בננות - בלוגים / / הודו 10 – מייסור
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

הודו 10 – מייסור

 

 

  הודו 10 – מייסור


סוואמי, הנהג של סוואמי ואני נוסעים למייסור. הנהג פותח לי את הדלת, סוגר את הדלת, סוחב את המזוודות. וישנו כמובן העוזר האישי, והאַיה, המשרתת של הבית. יס סר, פליז, סר. המעמדות האלה, הכלכליים,  לא צורמים פה לאיש, גם לא לסוואמי שכואב כל כך את האפליה של הדאליט שנוצלו לאורך דורות. להבדיל, זה מזכיר לי את הסוחר מוונציה, שלא חשוב כמה יהיה עשיר, פצע ההשפלה שלו נשאר פתוח.

במייסור אני משתכן בבית ההארחה של האוניברסיטה, שם נותנים לי חדר "דה לוקס" מין סוויטה עם חדר גדול עם מיטה כפולה, מרפסת וחדר שירות נוסף, אבל הכל גם די עלוב, עם טיח מתקלף בתקרה, ברזים דולפים וארון בגדים ממתכת. אבל הכל יחסי, כידוע, ואני מגלה שזה המצב גם במועדוני הגברים היקרים שרווחים פה – הטיח, שולחנות המתכת והפלסטיק, הקרמיקה השבורה בשירותים, הקירות המשוועים לסיוד.

אנחנו יוצאים לאכול, ועם הארוחה יש לנו פה מופע מחול בסגנון הבּהארָטָאנאגיה. בעודנו מחכים לאוכל, אנחנו צופים בסיפור מוהיני ובְּהאסְמאסוּרה שמספרת הרקדנית בגופה. בְּהאסְמאסוּרה קיבל מהאל שיוה את היכולת לשרוף לאפר כל אחד, באמצעות נגיעה בראשו של יריבו, ומיד ניסה לגעת בראשו של שיוה עצמו. שיוה ברח וביקש עזרה מווישנו, שהסכים לעזור. הוא הגיע בדמות מוהיני היפהפיה אל בְּהאסְמאסוּרה, וזה התאהב בה. הוא רצה לשאת אותה לאישה, אבל היא אמרה שהיא תתחתן רק עם מי שיוכל לרקוד איתה ולחקות בדיוק את תנועותיה. הריקוד נמשך ימים, וכשבהאסמאסורה כבר חזר על תנועותיה בלי לחשוב, היא נגעה בראשה, ובהאסמאסורה שנגע בראשו שלו הפך לאפר.

יש פה חתונה של קוּרגים  – בריטים שהתערבבו בשבט הודי מאזור קורג, והפכו לקאסטה בפני עצמה, עם גינונים מערביים למחצה, ודורשים בימים אלה מדינה משלהם. הם בהירים, גבוהים ומדברים אנגלית. לנשים מותר לשתות, יש חברויות לפני הנישואין, ובחתונה אין שום טקס הינדי, אלא מין טקס אנגלו-הודי מתקופת הראג', שבו החתן חגור בחרב, והכלה נראית לגמרי כמו כלה מערבית. 

בלילה אנחנו מתרגמים זה את זה. סוואמי מתרגם לי משפת קאנאדה לאנגלית שירי אהבה שכתב. עולה במוחי אותה שאלה על נישואין ושירי תשוקה. מה יכולים לעשות פה אנשים שהתאהבו? לכתוב שירי אהבה? מקסימום לגנוב נשיקה… וככה, לפי סוואמי, זה מרגיש:

 

נשיקה פירושה

לא לנעול

בלשון את השפתיים

 

כשבָראש מתפרץ

הר געש שאינו מתפרץ,

והלבה זורמת פנימה

 

מהדקת את הגרון

סוחטת את הלב

מסחררת את הטבור

 

הירכיים רועדות

וביניהן מזיעים

עד הבהונות

 

למצוץ את כוח החיים

עד שיקריש על השפתיים

להזליף את ניחוח השיכרון   

 

לשאוף את הריח

להבעיר את העיניים

להפוך לאפר.

 

בבוקר אנחנו הולכים עם ואסוּ, המפקח המחוזי של חברת התעבורה הממשלתית, לראות את ארמון המהראג'ה של מייסור, שכיית חמדה שלא נופלת לטעמי מן הטאג' מהאל. השער המרכזי למתחם יפה וענק ובארבע פינות החומה  מקדשים של גאנש, האל בעל ראש הפיל. המתחם כולו הוא חוויה אסתטית, והארמון עצמו כמעט שופע מדי –  עמודים מעוטרים, דלתות עם פיתוחי שנהב, דלתות מהגוני מגולפות, ודלתות מחופות כסף. רצפות שיש לבן, תקרות מגולפות, ו-9600 נורות שדולקות פה בערב במחיר של 2000 דולר לשעה. צריך להסיר נעליים לביקור במתחם, גם בחוץ, ברחובות שבין המבנים, למרות שהחצר לא שיא הניקיון והרצפות לוהטות. אנחנו מתבוננים בהשתאות בחדר הקבלה הציבורי – אולם עמודים מעוטרים שצופה על שער המתחם והגנים, ובו נערכו בעבר גם הופעות אמנות. חדר המועצה, גם הוא אולם גדול של עמודים וקשתות, ועיטוריו עשויים כולם זהב טהור 24 קראט… 

זהו הארמון האחרון שנבנה בהודו, ב-1907. בנה אותו המהראג'ה האחרון, גֵ'יי צאמאראגֶ'נדרה במקום ארמון המהאראג'ה הקודם, שנשרף. שתים עשרה שנה ויותר מארבעה מיליון רופי נדרשו לבנות את הארמון אבל בעליו  לא זכה ליהנות ממנו לאורך זמן. בשנות השישים אינדירה גנדהי ביטלה את המלוכות האלה והחרימה את רכוש המהראג'ות לטובת המדינה, כלומר, לטובת השליטים החדשים – מפלגת הקונגרס. המהראג'ה הזה דווקא הביא קידמה ופיתוח למייסור –חינוך, חשמל, דרכים, מבני ציבור יפהפיים, רכבת וכו'.

אנחנו עוברים על פני כס המלכות שלו, שכיום משמש את צלם האלה צ'מוּנדה בחגיגות הדוּסֶרה, ועל 'שער הפילים' עשוי הזהב שמשני צידיו ראשי פילים מפוחלצים שצד המהרג'ה – וזה רק רמז לבאות. בהודו יש שווים ויש שווים יותר, ולפני סוואמי וואסו נפתחות פה דלתות שסגורות לציבור הרחב. אנחנו הולכים אחרי המדריך שלנו לחדר הנשק של גֵ'ייצאמאראגֶ'נדרה – אוסף של אלף שלוש מאות כלי נשק, אלף שלוש מאות ומשהו חרבות מכל סוג ומין, אבל גם רמחים, אגרופנים משוננים שפגיעתם רעה מאוד, ואלות קרב מכסף טהור, 25 ק"ג האלה בלי לחשב את התנופה… ישנה פה חרב גמישה שאפשר ללבוש אותה כחגורה, וישנו הקאטְהָאר  של טיפּוּ סולטן – מין סכין קטלנית במיוחד, שאחרי שתוקעים אותה בבטנו של יריב לוחצים את מוטות הקת והלהב שלה נפתח – כמו פרח לוטוס, מסביר המדריך – ונפרד לשישה להבים שנפרשים בתוך הבטן לצדדים וקורעים לגזרים את האיברים הפנימיים. האוסף שבחדר הבא גם הוא לא בדיוק אוסף בולים. טיגריסים מפוחלצים, פילים, תנינים, חזירי בר, תאואים, וגם קרנף וג'ירפה ממסעות הציד של המהראג'ה באפריקה. מתחת לתקרת הטיק המגולפת מוצבים פה שרפרפים מרגלי פיל, ואפילו מאפרה ניצבת שהותקנה מזנבו. נורא. תנו לחיות לחיות.


משם אנחנו נוסעים אל שמורת ראנְגאנאטיטוּ על נהר הקוֹבֶרי
 לשיט בין התנינים המשתזפים, הקורמורנים, השקנאים, והפליקנים. נדמה שכל עוף שהיה פנוי להצעות הגיע הנה, ואפשר להבין אותם – מים, איים קטנים משופעי ירק ועצים –  וכולם עמוסי עופות לעייפה.

 

מההתחלה:

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22620&blogID=182

 המשך: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22732&blogID=182

  

 

 

 

 

2 תגובות

  1. מרתק אמיר
    והתאור כתוב ביד אמן
    ואני חושבת על 9600
    נורות המאירות כל הלילה בארמון המאהרג'ה וכל שעת אור יקרות כזה, יקרה, יקרה מאוד 2000
    דולר לשעה
    וליבי מתחמץ
    אני רואה לנגד עיני את הדילאט שבנה אותו מזיעת אפו
    זה קורה לי תמיד כשאני פוגשת בטירות וארמונות בטיולי לחו"ל
    -עיני הוואסלים מציצות אלי מבעד לכל חריר ,וכנסיותיהן מנקבות את לב השמים בגובהן(כך הרגשתי גם בפרג)
    העושר אינו יכול למחוק את העלבון כמו אצל הסוחר מונציה ,צודק
    אמיר
    נתנחם בקסם העושה אותנו לבני אדם,
    היכולת שלנו להתחיות מתוך האפר של עצמנו
    בוקר נפלא, אמיר היקר
    וחיבוק
    מכאן
    אצלנו זורחת שמש חורף מקסימה
    המחממת מעט את הלב
    נ.ב
    סליחה אם לא אייתתי נכונה את המושגים ההודים

    • חנה, בעניין העשירים והעניים, האדונים והמשרתים, מה שראיתי הוא דווקא כמה איננו שונים מהם אלא במידה. העשירים מתעשרים אצלנו עוד, והשגשוג הכלכלי הוא שלהם בלבד. המעמד הבינוני אצלנו מתכווץ והעוני הולך וגדל. אדונים ומשרתים גם אצלנו. ענין של זמן ואילוף.
      חיבוק
      אמיר

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור