בננות - בלוגים / / Poetics of Conflict and Vision
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

Poetics of Conflict and Vision

 

 

       

Amir Or

 

Poetics of Conflict and Vision

 

The Helicon Hebrew-Arabic Poetry School

(Published in PN Review, UK, 179 January-February 2008)

 

1

The unique complexity of Israeli society and culture is at times fascinating, at times unbearable. Now it seems to be a bridge, now a limbo, at the point where East and West meet. Israel has about 4.5 millions Jewish citizens whose families emigrated from Europe and Russia after World War II, about 3 millions Jewish citizens whose families emigrated or fled from Arab countries in the 1950's, and 1.2 millions Arab citizens, subdivided into Moslem, Christian and Druze. Hebrew and Arabic are both Semitic languages, and Eastern culture is to a large extent shared by half Israel’s population, including Jews and Arabs.

On the other hand Israel is a modern state, its founders European by origin, upbringing, ideology and mentality. Consequently, if you watch the Israeli condition in real life, it's ambivalent: Israelis and Palestinians may fight, but at the same time they have a lot in common. For sixty years Israeli Jews and Arabs have shared a society and culture that are liberal and democratic; since Israel became independent, its Palestinian and Eastern Jewish citizens have interiorized free democratic values, more than anywhere in the neighbouring Arab states whose culture they share. And have you noticed? Often the two sides of a conflict become more and more similar over the years, like husband and wife. Characteristically, other Arabs currently call Palestinians “the Jews of the Arab world”.

 

2

Now, what has all this to do with poetry? Not much if you consider poetry an old-fashioned form of artistic amusement. If you look at poetry as an art that deals primarily with speech and thought, however, much more is entailed. Poetry has provided society with a sense of existential meaning beyond dry facts, and an ability to touch the essence of life. This remains the case with both Hebrew and Arabic poetries in their respective societies.

This understanding was at the root of my vision when founding Helicon Poetry Society in 1990. As I see it, an important factor in widening or narrowing the spiritual capacities of a society is its attitude towards artistic creativity and creative imagination. A society that fails in the field of art and literature can become mentally fossilized and harmed in its capacity for self-renewal and rejuvenation. After all, the story of human evolution is in fact the history of creative ideas: each human achievement begins in the imagination. A poet creates with the most primal materials. His or her works serve to enhance and revision the world in which we live. A poetic insight can renew perceptions of reality and suggest new patterns for development. Whether the poet is conscious of it or not, by creative adventure he or she creates the mental future. Poetry touches a basic set of potentials we share: thought and feeling, imagination, the sense of beauty and freedom. In our country, split culturally, socially and politically, poetry has an additional role: with its power of elevation, it may be able to bridge between worlds and reduce the distance between cultures. If it could fulfill this potential, it might contribute to the realization of the peace for which our region strives.

 

3

Helicon Poetry Society is a non-profit organization founded in 1990 with ambitious visions and objectives: 1. To be the forerunner of nurturing poetic culture in Israel; 2. To bring poetry to new audiences; 3.To supply a permanent and appropriate platform for poets and their poetry; 4. To foster poetry’s next generation; 5. To integrate poetry within the local educational and cultural frameworks; 6. To bring people closer through poetry.

Over the years the initiatives of Helicon included a poetry journal, a poetry theatre, a publishing house, an educational website, work in the community, an international poetry festival, and a poetry school.  We chose two of these activities, the school and the festival, as the best instruments to open the possibilities Helicon offers for both Arabic and Hebrew writers. These two projects are bi-lingual and bi-cultural, and offer equal opportunities for young poets in both languages.

In 1993 Helicon Society started a poetry school at Mishkenot Sha’ananim in Jerusalem. It later transferred to Zichron Ya’akov in the Galilee. The idea was to give young poets more writing tools, just as music or theatre, dance or art academies do for artists in these fields. The Hebrew-Arabic Poetry project is formally and methodically part of the Helicon Poetry School: like the other frameworks we’ve been running it’s meant for a select group of poets in their initial steps. Our methods and framework are designed for poets who wish to write as a major vocation in either one or both languages, its participants seeking to become “Carriers of a Poetic Message” in our society.

To promote excellence, because of the high cost of a bi-lingual framework, students have received full grants. Our workshops have been limited to a group of writers who have submitted poems to six lectors (three for Arabic, three for Hebrew.) The participants, sixteen a year, meet for a full weekend each month for six months, working from Friday noon until late Saturday evening. Between meetings they submit work assigned in the various workshops and have individual meetings with counselors on their writing and performance. The curriculum includes new experiences in writing, translating, self-editing and poetry on stage. Each poetry course ends with the publication of an anthology of the participants’ work and major poetry-reading events in Jewish and Arab cities. The class is taught in two languages, and the staff includes some of the most acclaimed people in the field, Jews and Arabs.

Each weekend session consists of workshops in: 1. poetics, 2. writing exercises, 3. reading poetry aloud, 4. editing and feedback on the participants' works, 5. principles of poetry translation, and 6. collaborative inter-translation (the translation of the participants' works from Arabic into Hebrew and from Hebrew into Arabic.)

The program is structured so that each month all the six different workshops that take place emphasise a particular issue or aspect of poetry, in a logical sequence: 1. the word, the line and the stanza; 2. the image or metaphor; 3. sound, rhyme, mete; 4. poetic forms; 5. a general review; 6.composition.

Our approach has been non-academic in the sense that we don’t teach our students history of literature. We specialise in creative methods, exercises, and approaches that are useful specifically for the poet, and meant exclusively to develop creative tools. All the workshops are planned and aimed at poets; the work is intensive and intimate.

The culmination of each class is the annual bi-lingual book of participants’ poetry which they have mutually translated into Arabic and Hebrew. It also includes poems from other languages translated by the participants and relevant essays by the instructors. The anthology is a platform for the poetical outcomes of the class process. Readers encounter the participants’ poetry, and a bi-cultural dialogue is possible. The SIPF (Sha'ar International Poetry Festival) complements the intimate coaching by brining the work into public view, creating a cultural momentum and giving the writers authority as intellectual agents of the next generation, spreading their messages effectively.

Since the foundation of the school, graduates have published over fifty collections; they have participated in international poetry festivals and won awards, including the most acclaimed ones in Israel. Many have also gone on to write criticism, teach and contribute to various poetry frameworks around the country.

 

4

The Arabic-Hebrew Poetry Master-class and the SIPF were established at the outbreak of the Intifada (the Palestinian uprising), during a period of political unrest and in the midst of questions of identity and belonging. Through these projects we have been able to bring together cultural worlds in encounters that raise and answer questions through dialogue and creativity. Participants have described the poetry class as "an island of sanity" in the midst of the political crisis. On it went: against the backdrop of the Jewish-Arab conflict, year after year, sisxteen people met to write and translate poems together.

Can you imagine it? An Arab student who grew up in a refugee camp near Nablus translating poems of his Jewish colleague about his army service, and vice versa: “What did you feel? What did you think about us"? The questions that have been asked and this process of dialogue go deep into the hearts and minds of the participants. Did they discuss the political situation between workshops? Of course. But they were not there as Jews and Arabs, but as human beings and poets who share common interests. Our experience shows that once the conflict is not the focus issue, people find out how much they have in common and form friendships and new projects on their own initiative.

After these years of activity one might conclude that in the long run, the Helicon Poetry School has contributed to a change in the status of poetry in Israel, developing young poets and young Arabic writers. But cultural processes are long-term, and making a cultural impact takes a long time. For the Hebrew classes that started in 1993 it took eight years before their extensive effect on Israeli culture could be seen. If we can go on offering the Hebrew-Arabic master classes, we will see the same escalating effect in Arabic culture as well. We hope that the poetry classes may serve as a model for bi-cultural co-existence in Israel and may even be a model for development in other areas of unrest.

The Hebrew-Arabic classes ran for five years; then last year they stopped for lack of funding. Our appeal to the European Union went unheeded, the term for the Suisse fund’s support elapsed. Yet the need to foster the vision and dialogue of future intellectual and artistic leadership of our stricken region is more acute than ever. It's time to continue striving: we do need your help.

 

helicon@helicon.org.il

http://www.helicon.org.il/

 

 

 

 

32 תגובות

  1. אמיר, לצערי אני לא מכירה אנשים שיכולים לתרום לדבר המבורך הזה.
    זה פרוייקט לאומי ממדרגה ראשונה וחבל שמי שצריך להביט, לא רואה שזה כל כך קרוב כדי לתמוך בזה…. אני מקווה ומאחלת לך שהפרוייקט ימשיך לפעול.

    • תודה – פרסמתי כאן כי לעולם אין לדעת.
      ביוזמת המשורר האוסטרלי ג"והן קינסלה משוררים מכל העולם תרמו סכומים (לרוב סמליים) כאקט הזדהות, והעניין הוצא לתקשורת האירופית והאמריקנית – בג"ואיש כרוניקל, בכריסצ"ן סיינס מוניטור, בבי-בי-סי ואפילו באתר אילאף בערבית. בין השאר היו שותפים לזה שונטרו טניקאוה, איליין פיינשטיין, עבד אלקאדר אלג"נאבי, מייקל שמידט, יאנג ליאן, ומשוררים חשובים אחרים.
      אבל עד עתה טרם צמחה הגאולה…

  2. I"m really sorry to hear this wonderful peace project is in need.
    I"ll forward your email to others better-heeled than I am.

  3. אינני מאמינה בדו קיום, לדעתי קרוב לבבות בין אנשים רגישים ויצירתיים כמשוררי העתיד, עדיין אינם צוהר לתקווה לגישור בין עמים (למעט בין אותם שישה עשר שנפגשים ומקיימים דיאלוג).
    על אף זאת, מאוד בעד הצלחת הפרוייקט הנשגב הזה ומאחלת שתצליח בהשגת מקורות מימון. נשמע כמו פרוייקט מיוחד ומשום ייחודו הוא עשוי לגעת בלבבות חולמים ,מאמינים, או סתם בעלי הון המעוניינים בהשקטת מצפון כלשהי.
    בהצלחה מכל הלב.

    • סיגל, אני מניח שאת מתכוונת לדו-קיום בין יהודים וערבים? (ולא בין חופשיים וחרדים, בין גברים ונשים, ירושלמים ותל אביבים וכו" – כולם בעייתיים, אבל לא נרים ידיים…).

      כמובן, אני לא מתיימר לתקן את העולם במעשה הצנוע הזה, ויודע שישנם כוחות חזקים ועצומים שפועלים בכיוון ההפוך.
      אבל מנסיוני תמיד קרתה במפגשים האלה מטמורפוזה מדהימה. מתוך עבודה משותפת, ללא הפרעות, יהודים וערבים התחילו לראות שהם פשוט בני אדם, עם עניין משותף בשירה וברוח האדם. הם מצאו שפה משותפת על בסיס אישי ולא קיבוצי, והמשיכו בשיתופי פעולה גם אחר כך. אני חושב שבוגרי הכיתות הערביות-יהודיות לעולם לא יראו שוב יהודים או ערבים בצורה סטריאוטיפית.
      יותר מזה, אלה הם אנשים כותבים, שחולמים ומעצבים עתיד לרבים בחומר ההיולי של מחשבות וחזון.
      לכן אם אוכל אמשיך ואעשה את ה"שלי" הצנוע, ומי ייתן ואחרים יעשו משהו. גם…
      תודה על האיחולים להצלחה!

      • אכן התכוונתי בתגובתי לדו קיום בין ערבים ליהודים . אני בטוחה שבמפגשים האלו קורים דברים מדהימים. שים לב שהמשתתפים אינם מייצגים את הרוב אלא את המיוחד ועדיין עולות בי הספקות על האמון באותם משתתפים ערבים מיוחדים, שיכולים לדבר איתנו בשפה שלנו ויכולים לשתף אותנו בעולם שלהם, אבל חוץ מהסרת הבורות אינני בטוחה שניתן להסיר את חילחול השינאה ,דבר שאני מאמינה ,שגם אם איננה נראית היא קיימת (ואם אביט דרך עיני הערבים אאלץ אפילו להבינה).

        • סיגל, בואי נאמר שאני לא מהאופטימיים, ובכל זאת האם זה מבטל את האחריות שלי כישראלי (ובמקרה זה גם כמשורר) ואת הצורך לעשות מה שאפשר?

          אגב מדוע את לא מדברת גם על "לדבר איתם בשפה שלהם"? כי גם זה קורה, ובעיקר בתרגום ההדדי, שבו כל משתתף צריך ממש להיכנס לעורו של השני כדי בכלל להיות מסוגל לעשות זאת. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו לא טורחים להבין או לתת להם חשיבות.
          יש למשל גם מתחים ביניהם והפערים גדולים הרבה יותר מאשר אצלנו (למשל, בחורה חיפאית מבית קומוניסטי, מישהי מבית מוסלמי אדוק בכפר בגליל, דרוזית שלומדת באוניברסיטה, יאפי נצרתי, וכו").
          פתאום הם לא חייבים לכתוב אך ורק על הבעיה הפלסטינית ועל אהבה. פתאום אתה שומע שירה מטפיסית, או שירים של בחורה שכותבת (בעילום שם) על דיכויה כאישה. ואלה רק דוגמאות ספורות.

          אני לא חושב שאפשר ממש "לשנוא" מישהו שאתה גם מבין.
          ואם את חושבת שאנחנו ראויים למשהו מהשנאה שאת מזהה, האם אין זה תפקידנו לפעול לביטול הסיבות לה בדרכים שנגישות לנו?

          • אמיר:"סיגל, בואי נאמר שאני לא מהאופטימיים, ובכל זאת האם זה מבטל את האחריות שלי כישראלי (ובמקרה זה גם כמשורר) ואת הצורך לעשות מה שאפשר?"

            סיגל:"אמיר,כפי שבוודאי הבנת גם אני אינני מהאופטימיים ואל הצורך לעשות מה שאפשר ,אני נרתמת דרך עידודי את המפעל השירי שלך, דרך ברכתי לגשר על הואדי-בית הספר היהודי ערבי לילדי אום אל פאחם וסביבתו, דרך חיוכי השקט והלא מתערב פוליטית אצל מוכר הירקות בכפר קרע , דרך השלום והתודה ואיחוליי ליום טוב. הנני מהחיים בשכנות טובה עם ערבים והיודעת שביום האינתפדה גם תושבי הכפר הידידותיים והמשכילים ביותר ביותר לקחו את צד אחיהם והמטירו עלי אבנים .
            הצורך שלי לעשות מה שאפשר יגרום לי לסלוח על האבנים ובצעד בונה אמון מחודש לחזור ולפרגן לעסקי שכנינו, להמשיך ולהתפלל לימים טובים יותר, לפרגן לכל יוזמה שיכולה לקחת חלק קטן בנסיונות הקרוב. (קוף בצרה) "

            אמיר:"אגב מדוע את לא מדברת גם על "לדבר איתם בשפה שלהם"? כי גם זה קורה, ובעיקר בתרגום ההדדי, שבו כל משתתף צריך ממש להיכנס לעורו של השני כדי בכלל להיות מסוגל לעשות זאת. "

            סיגל:"אדרבא, נדבר בשפתם, נבין אותם, נזדהה עם בעיותיהם ומה אחר כך?"

            אמיר:"יש כל כך הרבה דברים שאנחנו לא טורחים להבין או לתת להם חשיבות."

            סיגל:"לדעתי זה לא תמיד מדוייק. גם בנקודת ההשקה בה אנו מבינים אותם והם אותנו המכנה המשותף הוא ששני הצדדים מבינים , מבינים, מבינים ולא יכולים לעלות כיתה כי אין לאן."

            אמיר:"יש למשל גם מתחים ביניהם והפערים גדולים הרבה יותר מאשר אצלנו (למשל, בחורה חיפאית מבית קומוניסטי, מישהי מבית מוסלמי אדוק בכפר בגליל, דרוזית שלומדת באוניברסיטה, יאפי נצרתי, וכו").
            פתאום הם לא חייבים לכתוב אך ורק על הבעיה הפלסטינית ועל אהבה. פתאום אתה שומע שירה מטפיסית, או שירים של בחורה שכותבת (בעילום שם) על דיכויה כאישה. ואלה רק דוגמאות ספורות.

            סיגל:"אכן, הפרוייקט שלך מביא הזדמנות לאור , עבור אותם אנשים החיים בחושך והעזרה שאתה מושיט להם היא בעצם : ללמד את אותם בעלי מצוקות להשתמש בכושר הביטוי שלהם לפורקן ולצעקה בתחומי החיים השונים.
            השאלה שהייתי שואלת כאן ,היא, מה תלמיד יהודי תורם לאותה תלמידה ערביה בעצם הבנתו את מצוקותיה?"

            אמיר:"אני לא חושב שאפשר ממש "לשנוא" מישהו שאתה גם מבין. "

            סיגל:"אפשר להבין עד למידה מסויימת. מעבר לאותה מידה זו כבר הזדהות וקיימת בכך סכנת אובדן ההגנה על הקיום שלך. זהו בדיוק המקום המסוכן שלתוכו נפלו היהודים השמאלנים הקיצוניים וגם אותם אני מסוגלת להבין ,אך לצערי ,לדעתי, הבנה לפעמים עלולה להיות בעוכרינו."

            אמיר:"ואם את חושבת שאנחנו ראויים למשהו מהשנאה שאת מזהה, האם אין זה תפקידנו לפעול לביטול הסיבות לה בדרכים שנגישות לנו? "

            סיגל:"השינאה. השינאה היא תהומית וככל שהשונא משכיל יותר כך משכיל הוא להסתירה. הוא יחייך אליך, הוא יזרום איתך וישתף איתך פעולה ,אך בבד בבד הוא ימתין להתגשמות חזון האלביס שלו, (עראפת) שהבטיח ש"הרחם של האישה הערבית ינצח את העם היהודי". הוא יבין אותנו וישתתף במשחק קרוב הלבבות. הוא ייתרם רבות ממפעל השירים.
            זה הוא שמדבר בשפתנו, זה הוא שמאפשר לנו לחשוב שאנחנו מדברים בשפתו. הוא חלש, החמלה שבנו עלולה להיות בעוכרינו כי כאלו אנו היהודים ואפילו השואה הזוועתית לא זיעזעה אותנו מספיק ,לדרגה בה ננער בתוכנו את התמימות והאמון באדם כאדם ,באשר הוא אדם.
            לפעול לביטול הסיבות?
            עצם הקיום שלי כיהודיה הוא סיבה. ולא, לא אפעל לביטולי גם לא בשביל אהבה." (מקווה שתקבל בחיוב את השימוש בציטוטי מילותיך).

    • אוי למולדת בחיוכה

      מאת שירי לב-ארי

      16 משוררים מתחילים סיימו לאחרונה את סדנת השירה היהודית-ערבית של כתב העת "הליקון", שבה למדו, כתבו ותירגמו יחדיו בעברית ובערבית. "דרך השיר הם יכולים להיכנס באמת לעורו של האחר", אומר מייסד הכיתה, אמיר אור

      "אלה הימים חומקים על פני/ כרכבת חצות עוברת/ אורותיה עמומים/ קרונותיה פורעים את הדממה./ אני רועד ומשתוקק לחמלה/ נשכח על הרציף/ בין כנפי החשכה". ("אלה הימים", סאמח חאסכייה)

      בלב תל אביב, על במה מאולתרת במכללת עלמא לתרבות עברית, עולים ויורדים משוררים צעירים ולא צעירים, יהודים וערבים. שירים שנכתבו רק לאחרונה נקראים בשתי שפות – עברית וערבית. אווירה של קרבה שוררת בין המשוררים, הומור פנימי ופירגון הדדי. יש מעט פוליטיקה והרבה פואטיקה. גם התוכנייה של הערב כתובה בשתי שפות, ערוכה בצורה דואלית. כך נראתה חגיגת הסיום של כיתת השירה העברית-ערבית השלישית של "הליקון" (עמותה וכתב עת לקידום השירה בישראל שייסד המשורר אמיר אור), שהתקיימה בסוף יוני.

      לאחר שמונה שנים של כיתות שירה למשוררים מתחילים, הוחלט ב"הליקון" לפני שנתיים לפתוח כיתות שירה משותפות ליהודים ולערבים. משוררים מתחילים מוזמנים לשלוח שירים לוועדת לקטורים, ו-16 מתוכם מתקבלים לכיתת השירה במלגה מלאה. המימון לכיתות השירה הללו משותף למינהל התרבות של משרד החינוך, עיריית תל אביב, מפעל הפיס וקרן ברכה, שמממנת פעילות למען דו-קיום יהודי-ערבי.

      הפעילות של כיתת השירה נפרשת על פני חצי שנה ומורכבת משבע סדנאות המתקיימות במלון בזכרון יעקב בסופי שבוע. כל אחת מהסדנאות עוסקת בנושא אחר: סדנת משוב ועריכה של טקסטים שכותבים המשתתפים, סדנה על יסודות תרגום שירה, סדנה לקריאת שירה על במה, סדנה על יסודות הפואטיקה, סדנה על פואטיקה ערבית, סדנת תרגול כתיבה יוצרת וטכניקות כתיבה חדשות, וסדנת תרגום שירה הדדי, שבה מתרגמים המשוררים היהודים והערבים אלה את שיריהם של אלה.

      השנה נמנו עם מורי הסדנה משוררים, אנשי במה וחוקרי ספרות כגון אגי משעול, סיהאם דאוד, אירית סלע, יוסף אבו ורדה, הד"ר ויויאן אדן, הד"ר אריאל הירשפלד, סאמר חיר ואלישבע גרינבאום. כעת יוצא לאור גיליון השירה החדש של "הליקון" (60 במספר), "שירה חדשה עברית-ערבית", המתעד את כיתת השירה האחרונה, ומפרסם את השירים שנכתבו ונערכו בה, בשתי השפות – עברית וערבית.

      אי של שפיות

      "במכחול של זיעה/ עסיסית/ כל אחד משנינו מצייר/ על האחר/ צורות/ מתמזגות./ הרגע הזה/ צופן בחובו את הרגע לעוט,/ התרדמת שבין שתי היקיצות./ והדבר הטעון -/ חלומך היפה -/ נותר/ דרוך לעד". ("מצב", חאלד מצאלחה)

      בסוף הערב במכללת עלמא נעמד על הבמה אחד ממשתתפי הסדנה – ראדי עבדאלג"וואד, בן 50 מאום אל-פחם, מורה ופסל במקצועו – ומזמין את כולם לארוחה בביתו. לא היה לו קל להגיע לרגע הזה. לכיתת השירה הגיע ברגשות מעורבים, מלווים בתחושת חשדנות והתנגדות. "כמעט נשרתי מהכיתה, אפילו חשבתי שטמנו לי מלכודת", הוא אומר. "נפגעתי כשגיליתי שבכיתה משתתפים משוררים בתחילת דרכם – את השיר הראשון שלי כתבתי לפני 34 שנה, ואת ספר שירי הראשון הוצאתי ב-1981. אני מרגיש ותיק, ואז אומרים לי שאני צריך ללמוד מהתחלה איך כותבים שירים. אבל במפגש השני והשלישי נכנסתי לאווירה והתחלתי לאהוב את האנשים".

      עבדאלג"וואד החל לכתוב שירים בעברית, וראה שזה אף קל יותר מכתיבה בערבית, "בגלל השחרור ממחויבות למשקל ולחרוז", לדבריו. הוא נולד וגדל במחנה הפליטים עסכר ליד שכם, למד אנגלית וחינוך באוניברסיטת עמאן וחזר להתגורר ברמאללה. לאחר שהתחתן עבר לאום אל-פחם. בערב הסיום של הכיתה בחר לשיר את שירו של הזמר הלבנוני מרסל חליפה, "עפיפון", בליווי נגן העוד איתן ברוך. "היה מרגש לשיר שיר של חליפה, שנחשב לזמר של המהפכה הפלשתינית, אבל בעיני הוא זמר של האנושות", הוא אומר.

      כיתת השירה, אומרים המשוררים, היתה "אי של שפיות" במשבר הפוליטי. על רקע הסכסוך היהודי-ערבי נפגשו 16 אנשים לכתוב ולתרגם ביחד שירים. האם דיברו על המצב הפוליטי? כן. עבדאלג"וואד נזכר במשפט שאמרה לו המשוררת ענת זכריה: "אני מעדיפה להיות בצד שיורים עליו ולא בצד היורה". "זה נגע ללבי", הוא מספר, "גיליתי שיש לה אותו רגש כמו שלי, וזה מה שמאחד בינינו. באמנות אין גבולות".

      אבל הדיאלוגים לא תמיד היו פשוטים. "היו דיונים וויכוחים; בל נשכח שכל צד בא מתנאים וממנטליות אחרים", אומר הד"ר בסיליוס בווארדי, שלימד בסדנה פואטיקה ערבית. "בסופו של דבר הם כותבים על אותם חיים. שירה זה חיים והם חיו זה את זה. הם לא פגשו רק טקסט, אלא ישבו מול האדם שמאחורי הטקסט, למדו על התנאים היום-יומיים שלו. החשיפה לאנשים אחרים הסירה את כל הדעות הקדומות, גם מבחינה חברתית ופוליטית".

      לומר את זה בשקט

      "ישבתי עם נשק על כיסא בית ספר./ מכשיר קשר התנשף "יורים"./ אורי דרך לידי את הנשק./ לבשתי מבט מופתע./ זה לא כאן אמרתי. אורי צחק./ גם כאן יש, אמר./ בן שתים-עשרה, ואבן ביד/ הסתכל עלינו בעיני אילה/ רואה לראשונה טורפים/ ממרחק מגע./ היה בו משהו מוכר./ נזכרתי בסרט:/ לוחם חופש חוטף כדור./ מנסה לנער את החור מהלחי,/ והחור זורק דם./ אחר כך הוא מתקפל לעצמו,/ ונפרש על האספלט המשובש.// הנער המטיר אבנים./ אנחנו הנמכנו את הקסדות". (ניר ביקלס)

      שירו של ביקלס, שנכתב גם הוא בכיתת השירה, תורגם לערבית בידי המשוררים הערבים. "אין מנוס בישראל מהשיח הפוליטי", אומר מייסד הכיתה אמיר אור, "אבל פתאום נוצר מפגש נורמלי בין יהודים וערבים שיש להם דבר אחד במשותף – השירה, היצירה. משוררים ערבים תירגמו שירים של ניר ביקלס ואייל רכטר על השירות הצבאי שלהם. בכיתה הקודמת בחר המשורר עלא אבו עמרה לתרגם לערבית שיר של תמיר להב-רדלמסר על חבר שנהרג במלחמת יום כיפור. דרך השיר הם יכולים להיכנס לעורו של האחר. בעיני, זה מעשה פוליטי ממדרגה ראשונה, אבל אילו הגדרנו זאת כך מולם, זה לא היה קורה. לכן צריך לומר זאת בשקט, ולהתחיל את העשייה מלמטה, משיתוף פעולה של בני אדם".

      המהפך האמיתי ביחסם של משוררי הסדנה זה כלפי זה, אומרת ציונה שמאי, ממפיקי האירוע, חל בסדנת התרגום ההדדי. היא מספרת כיצד הגיעו ראדי עבדאלג"וואד ומוסלם מחאמיד ביחד לראיון ב"הליקון" כדי להתקבל לכיתה: "הם רצו לכתוב רק בסגנון השירה הערבית הקלאסית עם חרוז ומשקל, והיו ממש בטוחים שעושים קונספירציה נגד השירה הערבית. בסופו של דבר הם יצאו כל כך מרוצים, שהם מתכננים לפתוח כיתת שירה באום אל-פחם, עם משוררים יהודים".

      תחילה הקפידו ב"הליקון" על מינון מאוזן של משתתפים בכיתה – שמונה יהודים ושמונה ערבים, "אבל הבנו שזה אווילי כי הערבים הם 20% מהאוכלוסייה", אומר אור, "ולא רצינו ליצור "נומרוס קלאוזוס" אלא לבחור את הטובים ביותר. בכיתה הנוכחית השתתפו חמישה ערבים ו-11 יהודים".

      אחד הדברים הבולטים בכיתה האחרונה הוא ההשתתפות המעטה של נשים ערביות. "בשנה שעברה השתתפו בסדנה שתי אחיות, סמיה וסומיה מהכפר מוסמוס ליד אום אל-פחם, שבאו לבושות ברעלה", מספר אור. "והיו מקרים של משוררות ערביות שהשתתפו בסדנה ובאו דודים ואחים שלהן כדי לבדוק איפה הן ישנות ומה מצבן".

      אור מעיד על גיוון חברתי גם בין המשתתפים הערבים לבין עצמם: "אחד המשוררים שהתגלו בכיתת השירה הראשונה הוא איברהים קעדאן, שבא מבית מוסלמי קיצוני למדי. קודם לכן הוא עבד בתחנת דלק וכעת הוא סטודנט לספרות באוניברסיטת חיפה. באה משוררת צעירה מבית דרוזי, ואחת מבית נוצרי יאפי. יש פערים וחיכוכים בין הערבים לבין עצמם, שבאים מרקע שונה".

      אור גאה בבוגרי כיתות השירה של "הליקון": הם מפרסמים את שיריהם בכתבי עת, בעיתונים ובספרים, משתתפים בפסטיבלי שירה בארץ ובעולם וזוכים בפרסים. מבקריו יאמרו ש"הליקון" הופכת את כתיבת השירה לדבר קל, אולי קל מדי, עד שלעתים נדמה כי מספר המשוררים שצומחים שם בא על חשבון איכות השירה.

      שיתופי פעולה רבים נוצרו בעקבות כיתות השירה עד כה: הרכב של משוררים ערבים ונגן עוד יהודי מתכננים להופיע יחד. "אנחנו מבקשים מהם להעביר זאת הלאה", אומר אור. "המשורררים רג"א גאנם אלדנף וגלעד מאירי, למשל, מנחים ביחד סדנת כתיבה משותפת בירושלים. אחד המשוררים שלנו, עבדאללה עזייזע, חזר לכפר שלו בצפון ומלמד שם שירה".

      קול קיומי, לא פוליטי

      "אוי לגנים שהותרת/ שנטשת לאחר/ מותה של תקופה./ אוי למולדת בחיוכה/ שעזבתך אחריך/ שאין בה כלום, שוטה,/ מלבד החורבן". (מוסלם מחאמיד)

      המאפיין המשותף לכל משוררי הסדנה, אומר אור, הוא ש"אם עוזבים אותם בשקט אז רוב השירים שיוצאים להם הם אישיים, לא פוליטיים. יוצא מהם הקול הקיומי של אהבות, כאבים, מקומן של הנשים בחברה. לפני 15 שנים בפסטיבל ישראל כל המשוררים הערבים כתבו רק על גורל האומה; עכשיו יש יותר לגיטימציה להוציא את הקול האישי".

      השירה הערבית הצעירה, אומר בסיליוס בווארדי, עוזבת את הנושאים ה"קדושים" – "שירי אהבה בכייניים או שירת סמלים קלישאיים", הוא אומר. "גם אם היא עוסקת בהם – היא עושה זאת באופן שכלי ומחושב. השירה הערבית היום יותר אישית, אבל עדיין מקרינה קולקטיוויות מסוימת".

      • בהחלט ניתן לראות כאן שהסמינר מלא באנרגיות מבורכות של אור. אולי דיעותיי חשוכות ואולי מפוכחות אך אני מאמינה בנגיעות קטנות של אור ומברכת את המשך דרכך היפה.

      • אמיר, מרתק התהליך שמתואר. נוטע בי תקווה לימים שפויים, מה גם שקראתי את "שירה חדשה עברית וערבית 2007 בהוצאת הליקון והוקסמתי.
        אני בטוחה שהמון אנשים קראו את הגיליון הזה והרגישו כמוני, זה פותח את הלב. בסדנא הבאה אני בטוחה שיהיה גם סרט דקומנטרי שיתעד את התהליך.. נכון שכדאי?

      • טוב, אני לא בעד פעולה להשמדת הקבוצה שלי כדי לתקן עוול שנעשה לקבוצה השניה (ובמסגרת כנסים ופסטיבלים שהוזמנתי אליהם באירופה, נתקלתי בלא מעט שמאלנים מקצועניים מארצנו שעושים הון אישי מהשחרתה הגמורה ישראל בכל דרך אפשרית). מבחינה זו, אין לי שום מחלוקת אתך.

        אבל כשאין ישראליזציה יש פלסטיניזציה, והיהודים הישראלים דחו לאורך שנים רבות את הערבים הישראלים.
        אם קשה לנו איתם היום זה בגלל שהם מסתובבים מסורסים בתחושת ה"מגיע לי" וה"אכלו לי שתו לי" (מה שנכון) של המקופח, שלא לוקח עוד שום אחריות על מצבו ומאשים את המדינה, את ארצות ערב, את הממסד הדתי שלו וכו" (אפשר לומר זאת גם על עוד מגזרים בישראל).
        אבל אני מאמין באנשים, ואני מתכוון כיחידים ולא כקבוצה. להבנתי יש בארץ הזאת לא מעט פצעי נפש, ואם לא ננסה לאחות אותם מעט ולחפש פתרון שבו כולנו נוכל לחיות פה כשווים וכישראלים לא כדאי להישאר. זה המעט שכדאי וצריך לעשות, ונדמה לי שבזה אנחנו מסכימים, לא?

  4. Thanks, great blog. have you seen http://www.motherbird.com lately ?
    I have a hot link to an Israeli peace poet and a Palestinian peace poet and wonder if you know either one?

    • Thank you Summer. Beautiful site and interesting poems. As to the title I find the term "peace poet" rather ambivalent these days.

      • thanks
        gratias
        do you know an Israeli poet you would call a peace poet?

        • I think this term is rather ambivalent here (and perhaps everywhere). Do you mean it politically? Extreme leftist poetry is sometimes thought to be that by poeple of this belief, but to me it often seems as some fuel of conflict. Our Hebrew-Arabic project was sometimes criticized by such activists for not discussing the conflict. My answer to them was that unlike them we don"t profit from it and we rather try to solve it a bit by working together as poets. The situation here is quite complex.

  5. זה נראה לי הדבר הנכון לעשות: עבודה משותפת. לאו דווקא שירה, אפשר אפילו דברים פרוזאיים לחלוטין. העיקר, במקום לנבור בכאבי העבר (שאינו ניתן לשינוי בכל מקרה), מוטב לעבוד ביחד בשביל העתיד. פה ושם יש הצלחות. צריך אין סוף סבלנות בשביל זה, אבל יש לזה פוטנציאל של הזזת דברים בכיוון החיובי.
    גם אני לא אוהבת את הסגנון של מה שחלק מהשמאלנים עושים בחו"ל – (אם כי אני חושדת שלכל חברה יש סיכויים יותר טובים לשמור על בריאותה אתם מאשר בלעדיהם) – אבל למה כוונתך כשאתה קורא להם "שמאלנים מקצועיים"?

    • "שמאלנים מקצועיים" = אנשים שזו פרנסתם ושמם במישרין או בעקיפין, בארץ ובעיקר בחו"ל. עד כדי כך שלפעמים נדמה לי שחיסול הסכסוך הוא בהכרח נגד האינטרס האישי שלהם.
      אלה כמובן לא אנשים בדל"ת אמות אלא בדרך כלל אמנים, עיתונאים, ופעילי ציבור.
      גם ככה רמות הדיסאינפורמציה וההסתה באירופה כבר יכולות לעמוד במדף ליד הפרוטוקולים של זקני ציון.

      • כלומר, מתפרנסים מפעילות פוליטית שמאלנית, או מצליחים להתברג אל תוך הקליקות המובילות של האמנות תודות לפעילות הפוליטית שלהם?
        דומה שהיהודים תמיד קפצו בראש בעניין הזה והצטרפו למלעיזים הקיצוניים ביותר נגדם (עוד הרבה לפני מלחמת העולם השניה). אני תוהה מהו הדבר הזה באופי של יהודים שגורם להם לעשות זאת. ראייה ביקורתית יותר של המציאות, או איזה תסביך גלותי? באמת שאינני יודעת. ביקורתיות היא דבר טוב, אבל כשמפריזים בה היא הרסנית לכולם.

        • גם אני בעד ביקורת, ואני חושב שיש לנו לפחות חצי מהאחריות על הבעיה.
          עם זאת, לשאלתך: אני לא רוצה להכליל, אבל לא פעם יש שני עניינים מכוערים מאחורי העניין.
          1. אינטרס אישי – להצטרף לבון טון, לשמש כ"קול מוסרי" הנשמע בארץ הדיכוי עצמה (ישראל) – נכס נפלא לתעמולה אנטי ישראלית די גורפת.
          2. פחד (מאנטישמיות) והתחסדות. כך למשל היה די מביש לקרוא את העצומה שארגן הרולד בלום נגד ישראל בטיימס הלונדוני בעיצומה של מלחמת לבנון.

          • מיכל ברגמן

            הבון טון הקבוע של דיכוי-מגיע לנו והלקאה עצמית (לאוו דווקא בסדנא שתיארת, אלא בדיון שהתפתח כאן) מזכירה לי חזור והזכר את בראיין, הכוכב העליון המיואש, שמבקש ממעריציו לעזוב אותו במנוחה – "היו אינדיבידואלים" הוא מבקש. והם כולם עונים במקהלה "אנחנו אינדיבידואלים" ורק אחד אומר "אני לא!".
            בשיח הפוליטי שלנו יש הרבה מזה.

          • 🙂
            מקהלה של "אנחנו אינדיבידואלים". איזה יופי של דוגמה.
            באמת עושה רושם שזה הבון טון הקבוע, ודי חבל, כי הוא כבר מזמן החטיא את מטרתו ולא מקדם כלום.

          • מיכל, כמה עצוב, ובכל זאת הצלחת להצחיק אותנו קצת! תודה

          • מיכל ברגמן

            תודה עדה ואמיר. אם זה לא היה כ"כ עצוב זה באמת היה מצחיק.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור