בננות - בלוגים / / החיים האהבה האמנות
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

החיים האהבה האמנות

 

       על החיים, האהבה והאמנות

         (2 קטעים מתוך דבריי בהשקת "החיה שבלב" בבית ביאליק)

 



.
 

 

1

… חלק גדול משירי 'החיה' נכתבו על יסוד ביוגרפי, וכשניגשתי אליהם שוב, לפעמים לאחר שנים, הם נפתחו אליי כמו קפסולות של זיכרון, עם כל הרגשות והחוויות מאז. ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן אמר בספרו 'הנביא' – "כשהאהבה קוראת לך, לך אחריה". המשפט הזה, שנתקלתי בו בשנות הנעורים, נחרט בי אז עמוק, ובאמת רוב חיי הלכתי אחריה, בהתעלמות משיקולים אחרים. במבט לאחור אני לא בטוח שזו תמיד הייתה גישה נבונה לחיים, אבל בלי ספק גישה שנתנה לחיה שבלב הרבה חופש והרבה מרחב חווייתי.

מעבדת הניסויים שלי, אם אפשר לקרוא לזה כך, היתה החיים, אבל הספר הזה הוא לא יומן, וגם לא ערוך לפי סדר כרונולוגי. שלושת השערים של הספר מובילים מהלך כמו-עלילתי: בשער הראשון  יש כמיהה,  התאהבות,  ותשוקה. בשער השני ישנו המימוש של הכמיהה הזו, עם כל מנעמי האהבה והאהבים, וכל הסערה. ולבסוף, בשער השלישי, מגיעים אובדן האהבה, הכאב, וההשלמה. אחרי ההשלמה, כמו בחיים, אפשר כמובן להתחיל הכל מההתחלה, וחוזר חלילה.  אפשר לומר שהספר הזה הוא בעצם מחזורי.

לכן שלושת השעָרים גם מופיעים פה כשלושה שיעורים,  וכותרות השערים הן מעין הנחיות: "לקרוא ליללה", "כמו נמר את זינוקו", ובסוף "לקפל את השמיים". במובן הזה החיים באמת נראים לפעמים כמו מעבדה או בית ספר, כאילו אנחנו מגיעים לעולם הזה רק בשביל ללמוד סוף סוף את השיעורים האלה כמו שצריך.  אבל כמובן, אני לא מתכוון לומר שממש יש מתכון שאפשר ללמוד אותו, ואז לעמוד בהצלחה בכל הבחינות, ולענות נכון על כל השאלות.   

 

2

….כשכינסתי את השירים גם הסתכלתי עליהם לרגע מבחוץ, והשאלה שהעמידה את עצמה מולי הייתה ביחס למקום שממנו נכתבת שירה כזאת. מי שהגיעו עד החיה, יודעים שהחיה הזאת חיה במקום אחר לגמרי ממקומן של המלים, אולי הכי אחר שאפשר.  החיה הזאת חיה ביערות הלב והגוף, באותו מקום פראי, עדין ועתיר יופי שמתגלה לנו רק מעיניה. אבל שם, גם כשהיא מתבטאת לה, זה לא ממש דיבור, אלא משהו שדומה יותר לנהמות, או גרגורים, או יללות מול הירח. העובדה, שלפעמים אנחנו מצליחים גם לתרגם אותה למלים, היא סוג של נס, אבל אולי גם סוג של בגידה.

כי מה מביא אותי לכתוב שירים כאלה?  – הרי כשרק אפשר, אנחנו לא כותבים את הדברים האלה, אלא חיים אותם. כדי לכתוב אותם דרוש פער, או לפחות הַשְהָיָה, בין האני לבין החיים;  כי בזמן הכתיבה, היצירה באה במקום האינטראקציה הממשית עם האהוב או האהובה.

בחייו של אמן התשובה לשאלה הזו היא פחות פשוטה ממה שנדמה. החיים והאמנות בהחלט מסוגלים לבוא זה על חשבון זה. אבל יש מצבים שבהם הפער בין האני לאהבה הוא דווקא טבעי לגמרי.

בשני קצות הספקטרום הרגשי שסימנתי בשלושת השערים של הספר – הפער הזה הוא חלק מן החוויה:  הכמיהה והתשוקה הם סוג של פער. הם עשויים בדיוק מן העמידה מול הזולת הנחשק אך הבלתי מושג עדיין. באופן אחר, זה המצב גם בצד השני של הספקטרום הרגשי: האכזבה, הכאב או האבל הם תגובה לפער בין האני לבין הזולת שרחק או הורחק, פער שעשוי מן החלל הריק שנותר אחרי אובדן האהבה. 

אבל בין השער הראשון לאחרון, באמצע, ישנו המקום האקסטטי שכולו חוויה של הווה, וכולו מלאוּת ולא חוסר. במקום הזה אנחנו מחזיקים לנצח קטן את קרן השפע של התשוקה והאהבה. אבל איך כותבים משם? אם כל כך מלא, איך אפשר למצוא שם את הפער או המרחק, שמאפשרים את הכתיבה?  ובכן, באמת אין שם שום פער זמין שאפשר ליצור דרכו, אין שום מרחק שמאפשר פרספקטיבה. אבל זה לא אומר שאי אפשר ליצור אותו. במצב הזה הכתיבה היא סוג של פורקן למלֵאוּת הזו. היא הרגע שבו האני יוצר במתכוון את הפער הזה, בדיוק מפני שהוא מלא מדי, ולא יכול כבר לשאת את המלאות הזו, כי הכלי כבר מחשב להישבר. 
במלים אחרות, במצבי מלאות כאלה, השיר ממלא אותו תפקיד שממלאים סיגריה, או דיבורים על העבודה באמצע מפגש אהבים. אבל בשונה מהדיבורים או הסיגריה השיר הוא לא רק הפסקה לשחרור עודפי אנרגיה מרוגשת. השיר  – הוא יצירה. 

החיה שבלב מדווחת מן השטח:

 

תמונות מהאירוע – צילם עזרא לוי, בפייסבוק http://www.facebook.com/?tid=1214593899998&sk=messages#!/album.php?aid=2054365&id=1569129167&ref=mf

רפי וייכרט, חנה מרון, רוני סומק, אגי משעול, שולמית אלוני, בני ציפר, יאיר דלאל, יסמין אבן, מיה דונסקי, עדי עסיס – וגם סבינה מסג, ליאור גרנות ותמי קאלי.

 

היום   ב"הארץ": 'אמיר אור מדבר על אהבה וארוטיקה' – ריאיון עם מאיה סלע http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1045,209,49532,.aspx

 

היום   בגלי צה"ל: ב"ספרים רבותי, ספרים" ציפי גון גרוס משוחחת איתי על שירי "החיה שבלב" (ועם חגית גרוסמן וישראל אלירז) בשעה 17.00

 

ביום שני    ב-7.00 בבוקר, רשת א', "בסימן קריאה" עם אפרת בזרקון – שעה של שירי "החיה שבלב", מוזיקה, ושיחה על השירים. 

אחרי השידור כל השבוע גם באתר רשת א' – http://www.iba.org.il/media/?recorded=117 (לא להתבלבל מהחדשות שבהתחלה – אתם במקום הנכון). שידור חוזר בשבת בשעה 16.00

 

ביום שלישי   ב-14.30  אקרא שירים במפגש הקריאה הפותח של פסטיבל המשוררים במטולה, באולם אניס, עם נורית זרחי ואלמוג בהר. מנחה: אליעז כהן. 

65 תגובות

  1. גיורא פישר

    שמעתי מכמה מקורות יודעי דבר שהיה ערב ספרותי נהדר. אני כל כך מצטער שהייתי מחוייב לערב חברתי אחר שהיה בסופו של דבר לא כל כך מוצלח, אבל לא הייתה לי ברירה.
    גם הצילומים של עזרא לוי מוסרים משהו מהאוירה של הערב.
    קראתי את הראיון איתך ב"הארץ" ומסכים עם כל דבריך וביחוד בדברים הבאים:

    "
    אור מודע לירידת קרנה של השירה. "זה עניין של חינוך" הוא אומר, אבל חושב שהדבר קשור גם לעובדה שהמשוררים נהפכו לפחות קומוניקטיביים. "היה שבר תקשורתי בשנות ה-60, כשהשירה נכנסה למין תקופת מעבדה ואיבדה הרבה קוראים. התקשורתיות היא בהחלט ערך באמנות שאי אפשר לדלג עליו. זה חייב להיות תקשורתי, כי זה משהו שאני אומר למישהו. אין דבר כזה אמנות לשם אמנות, זה טוב למבקרים. זה היה אולי נחוץ למשוררים באותו זמן אבל היה לזה מחיר שאנחנו משלמים אותו עד היום. זה חלק מההשתבללות של השירה. לפעמים זה בכוונה ולפעמים זה מקוצר יד אבל זה קיבל לגיטימציה מהמודרניזם. לבעוט ולהגיד ‘עולם ישן עדי יסוד נחריבה'. אז כל יום מחריבים את העולם ובאים עם איזו אמת רושפת חדשה בכיס. המודרניזם שילם מחירים עצומים בגלל הדבר הזה. ביפאן למשל לא זרקו את הישן, אז הם נשארו עם מסורת".

    אתה כל כך צודק
    יש מקום לכל סוגי השירה (בתנאי שהם טובים כמובן) אבל אני רואה את הצמאון שקיים בקהל הרחב שזקוק לשירה חיה ולא כזו הנמצאת ב"מעבדה" כמו שציינת, או רק בראשו וליבו של המשורר ולא עושה שום סימנים שהיא רוצה להפגש עם ראשם וליבם של האחרים.

    אני מקווה שתהיה גם השקה גם באזור הדרום

    בהצלחה
    שבת שלום
    גיורא

    • אכן הפסדת גיורא

      היה ערב מרשים ביותר , עם כמה הופעות בלתי נשכחות ממש

      התמונות של עזרא מיטיבות להעביר רשמים
      מן הערב

      ואמיר יקר תמשיך להרבות אור ושיר
      ישר כוח גדול !

      • תודה יקירתי. את האהבה הזאת, אני מקוה, אי אפשר להפסיק 🙂 היה כיף גדול לראות אותך שם משתתפת בחגיגה.
        ולמי שהפסיד – הכל הונצח בווידיאו, ויועלה בקרוב ליוטיוב.

        • דברים יפים אמרת, שמח שאוכל לראות בוידיאו בעתיד .
          נשמע כמו חגיגה ראויה וחבל שמעטות כאלה אצלנו. כל הכבוד על ההשקעה והארגון נראה כמו מיני-פסטיבל.
          ומגיע לשירים.

    • שולמית אלוני שדיברה בהשקה גם על מצב התרבות והשירה בפרט כיוונה גם היא את האצבע למערכת החינוך.
      לפני שנים שלושה דורות נער רכש אוצר של שירה ופרקי תנ"ך שידע בעל פה, כחלק ממחזור הזיכרון. כיום – אנחנו שואפים לאפס מן הכיוון השלילי…
      לא נראה שתהיה השקה דרומית, אבל אולי בירושלים.

      • גיורא פישר

        אני עדיין נותן לתלמידי ללמוד בעל פה. הם מקבלים על זה ציון.
        למרות שהם טוענים : "בשביל מה ללמוד, בין כה וכה לא נזכור שום דבר"
        בסופו של דבר אלה הם הדברים היחידים שהם זוכרים.
        אבל הבעיה היא אחרת, והיא קשורה למה שכתבת על השירה הנכתבת היום.

        • גיורא, ומי חוץ ממך נותן לתלמידי ללמוד בעל פה?
          אני חושב שכיום השירה דווקא יותר ויותר קומוניקטיבית. הבעיה היא שהרף מזמן ירד ממפלס השירה למפלס הדיסלקטיות המחשבתית. בדור הפלייסטיישן והפייסבוק אין כבר קוראים לטקסט מורכב יותר מטוקבק סטנדרטי מסדרת ה"וואוו" וה"שיחקת אותה אחי". אין סבלנות, יכולת ועניין לקרוא, אין אורינות ואין השכלה בסיסית.

          • גיורא פישר

            לאמיר
            אבל כמה מהשירה הזו מגיעה לבית הספר?

          • וכי איך תגיע ואין מערכי שיעור מוכנים מראש? פה אנחנו מגיעים לא רק לבירוקרטיה של מערכת הבחינות ותכניות הלימודים, אלא גם לנקודה כאובה אחרת – ההוראה. כלומר: רמתם הפדגוגית והתרבותית של המורים, המוטיבציות שלהם, וחוט השידרה האתי שלהם.
            "לגעת בדיבור" –
            http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=3920

          • אמיר,

            אתה יודע שאני לא אוהבת להגיב כאן אבל לנוכח הנושא הכאוב הזה לא יכולתי להתאפק ושלא להגיב.!
            אני חושבת שמי ששורד במערכת החינוך כיום מגיע לו צל"ש מהסיבות הבאות:

            הוא צריך לצלוח אלימות מילולית ופיזית מצד התלמידים, ההורים וכו'.

            משכורת רעב.

            הנהלה וצוות מורים מקובעים מחשבתית ולא פתוחים וכנ"ל מערכת החינוך הבירוקרטית.

            התוצאה היא שמורים טובים וברמה סבירה עד גבוהה מוצאים עצמם נפלטים מהמערכת.
            משרד החינוך מצד אחד מקיים הסבות מקוצרות לאקדמאים על מנת שיתברגו במערכת אך בפועל אחוז קטן מאוד מהם אכן נקלט במערכת ושורד.

            רק לפני כמה חודשים קראתי כתבה ב"הארץ" על בחור ישראלי שסיים דוקטורט בספרות אנגלית באחת מהאוניברסיטאות היוקרתיות באנגליה , אינני זוכרת איזו ותאר מסיכת של עוגמות נפש שעבר עם כניסתו למערכת החינוך כשבסופו של דבר עזב.

            כמובן שהדברים הללו שלי הן הכללה גורפת אך לצערי הרב, יש בהם יותר מן האמת.

            והתוצאה היא ש"השירה" שהנוער מכיר היום היא בסגנון של "הלכת ממני עזבת אותי, אני מת".

          • שילי, זה נשמע כמו מעגל קסמים זדוני במיוחד. הדרך היחידה לשבור אותו היא אולי מתן יותר סמכויות למורה והעלאת הדרישות ממנו. הפרטה בשולים יכולה ליצור אווירת תחרות. גם תחרויות במקצועות הלימוד וביצירה יכולות להועיל. אל התלמידים לא הייתי בא בשום טענה. הם תוצר של המערכת – והמערכת צריכה לדאוג שיהיו לה הכלים להנחיל להם את המיטב ומוטיבציה בכלל זה.

          • סליחה שאני מתפרצת הייתי מורה לספרות 32 שנה ואני לא מתחרטת לרגע מתוך נסיוני הרב גם כמנהלת פדגוגית אני יכולה בוודאות לומר שתארים אקדמאיים והצטינות אינם ערובה להוראה איכותית וטובה למורה צריך שתהיה כריזמה לסחוף את תלמידיו ולהדליק בהם ניצוץ לא זוכרת מקרים של אלימות ולא זוכרת ששלטתי ביד רמה ותוקפנית נחישות ורגישות ואהבת המקצוע ונושאי הלימוד מי שזה לא בדמו שיחפש עבודה אחרת במסגרת סופר אורח אירחתי הרבה משוררים ביניהם סומק יהודה עמיחי נתן יונתן עם הכנה מתאימה אלה היו המפגשים הכי מרתקים וחוויתיים הדבר מחייב גם את האמנים עצמם לקצת לחלוחית שלא יעמדו כמו צנוניות ויקריאו מיצירותיהם(סומק פשוט ריתק אותם הוא עצמו מורה )לטנגו דרוש שניים בשנה הבאה עלינו לטובה אפשר שאשתלב במפעל מרגש זה מאוד התגעגעתי לתלמידים אוהבת אותם יותר מהמבוגרים אצלם הכל גלוי ואפשר עוד לעצב סליחה על ההתפרצות לא יכולתי להתאפק ההוראה עדין בוורידים

          • צ"ל -נחישות ורגישות ואהבת המקצוע ונושאי הלימוד הם העיקר – תיקון מלמעלה

          • חנה יקרה,אני בן של מורה, נכד של מורה, ומורה בעצמי.
            הוראה היא בעיניי דבר נפלא, ואני אומר את הדברים על מערכת החינוך מתוך כאב אמיתי. הזמן קצר לי עכשיו (אוטוטו צריך להיכנס לשיעור בהליקון)אבל כמובן יש מה לומר על דברייך החשובים – גם דבריה של חוה כוללים בין השאר התייחסות לאותו עניין – ואחזור אליהם אח"כ.
            מה שתיארתי ב"לגעת בדיבור" קרה גם הוא – הכל אמת. זו מציאות מורכבת, אבל השורה התחתונה שלה בוודאי מתקדמת למטה ולא למעלה זה שנים רבות.

          • לאמיר

            בשעתו, הבטחתי לך את השיר
            אוטובוס מס' 1 של שלמה ארצי.
            שאמרת שאתה לא מכיר (אולי לא זוכר)

            בגלל שהשיר קצת סוריאליסטי וככה אני מרגישה גםל גבי הויכוח על מערכת החינוך
            אז ככה כפתיח:

            ברור שלא משלמים כמו שצריך,

            כמו בכל מקום צריך להיות מקושרים ואז מזנקים לתפקידים בכירים. שאגב לא קשורים להוראה ניהול וכאלה. זה נותן כוח למרר לכולם את החיים חדשות לבקרים – אשלייה של כוח ויותר כסף – גם

            ונכון, המורות המסורות הן בדרך כלל גם די בורות שמדקלמות כמו חמורות שנים על גבי שנים
            אז לשם הדגמה איך נראית בעיני מערכת החינוך, ועוד כמה מערכות במיוחד, ואם אני מאוד צינית – אתם צודקים:

            עולה על אוטובוס מס 1, נרדם לרגע, מתעורר
            באוטובוס הממוזג יושבים כולם. אני רואה
            רופא עם תאר מדופלם
            כלה עם הינומת שטן
            ואיש אחד קדוש.
            וגם יושב שם הקצין מחיל המלחמות,
            והמשורר המעציב, את כל בני עמו
            ושני זקנים מנומנמים
            וילד עם פנס ביד. בגלל החושך.

            ויש הרבה, עוד יש הרבה שלנסיעה הזאת עולים
            למשל ההיא ששרה בטכסי האבל הגדולים
            וזה שמאגרות הבנק לקח לעצמו במזומן
            ואלה שנתנו לו.
            ושני זקנים מנומנמים בגלל הטילטולים
            חוזרים כמו טיפ על המילים
            ששרו פעם בנעורים.
            וההוא, כן, שאגב,
            לא נראה כמו גנב
            אז איך תקראו לזה?

            כולם חוזרים למקום הפשע.
            להלה לה לה לה
            קירקס נוסע בתוך גשם,
            לה לה לה לה
            הם צועקים "תפתח תרדיו"
            רוצים לדעת מה נשמע,
            בארץ הקטנה
            חוזרים למקום הפשע,
            לה,לה, לה, לה
            תסגור את המיזוג שם,
            תפתח את החימום,
            חוזרים למקום הפשע,
            חוזרים למקום הפשע
            באוטובוס מס 1.

            אגב, אמיר, זה בגלל הקרקס והקרנבל זורק אותי אל הילדה והשוט – והסט.

            למה הבאתי את השיר הזה- ככה,
            כי רק עכשיו אני רואה כמה הוא מתאים לתאר את אותה המערכת הדפוקה שנקראת מערכת החינוך, את הדרישות המתדרדרות ואת חוסר הקשר בין המורים לבין התלמידים עד שצריך להביא רואי חשבון מתנדבים ללמד מתמטיקה, שלא לדבר על האינטגרציה.

            והשיר הוא רק סמל ואולי בבואה למקום שממנו יצאנו ואיך זה נראה.

            מערכת החינוך.

            זה שווה דיון בכלל?
            תמהתני, כי מה יעזור אם נתחבטונתלבט ונתווכח
            כי את הנפילה הזאת –
            אי אפשר לעצור ממילא.

            של כול…. כם
            חוה

          • אמיר אור

            חוה, אין ספק שהשיר הזה הוא ראי, לא רק לחינוך אלא למדינה בכלל. את הילדה עם הדוב והשוט הייתי מעלה לשם רק כדי להשאיר לנו קצת אופטימיות:) בוקר טוב

          • במסגרת התפיסה הפוסט. מ. מרבים לדבר על תחושת הקרנבל, שאינה עליזה בכלל. שני ליצנים מתעללים במלכים – ואחרים וגוררים אותם אל כיכר העיר כמסע שאינו נגמר.

            הילדה, השוט והדוב לפי ההסבר שלך ברדיו, הופכים להיות השליטים שעדיין כרוכים בסאדו-מאזו שהוא חלק מן התפיסה שלי את העם היהודי בכלל.

            תראה, יש לך פריבילגיה לכתוב שירי אהבה שהם מאוד פיזיים – אגב, ויש לך פריבילגיה לתרגם ספרים על הטנטרה, ויש לך פריבילגיה לנסוע לפסטיבלים, באסטוניה, בדרום סין (מה עם בנקוק – אגב).

            לא כולנו יכולים לעשות את הגיחות האלו – אז זכית. ובמה ננוחם – אולי בשירה שכתבת שיקראו אותה החילוניים אי שם בגולה בעוד עשרות או מאות שנים.

            למה אני כותבת את כל אלו? מה הטעם להתגולל עוד פעם ועוד פעם על מערכת החינוך פני הכלב כפני הדור.

            אני ידיים מזמן הרמתי, ואוטובוס מס/ 1 מתחיל בחולון, עובר בדיזינגוף סנטר שם אפשר להוריד את הילדה, הדב והשוט לשבת בבית קפה ביגל לעשן סיגריה להתבונן ולומר על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו…

            והאופטימיות – כאשר אני מגיפה את הדלת אני לוחשת חרש
            אם תבוא אז דרך הקיר.

            ויחי השיר הענוג הזה שמייחל ועוצר עצמו מלייחל כי בתוך הסתירה הזאת כולנו – הרגש שלנו חי/ים

            צהרים טובים לך אמיר.

          • אני בדיוק קורא ב"כפור" של אדף על ישראל שכולה חרדית, ומתקשה להתקדם בקריאה מרוב שזה הופך לי את הבטן.
            יכול מאוד להיות שהעברית שבה אנחנו כותבים היא אפיזודה היסטורית מוזרה וקצרה.
            ואעפ"כ נוע תנוע 🙂

          • לאמיר,

            תתפלא, אבל בינתיים, כל אחרי הצהרים, כאשר אתה קורא דברי שטנה אנטי-ציוניים, או א-ציוניים,
            אני דווקא קראתי את שיריך.
            בין שיחה אחת לשניה עם עורך דין ועוד עורך דין, אמרתי לאלון, עורך הדין, שאני מודה לו על ששחרר אותי מקריאת מסמכים משפטיים לקריאה של שירים.

            ובאמת קראתי את מוזיאון הזמן, את שיעורים מורכבים בעניין פשוט, את יום אמרתי לך כבר שאני מאוד אוהבת.

            למה, כי די צריך לכתוב כבר את המאמר.
            ואפילו שורת הפתיחה עוברת לי בראש… תיכף, עוד מעט.

            ומשיר, לאהבה, לפואמה שירית, לסיפור בשיר – אני שואלת את עצמי מאיפוא יש לו את האומץ, את התעוזה הזאת להיות משורר. כן, משורר. אבל ממש.

            נראה לי ששם התואר הזה באמת נזקק להרבה מאוד אומץ. אבל הנה השירים מונחים לנגד עיני ואני קוראת.
            ואני אומרת בלב – אלה שירים והוא אכן משורר.

            אז אני עסקתי בעניינים קצת יותר נעימים, ובקשר לבטן שמתהפכת לך, יש לי תחושה שהספר החייה שבלב משכיל (מצליח) להעביר תחושות פיזיות מאוד עוצמתיות שכרוכות בתשוקה, כמיהה, מין געגועים ועוד – איך קוראים לזה,
            בוא נאמר מין סינסתזיה כזאת של כל החושים הפיזיים, הנפשיים.

            דבר אחד, אני לא יכולה לכתוב בשפה שלך, אני יכולה לדבר ולכתוב בשפה שלי. אבל אני כן יכולה להרגיש תחושות שאתה מעביר דרך המילים.

            אז ככה, אני יודעת מה אני רוצה לציין מפרטי הביוגראפיה שלך – ולהדגיש במיוחד הוא נציג או שגריר מטעם… להנחיל ולגשר את השירה העברית/ישראלית – אפשר למחוק את המיותר אל ובין השירה הבינלאומית חובקת עמים, ארצות ומדינות.
            אולי פרטים נוספים כמו עורך וכו' אשאיר לסוף, או אשלח את הקורא המצוי לבדוק בגוגול (זה נראה לי קצת חוצפה) אבל אני רוצה יותר מקום.

            לקרוא את שירתך הוא בעצם לפתוח במסע. ככה נראה לי הכי מתאים. מכיוון להתחקות אחר שירתך הוא באמת להתחיל במסע שאולי אין לו סוף….
            מסע תודעתי, נפשי, רגשי, אינטלקטואלי במרחב של זמן, צורות חשיבה שנעות על צירים של תרבויות שונות, אמונות שמתערבות זו בזו והופכות להיות שפה גלובלית שיש בה פתיחות לכל מה שהוא אנושי…..

            טוב, נראה לי שהנושא של המסע הוא אכן די הדרך שבה צריך ללכת אחר שירתך..

            עכשיו אני חוזרת לחדשות.
            ותשמור על הבטן שלך לדברים קצת יותר נעימים.

            חוה

          • אמיר אור

            תודה לך, חוה, אשמור על הבטן 🙂
            ועד שנצטרף למסע שלך בשיריי בינתיים את מוזמנת גם למסעות החיה ברדיו –
            http://www.iba.org.il/media/?recorded=117

          • לאמיר,

            המסע אליו אני מתכוונת הוא יותר אולי מסע בנוסח הזן. כזה שאינו נגמר. הוא גם חובק את התפיסה שהערתי כבר, כאשר השירה הופכת להיות לדרך חיים.

            אם תשים לב להיערותי, אולי תמצא שנוצר במהלך המסע הזה דיאלוג עם תרבויות אחרות, אבל גם עם השירה העברית, עובר לנתן אלתרמן שהזכרת בתכנית הרדיו, אבל היו גם אחרים כמו שטרניחובסקי "גם אני לא הרחקתי לכת".

            רק לדבר אחד אני מתנגדת בהבחנות שלך והיא שהשירה הפכה להיות פחות קומוניקטיבית.

            תראה זה חשוב, מכיוון שהיה מן דור ענק כזה של משוררים שכלל בשעתו את אבידן, את יונה וולך, את רביקוביץ, את יאיר הורביץ, את ויזילטיר והם התראיינו בטלוויזיה – והיו חשובים נורא ותפסו את כל הבמה.

            ומה קרה לדור הזה. תסלח אבל הוא התפגר לאיטו די במחלות. ולא אפרט. בעיקבותיו כתבו המון אנשים שירה והוציאו בחוברות קטנות שעד היום אפשר למצוא אותם על המדפים. כל ממזר מלך.
            כמה מהם היו באמת טובים? זו שאלה.

            אבל השילוב הזה הדור שתפס את כל הבמה והצפה של שירה שאינה בדיוק באותה הרמה הותיר אחריו וואקום. כאשר במשך הזמן נוצרה קנוניזציה. של כל אלו שהתאבדו לאיטם או די במהירות כתוצאה מן הפרסום הגורף.

            ועכשיו אנחנו מגיעים לתיאוריה של ג'מיסון. בד בבד שקענו אל תרבות הצריכה (צורחת !!!) יחצנות ושאר מריעין בישין ואזי
            הסיפורת החלה לתפוס את מקום השירה.
            כאילו היה שווה יותר לקנות איזה גרישם כזה או טלנובלה של עירית לינור אם אתה זוכר את הרעש סביב הספר הראשון שלה. גם ספרות הנשים – אלק החלה לצבור תעוצה.

            ואזי היה נדמה ששווה יותר לקנות ספר קריאה מאשר ספר שירה. וזהו. נשארו זך, אלתרמן, ועוד כמה כאלו שהיו מלמדים אותם בבית הספר והיה צריך לקרוא.

            אל תרבות הצריכה צריך להוסיף תמהיל של בינוניות ושטחיות שאחזה בכל מוסדות התרבות והחינוך ואז אתה מקבל בדיוק את הסיבות לאן נעלמה השירה.

            זה לא שהיא הפכה להיות פחות קומוניקטיבית, אלא היא די פנתה את המקום לסוג כזה של פופוליזם – זוכר למשל את ורד מוסינזון ועוד כמוה.

            ואגב, נדמה לי שזה קרה בשנות השמונים ולא כל כך בשנות השמונים.

            אז באמת איך מחדירים בחזרה את השירה לתודעה ההמונית? עושים בדיוק את מה שאתה עושה!!!

            מביאים משוררים זרים, לפסטיבלים של שירה, יוצרים סוג חדש של תקשורת שיש בה גם אקט פוליטי שעדין אפשר לדבר על החייה שבלב, אולי ממקום אחר, שאפשר דרך השיר לנתץ פרות קדושות, כמו לכתוב שיר במשנת הסדור או שמע ישראל, ולכתוב שירים כמו השיר "היסטוריה" שאליו הפנית אותנו – להנהיר שהשירה הופכת בעצם לשפה די מתומצתת בינלאומית.

            וזהו. יכלתי לכתוב עוד… אבל נשאיר קצת למסע. כל דברי לעיל בעצם מאירים עד כמה חשוב המפעל בו מעורבות ידיך, ועד כמה חשוב המסע הזה שיש לצאת אליו בעקבות שירתך.

            בדיוק לאחר שתחושת הקולקטיב נשברה אפיים ארצה לרסיסים ושורה של איניים הולכים הביתה לישון לבדם.

            יום טוב שיהיה לך אמיר

            חוה

            אגב, לא הצלחתי למצוא את התכנית אליה התכוונת. אבל כדאי שתשים לב לדברי נדמה לי שהם די חשובים :))))….

          • אגב,

            דברי לעיל גם הם כרוכים במאמר, בבחינת הסבר מדוע חשוב לחזור אל השירה ממקום אחר.

            ובקשר למסע, לא נשכח את האקסטזה\ את ההשתלשלות המיתית/מיסטית כך במעבר שבין חיים לבין מוות שכל כך רווח באותן התרבויות מהן אתה שואב. גם מזו המצרית, היוונית, המסע אל השאול בסירה אותה מוביל כירון תמורת מטבע, וכמובן בתרבויות ההודיות או ההינדואסיאתיות למיניהן.

            ואותו שיר אהבה כל כך עדין אחת ויחידה "מת השיר שכך אמר". מכיוון שכדבריך וכדברי אחרים המוות הוא בעצם מקום להתחלה חדשה. ועם כל אורגזמה של מוות הרי שיש הבטחה לעוד אחת ועוד אחת אורגזמה אני מתכוונת…

            טוב, זה באמת אמור להיות מסע מאוד מרתק, עכשיו כאשר גם החייה מסתובבת לנו בשטח, או בין הרגליים….
            :)))

          • חוה, אני בסה"כ מסכים עם הניתוח שלך, שמשלים, אני חושב, ולא סותר לדבריי.
            בשירה לא קומוניקטיבית אני בהחלט מתכוון לחלק משירת וולך והורוביץ, לשירים של מאיה בז'רנו ועוד. אפילו אבידן, שעשה מאמצי על להשאר תמיד עם הקוראים, קפץ לא פעם גבוה מדי ביחס להרגליהם הפואטיים.

          • ובכן,

            בהחלט מסכימה אתך. דברי באו להשלים את הניתוח, או דברים שאמרת ברדיו.

            כאשר למדתי בחוג להיסטוריה בגילמן בא"ת דוד אבידן הרצה שם באותו הבניין. הוא היה כל כך מתנשא וכל כך נפוח מחשיבות עצמית שזה היה פשוט לא נעים. ואתה צודק – כמה משיריו אכן נותרו קומוניקטיביים? אדם זקן מה יש לו בחייו, ועוד כמה אחרים כמו הרי את מותרת לכל אדם – אין עננים בשמים ואין אלוהים בתקרה. השאר היו מן אקספרימנטים כאלו – כאילו בתורת המחשבים.

            אבל צא ולמד – יותר קל לאנשים להבין שאלוהים מת – או שאינו נמצא אפילו בתקרה לנוכח בדידותו של היחיד ושל הזולת מאשר שירים שלך כמו אלוהים אווינו – לזה צריך ידע בהבנה או בניתוח תיאוריות של המקרא. או למשל להבין שבעת העתיקה יכלו לעבוד את האל ואת הבעל באותו הבל פה של נשימה מכיוון שכל התרבות הים תיכונית – לא היתה בעצם מונותיאיסטית.

            אז אנחנו עם סגולה – כאשר המילה סגולה היא בעצם תרגום למילה עבד בחוזים אכדים ושומרים, אשר התגנבו אחר-כך אל המקרא.
            עם סגולה אפוא אינו העם היחיד במינו, אלא הוא העם – העבד לאלוהים ולכן אולי אפשר אם ירצה השם להקריב אותנו כמו את הפרים האהובים עליך שהיו שוחטים על המזבח.

            אם אני צינית – כן בוודאי.
            לימים נתן זך סיפר בתכנית על אבידן שהיה בערך מטר ושישים גובה וכאשר בעצם סר חינו מעיני הקהל צנח אפיים ארצה לאותם רגשי הנחיתות בעצם בהם לקה כל חייו ומנת הסבל ממנה בעצם בקעו שיריו. הוא גסס לאיטו בדירה בתל-אביב, כאשר הוא לוקה בהרעלת אקמולים ושאר כדורים מה שאובחן אחר- כך כסוג של התאבדות.

            לגבי יונה וולך שהיתה חתיכה והזדיינה כמעט עם כל מה שזז אלמלא לקחתי קורס אצל לילי רתוק לא הייתי מבינה את שיריה למעט השורה כל הלילה שאגו בנו אריות. התוודעות מעמיקה יותר אל שירים כמו קורדליה ולוטה ויונתן והעצים הדקים והעצים הרחבים עם הסרטים הוורודים עשיתי מאוחר יותר מה לעשות תוך כדי לימוד זעקת האישה ששפתה לא נשמעה.

            ונכון, היו לה גם שירים סטיכים שעד היום ההילה ממנה לא סרה.

            אלא מאי – לילי רתוק שהיתה תלמידה של דן מירון, החלה לעסוק בנושאי מגדר באולמות של גילמן ופרסמה ספר שנקרא "הקול השני" הרומן בינה לבין מירון התנפץ בקול תרועה רמה וחמש עשרה שנים היא לא קודמה לתפקיד של מרצה בכיר.

            דן מירון לא שתק והיה חייב גם הוא להוציא ספר בנושא המגדר וכתב את "אמהות מייסות, אחות חורגות" על שירת רחל, אסתר ראב ואחרות באותה תקופה.

            הספר מהוקצע, אלא מאי, יש בעיה קשה כאשר גבר כותב בנושאים של מגדר, שמא יפול לפח היקוש השובניסטי. ואזי יצא לי לכתוב ביקורת על ספרו זה (רק איני זוכרת היכן). המסקנה.

            טוב, רכלתי מספיק ועדיף שנשים תעסוקנה בחקר כתיבת נשים וגברים ישארו בתרבות הפאלוצנטרית שלהם, עד אשר כולנו נצא מן הפוזה ומין ההילות החברתיות שהנורמות העטירו על ראשנו ועל קיומנו.

            ועל כך נאמר
            ואידך זיל גמור
            עלה והצלח
            יונתן הקטן

            חוה

          • גיורא פישר

            יש גבול לכמה אפשר להטיל על תכנית הלימודים. התכנית עמוסה והשעות מעטות.
            הדרך היחידה היא במפגשים עם משוררים.
            יש מפעל כזה של משרד החינוך "אמן אורח" שבו אומנים מתארחים בבתי הספר. בתכנית הזו כמעט שלא משתתפים משוררים (הרשמה נסגרת בסוף החודש).
            אבל גם התכנית הזו היא לא כל כך ראלית כי בשעות היום שהן שעות הלימודים האנשים עסוקים בפרנסתם השוטפת (למרות שיש כסף לא רע במפגשים האלה עם תלמידים)

          • גם ההופעות הללו בעירבון מוגבל. הייתי לא מעט בבתי ספר, ולא פעם היו אלה מפגשים רבי משמעות. אבל במקום שאין הכנה ראויה ואין משמעת לימודים שוטפת, אתה מגיע לתלמידים שמבחינתם זו שעה חופשית שבה הם צריכים משום מה לסבול איזה אמן ברקע 🙂
            "מי שיש לו נתון יינתן לו עוד, ומי שחסר לו, גם זה יילקח ממנו".

            ומהו "להעמיס על תכנית הלימודים"? בהולנד לומדים ארבע שפות בהצלחה. בהיותי סטודנט נתתי שיעורי לשון פרטיים לסטודנטים לספרות לתואר BA: החומר הרלבנטי היה החומר שנבחנתי עליו ב"סקר" בכיתה ח'.

            לאורך שלושים השנים האחרונות שרי חינוך הורידו דרישות כדי להעלות סטטיסטיקות.

          • גיורא פישר

            אני מסכים איתך בקשר לתהליך שקרה בבתי הספר.
            אבל, אתה צריך לזכור כמה תלמידים למדו אז בתיכון. כמה עברו את "הסקר" כמה לא יכלו להרשות לעצמם לימודים בתיכון.
            בשלושים שנה האחרונות קרו כמה תהליכים:
            שחיקת מעמד המורה. לא שהמורים פעם הרוויחו טוב. אף פעם לא הייתה להם משכורת מכובדת. אבל היה כבוד לתפקיד המורה ולמורה. למעמד זה היו מעלות וגם חסרונות. אוהבים לדבר על "המורים של פעם". אבל שוכחים שהיו רבים מאד שצרבו נזקים נפשיים עמוקים בלב התלמידים. (ראה כמה אנשים מזדהים עם השיר "אווזים" של אגי משעול)

            הרצון שכמה שיותר תלמידים יסיימו תיכון היה חשוב מבחינה לאומית חברתית,
            בשלב מאוחר יותר בוטלו גם רוב המגמות המקצועיות כי טענו שרק ילדים ממוצא עדתי מזרחי מגיעים לשם.
            פועל יוצא מזה הייתה הורדה מסיבית של רמת בחינות הבגרות כדי"שלכולם תהיה תעודת בגרות".
            מכיוון שנפתחו בארץ המון מכללות ,יש מרדף בלתי פוסק אחר התלמידים וגם האוניברסיטאות מורידות את הרמה.

            וכמובן מה שדפק את כל העולם היא התכנית רחוב סומסום (כמשל).
            אני זוכר שקראתי לפני כשלושים שנה כשעלתה התכנית לאויר באמריקה, שהתכנית בנויה במבזקים של מקסימום שלוש דקות כי זו יכולת הקליטה של הילדים.
            במקום לנסות ולהאריך את יכולת הריכוז, קיצצו אותה. פעם, בזמני כילד בגן הייתה פעילות שקראו לה "ריכוז" ובה היינו צריכים לשבת בשקט זמן ארוך ולהתרכז במשהו)

          • גיורא, אין טעם לבכות על חלב שנשפך, אבל יש טעם להבין איך הוא נשפך ולתקן.
            כל מה שמנית בפיסקה השנייה של תגובתך היו לטעמי טעויות חמורות.
            פעם חשבו שהסקר והבגרות נועדו לשמש אבן בוחן לרמת התלמיד. אחר כך החליטו שלכולם מגיע, ולמה להתעסק בקטנות.

            במטפורה כלכלית כל הצעדים האלה משולים לעידוד האינפלציה כדי שלאנשים יהיה יותר כסף. גם מעמד המורה, אני חושש לומר, לא נשחק בלי שחיקה באיכות המורה.

      • שולמית אלוני שותפה לכשלון במערכת החינוך, ומוטב שתהיה פחות צדקנית.
        היחיד שעשה משהו למען המערכת למן ימי זבולון המר הוא יוסי שריד.
        כל שאר שרי החינוך ראויים למאסר עולם עם עבודת פרך. האחרון כמונה "גדעון סער" ראוי לשרת שני מאסרי עולם לאחר הבטחותיו הריקות מתוכן בתחילת כהונתו!

  2. הריאיון עם מאיה סלע, מרתק.
    אמש כשחזרתי כתבתי:
    "לא מאמינה שכבר נגמר…
    היה ערב מענג , אמיר. המכובדות של הדיבור, השירים עצמם ואיך כל אחד קרא אותם מזווית הראיה והפרשנות האישית שלו…כמו חנה מרון שהציגה את השירים…(אני לא זוכרת שמות)הזמרת הייתה נפלאה, הריקוד שבטוח אחלום עליו בלילה. כי הרגשתי שאני נחנקת מרוב שנמתחו לי השרירים בגרון ובידיים. העוד המסתלס..
    שולמית אלוני והדברים שציינה עליך כמשורר שתומך ובונה משוררים אחרים ומשקיע כבר עשרים שנה במלאכת הוראת השירה ובבניית מילייה מכובד.
    אהבתי כשרפי וויכרט סיפר על שיחת הטלפון עימך, בזמן מלחמת המפרץ, וכיצד מצאת נחמה בארוס (בכתיבה) בזמן שטנאטוס התדפק בפתח, עם מסכת אב"כ…
    טוב!, התחלתי להשתפך…
    היה כיף, אמיר."

    • אמיר אור

      תמי יקרה, שמח שהתענגת על הערב הזה, שהיה באמת אחד מאותם נדירים נדירים. כל מי שהיה שם יצא וידיו מלאות.

  3. ההשקה אתמול הייתה נהדרת. כולם היו קצרים עניינים ומעניינים. הלחנים של יסמין אבן ויאיר דאלל מצויינים. שמעתי את תוכנית הספרות בגל"צ. היה מרתק גם חגית הייתה מתוקה.

    • תודה, גליה, ושמח לכל דברייך כולל אלה על חגית 🙂 כיף שבאת ונהנית.

  4. יעל ישראל

    נאום מרשים, אמיר. צר לי שלא התאפשר לי לבוא (תחלואים ארורים).

  5. איריס אליה

    מעניין ומרשים ביותר, אמיר יקר. כמו גם הראיונות האחרונים. אני מצטרפת לגיורא בתקווה שיגיע ערב השקה נוסף, לגולים מרצון ומבחירה:)
    המשך הצלחה רבה.
    תספר לנו אם מישהו יעלה משהו ליו טיוב?

    • אמיר אור

      איריס, בהחלט אספר אם יהיה משהו ביוטיוב. וכן, תהיינה עוד השקות – הבאה בטבעון, ב-1 ביוני עם רפי וייכרט וטובה גרטנר. את באה?

      • איריס אליה

        בטבעון?!?
        אני לא מאמינה. זה כבר ממש לחפור בפצעים. אגב, בטבעון פגשתי לראשונה את אלמוג בהר ואלי אליהו, (וענת לוין ואלכס בן ארי, אבל עוד אז הלנתי שהמוח שלי לא מסוגל להכיל יותר משני דברים בו זמנית, בטח שלא יותר משני משוררים. זה החיסרון, לדעתי, של ריבוי משוררים בערב אחד, למרות שכן קלטתי שענת לוין מוכשרת ומקסימה) איפה זה יהיה?
        בעצם אל תספר לי.
        טוב, בכל זאת בהצלחה. (מהולה משהו)

  6. איריס קובליו

    תמונות נהדות, אמיר.ניכרת הצלחתך מתוכם. הפרגון הרב. אני בטוחה שהספר עוצמתי.
    עזרא, צילמת נהדר

  7. היה ערב השקה, תרבותי מרתק ומענין אמיר
    אהבתי בעיקר את דבריה של שולמית אלוני ,שראתה את הדברים במכלול
    יישר כוח ליקיר בן משה שאירגן ולך כמובן
    והראיון עם מיה סלע מענין אהבתי את דבריך על החיה שבלב ועל מפעל הליקון בכלל
    יישר כוח ובהצלחה

    • אהבתי גם את הנאום שנשאת במיוחד כשדיברת על פער בין המציאות הנחווית לבין ביטויה בשירה
      זה כה נכון

      • הפער בין המציאות לביטויה הוא הפער שבו נוצרת בכלל אמנות.

        • זו תפיסה אחת מיני רבות להגדרה של אמנות או היווצרותה, מבלי לקחת בחשבון זרמים, אפנות וכו'.

          באשר לקרבנות שתובעת האהבה. אנחנו כמעט באותו הגיל. אתה יודע מה ההבדל ביני לבינך?

          לך יש בן בן 12, לי יש בת שהיא עוד מעט בת שלושים ואחת. אתה הלכת אחרי האהבות שלך ואחרי השירה שלך, ואני עשיתי הכל ביחד.

          למה, כי אלה הנורמות להן נכנעתי. כאשר הבן שלי היה בן 8 הייתי מאוהבת עד טירוף…. אבל כמו שתיארתי העדיפו אותי במטבח ובהיריון. בבית חיכה לי ילד בן 8, כאשר ביליתי כל לילה באהבים, בשיחות, בארוחות ערב, ובהצגות הילד שלי היה מקבל את פני בבכי. ומעקם את הפנים.

          האידיאולוגיה של המשפחות המרוחבות יכולה לעבוד ויכולה לא לעבוד, בפועל הדברים יותר מורכבים.

          נכון שאיתן חולה. אבל עד היום הוא יודע שאמא נמצאת בשבילו ואוהבת אותו. וגם לנסוע לבת שלי בירושליים כאשר היא ביקשה.

          כל אלו היו יותר חשובים מאהבה. וכמובן הלימודים והעבודה. והגעגועים האינסופיים לאהבה…
          ואלו אינם דברים שאני מצטערת עליהם. הם מקנים לי מצפון שקט, ושלימות עצמית שאהבה ואפילו המסעירה ביותר כמו שאתה מתאר אותה – כי גם אני טבעתי בתוך תשוקת בשרים ובין ירכי גברים ואלו היו זמינים.

          מצטערת, יש קרבנות קבילים ויש קורבנות שאין להעלותם על הדעת.

          • חוה היקרה, כל אחד וחייו עם אתגריהם השונים כל כך, אבל את צודקת לגמרי. יש קורבנות שאינם קבילים, וילדים הם אחריות שאי אפשר להתפשר עליה.

    • חנה היקרה, שמח שבאת ושמח שנהנית. תודה על המלים החמות.

  8. במכללות ובאוניברסיטאות מסתובבים סטודנטים רבים שאין להם מה לחפש במוסדות ההם.
    עד אשר לא יבינו שטובתה של מדינה תובעת רמת לימודים גבוהה, ימשיכו הבורים להסתובב עם תארים חסרי כיסוי.

    • ימשיכו גם ימשיכו, גיורא. לא ירחק היום ובמסגרת ההסכמים הקואליציוניים יזכה כל אברך בתואר דוקטור, ותמורת כמה אלפי דולרים יעניקו המכללות יעניקו תואר BA לבני עשר שיצליחו למלא שאלון טריוויה קצר.

  9. תַּלְמה פרויד

    היה ערב השקה מעניין ועשיר. שלל הדוברים המגוון והאמנים שהופיעו שמרו על מסגרת זמן נאותה, לא גלשו לארכנות והיו במיטבם. אהבתי את הנחייתה האלגנטית של שיר פרייבך והיה קסם מיוחד לשמוע את השירים שלך, אמיר, מפי המגישים השונים. אני מאמינה שביאליק השקיף מלמעלה ונהנה 🙂

    יישר כוח והמשך עשייה מוצלחת.

    • תלמה יקירתי, שמח שהיה לך מעניין ועשיר, ותודה על המלים החמות. שמחתי מאוד לראות אותך ואת כל החברים מהמטע!

  10. מירי פליישר

    בטוחה שהיה נפלא!
    תודה שאתה מביא הכל לכאן!

    • לאמיר,

      אני אכן מצטערת שלא הייתי,
      ואולם, ברם – הקשבתי לראיון עימך ביום שישי בשעה חמש ומשהו אחר – הצהרים.
      נשמעת בטוח ונינוח ובוטח גם. חלק מן הדברים שאמרת חוזרים אף כאן, אבל בשטף הדבור – מה שנחקק היה הצורה בה קראת את שיריך שערבה לי מאוד.
      ועוד שהשתמשת במילה הזרה, והציטוט מג'ובראן חליל.

      אז כמה הערות. אני בניגוד אליך, לא תמיד כאשר נקרתה האהבה על דרכי הלכתי אחריה. לפעמים הייתי צריכה לבעוט, לעשות בחירות, לברוח.
      למה? כי אשה זה לא גבר, ועדיין לדאבוני מצפים מנשים להיות סופר נשים ויש גברים שהיו מעדיפים לראות אותה מבשלת והרה מאשר שתעשה דוקטורט, או תיקח ספר מן הספריה ותקרא.

      דבר אחד שלא הוזכר בראיונות עימך או בדיאלוגים הוא מה שאמרת אתה ב"אלה תולדות המילים" והוא
      שעד שלב מסויים בחייך חיית כמשורר, ואם איני טועה הקיום המשוררי הזה די היה מלווה בכאב,
      עד אשר חלה ההמרה וכתיבת השירה הפכה להיות לדרך חיים. בעיני זה סוג של מוטו אישי, שבעיני די מציין את מסלול חייך.

      לגבי שולמית אלוני, בשעתו נאלצה להתפטר מן הממשלה, כאשר היתה שרת החינוך והשמיעה דברים כנגד ש"ס. ואיני מתפלאה על שהיא מלינה על משרד החינוך.

      אז מה היה לנו? הלך לנו השמאל, קבלנו את אהוד ברק – שובניסט קפיטליסטי במסווה של שמאל. הייתי מוסיפה גם את המילה חזיר מכיוון שהוא כל כך מפוטם כמו חזרזיר מדושן עונג.

      אבל, זה לא הברק בעיניים לו אתה מייחל בוודאי, וכל המתגוללים על מערכת החינוך, כדאי שתשימו לב שבינתיים הולכת לנו כל המדינה ואותו הפער שעליו את מדבר בשירה הופך להיות לחלל נוראי בין אלה שיש להם לבין אלו שבקושי מדדים את ימיהם לצלוח דרך הימים שאלה הרוב כאן.

      אז אמיר, איך אפשר לחפש מורים עם ברק בעיניים, כאשר בדרך כלל הן אולי אוהבים את ההוראה, אבל החיבור ביניהם לבין חומר הלימודים הוא מתחת לבינוני?

      אז מה נשאר לנו בתוך התהום הפעורה הזאת. אולי את מעט שאר הרוח, המילה הכתובה שנחתמה בשירה.
      ואני מדברת בשם עצמי. ואך ורק בשם עצמי, כאשר אני מקיצה בלילה בחרדה וחושבת לעצמי שאולי אני המספר של כרטיס האשראי שלי, או אולי של מס' תעודת הזהות שלי, או של ארבע הספרות האחרונות של חשבון הבנק שלי?

      ואז אני שואלת איפה לעזאזל הלכנו לאיבוד כבני אדם.

      ואולי נמצא נחמה מעט בשירה.
      שם הרגש עדיין רוחש והבפנים מרגיש ואתה יודע שאתה זה אתה.

      ולך אמיר
      תודה
      חוה

      • טוב, אז אנחנו נדבר אחר – כך,
        כי יש לי עוד המון מה להגיד!!!

        חוה

      • חוה, גם ללכת אחרי האהבה כשהיא קוראת לך כרוך לא פעם בכאב וקורבנות. זו לא בדיוק רק פריבילגיה.
        בהרבה מקרים יותר נוח לא לשמוע לה.

      • חוה, גם ללכת אחרי האהבה כשהיא קוראת לך כרוך לא פעם בכאב וקורבנות. זו לא בדיוק רק פריבילגיה.
        בהרבה מקרים יותר נוח לא לשמוע לה.

      • אמיר אור

        את מעבירה אותנו לשיר הבא – "הסטוריה".

  11. סליחה שאני מתפרצת הייתי מורה לספרות 32 שנה ואני לא מתחרטת לרגע מתוך נסיוני הרב גם כמנהלת פדגוגית אני יכולה בוודאות לומר שתארים אקדמאיים והצטינות אינם ערובה להוראה איכותית וטובה למורה צריך שתהיה כריזמה לסחוף את תלמידיו ולהדליק בהם ניצוץ לא זוכרת מקרים של אלימות ולא זוכרת ששלטתי ביד רמה ותוקפנית
    נחישות ורגישות ואהבת המקצוע ונושאי הלימוד מי שזה לא בדמו שיחפש עבודה אחרת
    במסגרת סופר אורח אירחתי הרבה משוררים ביניהם סומק יהודה עמיחי נתן יונתן עם הכנה מתאימה
    אלה היו המפגשים הכי מרתקים וחוויתיים
    הדבר מחייב גם את האמנים עצמם לקצת לחלוחית שלא יעמדו כמו צנוניות ויקריאו מיצירותיהם(סומק פשוט ריתק אותם הוא עצמו מורה )לטנגו דרוש שניים
    בשנה הבאה עלינו לטובה אפשר שאשתלב במפעל מרגש זה
    מאוד התגעגעתי לתלמידים
    אוהבת אותם יותר מהמבוגרים
    אצלם הכל גלוי ואפשר עוד לעצב

    סליחה על ההתפרצות לא יכולתי להתאפק ההוראה עדין בוורידים

  12. אמיר, שמחתי שבאנו-היה ערב השקה מקסים-החל בבחירה הטובה של מנחת האירוע שזרמה יפה עם המשתתפים והקהל כאחד. כל המשתתפים , באמת כולם, היו מרגשים כל אחד בדרכו שלו המיוחדת.
    אהבתי את כל המילים הטובות החמות והחכמות שהושמעו עליך , על שירתך, פועלך ועל המצב הלא מזהיר של השירה העברית לדורות לבוא- אבל ביחד עם נימה שאולי נוכל לשנות.
    הספר שלך, שהספקתי לקרוא אותו, מקצה אחד אדןם עד לקצהו השני- קיבל מוחשות וממשות רבות פי כמה במשך הערב הזה. אהבתי מאד את ההסברים
    המקצועיים, שלך, של רפי, של רוני ושל בני אודות סיפרך- הסברים שחיברו את הקהל ואותי עוד יותר לעבודה הרבה שמאחרי הקלעים של השירים והספר.
    תודה שצירפת תמונות-כך אפשר להזכר ברגעי הנאה אלו שוב ושוב.

  13. הקשבתי לשתי השיחות איתך ששודרו במסגרת 'ספרים רבותי..' ו'בסימן קריאה' ונהתנתי.
    שניהם היו מסע מופלא לעולם היצר והרגש, התשוקה והכמיהה, התאווה והאהבה.
    שתי המראינות (ציפי גון גרוס ואפרת בזרקון) תרמו הרבה להצלחת השיחות. הן גילו בקיאות , הבנה והכנה ראויה לשיחה.
    העזת להשמיע קולך בשיר (שירה ווקאלית א-קפלה) וזה בעיניי חיזוק ליושרה השירית שבך, גם אם בהמשך הושמע ביצוע שמימי מפי זמרת, ששמה לא הוזכר (לא ג'ון באאז).

    פיצוי מה על החמצת ערב 'שיחרור החיה'(..שבלב כמובן).

    מד

  14. אמיר,
    ההנחיה של שיר היתה מן העבודות הטובות ביותר שראיתי זה שנים.

    • גיורא, אחרי שדנת את שרי החינוך הללו למאסר עם עבודת פרך, אני חושב שמחמאה מפיך, ולו למנחת הערב, ראויה להיחקק באבן 🙂 תודה

השאר תגובה ל אמיר אור ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור