יש דברים נפלאים. מצווה, למשל, היא מלשון צוות, ולא מלשון פקודה. הכוונה היא לצוות, לחבר אותנו עם האור באמצעות המצווה. עשר הדיברות אינן פקודות או צווים, אלא עשר עצות איך להתחבר חזק יותר אל האור. אפשר לקבל את העצה או לדחות אותה, רק צריך לדעת שלכל בחירה יש מחיר.
המפגש עם הקבלה גורם לי התחדשות מופלאה יום יומית, אני ממש יכולה להרגיש איך תאי גופי צומחים מחדש.שלא לדבר על התעוררות רוחנית נעלה שנותנת לכל קיומי בעולם מימד כל כך נפלא ומיוחד ומושכת אותי מתהומות הנשיה שלפעמים נטיתי ליפול בתוכם.
תודה לך על ההתיחסות הרצינית ומלאת החמלה.
אורנה, למרות שאטימולוגית אין קשר בין "מצוה" ל"צות" אהבתי את המדרש. אני בהחלט מסכים אתך שאתיקה נקייה הכרחית לכל עבודה רוחנית, ובלעדיה לא ניתן להגיע רחוק.
אם מעניין לך הנושא של הדת היהודית (שנוצרה בבבל והושלטה בגיבויו של כורש) את מוזמנת לקרוא:
"בראשית – המיתוס היהודי"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3616&blogID=182
"איך ילד אדם את חוה אמו"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3650&blogID=182
ו"אלוהי היהודים"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3594&blogID=182
שפע אור ויום טוב.
שלום אמיר, הכי התחברתי אל השיר "אלוהי היהודים". הוא מביע בלשון תמציתית ומרוכזת את הנתק הנורא שבין היהודי לאלוהיו.
את הנתק הזה אני מנסה לחבר בתוכי עכשיו. זה ממש כמו להתחבר לעצמי.
אני מודה כל רגע לבורא על שנתן לי את ההזדמנות לחבר את רסיסי גופי נפשי ונשמתי מחדש כדי להמשיך לחיות בעולם השסוע והמפולג שלנו.
תודה אמיר איזה שירים קסומים .
מעניין אותי להבין שהקשר של שירים משפיע על הבנתנו אותם. כך שירי אהבים מקודשים בכל זאת נקראים אחרת משירי אהבה שבין זוגות מהשורה. אבל הם בהחלט מקבלים השראה מזיווג אלוהי. גם ביהדות בהשפעת הקבלה הפכה חתונת גבר ואישה לזיווג מקודש.
מזל שהיהדות חזרה לשורשיה הפגאניים יש לומר.
תיקון קטן היהדות לא חזרה לשורשיה הפגניים היא חזרה לשורשים הפגאניים של האנושות .
תיקון נכון, מירי, ודק אבחנה.
בלשון מקצועית הדתות "הפגאניות" קרויות דתות טבעיות, כלומר שצמחו באופן טבעי מתובנות וחזונות של דורות האנושות בקבוצה מסוימת. זאת בניגוד לדתות הנבואיות, שבהן מגיע מישהו ומשליט אידיאולוגיה חדשה (לרוב תוך ערבוב סינקרטיסטי עם הדת הטבעית שקדמה לו – כמו בדת הזורואסטרית, היהודית, הנוצרית, המוסלמית ואף הבודהיסטית על גוניהן השונים).
כן, אבל זהו מיסוד חברתי. בכל חברה שיש בה נישואין (מכל סוג וזן) מקדשים אותם בברכות, השבעות, שבועות וחרמות.
ההבדל, נדמה לי, הוא בדיכוי ומישטור הארוטיקה, או בהשתאות ליופי ולכוח שיש בה, בחגיגה של החיים.
ואוו אמיר, זה עתה חזרתי מהצפון, ובא לי מייד לשלוח איזה איור מאילו שציירתי לפני כמה שנים לגיטה גובינדה. אולי יותר מאוחר… ואני מבינה שפירסמת את זה עכשיו כמחווה לגלית?
איריס, לא, למה לגלית? הגענו בתגובות בפוסט "ליד המקדש" לדיבור על שירי יין וארוס, עד אבו נואס.
תודה על האיור! האם יש לך גם איור לסצנה המתוארת?
כמה יפה,
והאמת שמייאש אותי עוד יותר
בנוגע לכוחות החושך שפועלים בארצנו.
תודה, רונית.
באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש.
וגם:
""טהרתן" של תורות טומאה היא לנו" (ויגניאנה בהאייראווה)
מממ…שירים מעוררים.
אני מסכים לגבי המצב המדאיג, שנקלעה אליו היהדות בת זמננו, בעיקר בכל הנוגע למיניות ולקדושת הארוטיקה. יש למזרח הקרוב מה ללמוד מהמזרח הרחוק.
אבל פחות מסכים לגבי הרמיזה (האם הבנתי נכון?) שתמיד ניחנה היהדות ביחס של בושה כלפי הארוטי.
שהרי:
"…דודי שלח ידו מן-החור ומעי המו עליו. קמתי אני לפתוח לדודי, וידיי נטפו מור, ואצבעותיי מור עובר, על כפות המנעול…"
חולת אהבה היא הגדירה את עצמה בשיר השירים. אבל גם חולת ארוטיקה מקודשת ומעוררת עד שחפצנו.
(אפילו אנשי הדת, המתביישים בביטויים הארוטיים בספר הספרים, מצאו תירוץ – שבעיקר מכשיל את עצמם – לפיו זהו סמל ליחסים שבין האומה לאל. נו, אז נגיד שכן. הנה חיבור בין רוחני לארצי. הנה הצדקה לא להתבייש בארוטיקה).
יופי של פוסט לעשות איתו אהבה!
שחר, תודה, ורק הרבה אהבה.
להערתך יש לי לומר, שהשירה העברית הקדומה, כמו שירת המזרח הקרוב בכלל, לא התביישה במיניותו של האדם.
שיר השירים שהוא חלק ממנה כמעט לא נכנס לקאנון של ספרי התנ"ך בעריכה היהודית בדיוק בגלל היותו אוסף של שירה ארוטית עממית. בסופו של דבר קראו לגיבורה השירשירימית כנסת ישראל ולדוד – קב"ה – והכל בא על מקומו בשלום לשם ייחוד קודשא בלבד.
הנוצרים קראו לגיבורתנו הכנסיה (והאיזוטרים קראו לה סופיה) ובלבד שתהפוך למטפורה למהדרין.
לא כן בתרבויות שעליהן דיברתי. המיניות היא חלק ממשי מהמיתוס והדמויות.
איך זה משפיע על המנטליות והחיים של המאמינים? זו דרך לשלילה רכה של המיניות כשלעצמה.
לנו יש את שיר השירים.
חגית, נכון יש, וטוב שיש לפחות את שירי האהבה העתיקים והנפלאים האלה.
אבל למה להיות עניים? כל מה שנבחר לקחת – יהיה שלנו.
אירוטיקה פואטית וקסומה.
איזה אלים שמחים. אלוהים שלנו לא שמח – או שהוא זועם ומקנא או שהוא דואג ורחום. יש כמובן גם את הדוד והכלה אבל הם ככה פחות גופניים.
המקום היחיד שבו התפרענו היה בספרי הקבלה שנשארו בצד. וחבל שכך.
יהוה לא שמח, כי היהודים לקחו ממנו את אשרה, בת זוגו, וסילקו משם גם כל אלה אחרת.
שיר השירים איכשהו נכנס – זו בעצם שירה עממית עברית. אבל איזו ארוטיקה להתפאר יש לנו בקבלה? התיאורים המיניים בזוהר די טכניים, לא?
אמיר התאורים המיניים בקבלה כמו זיווג ונשיקה אינם מתכוונים לגשמיות הם ביטויים ארציים,כדי לבטא חוויה רוחנית זה נקרא שפת הענפים ,שבאה לבטא את השורש הרוחני, אין לתפסם כפשוטם
חנה, אני חושב שאפילו את המיניות האנושית אין לתפוש כפשוטה… אנחנו לא רק מנגנונים ביולוגיים, לא?
העניין הוא באמת בזה, כפי שאת מציינת, שבקבלה יש שאילה מן המילון הארוטי באופן מטפורי. בהודו אותם עקרונות חלים בכל רמות ההוויה, מופשטות כמוחשות, מקרוקוסמיות ומיקרוקוסמיות. יש בזה הרבה יותר היגיון (לפחות לפי אמות מדה של הסבר בסיסי שממנו חל הכל).
כן…. תודה איציק.
אמיר, משחת האלגום, שמן המושק, ניחוחות הפרחים, ריח זעה, פריחת הלוטוס- ריחות מעוררי תשוקה. (לי חסר הפאטשולי).
הכל כל כך גלוי בפשטות מענגת- למה לעשות עיניין ממשהו כל כך טבעי.
כמה פתיחות בריאה בנושא שהפך ל"טרור שקט".
שירים מפתים לטעימה. אילו הדת היהודית העכשוית היתה שרה שירים כאלה כתפילה, הייתי חוזרת בתשובה.
:))))))) תודה אסתי, טעים טעים, אבל את רואה את החבר"ה במאה שערים מזמרים לשכינה הרוכבת ערומה על הקב"ה? ימות המשיח…
:))) על חבלי כביסה- ביום א" תחתוני גברים. ביום ב" תחתוני נשים. ביום ג" פעמיים טוב- גם וגם..וגם זמירות…
:)))) :(((( פרו ורבו ומלאו את הארץ ורדו בה
לשאלתך – כן, זה סימן שמערבב "צחוק ודמע" (זו כותרת ספר של ג"ובראן…) המציאות של הארוס הדתי שאת מתארת היא זאת שצוכה לנו ובוחקת.
תיקון קל- אולי לא כל כך שקט הטרור הזה…:)
כן, תמי, יש לנו הרבה מה ללמוד. ה"פתיחות" המערבית היא עדיין יותר ריאקציה מחופש. לחופש יש תוכן, לא מספיק להסיר עול.
אמיר, מה עם הספר שלך שמדבר בנושא?
איזה ספר?
אמממ.. אתה הזכרת את הספר על טנטרה. או שאני מדמיינת?!
זה היה אזכור פרטי… ובכל מקרה, טנטרה היא עניין די שונה מרדהא-קרישנה.
מצטערת, אני לא מבינה בזה ואף לא בזה…:)
תמי, רדהא-קרישנה שייך למסורת של דבקות (בהקטי)והסברתי פה את הסימבוליקה שלו – דבקות הנשמה באל.
הטנטרה דומה יותר למסורת היוגה – תרגול עם מטרות מוגדרות.
אמיר, האם ניתן לשלב את שתי הדרכים?, (כלומר לאחר שהנשמה תדבוק באל- לטנטר?)…:)
לא חושב, וגם לא מכיר שילוב כזה. בהקטי זה כמו חסידות. דרך של רגש והתמסרות רגשית.
טנטרה היא מדע של הנפש, פילוסופיה פרקטית שבוחנת את העולם והנפש במבט אחד, ופועלת באופן מאוד סיסטמתי.
כבר מוסיף פצ"ולי.
ב"למה לעשות עניין" (כי הם כמו שאת רואה, עשו ועוד איך) אני מניח שאת מתכוונת ל"טרור השקט"? ביטוי חזק מאוד כשלעצמו. אבל נכון. טרור מגיל צעיר, לא?
בזכות המבער עם הפצ"ולי- הצלחתי למכור בית. הלקוח פשוט נישבה בקסם האהבה- לבית…:).
אוי כמה "פליקים" חוטפים ילדים בני שלש אם נתפסים בליטוף עצמי…
לעומת ליטוף אגו שזה בסדר!, על זה כולם מאוננים בהנאה- בפרהסייה.
זה באמת מעורר מחשבה. מה רע בילד שמענג את עצמו? למה זה מפחיד את המבוגרים?
הכל בסדר וטבעי אצלו כמובן, אבל לא אצלם. הם עדיין זוכרים את הפליקים שהם קיבלו, הם נבוכים, מאוימים, ומורידים את הפליק לדור הבא…
אמיר, זו הגנטיקה של הפליק…:)
ההורות צורבת צלקות בכל ילד ואחר כך אלו הצלקות שנבחנות על ספת הפסיכולוג. לפעמים נראה לי שבתי גידול לילדים- עדיף. (לא כמו בקיבוץ)
המיניות היא אולי הנושא הכי מבולבל בעולם המבוגרים. לא?.
בתי גידול?!:) כמו לאפרוחים?
כן, די ברור שעל מין יש המון משטור חברתי, המון מטען, והמון בלבול רגשי. על זה נוסף במערב גם משטור דתי כבד, אבל בסך הכל נראה לי שמשהו במנטליות המערבית השתחרר כמו קפיץ שנמתח יותר מדי ומחפש לעצמו מקום טבעי יותר.
אמיר, נראה שהמין הפך לפולחן מענג בפני עצמו שהתרחק מה"פרו ורבו" כיעד מרכזי. כביכול אלו שני צרכים שונים שמשתמשים באותם הכלים. אולי כשנקבל את זה כך יהיה יותר קל לכולם. יפתחו בתי ספר למיניות כמו מכללות למנהל או לבישול…:)
כן, תמי, בעצם עלית בהצעה שלך על אחת הסיבות העיקריות למשטור המין.
בחברות שהחשיבות העליונה בהן היא לדעת מי האב, למי זכויות הירושה וכו", יש צורך במשטור הנשים, והן הופכות למעין רכוש.
אני לא מזלזל ברגשות אנושיים כקנאה, אבל לא הכרחי שהם יתבטאו סביב המין דווקא, ויש לכך לא מעט דוגמאות.
בכל מקרה ברגע שענייני כבוד, משפחה וסדר חברתי נכנסים לעניין זה כבר יותר חמור.
קל לראות זאת בחברות שאין בהן משפחה פטריארכלית: הן אינן ממשטרות היבטים של חיי המין של חבריהן, אלא רק כשהם בסתירה לאיזשהו טאבו חברתי.
ההפרדה בין ילודה למיניות כבר נותנת את אותותיה בחברה המערבית. אפילו "בתי ספר למיניות" כבר קיימים – סדנאות שונות, סרוגיטים וכו". גם אם חלק מזה עדיין די נלעג, סביר שעם הביקוש תעלה גם האיכות…
טוב, בלי מניפולציות – גמני מוסיפה פצ"ולי אבל כולם כבר ישנים…:)
זה מאוד יפה ומחרמן ורומנטי ומה לא, ואני לא יודעת לגבי קרישנה ואהובתו אבל הערה קטנה לגבי דומוזי ואיננה וכן אוזיריס ואיזיס שהיו שניהם אח ואחות וסופם היה רע (ומקביל) תשוקתם של אוזיריס ואיזיס נבלמה מוקדם, הוא בכלל לא נישא לה,אלא לאחות השניה שלהם וזכה להיות איתה מעט. רק אחרי שמת וגופתו בותרה היא הלכה לחפש את איבריו שפוזרו. ואיננה בכלל מכרה את נשמתו של דומוזי/תמוז בעבור חטא תאוות השליטה שלה, למרות שבהתחלה נישאה לו באהבה גדולה אם זכור לי נכון. העונש במקרה הזה הייה מוות בחלק מהשנה (בדומה לפרספונה) דווקא אצל שני הזוגות האלה סיפור התשוקה ממש גובל בטרגדיה וחוסר מימוש.
סיגל, תודה.
בקשר לשאר הזוגות – דיברתי רק על המומנט של ה"היירוס גאמוס" – חתונת הקודש (או בעצם משגל האלים) בתרבויות השונות. את צודקת שבכל מקרה הסיפור אחר. אבל מבחינה זו אין הבדל מבחינתי בין זאוס והרה לבין שיוה ופרווטי או אסר ואסת (=אוסיריס ואיסיס).
למה דומוזי נשלח לארשכיגל? למה אסר נרצח ובותר? כל הזוגות האלה קשורים למוטיב המיתי של האל המת וקם לתחייה, וזה קצת מורכב, אבל כמעט בכולם הזיווג והמין הוא חלק חשוב ובלתי נפרד מהמוות.
ללא ספק, ובהקשר הזה (מוטיב האל המת והקם לתחייה) הייתי גם רואה זאת לאור סיפוריהם של יוסף ושל ישו.
מאוד סקסי. אבל בעיני גם שיר השירים סקסי, דווקא בגלל שהוא יותר מרומז.
כן, מרומז וגם לא מעט לשון כפולה. כבר בתור מתבגרים זה השאיר לנו לא מעט לפנטוזים.
"יירד דודי לגנו, יאכל פרי מגדיו"
והשווי:
"אמרי לו הגן פורח / נעול הוא ואין פותח. / רימון פז בין עופאיו / אך אין מי שיברך עליו" (בין נהר פרת ונהר חידקל)
אמיר, שירים כה סקסיים וחושניים ומקימים תפאורת יופי המעוררת השתאות מרוב עודפות. ההודים הכי גדולים בכל דבר –
לא?
בהחלט, מוטי, מרגיש כמוך.
אבל הכי גדולים בכל דבר? הממ… אולי, דורש מחשבה רגע…
אכן, גם אני מיד נזכרתי בשיר השירים, שם התיאורים אולי פחות בוטים אבל המיניות מובהקת. אני מניח שזו מסורת פגאנית שהשתחלה איכשהו ליהדות?
עוד שאלה – אני מבין מהטקסט שהשירים הנפלאים הללו הושרו במקדשים, אבל תוהה האם המיניות של האלים מופיע גם בקנון הקדום של הדת ההינדית? או שאין לה קנון קדום מובהק?
רונן, לא טעית – שיר השירים הוא שירה עברית עממית, קדם-יהודית. ואכן רק בזכות שר" עקיבא עשה מהאהובה כנסת ישראל ומהאוהב קב"ה היא נכנסה לקנון.
הדת ההינדית היא דת הספר בה"א הידיעה כל כתבי המערב מתרווחים להם על מדף אחד בספרייה של כתבי הודו). יש יותר מסיפור בריאה אחד, יותר מגרסת מהבהאראטה אחת וכו".
בטקסטים הקדומים ביותר – הוודות ואחריהן האופנישדות כבר יש מיתוסים ויש מיניות. התשוקה והאיחוד הם כמו ביוון ובכל דת פגנית גבוהה גם עקרונות קוסמיים ומיקרוקוסמיים. הסקס של שיוה ופרווטי או של וישנו ושרי – יוצא את העולם. לא פחות.
למה לא, בעצם. ברגע שאנחנו מתארים לעצמנו את האלוהות כדמות בשר ודם, ולא כישות מופשטת, ברור שהארוטיקה היא חלק מזה.
מי תירגם?
התרגומים הם שלי. אציין.
הדיכוטומיה של מופשט ומוחש מאוד זרה לחשיבה ההודית. אחרי הכל גם החושים שבהם מופיע העולם "הפיזי" – הם פונקציה מנטלית.
לאמיר:
כוונתי היא, שאם אתה תופס את האלוהות כדמות ברורה, עם פנים, גוף, תולדות חיים, קשרי משפחה, נטיות אופי, וכדומה – אז ברור שהיא גם אוכלת ושותה, מקנאה, שונאת, אוהבת, מקיימת יחסי מין, וכדומה. אני לא מומחית גדולה בעניינים האלה, אל עד כמה שאני מבינה, הדתות המונותיאיסטיות (אם כי הנצרות פחות מהאחרות) מתגאות בתפיסתן את האלוהים בצורה מופשטת: חסר דמות, חסר פנים, חסר מין וחסר נטיות של העולם הזה. וגם חסר צבע, ככתוב בספר המפורסם ההוא, The Color of Water , שאת שם מחברו שכחתי.
מאיזו שפה זה מתורגם?
עדה, אבל זה הרבה יותר מזה.
אלה הן דמויות מיתיות. הזדווגות אלים היא גם "היירוס גאמוס" – ארוס ומין שמניעים את הבריאה כולה, ולא פעם (כמו בהודו) התיאולוגיה שמאחורי הסיפור שמה בכיס הקטן את התיאולוגיות המופשטות שלנו.
התרגום מאנגלית.
תמי, יש לי מה לומר גם על שאר תגובותייך, אבל לפני הכל (זה מין יום שהפנאי בו מועט והמלאכה מרובה) – חשוב באמת להבהיר את המלים.
"מער עמוק לכתשי אהבים": מערה עמוקה, שהיא כמו מכתש אהבה הממתין למכות העלי… היא מוכנה לכתישות לא להתכתשויות.
והעדיים – היא מבקשת מקרישנה לכסותה באזור חלציים משובץ אבני חן.
אמיר, מער- חשבתי שזו מערה אבל התבלבלתי כי במילון מער- מערומים.
ובנושא האחר, של המכתש- "אלי עלי שלא יגמר לעולם"..:)
כַּסֵּם- כסה אותם, זה מובן. אבל אני לאחר מבט במילון התבלבלתי וחשבתי שזה כָּסַם- גזז. בקיצור מיש-מש…
(נדבר בזמן המתאים…)
"עלי עלי, שלא ייגמר לעולם"! :))))
צריך לנסוע להודו ולתרגל כדי ללמוד על זה? או מספיק לקרוא?.
צריך לתרגל, בוודאי. כמו כל מיומנות אחרת. עדיף בבית הגידול, מה גם שפה בארץ "סדנאות טנטרה" כביכול, עוסקות בדברים אחרים לגמרי.
אמיר, OK אחפש ואסע לשם, להביט למישהו בעיניים..:)
השירים קסומים. המין אינו חטא אלא הן רוחני והן גשמי. איזו אהבה יפה!
תודה, עדנה. ודאי שלא חטא. מדכאיו הם החוטאים – כי מין קשור לא רק במין (אלא גם ביצירה, באיזון פסיכופיסי ואף בבריאות ועוד)
"כַּסֵּם בְּאַבְנֵט מְעֻלַּף אַבְנֵי חֵן", לא רק האבנט מעולף…אבני חן בעיניי, הם השירים המלהיטים האלו, שהיה נחמד לו היתה מתלווה לכותרת אזהרה: קריא ללילה.
אז קרישנה וראדהה עושים אהבה ואהבתם מתוארת בצורה כה אירוטית מגרה ומצויירת, כמעט קמה סוטרא, עם תנוחה אחת מעניינת ביותר…מי רוכב שם על מי?
בוקר טוב לכל המתעוררים והמעוררים, אפי אמור לחשוק בניחוח קפה ולא מושק, אבל השירים מהלכים חוטי קסם.
למה אירוטיקה בוטה? דווקא עדינה וחודרת נדמה לי. לא?
את צודקת. הייתי צריך לכתוב "מפורשת" כלומר, לא מסתתרת.
עם זאת כשמגיעים לקונרק וקג"וראהו זו באמת בקחנליה די פראית – כל חיבור אנושי אפשרי- נשים, גברים, חיות – הכל בתשוקה וחיבור עם הכל.
הבנתי. יחד עם זאת גם פראות לא בהכרח בוטה ויש בה מן העדינות ואני למדה מתאורי השיר שמעבר ליצריות יש גם כאן מעין סגידה ולכן אפילו במלאכת ה"כתישה" יש שני נהנים, המכתש נהנה לכתוש והעלי נהנה להכתש ולכן, נראה לי שכשיש הדדיות בעונג הגופני, מתאפשרת נגיעה ברוחני. לדעתי, מין נשאר ברמה פיסית כאשר יש עכבות, ומספיק שתהינה אצל אחד, בשביל למנוע גם מהאחר "לגעת ברוח". לגבי , "הכל אפשרי" אולי מהידיעה הזאת שלך את התמונה הכללית התחברת ל"נשמע בוטה" אך אני נחשפתי בעצם רק לשני השירים שהבאת כאן, וחיבור עם חיות נשמע לי מוזר ,כי בהתאם לדעתי, שבה רוחניות במין קשורה בשניים, קשה לי לדמיין חמור רוחני.
:0)
סיגל, :)))) בקשר לחיות – מדובר על התבליטים במקדשים ולא על פרקטיקה. אני חושב שהם באים לבטא את המיניות הקוסמית, את אחוות היצורים ביצוריותם.
זה כמו "זיווג הקודש" של זאוס והרה באיליאדה, כשלא רק בני אדם אלא כל עולם החי מצטרף לארוס הקוסמי הזה באינספור מעשי אהבים.
כן. יצא לי לקרוא ספר שיש בו דוגמאות של תבליטים ממקדשים ויכולה לומר שבעיניי התבליטנים הרבה יותר נועזים מהשירה בענייני "בוטות", נדהמתי איך למרות שבעיניי הדמויות אינן מלכי יופי ודי קרובים לההפך, יש בהן עוצמות שגורמות לריגוש הנגרם למי שמביט בהן. פשוט מדהים.
זה נכון. לא היופי קורן שם, אלא העוצמה והחיוּת.
למה ללילה, סיגל? מה רע בשאר שעות היום?
גם הקמה סוטרא אומרת ככלות הכל ש"בסוב אבני היוצר / אין ידיעה ואין ידע" – כלומר התשוקה היא המורה שהיא מקור כל ידע.
מקווה שהקוקטיל של הקפה והמושק עלה יפה.
מה רע בשאר שעות היום?" אנסה להסביר, יש אנשים בעולם אמיר, שהם לא משוררים ובבוקר למשל הם עוברים על יד המחשב, קוראים משהו "בשביל הרוח", שותים קפה בשביל ההתעוררות, ויוצאים ליומם. לפעמים היום הזה הוא עבודה עם לקוחות, או עם ילדים, או שעליהם לנתח מערכות מידע, השירים האלה מעוררים באופן כזה שהראש חוזר "למיטה" ולכן "התלוננתי" . בכל אופן, לשמחתי, בסופי שבוע אני ציפור שיכולה לקרוא הכל ולעוף אל מחוזות הדמיון עם כל ניחוח שאזמין, ובין מושק לקפה, אעדיף שעל "קנקיי אהבי" יציירו עלה במושק ,ולא בנס קפה עם חלב , אחד סוכר.
נ.ב…הלתי.
חלילה לא התכוונתי לזלזל בחיים של משוררים, פשוט נראה לי שמשורר יכול לקום בבוקר לקרוא שיר אירוטי ו"לחטוף" ממנו מוזה . כלומר, זה משתלב יפה עם המקצוע.
סיגל היקרה, אגלה לך סוד כמוס. גם משוררים קמים בבקר בעיניים טרוטות, הם שותים קפה, עוברים על יד המחשב, מגלים לפתע שהם עומדים לאחר ויוצאים ליומם, לעבוד.
מצחיקון משה, לקח לי זמן להבין מה זה "מגלים לפתע שהם עומדים" והייתי בטוחה ש"לאחר" זה ,למישהו אחר, אחרי שסיימתי להתגלגל מצחוק, הבנתי את דבריך ותודה שהעמדת אותי על טעותי.
:0)
העמיד אותך …על טעותך? סיגל! :)))
הממ…שמה לב שגם אתה עומד…על דקויות. כמה חביב.
:0)
לא עניתי לך על "מי רוכב על מי שם" – וברור שאת רואה שזו ראדהה שרוכבת על קרישנה…
זו מסורת טנטרית, ביסודה, אבל גם פרקטיקה.אופייני שברוב התנוחות הבסיסיות של הטנטרה ¬יוגה לא הגבר שוכב על האישה, אלא האישה רכובה או כורעת על הגבר שמתחתיה (maithuna viparita). יש בזה לא רק סיבות פרקטיות אלא גם תפיסה פילוסופית:
תפקודו של העיקרון הנקבי הוא האקטיבי-מביע-ויוצר לעומת העיקרון הזכרי המגלם את הראשית המנטלית כפוטנציאל פאסיבי – שאין לו קיום ללא המימוש הנקבי. הדבר בולט במיוחד באיקונוגרפיה הטנטרית, שבה מתקשרות התנוחות שנזכרו לעיקרון הקוסמי במישרין, כמו לדוגמא, בתמונות הרבות שבהן מתואר שיוה כגופה לבנה שרועה, שמעליה כורעת קאלי למשגל.
כך, גם ברוב התמונות והפסלים שבהם מתואר אל הינדי או בודהיסאטוא עם בת זוגו, הם מופיעים בתנוחה הטנטרית הרוווחת ביותר, הסוקהאפַּדמה אסאנה – שבה האל יושב ברגליים משוכלות ובת זוגו עליו, חובקת את מותניו ברגליה ובידיה את צוארו.
הסוקהאפַּדמה אסאנה -נשמעת מצויין.
הרוכבת השובבה , אותה דמיינתי כנראה שונה מהכוונה במקור. (חשבתי שהיא רוכבת עליו כמו על סוס ,ולא דמיינתי את הסוס שוכב על הגב או משהו כזה. (אויש, נראה לי שעדיף שאלך לישון ואחלום על סחרחרת סוסים בלונה פארק ועל גלידת תות).
בעיקר תותים :)) התמונה שלך נשמעת כמו שני ילדים שמשחקים.
אבל איך היא מצליחה לנשק אותו ככה? שייזהר על הצוואר.
באמת הייתה לי בעיה עם התמונה מכיוון שלא הצלחתי להבין אילו שפתיים היא רוכנת למוץ ,וכבר חשבתי שהלוטוס בכלל שייך לאחת שקוראים לה אהובה (הדמות השלישית).
סיגל, נדמה לי שהתבליטים של קונרק וקג"ורהו נכנסו לך עמוק לתוך השיר.
אהובה וראדהה! :))) נעשה צפוף שם.
פאצ"ולי. זה הריח של רַאדְהָה וקְרִישְׁנָה, ללא ספק.
הייתי מושח את צווארי בפאצ"ולי, אי אז בשנות השמונים, כשהייתי סטודנט בבצלאל. קנינו אותו ברחוב בן יהודה באיזה בוטיק של שני הומואים שהיו מבריחים בגדים ארצה מחו"ל.
וזה הניחוח שעולה מן השיר ומן התרגום היפהפה.
וכן, היה נעים להכיר.
האא פצ"ולי, אכן. סע להודו יוסי, שם תפגוש את קרישנה ורדהה בין ענני פצ"ולי
ואת שניכם אנשים יקרים
בעונג, מירי. היה נעים להיפגש. ואת צריכה אוצרת, לא עוצרת…
אמיר, אין קדושה יפה מזו.
ואלף אלפי מטאפורות ואלגוריות כולל זו של שיר השירים לא יכבו את המשיכה והכמיהה לאיחוד בין הגופים ורק מאיחוד זה אפשר לדמות את האהבה המופשטת בין אדם ואל. יופי של אהבה לשבת.
הי אמיר, שירים יפהפיים , לא מוצאת בהם בוטות, הם מתנגנים כמו גלים רכים .
תודה, אורה, אבל אני חושב שבסביבת המסורת שבה אנחנו חיים הדיבור הארוטי הזה (ועוד על האלוהות!) כלל לא מובן מאליו.
הציצי גם בתגובתי לסיגל למעלה באותו עניין – יש בהודו גם הרבה יותר ממה שהבאתי כאן.
תודה, מוישלה. לאורך אלפי שנים המילונים של הדת ושל הארוס שאלו זה מזה, ולא בכדי.
ואולי הקשר אינו רק מטפורי?
הדיון הזה על הקשר שבין אהבת הבשרים לאבת הרוח אורכו כאורך חיי האנושות, ובבסיסו הוא נובע כל כולו לדעתי מחוויית האהבה הגשמית. אין להפריד ביניהם: שתיהן מובילות אל היעד הנכסף-ההתרה, תקרא לזה "אורגזמה" או חויה אקסטטית כשיאו של תהליך. כל השאר זו סובלימציה מעדנת, אם תרצה- תירוצים שנובעים מצד אחד מן ה"מבוכה", וחוסר רצון לוותר על תיאורי החויה הגשמית, מאידך.
לעניין זה – כדאי לקרוא גם את "הבשר שברוח" מאת בויארין, שמטפל בסוגית ההדחקה מנקודת מבט יהודית דוקא, מאוחרת יותר, שנוגעת אף הוא במורכבות ה"פרובלמאטית" הזו.
יופי של תרגום. נפלא.
וכמובן, סליחה, צ"ל "אין להפריד ביניהן"- (שתיים שהן אחת:)
מירי, תודה.
מכיר את בויארין – אכן ספר יסוד להבנת הנושא, ולא רק ביהדות.
העניין הוא שהאקסטזה – וכמוה האורגזמה – אינן "גשמיות", לא?
בהודו גם פיתחו שיטות מורכבות איך לנהל את האורגזמה (החושנית והרוחנית כאחד) לא כשיא שאחריו שפל, אלא כעלייה מתמדת – אפשר לקרוא לזה "ללמוד לסבול עונג" או להתרגל לאנרגיה בלי לזרוק אותה החוצה. אין שיא, רק שיט אינסופי.
בויארין – אכן, אך כיסוד.
לעצם העניין, נכון, הגשמי- בבחינת הכלי, חומר הגלם, או הכן שבלעדיו לא יתכן השיגור..
אם התכוונת לשייט מתמשך, אין סופי, אז ההוא- כך נדמה לי- עוצמתו נבחנת רק בעומק הנפילה
או בעומק ה"עילפון" שיבוא אחרי.
אחרת- מה הטעם. לא?
"ללמוד לסבול עונג"- דיסונאנסי, איזה יופי.
תודה לך.
מירי, קשה לי קצת להסביר על רגל אחת – אבל אנסה לשמור על שיווי משקל 🙂
זוהי בערך הגישה הטנטרית:
"שימי לב לאש שבהתחלה – והימנעי מן האפר שבסוף" (ויגניאנה בהאייראווה)
כלומר, נניח שאפשר לעבור משיא לשיא לשיא (ולהירגע מהרצון בפורקן).
ולשם מה? כדי להכיל יותר ולהיות יותר, תודעתית ואנרגטית.
אמיר, השורה הזו , הציטוט האחרון למירי, שווה שיר, לא? אולי תכתוב?…
שמחה ששרי קרישנה-רדאהה עלו כאן בכל כך הרבה תגובות. אולי עוד יום אחד נעשה איתם משהו ביחד.
איריס
איריס, על השורה הזאת אפשר לומר הרבה, אבל את הסוטרה הזאת לא אני כתבתי…
אולי אביא עוד כמה משם בהמשך.
וכן, אשמח לעשות בהמשך גם משהו סביב זה יחד.
אגב, לא קיבלתי ממך במייל עוד "ראדהה קרישנה" וגם לא את הסצנה הזו.
אמיר, ראיתי שלא אתה כתבת והצעתי לך לכתוב בהשראת זה. השורה הזו מדברת אלי מאד בתקופה שורפת זו.
עוד לא שלחתי לך. מוצפת בהמון דברים, למרות שנראה כאילו אני על המקלדת הרבה
(נשרפת…)
אמיר
הנה עוד מגיטה גובינה (ציור)
http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/2242365166/sizes/o/in/set-72157603385084755/
בינתיים הם לבושים כולם. מי יודע לאן גברים יגיעו…
איריס
"לאן גברים יגיעו"? :)))
פה בשיר דווקא ראדהה רוכבת במרץ על קרישנה.
נחכה שהדברים יגיעו…
יפה, אבל לא כמו הראשון.
דברים כמובן. אבל גם גברים הולך. הציור מתייחס לגיטה גובינה של ג"יאדבה ולא של השני שתרגמת. אבל שוב, מי יודע, לאן גברים, אופס דברים…
????
אמיר, היה משחק ספרד נגד גרמניה. הספרדים ניצחו אחת אפס. אבל ניסיתי לשאול מה הסימן אומר? לא יודעת אם זה לצחוק או לצחוק בבכי?
את מזכירה לי את הבדיחה על הילד מהקיבוץ שקראו לו "חבר"ה" על שם האבא.
וברצינות – די ברור שאנחנו בתקופת מעבר שמפרקת מסגרות ובונה אותן מחדש. במובן הזה אנחנו מין דור מדבר.
קינאה מינית אינה מקבלת תוקף בחברות שממשטרות את חבריהן לא דרך מין (במזרח הרחוק למשל) ולא מעמיסות רומנטיקה על המין. או לחליפין בחברות שבהן במקום מוסד המשפחה מתקיים (או התקיים) מבנה קומונלי ביסודו.
מפילא עולם הניגודים. התפיסה של הגופנפש כל כך רווחת כיום אך יחד עם זאת ישנו רצון להפריד את הרומנטיקה -לב, מהמין- גוף. הכיצד?
נשים כגברים מודעים לצורך בפורקן המיני ומוצאים פתרונות יצירתיים שהם באמת לא קשורים כלל לרומנטיקה. ואולי טוב שכך, למי שזה מתאים. אני במובן הזה מאוד "ענתיקה". אין לי יכולת לתפעל את הגוף כדי לספק את "צרכיו האורגסטיים" כי ה"צורך" בכלל לא נמצא בצ"אקרה הראשונה אלא בצ"אקרת הלב.
תמי, "גופנפש" פירושו שהגוף הוא גם נפש, אבל הנפש, או התודעה, היא הרבה דברים.
מין יכול לבטא או להתעורר מרגשות כמובן(ולא רק אהבה!) אבל הוא אנרגיה לעצמה.
כשהמולאדהאר פתוחה – מין יכול להיות אקסטזה תודעתית כשלעצמה, לא בסתירה אבל גם לא בתלות ביחס ללב.
היחס הטנטרי-יוגי לגופנפש הוא כמעט מדעי. לא מדלג על הרגש, אבל ממש לא רומנטי.
הוא הדין בספרות האהבה. כך, לדוגמא, ב"קוקאשאסטרה", המכונה כך על שם החכם הברהמיני קוקא, מסופר כי הוא היה היחידי שבשליטתו העצמית ובמיומנותו הארוטית, הצליח לספק גבירה מסוימת מחצר המלך, שנודעה בתיאבונה המיני שאינו יודע שובעה. מיומנות כזו יוחסה גם לקרישנה, שביום אחד סיפק אינספור רועות בקר (gopis), והיא נחשבה לחוכמה רבת ערך, לא משום ערכה הרוחני, אלא משום העונג שהיה בכוחה להסב לשני בני הזוג.
לעומת זאת בדרך הדבקות, הבהאקטי, הלב מוביל.
אמיר עוד מעט ארגיש שאני אדם בתקלה טכנית…:)
ממה שאתה מסביר אני לא מבינה את המניע לדבר.
ורגע אני קוראת לאט ומבינה עוד יותר לאט…
המניע לדָבָר?
כלומר?
אני חושב שאני האשם פה. מנסה להעביר יותר מדי מידע במעט מדי מלים.
בסך הכל אנחנו גם פרי של חינוך, אמונות וציפיות. כל תרבות עם התמהיל שלה.
כן המניע .. מה , מי , איך נוצרת האנרגיה הזו? סתם לפתע צפה ועולה.? או יש איזה רגש לבבי שמפעיל את האנרגיה המינית. או מה?
(אל תתיאש ממני, אני רוצה להבין)
מורכב מדי תמי, ומאוחר כבר.
האנרגיה הזו היא אותה אנרגיה שבכוחה אנחנו בגוף בכלל.
מה שמפעיל אותה הוא במובן ראשוני הדחף לקיום הגוף, אבל מערכת זיקות שלמה קשורה לתפיסה שלנו את הדחף הזה.
באופן פשוט – לא תלוי בלב, אם כי מין יכול להיתרגם כקרבה.
אמונות מסוימות יכולות להתנות התעוררות מינית וכך גם רגשות שונים אצל אנשים שונים (רומנטיקה, קירבה, כעס, שליטה וכו").
טוב!, אתה צודק, כבר מאוחר.
זה נושא מסקרן אך לא מובן לי כלל.
הי תמי, אמנם אינני מבינה בנושא הטנטרה והשקאטי אולם בנושא גוף רגש יכולה לספר מתוך חוויות חיים של "חוקרת גוף" שהייתי בצעירותי. נדמה לי שאצל גברים ואצל נשים זה שונה ,מכיוון שיצא לי לא פעם לשוחח על הנושא עם בנות ונשמעתי עוף מוזר. מקווה שלא אשמע לך כך מתוך נסיוני לענות לך. אצלנו הנשים גיליתי שקיימת אמונה שברגע שגבר מתחבר אלינו דרך הרחם, וברחם על פי אותה אמונה נמצאים הרגשות, מתעוררת באישה אהבה והיקשרות ,או שאפילו אהבה והיקשרות היא תנאי אצל אשה לקשר גופני. איכשהו, לי זה לא נראה כל העניין הזה והנברנית שבי הייתה חייבת לחוש פנימה איפה נמצא מה ואיך כל ה"עסק" הזה פועל. אז גיליתי ,שניתן להפריד הפרדה מלאה בין רגש לבין מין, בלי להיות בהזדהות עם האמונה , בדיוק כמו כל מצב רגשי שבו אנו יכולים לבחור אם להכנס להזדהות עם משהו שעולה בנו או שלחלופין להתבונן במה שעולה ולבחור היכן להניח אותו. לדעתי, לטעון שמין ורגש באופן אוטומטי הם אחד ,זה כמו להתאחות עם כעס או עם עצב ,אבל גם כמו עם שמחה ועם אהבה. מכאן למדתי שליטה על הרגש ,ואפשרות הנאה ממין שאיננה מחייבת סרטים וזיקוקים רגשיים, לעומת זאת ,לאותו רגע שבו נוצר חיבור בין שני אנשים, אין סיבה להשאיר את תחושת האהבה מחוץ למשחק, אלא אם אהבה היא אותה התפרצות פרומונים (ככה הם נקראים?) שגורמת לאובדן שליטה ,שבעיניי היא איומה ונוראית ,כי היא כמו סם שכשהוא עוזב אותך הכל נהיה לך אפור ,וצריך לעבור גמילה קשה ,ובמקרים שבהם גם לא נשאר בן זוג לצידך ,זה דורש גם התמודדות עם אובדן שכמוהו כשכול אמיתי, כך שאצלי ,מתוך החלטה ברורה, זה יכול לשרת את כל העולם אבל לא אותי.
לדעתי, לא ברגש-מין טמונה העוצמה אלא בפתיחות למין ובשחרור מעכבות ,ולא מזיק כמובן פרטנר תואם.
התכוונתי כנראה לכתוב בהקאטי ולא שקאטי.
:0)
סיגל, תודה לך ששיתפת אותי במחשבותייך.
סיגל, בהאקטה היא דרך של אהבת האל (לא בן הזוג) והגישה שלך היא אמפירית בנוסח די טנטרי ברוחו.
מסכים אתך שיש הבדל גדול בין "התאהבות" (עם ההרעלה ההורמונלית 🙂 לבין אהבה.
הכוח המוליד שאינו רחוק מן הכוח היוצר בכלל, יכול גם להוליד פשוט… אנרגיות.
"הכוח המוליד שאינו רחוק מן הכוח היוצר בכלל, יכול גם להוליד פשוט… אנרגיות" (אמיר אור:)
אני מניחה שריכוז מינימלי היה מבהיר לי את תמצית העניין, אולם סוף שנה בית ספרית הוא הכוח ההפוך לכוח היוצר, ועל כן אאלץ להמתין למנת ריכוז מחודשת לפני שאבין.
ותמי-בכיף.
(מחשבי "מתבעיית" לאחרונה ושמי נמחק באופן קבוע ).
🙁
אמיר הבהאקטי כפילוסופיה מזכירה מעט את הסופיזם. נכון?
כן. וגם את החסידות.
תמי, האם אני שומע מין מרירות בקביעה שלך שבחברה שלנו "נשים נשארות מאחור לגדל את הילדים והגברים מוצאים לעצמם תא משפחתי חדש"?
גם נשים שרוצות יכולות למצוא תאים משפחתיים חדשים, ולמה "נשארות מאחור"?
בתור גבר שכן מגדל את הבן שלו, אני יכול לומר לך שהחוק הוא שמונע לא פעם מגברים שרוצים בזה לגדל את ילדיהם, ומעניק את המשמורת לאם.
וגם שמעתי על נשים שבחישוב די ציני עשו את הילדים מהגבר, יזמו גירושין וחיות נפלא על דמי המזונות.
כל מקרה והסיפור שלו, לא?
אמיר, כן יש בי קולות רישרוש מר בנושא הזה.
אני מאוד מעריכה אותך ושכמותך- גברים שלקחו אחריות על ילדיהם.
עדיין אני סקרנית לגבי מה שדיברנו אמש.
לכל החברים לילה טוב- אני תשושה…
טרקטורים משתוללים???