בננות - בלוגים / / האם התלמידים של ישו אכלו אותו? (לשבוע ישו)
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

האם התלמידים של ישו אכלו אותו? (לשבוע ישו)

 

 

 

האם התלמידים של ישו אכלו אותו?

 

 

בסעודה האחרונה ישוע אומר לתלמידיו, "שְתוּ מן היין, זהו דמי. אִכלוּ מן הלחם, זהו בשרי".  איך זה שהמורה מצווה על התלמידים לאכול אותו? ואיך מקיימים את המצווה הקניבלית הזאת?

בקריאה אלגורית הבשר והדם מייצגים את ההוויה והמהות: ישוע אומר, אני אהיה מזון לרוחכם, משקה לצמאונה. אולם צריך לשים לב שלחם ויין הם מזונות שונים: הלחם הוא מזון בסיסי, אבל היין איננו המשקה של הצמֵא. המהות של ישוע לא מדומה למים, אלא ליין. מהותו היא אקסטזה, שכרון-הקיום.

כל זה נשמע מטאפורי להפליא, אבל אין פה שום השאָלה או דימוי. ישוע לא מדבר עם תלמידיו על 'יין החיים' ולא על 'לחם הרוח'. הוא לא קושר את הגשמי ברוחני, אלא מזהה את מזונם של התלמידים עם גופו. הזיקה היא זיקה מאגית, והסעודה הופכת לסמל.

סמל, במובנו הדתי, אינו מייצג אלא מתגלם. סמל הוא זיקה של מאגיה סימפתטית – של זהות פנימית.

בבשורת יוחנן מסופר כי בראשית היה בדיוק להפך: "בראשית המלה היתה לבשר" (א' 14). אבל מה שיכול לעבור בכיוון אחד יכול לעבור בכיוון שני. הסמל מאפשר מעבר בין עולם לעולם: זהו גן קסמים של קיום-ביניים, עולם דמדומים של מטמורפוזה.  "הלחם הוא כמו בשרי" הוא דימוי. "לחם בשרי" היא מטפורה. אבל "הלחם הוא בשרי" היא מטמורפוזה: יצירה של ממשות מוחשת.

בזיקה המאגית אין דרש אלא פשט. אין בה אלגוריה אלא מטמורפוזה: חומר אחד מוחלף באחר. הסעודה הופכת למיסטֶריה קניבלית, שתכליתה "והיו לבשר אחד": בשרו בא בבשרם, דמו בדמם.

אבל מטמורפוזה היא לא בהכרח  מעבר למקום רחב או גבוה יותר.

 

לפי הדוֹגמה הקתולית, האווכאריסט – הטקס של הלחם והיין – הוא לא ייצוג אלגורי אלא מימוש של הזיקה המאגית: עבור המאמין, לחם הקודש הוא אכן בשר המשיח, ויין הקודש הוא דמו של המשיח, ממש. לקחת חלק בסמל הוא התנסות בפועל: לאכול ולשתות את ישו.

 

הבעיה בסמלים דתיים הוא שקידושם הופך לא פעם לנטרולם: אפשר לעבור בשער-הסמל, אבל אפשר גם להשתכן בו מבלי לעבור פנימה. לדעת את הסמל הוא לדעת שהסמל הוא רק שער.

 

הכנסייה השתכנה בשער ושכחה למה שער אמור לשמש. היא קידשה את הסמל, אבל הפכה אותו משער לבית. הסמל של האווכאריסט הפך למאגיה פשטנית, דלת-זיקות, שאין בה טרנסצנדנציה.

 

 לקדש את הסמל הוא מעשה משעבד, אבל השימוש בסמל – משחרר. סמל הוא שיתוף במובן ושיתוף בקיום:  הסמל מתגלם, אבל לא רק במזון ובגוף.

ישוע מציע את הסמל עם כל זיקותיו כדרך למטמורפוזה של התודעה.

הזיקה המאגית היא בלחם ובבשר, ביין ובדם, אבל עוד לפני כן בהכרה ובקיום. מעבר לדימוי הקניבלי ולמשמעות הטקסית שלו, המסר הוא אותו מסר:

הזהות חולפת, אבל המהות נשארת. ישוע הולך, אבל נשאר. ישוע נפרד מתלמידיו לשלום, וגם לא נפרד: הם חולקים מהות אחת, שאינה ניתנת להפרדה.  "אני באבי ואבי בי" הוא אפשרות פתוחה לכל אחד מהם.

 

באימרה ע"ז בבשורה על פי תומא, ישוע אומר זאת לגמרי במישרין. הוא מזהה את הטבע עם האני והאל:

"גוֹלוּ אבן ותמצאוני, בַּקעו בּוּל עץ ושם אני".

 

העולם כולו הוא מטונימיה של אותה תודעה שמעבר לאני. מי שאיבד את גבולותיו, מי שאין חציצה של אני בינו לבין התודעה – הוא ישנו בכל.

ישוע נותן לתלמידיו את שיעורו האחד, הראשון והאחרון: בין "גולו אבן ותמצאוני" לבין "שתו מן היין, זהו דמי" אין אלא אותה הכרה עצמה.

 

 

בהמשך ל:

"מאסטר ישו" –
 
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3486&blogID=182

"ואש תצא מן האבנים" –

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3550&blogID=182
"נס" –

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3506&blogID=182
"מכת העונג" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=5416#post5416

אמיר אור

 

 

113 תגובות

  1. כותרת מצחיקה ומסקרנת למאמר מרתק ונגיס.
    השאלה הראשונה שעלתה בי בסוף הקריאה הייתה ,איך ישו חשב שדרך אכילת הגוף הם יהיו עימו לאחד ,שהלוא הגוף הוא רק הבגד של הנשמה ,והרי זה כאילו הציע להם לאכול שרוול או גרב. לאחר מכן חשבתי על גולו אבן ובקעו עץ ,ולא הצלחתי להבין למה שישו יהיה בכל מקום לאחר שנותר בלי גופו, הלא הוא יכול היה לחזור לכאן בכלל בתור ראש עריית אור יהודה.

    • האמת שיש לזה גם צד ארוטי, ובשורתו של ישוע היא דרך האהבה. ארוס ואוכל תמיד היו שכנים – ישנו הרצון "לאכול" את האהוב/ה. לשרון אס, אני חושב, יש שיר על זה.
      בכל מקרה, הכוונה, אני חושב מטפורית. הוא לא באמת התכוון שהם יאכלו לו את הגרביים…

      • טוב, דווקא כן הבנתי את זה כך אבל רשמתי את המחשבה הראשונה,( עוד חשבתי שבסוגריים כתוב: לִשְבּוֹעִ ישוּ ,אבל כן הבנתי שכתוב שבוע ולא שובע).
        בכל אופן, חושבת שלקניבליזם מטאפורי יש עוצמה משלהבת דמיון שמתוכה אולי נגע ישו בהבנה של תלמידיו.

        • כן, סיגל, כל העיסוק הזה עם גופו של המושיע חוזר למקומות אטביסטיים ממש. חשבי על ההבדל שבין לאכול אותו לבין למסמר אותו. זה לא משביע, אבל גם זה נוגע בגוף.
          מאגיה מתעסקת בסופו של דבר לא ברעיונות, אלא בזיקות שבין החומר לרוח.

  2. ממש מעניינת הגישה שלך לדברים. על פי המשפט, לרגע לא חשבתי על קניבליזם. חשבתי על המובן הרוחני. תודה על ההתעמקות בדברים. מזכיר לי שיש לעשות כושר גם למוח.

    • שירי, כפי שמעיר למטה מוישלה, אכלו את האל, והמיסטריה של אחדות קניבליסטית חוזרת כנראה עד לזמנים קניבליים באמת…
      הבשורה הכי משמחת אז היתה… בשר!

      • אני לא רוצה לאכול את אלוהיי ובשר ממש לא עושה לי את זה. אני מקבלת את ההערה שלך על האירוטיקה שבעניין. על זה דווקא שמעתי.
        מה שמצחיק זה שעלה לי עכשיו לראש כמה פעמים אמרנו לילדים חמודים-בא לי לאכול אותך. מצמרר.

        • על זה אני רק יכול לומר, שבתור ילד קטן מאוד לקחתי את זה חצי ברצינות וזה באמת היה מצמרר…
          אהבת האל, אהבת ילד, אהבת אהובים – המילון הארוטי והמילון הדתי שאלו זה מזה בלי הפסקה לאורך ההיסטוריה.

          • אמיר, אין לי מה לומר. אתה פשוט אינציקלופדיה מהלכת.

            ולחשוב שהיית פעם רועה צאן…:)

          • תודה, שירי, לומדים מצאן לא פחות. עסקתי בהרבה מלאכות שונות ומשונות, ומכולן התעשרתי.

          • שלא תטעה, אני מאוד מעריכה את זה. ונכון, מכל דבר לומדים.

          • עכשיו אני מבינה מדוע אני מא..מא..מאמ גמגמת..

          • :)))))כך קורה למי שהולכת אחר הרואה (ע)…

          • הרועה יילך לישון, ולא בדיר :))

          • אמיר, שלא בכוונה, במקום מחמאה יצא לי משהו אחר.

          • קיבלתי בהומור, תמי 🙂 אני בדרך למטולה. עוד – כשאשוב.

          • או.. רווח לי.
            בהצלחה שם..

          • שירית קופה

            אהבתי את המאמר ובמיוחד את המשפט,העולם כולו…
            ובענייני אינצקלופדיה- מה זה מטונימיה?

          • תודה, שירית, שמח שמצאת עניין.
            בספרות מטונימיה היא תמונה שמביעה רעיון או מושג או תחושה, בזה שמחליפים בה את התמונה המקורית. המטונימיה קרובה אל התמונה המקורית בזמן או במקום, או בהקשר. בשימוש הרחב יותר כוללים ב"מטונימיה" גם את הסינקדוכה (החלפת חלק בשלם או שלם בחלק) ומדברים על "אופיו המטונימי" של משהו בעולם – כלומר החלק מבטא את השלם ולהפך (וכן הספציפי את הכללי, או החומר את החפץ).
            (המטונימיה כפשוטה נראית לא הגיונית, אבל הסמיכות בין התמונות מאפשרת בהירות. למשל: "דור האספרסו", "הבית הלבן הודיע", וכו". האספרסו מבטא הלך רוח שלם של דור; הבניין של הבית הלבן מחליף את דובר הממשל האמריקאי).

  3. אמיר, מעניין ביותר, כבר אמרנו כי הבשורה נמצאת בבשר.
    בספר "השופר", כותב תיאודור רייק בין היתר, על עניין העגל המסמל את האלוהות הקדומה, בה אכלו המאמינים את אלוהיהם הפר, מסיבה דומה למה שאתה מתאר.

    • אכן, אכלו את האל. כך היה גם בדת העברית הקדומה, גם ביוון וגם בהודו (אצל המצרים, למשל, זה היה טבו דווקא).
      ישו מסומל לא בפר, אלא בשה (= האיל שאינו בשיאו, אלא בהתעצמותו, ומסמל את ההתחדשות.) ישו הוא "שה האלהים", ובפסח, ביום צליבתו, אוכלים כידוע שה…

      • לדעתי,יש כאן יותר מקו דמיון זה בין ישו לבין אל היין היווני (אכילת האלים), ולעומת הקרבה ההגיונית למשל בין רומא יוון, או כנען אשור, מרתק לראות דמיון, בין שליח אל נוצרי של דת מונותאיסטית, לבין דתות פגאניות ,ודווקא בקווי דמיון לתשוקה ולאקסטאזה מאשר לשמרנות .

        • סיגל, את צודקת לגמרי בכיוון שלך. אבות הכנסייה הקדומים אפילו חשבו על דיוניסוס כהטרמה של ישו (=אירוע מבשר שמגלם אחדות מתכונותיו וקורותיו).
          דיוניסוס בושל ונאכל על ידי הטיטאנים, שלפי הדת האורפית היו אבות האדם.
          הפגאניות וה"מונותיאיזם" רק החלו להיפרד כמה מאות שנים לפני ישו, והדברים לא היו כה מופרדים כפי שהם נראים לנו כיום אחרי אלפיים שנה של תיאולוגיה.

          • הדמיון בין הסיפורים קיים בין הרבה דתות ואותי אישית זה מאוד מבלבל. למשל אצל הכנענים יש את סיפור המלחמה של בעל בים (אל שנקרא גם לוויתן ואצלנו בתהילים הסיפור מופיע עם הלויתן והמלחמה רק שבסיפור הזה , אלוהים שלנו הוא המנצח), אישתו של אואיסיס המצרי ואמה של פרספונה עברו חוויה דומה בגידול תינוק בסתר בנסיון להפוך אותו לאל ועוד…כעת גם הסיפור על ישו שדומה בחלקיו לדיונסאוס…אם הכל סיפורים ,אז למה הסיפור על כיפה אדומה לא הפך למשל לדת?

          • זה נכון. המוטיבים האלה חוזרים, והסיפור של לידת בתולין מגיע בעצם מהדת הפרסית.
            אני חושב שההבדל בין כיפה אדומה לסיפור איסיס או דמטר הוא בחשיבות שייחסו לו בתרבות ובדגם שהסיפור הציב.
            אם תחליפי את סינדרלה בלכלוכית לא יקרה כלום, העיקר האגדה. אבל אם תחליפי את אכילס בשלמה, הרסת דמות מופת שדורות התחנכו לאורה.

          • ואם סיפור היפיפיה נרדמת היה משלהב והיו מייחסים לו פתאום חשיבות תרבותית,האם באותה המידה הוא היה יכול להפוך לדת: דוקרי העלמות ופולחן שנת היופי?

          • כן, בהחלט, אבל אולי יש סיבה למה זה לא תפס. אפשר לחשוב על דת בדיונית שבה המיתוס הזה קשור בפולחן שינה ונשיקות, למה לא?

          • ענף הדתות ,קשה לי להבנה.
            משהו מכל הסיפורים חייב להיות אמת שאם לא כן איך הוא שורד כל כך הרבה שנים? (ענף הדתות).

          • הכל שם אמת, כלומר, ממשות – אמת תודעתית ונפשית. וגם יש במיתוסים לא מעט תובנות מרתקות ברמה ההגותית (אצל היוונים למשל התשוקה היא כוח קדמון שמכוחו נבראת הבריאה. אותה תובנה מבוטאת גם אצל ההודים שלא קראו מעולם את הסיודוס).
            ענף הדתות הוא אגב ענף צעיר יחסית, אבל הוא צומח במהירות.

  4. אמיר, אני מאוד מקווה שאני אגיע להיות אכולת ישוע… שכל אינצ" בגוף שלי ידע את הישועה.

    • תמי, "אכולת ישוע"? זה נשמע שהיית רוצה שישוע יאכל אותך, ולא להפך.

      • "אכולת ישוע".. מה עבר לי בראש?…:))
        זה ביטוי סלנג שדרכו ניסיתי להסביר את גדולתו של ישוע. אולי הגדולה שלו תדבק במעט, בעשייה שלי. הוא כמו כל אדם, עשוי מחומרים דלילים/רוחניים שהתלבשו בבשר, אבל לא כל אדם פועל למען הכלל כמו ישוע. הסימבוליקה של המהות שלו כל כך נשגבה.

  5. יעל ישראל

    יש לי עוד פרשנות לאכילת האל. או בכלל, לרצון לאכול את האחר. תחשבו מה אנו אומרים לילדים מתוקים, שאנחנו רוצים לאכול אותם. כי הם כה מתוקין ונפלאם ובא לנו שהם יהיו תמיד בבטן שלנו. כך גם לגבי אהובים, חיות מחמד וכל מי שאנו אוהבים. מעניין שהאהבה מתבטאת לפעמים ברצון לבלןע את האהוב ולהתמיע אותו בתוכנו, שהוא יהיה חלק מאיתנו, שלא נאבד אותו לעולם.

    ראיתי סרט דוקומנטרי על קניבל שאכל גבר שבא אליו להיאכל, והוא טען שמילדותון הרגיש רצון לאכול בחורים, כדי שיהיו בתוכו, כי הוא היה ילד בודד ורצה אח. מן פרשנות מטורפת שך רגש אולי טבעי, להכיל בתוכנו את האהוב.

    הוא הדבר בנוגע לאל. אכילתו כמעט משתמעת מעמם הברית בין האדם לאל. האדם יכיל את האל, והאל יכיל את האדם. בליעה הדדית כזו. הכלה הדדית אולי. משהו נורא ראשוני ופרימטיבי. הרצון לאכול את מי שאוהבים אותו.

    • יעל, זה מעורר מחשבה מה שאת אומרת.
      1. במשמעות הזו האם גם הזאב שאכל את הסבתא ואת כיפה אדומה- הוא אכל אותה כי אהב אותה?…
      2. האם באלמנט הנשי, לעומת הגברי, יש צורך לבלוע- כדי למלא את חלל הרחם?

      • לדעתי יש עוד משמעות לאכילה והיא פחות הנגיסה ויותר הבליעה. נדמה לי שאביו של זאוס היה טיטאן שבלע את ילדיו ולא מאהבה .
        לגבי אלמנט הבליעה אצל נשים כמקושר לרחם היתה לי בעיה לערוך מן קישור שכזה, ולגבי "ביסים" של ילדים יש לי קצת מידע:
        על פי הפסיכולוגיה ,נשיכות בגיל הרך הן תוצאה של שני דברים , האחד הוא שהם בגיל טרום שפתי ואי-היכולת שלהם להתבטא מתסכלת אותם ומתבטאת בנשיכה ,והשניה ,כביטוי לאהבה שהם מקבלים ומחקים מהבית, כשהורה אכן נושך את ילדו בעדינות ובאהבה…אגב, למורת רוחן של הגננות ,שנאלצות לבקש מההורים לחפש גילויי חיבה חלופיים עקב נשיכות "האהבה" בגנים. (יש סיבה נוספת והיא הוצאת שיניים ונשיכה כדרך התמודדות עם הכאב ואולי עוד שאינני זוכרת כרגע).

        • סיגל, ילד מעל גיל שנה כאשר מתחיל להבין שישנם עוד בני אדם סביבו והוא לא מרכז העולם וכדי לתקשר הוא נושך – זה סימן ראשוני שישנה בעיה שתבוא לידי ביטוי, יותר מאוחר בבית הספר. ילד נשכני יהיה ליקוי למידה. (כך נכתב במחקרים רבים. אחד מהם ראי באתר של דר" נויה ספקטור).
          נשיכה של הורים את ילדיהם זה דבר דוחה ומכאיב.

          • הי תמי, אולי לפעמים התיאוריה הזו תופסת אולם שוב אולי זה תלוי מאיזו סיבה ילדים נשכו בגיל הרך. מכירה ילדים שזכיתי לחנך ולטפל גם בגיל הנשיכות ,וגם היום כשהם לומדים בכיתות שונות, אין להם שום בעיה עם הלימודים וחלקם אפילו מצטיינים, בעוד שאחרים שדווקא לא נשכו מאובחנים כלקויי למידה ומטופלים.
            הם נשכו כי בעת צמיחת שיניים הגישו להם נשכן , הם נשכו כי היו מתוסכלים שלא הבינו אותם, אחת נשכה כי אמא שלה סיפרה לי שהיא גם נושכת אותה כגילוי חיבה…אולי לקות למידה מתפתחת עם הזמן, כאשר הנושא לא מטופל בגיל הצעיר כמו שצריך. אני נהגתי להציע בובת נשיכות שאותה כן מותר לנשוך, ואם הייתי עירנית מספיק אז ברגע שהפה מושט לעבר ילד לנשיכה ,הצעתי לו לנשק את החבר ולחבק אותו,הזדמנות לשים דגש על נושא החברות. לשמחתי רוב הילדים קיבלו את העצה המתחננת, והצלתי כמה ילדים מחווית כאב לא נעימה. מה שכן משותף לאותם ילדים ,שמכירה שנשכו, הוא, שהם התבגרו והתפתחו מהר לגילם, ואולי זה מקרי.

          • סיגל, "הם נשכו כי היו מתוסכלים שלא הבינו אותם"- זו בדיוק הבעיה. סף התיסכול נמוך כי יש שם בעיה…

          • אכן סף תסכול נמוך ,אולם להיות תינוק שכבר מבין כל מה שאומרים לו ,ולא יכול להגיד מה שהוא רוצה ,זה מובן שזה מתסכל ,ומה שנהגתי לעשות זה להרגיע ולהסביר לאותם ילדים, שאני מבינה שהם רוצים להגיד משהו ,ושבקרוב מאוד הם יצליחו לדבר ממש כמו הגדולים. נדמה לי, שהם זקוקים לעידוד ולהבטחה ,כי יש בזה משהו מרגיע לדעת ש"הסבל" הזה עומד להגמר בקרוב. (זה שוב כמו בספר "האדם מחפש משמעות" שבו מסביר פרנקל ,שידיעת קץ הסבל חשובה לאין ערוך).
            בכל אופן ,אכנס לקרוא את המאמר ואם תוכלי, צרפי קישור, אולי אוכל להשוות בין דיעותיי מנסיוני ,לבין המידע המחקרי.

          • סיגל, דיבור, דו-שיח הוא דבר שמנחם גם אותי. אבל כשלא מבינים אותי אני לא נושכת, לא!. אבל אני מבינה שאת טובה בגידול ילדים שלך, או של אחרים ועל כך תבורכי.
            תקלידי בגוגל- נויה ספקטור ויש שם באתר המון מה ללמוד ממנה.

          • כאדם בוגר יש לנו כלים להתמודד עם חוסר הבנה, ילדים "כלואים" בתוך עצמם בלי יכולת ביטוי, זה נושא שצריך להבין ולספק להם כלים חיצוניים. כשכואב לך משהו את יכולה להגיד ויכולה לטפל, כשלתינוק כואב משהו הוא יכול רק לצרוח ויש שאומרים: "הבכיין הזה" אבל שוכחים שילדים לא בוכים, לא נושכים, לא מכים אם אין להם סיבה.
            וכן, יכולה לומר בצניעות ובגאווה שיש לי חיבור טוב עם ילדים ,אבל חושבת שהגיע הזמן, שאפתח לי אולי משתלה ואנוח. (כידוע ,ילדים מגיעים עם זוג הורים ,וזה החלק המתיש עבורי בעבודה עם ילדים).
            כעת אלך להקליד בגוגל , ותודה לך.

          • סיגל, הכלים החיצוניים שכדאי לספק לילדים "כלואים" הוא באמת באחריות המבוגר, המחנך, אבל לא כדאי לעודד מכות או נשיכות, בשום אופן וצורה. בכי לכשעצמו זה לא דבר פסול, זו תגובה וצורך של הגוף הרגשי.

          • סיגל, את יכולה לפתוח משתלה להורים כלומר יהיו שתולים במשתלה וגן בעדן- לילדים…:))

        • זה באמת מוזר, סיגל, כי פחד ההיטרפות הוא אולי הקמאי שבפחדים שלנו, וקרונוס בולע הילדים אכן נראה כמפלץ טורף בייצוגיו באמנות. ומצד שני דווקא המושך או החמוד (הטעים?) מעוררים את דימויי הטורפנות…

      • יעל ישראל

        היי תמי,
        לכן הבאתי את הדוגמה של הקניבל, שאכל גבר שבא אליו במיוחד כדי לאכול אותו, לפני שלוש שנים בגרמניה. אותו קניבל מספר על רצון ילדותי וראשוני להכיל את הגבר האחר, כדי שיהיו לו אח "בתוכו".

        מעשית, האכילה היא טירוף דעת, היא רשע, היא אלימות נוראה, כמו במקרה של הקניבל הנ"ל. אבל הרצון שלנו לבלוע אכן הרבה פעמים נובע מאהבה, רק שלא נבצע זאת כמובן, מפני שביצוע הדבר, האכילה המעשית, הינה אקט של אלימות. ורובנו לא רעים ומשוגעים, ואין לנו רצון של ממש "לאכול". לכן בדת מסמלים זאת על ידי אכילת הקרקר שנותנים למאמין בפה.

        הזאב הוא אלים, הוא סמל לרשע ולטירוף, שמתחיל ממשהו תמים וגומר בהרס נוראי. הלוא גם לפסיכופטים יש נפש, מעוותת אומנם, אבל גם לה צרכי אהבה מוזרים, שמעבר להבנתנו. אלא שהם מכילים על צרכי הנפש המעוותת שלהם את ביטויי הרשע. הזאב אם כן הוא דוגמה לפסיכופט. רוצה לאכול כדי "לקבל אהבה" בדרך מעוותת.

        לגבי נשים ורחם. באחד מספריי שעוסק כולו בנשיות ואימהות, האישה מדברת רבות על הרצון להחזיר חזרה לרחם את הילד שלה. כאן זה לא רק סמל אלא ממשות כמעט. ולדעתי לא כדי למלא רחם ריק, חלל, אלא מפני שמתחילה האם רוצה להמשיך את סימביוזית הרחם הזט (בהכללה כמובן).

        אגב, נראה לי שגברים ונשים כאחד רוצים "לבלוע" את הילד המתוק, או את האהוב. זה משהו מאוד מאוד קמאי לדעתי בקיום שלנו.

        • יעל ישראל

          היי תמי,
          לכן הבאתי את הדוגמה של הקניבל, שאכל גבר שבא אליו במיוחד כדי לאכול אותו, לפני שלוש שנים בגרמניה. אותו קניבל מספר על רצון ילדותי וראשוני להכיל את הגבר האחר, כדי שיהיו לו אח "בתוכו".

          מעשית, האכילה היא טירוף דעת, היא רשע, היא אלימות נוראה, כמו במקרה של הקניבל הנ"ל. אבל הרצון שלנו לבלוע אכן הרבה פעמים נובע מאהבה, רק שלא נבצע זאת כמובן, מפני שביצוע הדבר, האכילה המעשית, הינה אקט של אלימות. ורובנו לא רעים ומשוגעים, ואין לנו רצון של ממש "לאכול". לכן בדת מסמלים זאת על ידי אכילת הקרקר שנותנים למאמין בפה.

          הזאב הוא אלים, הוא סמל לרשע ולטירוף, שמתחיל ממשהו תמים וגומר בהרס נוראי. הלוא גם לפסיכופטים יש נפש, מעוותת אומנם, אבל גם לה צרכי אהבה מוזרים, שמעבר להבנתנו. אלא שהם מכילים על צרכי הנפש המעוותת שלהם את ביטויי הרשע. הזאב אם כן הוא דוגמה לפסיכופט. רוצה לאכול כדי "לקבל אהבה" בדרך מעוותת.

          לגבי נשים ורחם. באחד מספריי שעוסק כולו בנשיות ואימהות, האישה מדברת רבות על הרצון להחזיר חזרה לרחם את הילד שלה. כאן זה לא רק סמל אלא ממשות כמעט. ולדעתי לא כדי למלא רחם ריק, חלל, אלא מפני שמתחילה האם רוצה להמשיך את סימביוזית הרחם הזט (בהכללה כמובן).

          אגב, נראה לי שגברים ונשים כאחד רוצים "לבלוע" את הילד המתוק, או את האהוב. זה משהו מאוד מאוד קמאי לדעתי בקיום שלנו.

          • יעל, נראה לי שנשים מאוד שונות מגברים באופן מהותי, למרות שמה שאומר מתעלם מהזכרון של הגלגולים המתחלפים – פעם היינו זכר פעם נקבה…
            במשך תקופת ההריון היינו צפופים ברחם אימנו, חווינו את מצבי הרוח שלה וכלל עולמה הפיזי והרגשי, נודע לנו מקרוב שאנחנו גוף אחד. גם היא למדה להכיר אותנו טרם זכתה לראות את זיו פנינו. בכל אותם תשעת החודשים, נרקמה מערכת יחסים מופלאה בינינו.כדי לפרוץ אל אוויר העולם נדרשה מאיתנו החלטה אמיצה, להתנתק מכל הטוב שעטף אותנו בחום נוזלי, מערסל ואוהב. חלק מאיתנו יעלוז וישמח לקראת רגע הלידה ויפרוץ אל החיים בעוז. חלק מאיתנו ירגיש באותן דקות קריטיות, התכווצות מרוב פחד, כי הינה שוב גורשנו מגן העדן.
            ידוע לנו שנעבור דרך תעלה צרה ודחוקה שבסופה נפגוש אור חזק ומסנוור, רעש והמולה יקיף אותנו, אולי נחטוף מכה בטוסיק, יחתכו לנו את חבל הטבור, פרצופים לא מוכרים מלאי סקרנות יביטו בנו.
            אצל הזכרים יעברו שמונה ימים ויחתכו להם את הערלה בטקס חגיגי, שיותיר צלקת טראומתית על חייו של כל גבר.
            ללא ספק רגעי הלידה של כולנו משאירים בנו חותם למשך כל חיינו. הידיעה שלא נוכל לחזור אל המקום המוגן, החמים שברחם אימנו תלווה אותנו במשך כל עתיד חיינו בגעגועים. באופן פרדוקסאלי, אנחנו יודעים שמוטל עלינו לחיות מתוך תחושת אחדות עם הבריאה כולה ומתוך לכידות פנימית, אך זו משימה לא קלה להשגה, כי כבר בלידה חווינו פרידה ואת הניפרדות שלנו מהשלם, מהשלמות. תהליך הלידה ממחיש לנו את הניפרדות.
            כמה קשה נעבוד כל חינו כדי למצוא את האחדות הפנימית בתוך עצמנו ועוד יותר קשה יהיה עבורנו לממש אחדות זו עם כלל הברואים והבריאה כולה.
            הרצון של הנשים להחזיר לתוכן את החלק שהלך להן, כביכול, לאיבוד – חזק ואכן יוצר בעיות רבות במערכות היחסים שבינן לבין ילדיהן.
            כל גבר נולד לנקבה- לאימו, והרצון או הפחד מלהיבלע מוטבע בו באופן חייתי כמעט, אך נשים לעומת זאת נולדות עם הכלי שחושק להכיל ועל כן יש להן צורך בסיסי למלא – לבלוע.

          • הי תמי, מאוד מעניין היה לי לקרוא את אשר כתבת, אולם לא חושבת שאצל כל הנשים זה אותו הדבר. מעולם לא היה לי חשק להחזיר את ילדיי אל הרחם ,או לבלוע אותם. אני מאוד אוהבת אותם אבל הנקה וחיבוק עוטף היו בשבילי חיבור חזק ואוהב ,וברגע שהם גדלו הייתה מעין השתחררות טבעית והדדית. כשאני מחבקת את ילדיי הגדולים, יש שם אהבה חזקה שגם איננה דומה לרצון להיות אחד שיש עם בן זוג. אגב, כשאני חושבת על נשיכה, זה יותר חייתי, מעין רצון לבתר מאשר רצון לאכול או להכיל…ואוי אוי אוי לי, זה מתקשר אצלי עם אהבה. :0)

          • אין סכוי שהייתי רוצה לחזור לרחם , אני אוהבת מרחבים ,ובין אופק לים ,שמים לארץ ,זה רחם רחב במידה הנכונה לי.

          • סיגל, הרצון לבלוע יכול לבוא לידי ביטוי בכל מיני צורות. כמו חיבוק דוב- חונק, או כרצון ל"חנך" שלעיתים גובל בהשתלטות על חיי ילדינו ועל הלך מחשבתם. הנקה, חיבוק, ליטוף הן פעולות של מגע המביע הזנה פיזית כמחווה אוהב. לא?
            חוצמיזה את נשכנית?…:)), כלומר את נושכת את אהובך?

          • אם אני נשכנית? :)))
            כלפי ילדים ,לא!
            כלפי גבר…לא תמיד.
            זוכרת , שהיה לי פעם חבר ששערי נגע בלחיו בשנתו ,כשהיינו על מטוס בחזרה מטיול קסום ,ומרוב כעס הוא התנפל עלי וכמעט הוריד לי את הכתף בנשיכה של זעם…מאז הזכרון קצת מתערבב לי עם האקט הזה באופן מתנדנד ,ולרוב אני מפרקת בעצמי את ה"חשק" לנשוך.

          • סיגל, הייתי מכניסה את "החבר" ההוא לקרנטין- הסגר, בכלביה העירונית. יש צורך להזהר מכלבת…:))
            "החשק לנשוך" מאיפה בא לך, לדעתך?

          • אם אני מסתכלת על החשק שלי לנשוך ,זה מזכיר לי כלב מבויית, שרודף אחרי חתולים , הוא משחק איתם, הוא נושך אותם והורג אותם :(,אבל לא מתוך היצר של לטרוף או לאכול, אלא יותר מיצר השעשוע. (אולי זה לא עזר לי להבין את עצמי ,אבל פתאום הבנתי את הכלב שלי שאוהב מאוד חתולים).
            🙂

          • סיגל, אז למעשה את אוהבת "לבלוע". תקראי לזה שעשוע, משחק או יאנקל-דודל זה ממש זה…:))

          • אבל ,את לא חושבת שיש הבדל בין תנין לבין כלב? תנין מבתר ובולע, כלב בכלל לא אוכל את מה שהוא נושך. החשק שלי נמצא בשיניים אבל לא קיים בבית הבליעה. (כן נמצאת שם ברחם או בבטן התחושה של עוצמת האהבה ,אבל לא התכווצות של "תנו לי אוכל".)

          • :))) טוב אולי את מתכוונת לפודל ולא לרוטוויילר…

          • התכוונתי ללברדור 🙂
            עכשיו לסכום אני מהרהרת אם כשמישהו אומר לי, שהוא רוצה לאכול אותי האם זה מפני שיש לו לקיות למידה, או שהוא רומז לי שאלך למאפיה הקרובה להביא לחם, או שהוא פשוט גור חמוד של קניבל .
            :0)

          • אם מותר להתערב בדיון, האפשרות האחרונה בכל זאת הכי מלבבת 🙂

          • סיגל, למה את מזמינה שמישהו יואמר לך כך, מלחתחילה?

          • אני מזמינה? לא חושבת שיש לי כאלו כוחות אבל תודה. ולמה לא? זה שונה לדעתי לגמרי מהורה שאומר את זה לילדו.
            וכן אמיר, מותר להצטרף ואתה שאוכל צדפות ויונים חמודות, בטח שתתחבר לאפשרות האחרונה :0)

          • כן סיגל, יש לך כוחות להזמין, במסעדה הגדולה הזו שנקראת חיים, כל מה שאת בוחרת לעצמך. גם צדפות גם יונים וגם זוֹנים..אההה נפלט לי…:)

          • :0)
            תמי, הסיפור על החבר הנשכן הוא מלפני עשרים שנה ולא, לא הפכתי אותו לשטאנץ של בחורים אלא להיפך…מכירה את השיר של אלתרמן שלוש השאלות? אז אני מסכימה עם השיר אך הוספתי לו בית…אם תזלזל בי אהובי אז אלך כי לזאת אהובי לעולם לא יהיה לי כוח.
            זה מה שלמדתי בחיים ומאז לא התרבו אלי מתעללים. גם אם אין לי כוחות מזמנים, אני מאמינה במלאכים ששומרים עלי. (ואם זה מהסיפורים ואין כלום כמו שאין דתות אז אני לא מאמינה שאין כי לי יש!:0)
            ולגבי המילים :"לאכול אותך" אני חושבת שצריך להרגיש אותן עם הלב ולפי זה להחליט אם מדובר ב"זונים" 🙂 או באוהבים.

          • נפלט ושוגר!! :))))

          • סיגל יקירה, שתדעי רק להבדיל בין זה לזה, עוד לפני שזה עומד מולך ומשליך משפט- "לאכול אותך". לפחות שתיהיה לך אפשרות לשאול את הזאב למה יש לו עיניים גדולות כל כך.

          • טוב. כעת הולכת אל יער החלומות ,ואם אפגוש מתישהו איזה זאב, מבטיחה לשאול.
            :0)

          • סיגל, שיהיו לך חלומות אהבה היסטריים, אבל בלי זאבים. תגידי להם כמו בסרט "זכרונות מאפריקה"- "שוּ…שו..:)

          • ובחלומי…:0) הלכתי לאיבוד, נתקעתי באוטובוס בלי ארנק, פגשתי דודים שלי שהיו עסוקים מידי בשביל לעזור לי והייתי מאוד מסכנה.:) בכל אופן עדיף על החלום מהלילה שקדם לו ,וחבל שלא היו בו זאבים…נראה לי שכבר היה עדיף.

          • היקום הוא רחם ענק. גם לי יש חיבה אליו..:)

          • ועכשיו ראי באיזו שעה כתבנו שתינו.
            :0)

          • כן… אבל מה זה אומר?, אולי שמרקורי בנסיגה?…:)

          • פעם היו לי חבר וחברה שאיכשהו תמיד כתבנו שלושתנו באותו הרגע כך ,שנותרתי מתלהבת בלי לחשוב בכלל מה זה אומר.
            🙂

          • יעל ישראל

            תמי,

            כן, נשים יותר בולעניות, זה בטוח. גם אהבתן יותר עוטפת, בהכללה כמובן (יש גם נשים ההפך בדיוק, כמו אמי). אבל יש בהן משהו בולעני, שמפחיד גברים כנראה. נדמה לי שקוהוט וויניקוט כתבו על זה הרבה.

          • כן, יעלה, מכאן גם המושג "הרחם המשוננת" (רחם כפה טורף) שקיים גם במיתוסים וגם בפסיכולוגיה המודרנית.

          • אפרופו בליעה, בהזכירה את המיתוס האינדיאני על הפות המשוננת, טוענת קאמיל פאגייה ש"באופן מטאפורי בכל פות יש שן נסתרת, שכן הזכר קיים פחות בצאתו מאשר היה בכניסתו".

          • לא הבנתי :()
            (את ה"ציור" אני יכולה להסביר…זה פרצוף של לא הבנתי.)

          • ואגינה דנטטיס – פות משוננת – מסמלת במיתוס הזה ובפסיכולוגיה שהשתמשה בו את פחד הסירוס, פחד הגבר להיבלע באישה. לפי פאגייה, לגבר המין הוא חוויה מטפיסית, כי הוא "מת" בשפיכה.

        • כדי לאכול מישהו באמת, צריך להרוג אותו, ואנחנו באמת צריכים להיות מטורפים ופגועים אתית כדי לבצע את זה בפועל, אבל הדחף קיים, וזהו אקט של התמזגות.
          בחברות ציידים היו מתפללים לנפש הצבי ומבטיחים שהוא יתאחד אתם ויחיה בהם.
          אתה כמובן אוכל משהו שאתה חומד, לא משהו דוחה. קמאי, כן.

          • אמיר את הפקיד של הצבי בדאר ישראל גם אני, לעיתים, רוצה לאכול. אבל זה כי הוא מעצבן.
            הציידים לקטים היו מביאים צבי שחוט על כתפיהם כדי שנשיהם יבשלו אותו, אולי כשבאו בידיים ריכות הן היו מבשלות להן את קצות הרגליים. אבל כיום למה לי לאכול בשר אדם כשיש פילה מיניון?

          • ראשית (בשר אדם) אולי זה טעים.
            שנית, אין לי שום רצון לאכול את המעצבנים והדוחים.
            נזכרתי בסצנה מ"סטיריקון" של פליני על העשיר שחילק את ירושתו בין כל מיודעיו בתנאי שיאכלו אותו.
            כתבתי פעם שיר מחווה לזה בשם "אלמוות".

          • :)), גם נמלה וזבוב לא מעצבנים אותי כדי שאחשוב לאכול אותם.
            אם תפרסם את השיר "אלמוות" אשמח מאוד- הסקרנות אוכלת אותי…:))

          • טוב, אעלה אותו בקרוב. שלא תיאכלי.

    • יעל, את לגמרי צודקת באינטואיציה ובהסבר שלך. זהו הרצון להטמיע, להתאחד, "להיות לבשר אחד".
      אז למרות שכיום אנחנו בדרך כלל לא אוכלים את אהובינו, הרצון הזה כנראה מתחיל בגנים ונגמר בתודעה – ופועל גם לגבי עולמותינו הרוחניים.
      הנפרדות היא החיתוך הראשון של הרוח, חיתוך שאינו נרפא ואינו חדל לדמם.

      אבל גם השאלות של תמי פה "בתמימותן" הן לגמרי לעניין.

      • אמיר, הנפרדות היא חיתוך חבל הטבור שמדמם כל חיינו ונראה שהתחושה הבסיסית של בדידות היא כתוצאה מכך. באופן רוחני כדי להפוך לנשמה נאלצנו להיפרד מה"חומר" הבראשיתי, כאילו והיה שם מחסן נשמה אחת ענקי שממנו נגזרנו- וכל זמן שנתגלגל בבשר כך נחווה את הניפרדות. לעיתים דיי משעשעת השאיפה שלנו לחזור אל נשמת האם כאילו מישהו חזר משם כדי לספר לנו איך שם והאם כל מה שאנחנו יוצרים כאן הוא כדי להיות ראויים לחזור אל המקור שיצר אותנו.

  6. אמיר, מגיה כזו שטפחה הכנסיה בטקס לחם וייין הקודש הרבה יותר חזקה ומשמעותית מכל סימבוליקה. היא הבינה, למרות "בראשית היה הדבר" שכדי שהמילה (הרוח, הדבר) תהיה מילת אמת, צריך שיהיה לה גוף. לא כמטפורה: גוף-גוף ובשר-בשר.

    אגב, כיום מבינים זאת גם חוקרי הקוגניציה של הלשון (למשל לייקוף וג"ונסון). כל מטפורה מקורה בבשר, בגוף. ובהרחבה: כל רוח. כל ישוע.

    • זוהר, תודה שאתה מוסיף ומבאר. נדמה לי שזה בדיוק מה שרציתי לומר, כלומר, שהסמל המאגי אינו סימן או מטפורה, אלא מטמורפוזה ממש.
      אפילו ברמה המטפורית מדובר בממשות קונקרטית.

  7. מעניין, התהליך הזה של טרנספורמציות, או טרנסמוטציות, של הנוזלים. בנס הראשון-ראשון שלו יישוע הופך מים ליין (בכפר קנה) ובסעודה האחרונה – יין לדם. אם מחברים את שני אלה נראה שבזאת השלים את התהליך של הפיכת מים לדם – מה שמשה עשה לפניו, בדיוק במסורת פסח.

    • מיכל ברגמן

      אני גם חושבת שהדברים של ישו הוצאו מההקשר שאליו הוא התכוון אבל לא לגמרי:
      כלומר – הוא בטח לא התכוון לטקס היוכריסט כפי שהוא, אבל יש לי איזו הרגשה שאלה שעוברים את הטקס הזה מרגישים את אותה הזדהות, את נוכחותו הרוחנית של ישו בחייהם.
      הסמליות שאלה התכוון עברה לשלב פיסי מדי, אבל היא דרך להגיע אל הרוחני – זאת הרגשתי.
      כך גם הקתולים מפרשים זאת – כצינור להעברת השמיימיות ויש בזה משהו, למרות ההסתייגות שזה מעורר בי.
      ובכלל- מזון הוא "ה" סמל לאמון, לאחווה ולשיתוף. גם לאיזו הטמעות ושלמות. ובזה הקתולים לא שונים מאף אחד אחר.

      • מיכל, מדוע את סבורה שיש סתירה בין הגופני לרוחני? מבחינת הקתולי לאכול את גופו של ישו הוא לחוות בגוף את הרוחני.
        התפיסה הזו קדמה, אגב, לנצרות.

    • רונן, אם מתייחסים רק לאלכימיה, התהליך של משה יותר קומפקטי 🙂 אבל משה מכה, וישוע מלטף. הנסים שלו הם של נתינה: כשצריך יין יש יין, וכשצריך דם, יש דם…

    • רונן, אם מתייחסים רק לאלכימיה, התהליך של משה יותר קומפקטי 🙂 אבל משה מכה, וישוע מלטף. הנסים שלו הם של נתינה: כשצריך יין יש יין, וכשצריך דם, יש דם…

  8. כותרת מגרה, מאמר מעניין ומלמד.
    רק מזה מטונימיה?

    • איציק, תודה.
      בעניין המטונימיה, שאלה אותי כבר למעלה שירית, אבל הנה שוב:
      בספרות מטונימיה היא תמונה שמביעה רעיון או מושג או תחושה, בזה שמחליפים בה את התמונה המקורית. המטונימיה קרובה אל התמונה המקורית בזמן או במקום, או בהקשר. בשימוש הרחב יותר כוללים ב"מטונימיה" גם את הסינקדוכה (החלפת חלק בשלם או שלם בחלק) ומדברים על "אופיו המטונימי" של משהו בעולם – כלומר החלק מבטא את השלם ולהפך (וכן הספציפי את הכללי, או החומר את החפץ).
      (המטונימיה כפשוטה נראית לא הגיונית, אבל הסמיכות בין התמונות מאפשרת בהירות. למשל: "דור האספרסו", "הבית הלבן הודיע", וכו". האספרסו מבטא הלך רוח שלם של דור; הבניין של הבית הלבן מחליף את דובר הממשל האמריקאי).

  9. מלמד ומעורר מחשבה. כל הרעיון של שני הקטבים, הממשי למול הסמלי שלח אותי דווקא אל התיאטרון הדתי הימי בייניימי ובכלל אל הפרדוקס בתיאטרון הדתי,
    שם, ולא רק שם, מנסים להפוך את המילולי לממשי.

    • איריס לא בטוח שאני מבין את ההקבלה לתיאטרון המוסר של ימה"ב (משהו בנוסח "כלאדם"?) אולי תסבירי?
      באמירה של ישו הסמל הוא ממשות (לא מטפורה).

  10. הי אמיר
    כדאי להציץ בתמונה שלי: הסעודה האחרונה כאן בבלוג: http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=53&itemID=97
    מיכה

  11. ואולי הכי פשוט להבין זאת כקידוש של שבת ושל חג, שבו היהודי מברך על הלחם ועל היין…

    אולי…

    אבל צריך ריטואלים ומאגיה בחיים, אז שיהיה בשר ודם – זה תמיד הולך טוב, לא?

    • בוודאי, יוסי, זהו טקס יהודי, סדר פסח וברכות על הלחם והיין. החידוש של ישו הוא בדיוק בדברים האלה "אכלו מן הלחם זה בשרי, שתו מן היין זהו דמי". הוא אמר, לא אני…

  12. עדנה גור אריה

    הניתוח מעניין מאד.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור