אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

בת שר היער

 

 

 


בת שר היער


"בת שר היער" מבוסס על הבלאדה הדנית  "הֶר אולוף רוכב" שיוהן גוטפריד פון הֶרְדֶר תרגם-עיבד לגרמנית  ב-1778. "בת שר היער" (Erlkönigs Tochter) היה הבסיס לשירו המפורסם של גתה "שר היער" ("Erlkonig") . באגדה המקורית מתואר שר היער כיצור פלאי, קונדסי אך מסוכן, שנגיעתו ממיתה. אצל הרדר בת שר היער היא הדמות העיקרית. בהשוואה לאגדה, אצל גתה הסיפור מתפתח כולו דרך הדיאלוגים הגבריים – של הבן עם אביו ועם שר היער עד לסוף הדרמטי. הפיתוי מודגש שם יותר, ואף מבליח צד אירוטי מרומז.  

 

  

יוהן גוטפריד פון הֶרדֶר

 

בַּת שַׂר הַיַּעַר

                    

מגרמנית: אמיר אור, אריאל הירשפלד

 

 

הֶר אוֹלוּף הִרְחִיק מְאֻחָר וְרָכַב

לִקְרֹא אֶל הַטֶּקֶס אֶת שׁוֹשְׁבִינָיו;

 

שָׁם בְּנֵי-יַעַר רוֹקְדִים בְּבִקְעָה יְרֻקָּה,

וּבַת שַׂר הַיַּעַר זְרוֹעוֹת מוֹשִׁיטָה.

         

"בָּרוּךְ בּוֹאֲךָ! עַל מַה תֵּחָפֵז?

רְקֹד נָא אִתִּי, לַמַּעְגָּל הִכָּנֵס!"

 

"אָסוּר לִי לִרְקֹד, אֵינֶנִּי רַשַּׁאי,

מָחָר עִם-שַׁחַר הוּא יוֹם נִשּׂוּאַי."

          

"שְׁמַע-נָא, הֶר אוֹלוּף, צְעַד וּנְחוֹלֵל,

דָּרְבָּנוֹת שֶׁל זָהָב מִיָּדַי תְּקַבֵּל;

 

וּגְלִימַת מֶשִׁי צַח, רַכָּה, עֲדִינָה,

שֶׁהִלְבִּינָה אִמִּי בְּזִיו הַלְּבָנָה."

                       

"אָסוּר לִי לִרְקֹד, אֵינֶנִּי רַשַּׁאי,

מָחָר עִם-שַׁחַר הוּא יוֹם נִשּׂוּאַי."

 

"שְׁמַע-נָא, הֶר אוֹלוּף, צְעַד וּנְחוֹלֵל,

קַסְדָּה שֶׁל זָהָב מִיָּדַי תְּקַבֵּל;

 

"קַסְדָּה שֶׁל זָהָב לִי-אֶקַּח וְאֶקֹד,   

אַךְ לִרְקֹד אָסוּר לִי, אַף רָקוֹד לֹא אֶרְקֹד."

  

"אִם לִרְקֹד, הֶר אוֹלוּף, אִתִּי לֹא תֹּאבֶה,

יִרְדְּפוּךָ מִכָּאן מַחֲלָה וּמַדְוֶה."

 

הִיא הִכְּתָה בּוֹ מַכָּה אַחַת עַל הַלֵּב,

לֹא עֲבָרוֹ מֵעוֹלָם כְּאוֹתוֹ הַכְּאֵב.

 

עַל גַּב אֻכָּפוֹ הִיא אוֹתוֹ הֶעֶלְתָה:

"רְכַב הַבַּיְתָה, אֶל עַלְמָתְךָ הַכְּבוּדָה."

 

וְעֵת בָּא הַבַּיְתָה, אֶל מוּל הַדֶּלֶת,

עֶמְדָּה לְפָנָיו אִמּוֹ, רוֹעֶדֶת.

 

"שְׁמַע-נָא, בְּנִי, גַּלֵּה לִי, סַפֵּר,   

אֵיךְ הָפַךְ גּוֹן פָּנֶיךָ לָבָן וְחִוֵּר?"

 

"וְאֵיךְ לֹא יַלְבִּינוּ, יַחְוִירוּ פָּנַי?

אַל מַמְלֶכֶת הַיַּעַר נְשָׂאוּנִי רַגְלַי."

 

"שְׁמַע-נָא, בְּנִי, אֲהוּבִי הַיָּקָר,

וּמָה אֵפוֹא לְכַלָּתָךְ אֹמַר!"

 

"אִמְרִי כִּי אֲנִי בַּיַּעַר נִמְצָא,

לְאַמֵּן אֵת סוּסִי וְכַלְבִּי בְּרִיצָה."

    

לַמָּחֳרָת עִם שַׁחַר, יוֹם טֶרֶם עָלָה,

עִם קְהַל הַחֲתֻנָּה הִגִּיעָה הַכַּלָּה.

    

בִּבְרָכָה נִפְגְּשׁוּ וְנָשְׂאוּ כּוֹס יֵינָם,

"הֵיכָן הֶר אוֹלוּף, הֵיכָן הֶחָתָן?"  

    

"הֶר אוֹלוּף לְשָׁעָה אֶל הַיַּעַר יָצָא,

לְאַמֵּן אֵת סוּסוֹ וְכַלְבּוֹ בְּרִיצָה."

 

הֵרִימָה הַכַּלָּה אֶת הַגְּלִימָה הָאֲדֻמָּה,

שָׁם הֶר אוֹלוּף נָח מֵת עַל הָאֲדָמָה.

 

 

 פורסם ב"הארץ" תרבות וספרות
לשירו של גתה הקש "שר היער"

 

 

 

48 תגובות

  1. נשים, נשים…:))
    "וּגְלִימַת מֶשִׁי צַח, רַכָּה, עֲדִינָה,
    שֶׁהִלְבִּינָה אִמִּי בְּזִיו הַלְּבָנָה."
    השורות האלו הזכירו לי את "כביכול" התיקון שבסיפור של חנל'ה ושמלת השבת…
    יוהאן גוטפריד חשב והגדיר את היהודים כצמח טפילי שנאחז ומוצץ את אומות אירופה…
    בת שר היער מעבירה את החתן ואת חייו לעולמות אחרים, ואילו חנל'ה עוזרת ומפזרת אור קדוש…
    (רעיון שעבר לי בראש..)

    • נשים, נשים? :) כדאי באמת לשים לב שבעוד שב"שר היער" יש אב ובן ושר היער (בנותיו הן הנשים היחידות), פה הציר הוא נשי, והר אולוף הוא הגבר היחיד.
      לא רק שבת שר היער מפתה אותו והורגת אותו, בסיום המפתיע, הכלה באורח פלא לא רק יודעת מה קרה, אלא אפילו מביאה וחושפת את החתן המת – לרגע לא ברור אם היא והכלה אינן אותה אחת.

      איך הגעת מן הגברת הדמונית הזאת לחנה'לה אין לי מושג, אבל על כנפי האסוציאציה אפשר לעוף רחוק :)

      • נ.ב.
        ואשר לטפילות של היהודים, כשאני מסתכל על ההתנהלות של החרדים בארץ, אני לצערי מבין איך אנשים הגיעו לאורח מחשבה כזה.

        • אוי אמיר אמיר…המוח היהודי עושה לנו פטנטים, פעלולים לשנאה עצמית…ולא פלא שהמחשבות הללו משודרות כלפי חוץ וחוזרות אלינו כבומרנג.

          • תמי, אני לא רואה פה שום שנאה "עצמית" לא מצדי, ובוודאי לא מצד החרדים. כשאני רואה קבוצה שמתנהגת כאילו היא נפרדת מהכלל ומנצלת את הכלל בלי בושה ובלי נקיפות מצפון, לא קשה להבין איך זה מעורר רגשות ביקורת ואף עוינות מצד המנוצלים.

          • אני מרגישה שהעיסוק בנושא יוצר עולמות נחותים. כן יש לי ידע בכל מה שקשור לקבוצות פרזיטים בחברה הישראלית. לפני שנים חשבתי כך גם על הקיבוצים שקיבלו כספים מקופת המדינה. על המשפחות העופריות שקיבלו על מגש כסף- עוד כסף. גם על כל הפרזיטים שמקבלים עבודה כי הדוד שלהם מנהל שם…נו מה אומר…אני מעדיפה לעסוק בנתינה. כל יום קצת.

  2. יופי של בלדה ותרגום נפלא.
    אפשר לראות את הדמיון לשר היער של גתה. למרות שלי איכשהו זה מזכיר יותר תמונה מפר גינט.
    היש משהו אירוטי בשר היער בגרסת גתה? האם הכוונה לבנות של "שר היער" הן נראות לי שם יותר על תקן של אמהות לילד הקטון. ואולי הכוונה היא לשר היער החושק בנער?

    • תודה, גיורא, ולמה פר גינט?
      הבנות למעשה אינן נוכחות בכלל, הן חלק מדברי הפיתוי של שר היער – המשחקים שישחק עם הילד, הפרחים, וכו'.

      אז כן, כן, הכוונה לשר היער:

      אֲהַבְתִּיךָ, דְּמוּתְךָ לִי קוֹסֶמֶת כָּל כָּךְ,
      אִם לָבוֹא לֹא תֵּיאוֹת, בְּכֹחַ אֶקַּח!"
      אַבָּא, אַבָּא, הוּא אוֹחֵז בִּי עַכְשָׁו!
      שַׂר-הַיַּעַר נָגַע בִּי וְעָשָׂה שֶׁיִּכְאַב!

  3. איריס אליה כהן

    נהדר, אמיר יקר. ושאלוהים יעזור לי, גם גרמנית אתה יודע?
    אין עליך, בחיי.

  4. שתי בלדות מצמררות
    מזכירות את הבלדות הסקוטיות העתיקות
    והתרגום נקרא טבעי קצבי וזורם
    למוות תחפושות רבות ובסוף הוא מגיע בסאמרה באמצעות שר היער או שרתו או כדור שיש לו כתובת
    שבוע נפלא

    • תודה, חנה. מה זה 'בסאמרה'?
      אני חושב ששר היער ובת שר היער מגלמים דמויות מיתיות שונות, ובכל מקרה הרבה יותר ממוות.
      זה מה שטולקין כינה "השער של בני היער".
      בשני השירים אלה כוחות דמוניים, מפתים, ארוטיים. בת שר היער היא מין קאלי או לילית של סיפורי הפיות, אבל כאן זה ממש כמו בסיוט כשההבדלים מיטשטשים בין דמותה לבין דמות הכלה.

    • תודה, חנה. מה זה 'בסאמרה'?
      אני חושב ששר היער ובת שר היער מגלמים דמויות מיתיות שונות, ובכל מקרה הרבה יותר ממוות.
      זה מה שטולקין כינה "השער של בני היער".
      בשני השירים אלה כוחות דמוניים, מפתים, ארוטיים. בת שר היער היא מין קאלי או לילית של סיפורי הפיות, אבל כאן זה ממש כמו בסיוט כשההבדלים מיטשטשים בין דמותה לבין דמות הכלה.

      • הב לי את הסוס הטוב ביותר שלך ביקש המשרת מאדונו,אני חייב להימלט לסמרה

        מדוע שאל אדונו

        ראיתי את מלאך המוות בבית ואני פוחד שהוא הגיע לקחת אותי.

        האדון נתן לו את הסוס שוטט בביתו

        מצא ושאל את מלאך המוות

        מדוע זה באת לקחת את עבדי הנאמן היום

        בכלל לא באתי לקחת אותו היום תהה מלאך המוות

        יש לי פגישה איתו מחר בסמרה

        • תודה רבה גיורא. מכיר את הסיפור אבל שכחתי את השם "סאמרה". אני מניח שחנה התייחסה למוות המופיע רגע עם בת שר היער ואחר כך דווקא בבית, עם הכלה.

      • זה הזכיר לי את האגדה על המוות הממתין למשרתו של הכליף בסאמרה אף שניסה לברוח ממנו כלומר גם שר היער(בלדה שלימדתי בזמנו בתיכון)וגם שרת היער המוות מופיע בלבושים מפתים ,כדי להפיל את הקרבן ברשתו
        המוטיב הזה של המוות ותחפושותיו די חוזר באגדות
        נכון שיש בבשיר השני גם אלמנטים ליליתיים מפתים אבל זוהי בסופו של דבר מלכודת מות

      • לאמיר,

        הסיפור על המוות שחיכה בסמסרה אומר בעצם שאי אפשר להימלט מן המוות ובהפלגה אי אפשר להימלט מן הגורל.

        אבל הפרשנות שהאישה ביער היא גם הכלה ושתיהן היא סוג של קאלי, אילת מוות ומייצגים בעצם דמות אחת של אישה – זאת המסרסת כמובן היא כבר מופרזת בעליל בעיני.

        אתה יודע שגם על פי הפרשנות של פרוייד האישה היא מערכת דיכוטומית – הגבר הוא ישות אחת, מכיוון שהיה אמור לעבור את הדמות האדיפלית, אבל גם בנצרות זה קיים
        המשוואה הקדושה/קדישה, המלאך/שטן, רוח/יצר, חוה/לילית ושבע פנים לאישה אם לא יותר וגם אישה היא חתול ומה לא.

        אני חושבת שהחלוקה הזאת מופיעה בתפיסות גבריות שאינן מסוגלות לעכל את דמות האישה כסובייקט ולא כאובייקט. הסובייקט הוא תמיד הגבר.

        אוקצור, מה שאני רוצה לומר הוא שאני פשוט כועסת, כלומר הצד הפמיניסטי אצלי כועס שאי אפשר לתפוס אתה האישה כיישות אחת. שיש בה מגוון של תכונות. ואז לוקחים גם קאלי כזאת. אין לי ספק שאלו הם דימויים אליליים של גברים.

        אני לא רואה כל זהות בין הדמות המפתה ביער לבין הכלה. מכיוון שזאת בלדה אי אפשר לדעת איך הכלה מצאה אותו זהו פער בטקסט שהוא הטקסט יכול להכיל דווקא מכיוון שזאת בלדה שאינה בדיוק שיר ריאליסטי.

        אי אפשר לדעת גם מה קרה ביער, אולי הוא חטף איזה זיץ מגזע עץ והגיע כבר הביתה עם התקף לב שהאימה מנסה להסתיר.

        אולי לכלה ולחתן היה מקום מסתור שם היו מתמזמזים ואז יכלה או ידעה איפה למצוא אותו כאשר האימה מבוהלת לתאר את מצבו.

        בקיצור אמיר ושאר גברים כאן מציגים את הנשים כדמויות בעלות כוחות על טבעיים שכוחן רב בלהרוג גברים.

        זוהי פרשנות מוטיית שיש בה מיסוגניות גברית, כמו שאמיר טוען שכשהגבר גומר האישה רק מתחילה. והבנות כאן אפילו אינן מרגישות ומחרות מחזקות אחרי הפרשנות של הגברים ושל אמיר בגלל שהוא משורר וגם בגלל שהוא קצת חתיך, וגם בגלל שהוא מביא תמונות מכל מיני מקומות בעולם.

        טוב, אמיר, כפרה – אני את הפרשנות שלך לא מקבלת. לא יודעת מה קרה ביער – אבל מה אתם רוצים מן הכלה? זה כמו להגיד שכל הנשים אותו הדבר.

        ברוח המחאה הציבורית
        ונגד אפליה נשית אני מוחה!!!

        חוה

        • חוה, זו לא פרשנות, אלא פרק בחקר הדת והפולקלור. מומלץ בעניין זה לקרוא את THE GREAT MOTHER של אריך נוימן למשל. לאם הגדולה יש כמובן גם הפן האימהי והמזין (דמטר, אשרה, דווי)אבל יש גם עוד – הבתולה (ארטמיס, ענת) האישה המינית (אפרודיטה, עשתורת, האפסארות) וכו'. הפן האיום שלה הוא רק אחד מאלה, אך קיים. סיפורים דומים לזה של 'בת שר היער' קיימים בתרבויות רבות, ואפילו אצלנו (המיתוס של לילית, או 'האדונית והרוכל' של עגנון).
          אותם ארכיטיפים מיתיים קיימים כמובן גם בצד הגברי. ושווה לקרוא את אותו נוימן (ההתפתחות הנפשית של היסוד הנשי' בתוך 'אמור ופסיכה').
          גם הגבר יכול להיתפס כדמוני, כמו במיתוס על האדס ופרספונה, והמגע איתו – כחתונת מוות.

          לגבי 'בת שר היער', נכון שהקשר בין הכלה לבין בת שר היער רמוז ולא מפורש, אבל זה בדיוק מה שמצמרר בסיום המפתיע.

          • לאמיר,

            אני מכירה את האם הגדולה של אריך נוימן וגם את אמור ופסיכה.
            זה כאילו אנחנו מתחילים כאן דיאלוג מחדש.

            האם הגדולה מתייחס לכך שלפני שהיינו זקוקים לגברים שייצאו לציד, האלוהות היתה כנראה נשית ואנחנו חיינו בחברה מאטריכאלית ולא כמו היום פאטריארכלית. הטרגדיה הנשית היא שכנראה היה איזה שינוי אבולוציוני ואז נזקקנו לכוח הפיזי של הגברים מה שהפך אותם מרכזיים לתרבות ומכאן צמחה תרבות פטריארכלית.

            אמור ופסיכה הוא די הפוך, נדמה לי שהוא עוסק בהתכוונות האישה לנישואין וההתבגרות שלה לצורך כך. האמת היא שהשתמשתי בספר הזה רבות אבל זה היה לפני שנים. אמור ופסיכה – שם הגבר הוא כבר המרכזי והאישה מתכווננת לעברו.

            מכיוון שרוב התרבות המבוססת על המטאפיזיקה הלוגונצטרית המערבית היא פטריארכלית ומכאן שהיא גם פאלוצנטרית, הרי שאין פלא שייחסו לאישה דואליות שכזו.
            אסביר קצת יותר בפירוט.
            פרויד למעשה היה מיסוגניסט. למעשה המעבר של הילד את התסביך האדיפלי נועד להמשיך את הגניטליה. הגבר הוא ישות אחדותית אחת הוא מורכב מאיד, אגו, וסופר אגו אלו הם היבטים באישיות שלו שמתפתחים במהלך שנותיו עד להתבגרות. נגזר מן התיאוריה הזאת שלא יכולה להיות נטיה חד-מינית. פרויד ראה את הנשים גם כהיסטריות והוא טיפל בעיקר בנשים. ידוע הסיפור של דורה ופרויד. דורה היתה שייכת למשפחה זעיר בורגנית ולא רצתה לציית למוסכמות של החברה שהוכתבו על ידי האב, היא רצתה יותר חופש אישי.
            הטיפול של פרויד בדורה נכשל.

            עכשיו בוא נקשור את התיאוריה לדברים שהזכרתי כאן לתיאוריה של לקאן. לעבור את התסביך האדיפלי משמעותו ללמוד את השפה ולהיכנס לסדר הסיבלולי הוא הסדר החברתי מכיוון שהחברה מקושרת על-ידי שפה.
            אצל לקאן הסובייקט הוא הגבר נתפס כשסוע$ ותהליך ההתפתחות שלו הוא תמיד כאובייקט ביחס לזולת. האם נדחקת לצד והבן חייב לקבל עליו את הסדר של האב.

            קבלת השפה היא הצטרפות לסדר החברתי שהוא שוב סדר פאטריארכלי, אלא אם כן מישהו יגיד לי כאן שאנחנו חיים היום בחברה מטריארכלית.

            איך נתפסת האישה -מחוץ לחברה. אכן משחר ההיסטוריה ההלניסטית הומרוס יצא למסעות ופנלופה חכתה לו בבית. האישה כבודה היה פנימה ומי שחיי בחוץ היה הגבר.

            עוד דבר עליו דבר לקאן הוא שהאישה צריכה להיות מצועפת, כדי שהגבר ירצה אותה. לטענתו – האישה רוצה מחוייבות, נאמנות ואהבה ואילו הגבר לאחר שלושה חדשים משתעמם, והוא לאחר שהשיג את האישה מבקש לנוע אל אישה אחרת. הערבים, למשל, הם פוליגניים לגמרי והדימוי האהוב עליך הוא דווקא ההרמון.

            מה למדנו מכל אלו חזרנו אל המערכת הדיכוטומית. דווקא מערכת כזאת אינה קיימת אצל האלילות היווניות אלות האדמה הן גם אלות הפריון, אבל בדתות המונותיאיסטיות אנחנו מוצאים את הבינריות של חוה/לילית. מלאך/שטן היא משוואה ששייכת גם לחשיבה פרויידנית למה? הקדושה והקדישה. אישה היא גם רעיה לא יכולה להיות זונה, היא ממירה את האם ולכן היא יותר רוחנית. עם זונה לעומת זאת לא מתחתנים היא מסמנת את היצר.

            בוא נחזור לשיר שלך – במשך אלפיים שנה רווחה המשוואה שבאישה יש משהו שטני, יצרי זנותי ולא יתכן שבאישה כזאת ידורו גם רוחניות, מצפון, כבוד האישה פנימה.

            אז ככה, אני חושבת שזה בסדר שנשים בדיוק כמו גברים יכולות להיזדיין עם המון גברים. שים לב אמיר לא מולטיאורגזמיות, אלא שיהיה לה הרבה מאהבים שהיא תוכל להיות באותו היום עם שניים, אם יש לה כוח וחשק ובכלל שגם לה יהיה הרמון בדיוק כמו לגבר.

            לסיכום, אני חושבת שהשדה ביער אינה הכלה שמוצאת את הר אולוף ועוד מעט תכניסו לתוך המשוואה הזאת גם את האימא.

            צר לי על ההסבר הארוך, אבל מספיק כבר עם הניתוק הרגשי של הגבר, עם הצורך שלו שהאישה תסגוד לאגו שלו, ודי עם התחרות הסמוייה הזאת מי יותר האישה או הגבר. האלימים בהיסטוריה האנושית ככלל היו גברים ולא נשים.

            אני, בכלל בעד שיוויון וזהו!!!
            אלה טוויסטים שצריך לעשות במוח הגברי וגם במוח הנשי. עם האהבות הגדולות שלי בשביל זיון טוב אין לי בעיה להשתמש בגבר אם הוא שווה במיטה.

            למה, קוראים לי חווה, אני לא לילית ואני מתעצבנת מאי-שוויון.

            חוה

          • חוה, "האם הגדולה" לא חוזר על התיאוריה של באכופן על המטריארכליות, אלא עוסק במיפוי הארכיטיפים הנשיים העולים מן המיתוס. זה לא דיכוטומי אלא מולטיטומי – יש שם ספקטרום שלם. וכמובן זה רלבנטי לגברים ולנשים גם יחד.שווה קריאה.
            המאמר של נוימן לצד "אמור ופסיכה" עוסק בילדה המתבגרת והופכת להיות אישה. ברור שכישות ארוטית היא מכוונת בסיפור אל הגבר, ולא נגיד אל השולחן או החתול, אבל זה לא עושה את הגבר ל"מרכזי" בסיפור על חשבונה. מדובר בנפשה, לא בנפשו.
            לגבי "בני היער" הם מייצגים בספרות של ארצות נוצריות את הדת הפגנית, וגם את המיניות החופשית הנשית שעליה את מדברת, עם קווים מטריארכליים ניכרים. ר' למשל את המוטיב הזה בבלדה על תום הפייטן –
            http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=3737
            ואשר למלחמת המינים -לא ארחיב פה, אבל בסך הכל אנחנו די מסכימים ביחס לשוויון. אין בעצם "שחרור האשה" בלי שחרור המינים ור' 'מלחמת המינים' http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2488&blogID=182

          • לאמיר,

            דת ופולקלור מייצגים חשיבה אנושית – עיין תגובתי בהמשך.

            ותחזיר מייד את התמונה הקודמת או שנצטרך להתחיל את כל הפרשנויות מחדש.

            הכלה הפכה להיות ילדה??? מה קרה לך, אתה חושב שסר אולוף או הר היה מתרגש מילדה שרוצה קצת תשומת לב ביער?

            הגזמת לגמרי, אני חושבת.

            חוה

          • חוה, אם תפתחי את הקישור ל'שר היער' תמצאי שם את התחריט של שטרנר שהיה כאן. בתחריט מתואר שר היער חוטף את הילד, ולא כמו כאן, בת שר היער שמפתה את הר אולוף. ואיפה ילדה? אישה בשלה אני רואה.

          • לאמיר,

            בגלל שאני חוה ולא לילית לא אפתח כאן ויכוח. אמור ופסיכה אינו מאמר זהו ספר שלם שצבע הכריכה שלו הוא כתום!!!

            אישה שמתכווננת עם נפשה אל גבר עוסק בנפש הנשית. ויש גם כאלה נשים שכאשר אין להם גבר אוספות חתולים מבלי להעליב איש.

            תגיד, אתה חושב שאני לא יודעת איך נשים צדות גברים? הה? לא ראיתי את זה? לא שמעתי וידויים מצד חברות שלי? לדאבוני יש נשים רבות שהזהות שלהן נקבעת לפי הזרוע עליה הן נשענות. היא שווה אם יש לה חבר. או היא שווה אם הצליחה להתחתן, לעשות ילד ולהתגרש. שהרי הדברים התקדמו מאז, אחר כך מבכים את החד אימהיות.

            טוב, לא משנה, האם הגבר עובר כאשר הוא מתבגר תהליך התכוונות כזאת אל האישה? האם?

            לא משנה, על מולטיטיפיות של נשים, אני יכולה לסקור כאלה של גברים לפי נורמות גברית. יחד עם זאת, הספר האם הגדולה לא תורגם עדיין לעברית, אם אתקל בו אעין, אני מבטיחה, טפו, טפו..

            והיכן שאתה רואה אישה, אני רואה ילדה עליזה, ושמא נתקענו בלוליטה. ואת הסטריאוטיפים הנצריים על נשים, אני די מכירה.
            בכל אופן התמונה היא עליזה, מליאת חיות, חמודה מאוד ושום הר אולוף לא היה מת בגללה.

            יחד עם זאת, אני יכולה לומר בהשוואה לתרגום שהובא כאן שהתרגום הוא טוב ולמעלה מזה ממש ברוח ימינו אלה.
            חוה

          • חוה, "אמור ופסיכה" הוא סיפור מאת אפוליאוס.
            אריך נוימן כתב לצידו קומנטר שכותרתו "על ההתפתחות הנפשית של היסוד הנשי", ובו פירש את הסיפור פרשנות פסיכולוגית.
            הסיפור (בתרגום ברונובסקי) וגם החיבור של נוימן פורסמו בשעתם בעברית בספריית הפועלים.
            "האם הגדולה" לא תורגם לעברית, אבל תורגם לאנגלית.

            שמח שנהנית מהתרגום שכאן. תודה.
            אבל בהשוואה לאיזה תרגום?

          • לאמיר,

            מישהו הביא כאן תרגום לאותו השיר.

            את אמור ופסיכה אני מכירה כי השתמשתי בספר בדוקטורט שלי וכל הספרים וגם הדוקטורט נזרקו לפח.

            אבל אתה יודע חשבתי על האישה המולטיאורגזמית ורציתי לשאול אותך האם אתה מכיר את הגבר הלא גומר? זאת אומרת בטוח שאתה מכיר חלק מן התופעה מכיוון שאתה מכיר את עיקרון הטנטרה.

            ובכן, על כל גבר שגומר מהר, איך שאני קוראת לזה משפריץ מיד לתקרה מה שבעיני הוא די מעצבן ועדיף מלכתחילה לא להתחיל את הטקס עם הנר והגלימה והחושך, אז יש את הגבר שדווקא.

            האמת נתקלתי בשניים כאלה. אחד באיזה חדר במלון בנחלת בניימין בתל-אביב, והשני כאן.
            אבל מה שהיה בתל-אביב מאשש את התיאוריות שלי על הנשים המאוהבות והתלויות. פגשתי גבר ונכנסנו לחדר שלי והוא לא גמר. ובאמצע דברנו על היסטוריה וגם קבעתי עם איזה זוג שרצה לצרף אותי אליו. אז ככה אחרי שעתיים שהוא לא גמר ואני הייתי מאוד שבעת רצון, הם התקשרו ואני לא עניתי ושוב הם התקשרו ובסוף זה נמאס אז הוא ענה להם והזמין אותם והם הגיעו ואני עטפתי את הגוף שלי בסדין, ואז הם התחילו לדבר על איזו הרצאה מלומדת בהיסטוריה.

            אבל היה נורא ברור שהיא ממש מאושרת שיש לה חבר והיא לא היתה יפה והוא לא היה יפה ואז נכנסנו לאיזה דחקות אינטלקטואליות שנדמה לי שדבר על משטר האפרטהייד (לא מה שמתכוונים אצלנו אלא בדרום אפריקה). בקיצו ר כאשר הצענו להם להיצטרף הם ברחו כל עוד נפשם בם. ואנחנו המשכנו איזה ארבע חמש שעות. והוא הלך ואני ליקקתי את השפתיים כמו חתול. אני אפילו לא זוכרת אם הוא גמר או לא הייתי רעבה והיה לי אוכל ממסעד תהל אם אתה מכיר אותה, מסעדה יאפית ספרדית בנחלת בניימין 30 ונרדמתי שבעה בכל מובן אפשרי.

            אז ככה לסיכום: על כל אשה שעוד לא התחילה, יש איזה גבר שרק היא פתחה את הרגלים והוא כבר גמר.

            זהבה אמרה לי מזמן, את צריכה לכתוב את כל המעללים שלך,
            ועכשיו תרשה לי לבדוק על האם הגדולה של נוימן, כל מה שציינת על אמור ופסיכה אני יודעת. ואני חושבת שהאישה צריכה להתפתח תוך התכוונות לעצמה, לשמוע מה היא רוצה, את הקול הפנימי של עצמה השאר כבר יבוא.

            חוה

          • טוב,

            בדקתי, אריך נוימן באמת כתב כפסיכולוג שנשען על יונג יותר מאשר על פרויד. הוא ניסה להשלים את החסר שבדמות האם בתיאוריות הפסיכולוגיות. ככה, נדמה לי, מה שקורה לגבר ביער הם פרוייקציות של אלמנטים, פחדים בלתי פתורים אצל הגבר אשר חונך על ברכי הנצרות או היהדות, אזי ברור שהמוות, הפיתוי, החרדה מן האישה יקרו ביער במקום שבין גבולות העולם המוכר לו. מכאן גם הפרשנות אולי שלך שבת היער היא גם הכלה ובמקרה שלנו גם אולי האם, מכיוון שיש חלוקה פסיכולוגית בין האם הטובה – המקיימת המפרנסת המכילה לבין האם הרעה, שאולי חיה את המציאות שלה דרך הילד ואולי מבחינה מוסרית היא מגלמת את כל עולם הפנטזיות ושאינן פנטזיות בעולמו. על כך כתבה אחת הפסיכלוגית הידועות מלאני קליין.

            הנושא הוא סבוך, אבל היעדרה של האם במחקרים הפסיכולוגים גם הגבריים וגם הנשיים או תיוגם לרעה וטובה בולט. כך יכול גם להיות האב הרע והאב הטוב.

            בהקשר של לקאן, מכיוון שתסביך הסירוס חל בגיל שלוש, גוליה קריסטבה תלמידתו טענה שעדיין נותרים זרמים סמיוטיים בין הבן לבין האם, בעוד שלקאן גזר ניתוק שלם.

            כך או כך כל התיאוריות הללו נראות לי תלויות תרבות והתפתחות. מכל מקום, מכיוון שנהגתי להסתובב באיזור של הבורסה, אז יש שם המון חברה דתיים שמגיעים, מה קורה היום עם פריחתה של החברה הדתית אין לי מושג – אבל לפי מה שמראים בטלוויזיה זה פשוט מפחיד.

            כל אלה דווקא מובילים אל השיר הבא שלך – ומכאן השאלה לעזאזזל, מה הקשר בין דת לבין מוסר?

            חוה

          • מסכים איתך שהתיאוריות של "תסביך הסירוס" וכד' הן תלויות תרבות, ובעצם המצאה מודרנית. במובן זה אני סומך יותר על הארכיטיפים המיתיים של היונגיאנים, כמו של נוימן. בוודאי שאפשר ליצור גם ספקטרום מהאב הטוב (למשל זאוס שמכניס את דיוניסוס שאימו הוכתה בברק להמשך ההריון בירכו) ועד הרע (קרונוס שאוכל את בניו) ובכלל מהגבר הטוב ועד הרע.

            הקשר בין דת למוסר אינו הכרחי לכאורה – זהו מין מיקח וממכר בין האלים והאדם. ועם זאת גם בדתות הטבעיות (=הפגאניות) יש ציוויים מוסריים שמקבלים גושפנקה דתית, כלומר לאלים עצמם יש מימד מוסרי שמחייב גם את בני האדם.

  5. טרגי, אהבה ומוות
    רוצחת בת שר היער והוא…משתף פעולה
    הכלה יודעת, ואני מבמקומה הייתי נורא כועסת

    רק לא הבנתי, וזה קורה לי הרבה בשירה (בגלל הבנתי המוגבלת) מאפה צצה הגלימה האדומה? היא יכולה לסמל לי תשוקה ומוות אבל מרגישה לי שתולה…הסבר?

    • אמיר,

      לפני שקראתי את הבלדה ראיתי את התמונה והאמת שהיא מפחידה בטירוף. היא גם מוכרת, ורואים בה יותר איזו יפיפייה מעולפת/מתה בידיו של ספק אדם ספק שד. זה קצת מתעתע מכיוון שהשיר הוא הפוך לגמרי, בדרכו בחציית היער הוא פוגש ההר האדון הצעיר איזו נמפה שמצווה עליו לרקוד.

      כמובן שמשטר פוריטני כנראה גם לגברים באותה התקופה של המאה ה-18 מצווה עליו נאמנות לרעייתו שבדרך.

      האמת היא שאי אפשר בכלל לדעת מה קרה שם בקרחת היער, אולי נגעה בו נמפה למוות, אולי הכה בו ענף של עץ ובקושי הגיע הביתה.

      אבל, אם נתייחס למאפייני הבלדה הרי שרובם עוסקים במסתורי, בערפילי, בשיחה עם המוות. הבלדה של אלתרמן דו-שיח מתארת את האהובה מדברת עם אהוב ליבה שמת בקרב, יש כמובן יותר פופוליסטי כמו בלדה לחובש, "אנחנו שנינו מאותו הכפר" וכו, אבל באמת גם הבלדות הסקוטיות וגם זו שהבאת מדברות על מה שמיסטי ומה שמסתורי ואיזה פלרטוט עם המוות.

      הבלדה הזאת ייחודית היא מאוד שמרנית, לחשוב שמאה שנה לאחר מכן כתב ניטשה את כה אמר זרטוסטרא, שהוא ניגוד מוחלט ל"יסורי וורתר הצעיר".

      אבל אמיר הכל מתחיל ביוון וברומי באמת שם היה האומץ האמיתי לספר סיפורים נטולי מוסכמות מה שמוביל אותי אל השירים שלך – האקסטטיים אני מתכוונת.

      יכלתי להתייחס כמובן לקובץ החיה שבלב אבל דווקא הבלדה הזאת שוב הובילה אותי אל "מן המילון הלבן" ועוד שירים אצלך שבהם הקצב הוא אקסטטי כמו גם מראות הנוף המתשתנות על פני הכותב מה שמראה שוב עד כמה השירה שלך מגוונת.

      למה אני כותבת את כל זה, מכיוון שהקצבים האלה הם שמעלים את הקשר בין מילים לבין מאגיה בין שירה לבין כישוף/חוויה.

      טוב, יכלתי להמשיך אבל אפשר לדעת כל כך הרבה עליך מן השירים שלך, שבאמת מגיע שתקריא שירים מול קהל.

      עכשיו ברוח שיר המוות ה"נוראי" הזה, אם אתה כותב לי בעונג חוה:) אני מחסלת אותך, תחשוב על משהו מקורי לענות לי.
      חוה

      • חוה, בעונג :)
        התחריט של אלברט שטרנר הוא של שר היער החוטף את הילד (בשיר של גתה).
        נכון, לשם שינוי מדובר פה בנאמנות גברית – מול הפיתוי של בת שר היער שמבקשת "לרקוד" – פעולה ארוטית של קירבה, המרמזת פה למין. בת שר היער היא מין קאלי-דורגה, אישה מוות, ובעצם גם דמות הכלה מקבלת פן דמוני כשהיא מופיעה עם גופתו של הר אולוף.

        השיר הזה הוא כמעט ההפך מן "המילון הלבן" :)

        • לאמיר,

          תודה על ההסבר. הנאמנות הגברית היא זאת של הגבר לכלתו, והרי כבר הכנסתם את כל הנשים לאיזו עיסה אחת וגם האישה המפתה לרקוד וגם הכלה המוצאת את החתן המת חוור כמוות לנשים-שטן בחבילה אחת.

          לגבי מן המילון הלבן, בניגוד לשירי האהבה שלך התכוונתי לצד האקסטטי משהו לזרימה של המילים, ולשדים? ואפילו לזין המילל הוא לא דומה קצת לאישה שטן שרוצה חילול/מחול.

          טוב, תיכף אביא את הספר ואנסה להגיד למה התכוונתי. כמובן שלא לנושאים, אלא לשטף החושים. הבאתי את השיר מן הסוג הזה בניגוד לשירי אהבה כמו שיר היין שהלחין דלאל, שאותו קל יותר לעכל כשיר אהבה.

          טוב, מצאתי, השיר שבאמת התכוונתי אליו היה מתוך הקובץ יום והוא מתחיל בשורה
          "המים מגלגלים אותך מגלגלים אותך"

          שני השירים מקבילים בעיני מכיוון שהם מכילים את אותה ההתנגשות בין הציוויליזציה לבין הטבע, בין הטבעי וזה שאינו טבעי, בין הנורמטיבי לחושני וליצרי בעליל.

          אני מבקשת להדגים מה השיר הזה הזכיר לי "אלת ההשתנות"

          …"אבל שכחנו, הלאה, לא מרפים, מאוהבים באור הלוציפרי, ומבחינים אורות על הגבעה ממול, כחולים וצהובים, שמוטלים כמו כתב חידה בגוף האופל הגדול…..
          קרן אש פולחת כערפיח,
          שוככת לאיטה
          וכבר מושבת לנדנו של אלוהי העיר..

          מתוך הספר יום עמ' 48,49

          ומתוך השיר מן המילון הלבן
          "…אבל בלילה
          היתה סופה בעצי האלן, ואני נשא בתוכה
          עד שגזע עמום בא לקראתי, לא יכלתי לפנות, סיקוסיו קרעו את פני מעלי, פרפרתי עעליו כמו צפפור לכודה, שערי,
          אחר-כך ידי הסתבכו כמו נחשים"
          מתוך הספר "פדיון המת"
          עמ' 47.

          תראה, אני מצטערת שלא יכלתי לצטט בצורה מדוייקת, אבל אני מנסה להבהיר איזו נקודה. נכון אין אלו בלדות אבל גם כאן הקצב הוא מסטי משהו והחוויה עצמה אינה מטונימית למציאות אלא היא נכתבת מתוך התודעה של הכותב וצריך לשחזר מתוכה איזו עלילה.

          הטבע הוא הנוף בדיוק כמו בבלדה, כאשר הנסיון הוא בחיקו להתרומם ולהתעלות מעל היומיוי, והטרוייאל.

          יכלתי להמשיך, אבל הנקודה היא ששירים מעין אלו שונים למשל תכלית השינוי משירים כמו "נס", "אלוהי היהודים", תיקון, ושלושת המועדים שלך. שאלו שירים שהאמירה בהם היא יותר ברורה – למי שמכיר את שיריך.

          אני חושבת שבדרך כלל בקובץ יום אתה יוצא בהתרסה גורפת נגד צורת האמונה היהודים שאינה שואלת כל שאלות – הנה זה המשפט שמוביל כמובן אל השיר נס שמדבר על פלורליזם של אמונה כל אחת על חולייה, כמו השיר אקללסיה שיכלת להביא אותו לאחר השיר בת היער.

          אתה רואה אמיר, מזמן יכלתי לכתוב ללא הקדמות, אבל אני את השירים שלך מזהה, אוהבת, מכירה על השפע שלהם, כל מה שאכתוב אצטרך להתחיל להסביר ולזה אהובי לא יהיה לי כוח….:))))
          הציטטה היא משיר שלוש התשובות.

          אני חושבת שזו נקודה ששווה לפתח אותה ולדון בה ולו רק
          אם זו האסוציאציה שלי, האינטואיציה הפרטית שלך.

          בעונג אמיר:)
          מחכה לאס.אמ.אס בחזרה.
          חוה

          • לאמיר,

            התכוונתי לתגובה, אם לא הבנת,

            מה, טרחתי כל כך הרבה, הבאתי ספרים וציטטתי ואתה אפילו לא התייחסת לכל הרעיון של ההשוואה?

            פוייה, אמיר, לא יפה.

            חוה

          • חוה יקרה, זה אמנם לא שייך לבת שר היער וגם לא לאבא שלה, אבל לחבר את "המים מגלגלים אותך" עם "המילון הלבן" זו אבחנה מקורית ומעניינת עם הרבה רגישות שירית.

            נכון שב"יום" יש ביקורת משתמעת על היהדות, אבל בעיקר יש שם ניכוס של הסידור לסדר רוחני חדש, שלי, שברובו אינו עוסק ביהדות אלא באנושות.

            ומדוע מתאים לטעמך "אקלסייה" דווקא ליד "בת שר היער"? מוזר. זה שיר על מחלות נוצריות:)
            ולא הבנתי את הנקודה בסוף.

          • לאמיר,

            לא לי להחמיא לעצמי, אבל אמרתי לך שכל נושא נדרש לפיתוח, וכאן רק נגעתי בהיבטים שנתונים לכך, ולכן כבר אמרתי שהשירה שלך נזקקת למחקר שלם. זה יכול רק להראות לך עד כמה אני מכירה את שירתך.

            השיר אלוהי היהודים הוא שיר מתריס למדי. אני אינני מפחדת ממה שיאמרו על שירתך, אני מעריצה את השירה שלך, והחלק המתריס הוא בעיני דווקא מן החדשנות הבולטת בשירתך, הכנסת הפן האישי לתוך חשיבה שמרנית, כאשר את הסידור קראו גם חילוניים וגם דתיים. כמובן שיש בו פן אישי מן הסוג של איוב על תהיית סדרי עולם וקיום האל. הספר איוב במהותו הוא בעל ז'נר של אגדה.

            לי באופן אישי אין בעיה על הקישורים שמופיעים אצלך בשירים, נהפוך הוא הלכתי אחרי המיתוסים, אבל לאחרים יש.

            אולי הם מקנאים? אולי הם לא מבינים וגם לא רוצים ללמוד, ואולי אופק החשיבה שלהם הוא כל כך צר, שאינם יכולים להבין שבעצם הנצרות והמיתולוגיה והיהדות הם כולם פרי של חשיבה אנושית שחיפשה כוחות גדולים מהם. זוהי שאלת הספק ותפקיד האמנות.

            לגבי אקלסיה במבט ראשון הוא מתרחש ביער במספר שלוש עשרה, הוא באמת מדבר על האינדולגנציות מכירת המחילות, אז היום אנחנו או שועי הארץ משלמים לרב איפרגן או לאיזו בבא אחר וזרם שלם של אימהות טליבן נשים אוהלים מתפתח כאן, בארצות ערב ובארצות הברית. חשבתי מבחינת מה שקורה ביער.

            אני מקווה שהבהרתי כאן איזו נקודה, ושאכן אתה עוקב אחר ההשוואה שלי באמת אחרי הסוג הזה של השירים.

            בידיים שלך המילים באמת מחוללות ניסים. זה דווקא בגלל שאני הלכתי אחרי השירים וחוויתי אותם וחלק פיצי, ממש פיצפון של עולם השירה שלך.

            חוה

        • בינתיים החלפתי את התחריט של שטרנר שעניינו בכלל 'שר היער' ברישום של אדריאן לודוויג ריכטר

    • זאת חידה, לוסי. לא ברור איך הר אולוף, שלפני רגע אמר לאימו מה תאמר לכלתו, פתאום מוטל מת לרגליה, מתחת לגלימה האדומה. זה עושה את הכלה לפן נוסף של הנערה הדמונית

  6. בלדה של אימה ובלהה, כמיטב המסורת. יופי.יכול להיות, אמיר, שזו כלה נוקמת??

    'הר אולוף' נשמע קצת אירוני בשעתוק לעברית. בקריאתי.טוב שהשארתם, אך האם בגרמנית זה נשמע כפשוטו – כינוי של כבוד/מעמד – ה'הר' הזה?

  7. שבח והודיה.
    אמיר, הבה אצרפה נא את שבחיי היום – לא אוכל להקיף את הכל, אך החריזה! פרוגלית. נהדרת בהסתפקה במועט. מעטות השורות – זוגות החריזה – הממסוות על יותר משני הגאים. רכב-שושיבניו=av+av: או פחות: ירוקה-מושיטה – ka-ta: תיחפז-תיכנס (e, es,ez): shay=say:נחולל-תקבל )el( וכו. תכונת יכולת חריזה זו נתגלתה כבר לפניי גם בשירים על בסיס משותף ביניכם גם לשעבר.

    אבל עתה משחדלת להיות מנכ"ל הוצאת הליקון, תוכל להקדיש זמן לאסוף גם חרוזים בני ג' הגאים.

    מלבד כך במצב חדש זה מקרקרת בי תמיהה – מי מעתה לא יפרסם ממני ב"הליקון" דבר, אם אתה עוזב את כסאך הרם?

    • תיקון טעות הדפסה: הממסוות- המבוססות.

      זו אבל הזדמנות להביא לכאן את תרגומי אני לשר היער – להשוואה עם השיר בתרגומו של אמיר לעיל, הן מבחינת התוכן 0 לכך אחראי גיתה) ולחריזה, שבתרגום שלי כולל חרזים עשירים במספר רב יותר ( ואמנם בדקתי ויש גם עניים כמו בתרגום של אמרי).

      שָׁר הַיַּעַר

      מִי רוֹכֵב פֹּה בְּלֵיל סַעַר?
      זֶה הָאָב, עִמּוֹ הַנַּעַר:
      בִּבְנוֹ מַחֲזִיק בֵּין זְרוֹעוֹתָיו,
      אוֹחֵז בּוֹ הוּא בְּחֹם לֵבָב.

      "לָמָּה, בְּנֵי, תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ?"
      "רְאֵה, אָבִי, דְּמוּת לְפָנֶיךָ.
      שַׂר הַיַּעַר, בַּכֶּתֶר, שַׁרְבִיט,
      " – עֲרָפֶל הוּא, אַל נָא תַּבִּיט!"

      "נַעַר חֶמֶד, בּוֹא, בּוֹא עִמִּי!
      מִשְׂחָקִים לָךְ בְּיַד אִמִּי;
      וּרְאֵה, פִּרְחֵי חֵן לָךְ עַל הַחוֹף!
      בְּבִגְדֵי פָּז אוֹתְךָ נַעֲטֹף".

      "אָבִי, אָבִי, הֲלֹא תָּבִין,
      לְלַחַשׁ הַשָּׂר רַק אַאֲזִין".
      הַסְכֵּת, בְּנִי, אַךְ הֵרָגַע,
      רַחַשׁ הָרוּחַ בָּעַלְוָה".

      "הֲתֹאבֶה, חֶמֶד, לָבוֹא אֵלַי?
      יִחֲלוּ לָךְ בְּנוֹתַי.
      לָאוֹר סַהַר לָךְ תִּרְקֹדְנָה,
      תָּסֵכְנָה שְׁנַת, וּלְךָ תִּקֹדְנָה".

      "אָבִי, אָבִי, בַּאֲפֵלָה
      בְּנוֹת הַסַּהַר עוֹטוֹת הִלָּה".
      "בְּנִי, בְּנִי, אֵין שָׁם כִּי רַק עֲרָבָה,
      תָּנִיד רֹאשָׁהּ, כְּסוּפַת שֵׂיבָה".

      "כֻּשַּׁפְתִּי יֹפִי; לִבִּי מַלְקוֹחַ:
      אִם לֹא תֹּאבֶה, אֶקַּח בְּכֹחַ!"
      "אָבִי, אָבִי, הֵן בִּי יֹאחַז!
      פָּגַע! מַכְאִיב! וְאֵין הוּא חַס!"

      בְּהֶלֶם-רְתֵת רוֹכֵב הָאָב,
      הַנַּעֵר נוֹשֵׁם עוֹד בִּזְרוֹעוֹתָיו.
      הַבַּיְתָה בָּא הָאָב כְּעֵת:
      בִּזְרוֹעוֹתָיו הַנַּעַר מֵת.

  8. מאת: שירית קופה
    דואר אלקטרוני:
    תוכן המסר: איזה שיר מבהיל. פחד אלוהים. ככה יקרה לאיש שרקד, בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון!ועם האדם הלא נכון!!וצודק בהחלט אירוטי משהו.התחריט שחור לבן נראה מבהיל גם כן.השוחד שהיא מציע לו , דורבנות וקסדה מזהב , לא עושים את העבודה , וגם לא גלימה לבנה ממשי.ואולי הכותב טורח לכתוב בבית האחרון שכלתו הרימה את הגלימה האדומה כדי להבטיח שהקוראים הסתומים לא יחשבו שאולי בסוף כן היה ריקוד, כי "פתאום" צצה לה גלימה בשיר,
    צבעה אדום, ולא לבן,אבל–אולי היא אדומה מדם? אז היה ריקוד או לא?ובקיצור כל הכבוד לו ליוהן הכותב , שטווה שיר לתפארת , ולמתרגמים שתרגמו למופת הפחד.וסלח לי אם אני נשמעת משועשעת מעט , זה כנראה בגלל השם הר אולוף, שחוזר בשיר מספר לא מבוטל של פעמים.:)))

    • עוד תגובות: 1)בענין הארוטי בשיר 2) האם זה שיר של גברים או נשים?
      שקלו נא שורות אלה: הן נקביות וארוטיות גם יחד,הלא?

      "הֲתֹאבֶה, חֶמֶד, לָבוֹא אֵלַי?
      יִחֲלוּ לָךְ בְּנוֹתַי.
      לָאוֹר סַהַר לָךְ תִּרְקֹדְנָה,
      תָּסֵכְנָה שְׁנַת, וּלְךָ תִּקֹדְנָה".
      ועוד.

  9. מאת: שירית קופה
    דואר אלקטרוני:
    תוכן המסר: איזה שיר מבהיל. פחד אלוהים. ככה יקרה לאיש שרקד, בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון!ועם האדם הלא נכון!!וצודק בהחלט אירוטי משהו.התחריט שחור לבן נראה מבהיל גם כן.השוחד שהיא מציע לו , דורבנות וקסדה מזהב , לא עושים את העבודה , וגם לא גלימה לבנה ממשי.ואולי הכותב טורח לכתוב בבית האחרון שכלתו הרימה את הגלימה האדומה כדי להבטיח שהקוראים הסתומים לא יחשבו שאולי בסוף כן היה ריקוד, כי "פתאום" צצה לה גלימה בשיר,
    צבעה אדום, ולא לבן,אבל–אולי היא אדומה מדם? אז היה ריקוד או לא?ובקיצור כל הכבוד לו ליוהן הכותב , שטווה שיר לתפארת , ולמתרגמים שתרגמו למופת הפחד.וסלח לי אם אני נשמעת משועשעת מעט , זה כנראה בגלל השם הר אולוף, שחוזר בשיר מספר לא מבוטל של פעמים.:)))

    • תודה שירית. את התחריט החלפתי בינתיים ברישום שמתאים יותר לעלילה (התחריט היה של שר היער ולא של בת שער היער)
      מה רע ב'הר אולוף'? אולי הייתי צריך להחליף ל'מר אלף'? :)

      • מאת: שירית קופה
        דואר אלקטרוני:
        תוכן המסר: בהחלט יותר מוצא חן בעיניי התחריט הזה וגם קצת פחות מפחיד.הר אולוף זה שם שאותי מצליח קצת להצחיק,אותיות מסויימות וצירופי אותיות והברות יש להן גם אפשרות לזרוק את הקורא אל תןך שרשרת הקונוטציות של עצמו. ולי אולוף הזכיר אלוף , אליפים ואליפיות בפנימיה,וכל מיני אלפים שונים. ו"הר" בהחלט יש לו גם מקום בשרשרת הקונוטציות.כמובן שבחירה של שם בתוך שיר היא מאד משמעותית.בתוך אוירת המסתורין והאימה הר אולוף עושה בטח עבודה מצויינת למי שדובר גרמנית.
        אותי כפי שכתבתי השם שעשע וקצת הוציא את העוקץ מהפחד.אלף זה דווקא רעיון טוב, באינטרקציה עם בת(שר היער).

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור